ללא מעצור: מה עמד מאחורי האכזריות הנאצית?

מה מסביר את האכזריות הנאצית, את רצח העם ואת הבהמיות שאין לה תקדים? בישראל, נוטים להסביר את הזוועה בשתי דרכים: אנשי ימין ומרכז ממסדי אומרים שהאנטישמיות היתה לב העניין, ולעומתם אנשי שמאל נוטים להאשים את הגזענות ושנאת הזרים. שני ההסברים הללו חשובים, אך לא מספיקים. כדי להבין את סוד האכזריות התהומית, יש לפנות לגורם שלישי, קריטי אך נסתר. ינשוף היסטורי צולל ללב התהום.

No breaks Hitler2

משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, סיפר פעם על מאורע שהעלה את חמתו. הוא ביקר ביד ושם, ושמע ממדריכה צעירה ש"בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן". פייגלין הזדעק עד עמקי נשמתו. דברי המדריכה, לדעתו, היו חילול של זכר השואה. האמת היא, כתב, שהנאצים היו רוע מוחלט, והם שנאו אותנו, היהודים, כי אנחנו ייצגנו את הטוב המוחלט. תפיסה מיתית מהסוג הזה אינה מוגבלת, כמובן, רק לפייגלין. בעיני רבים אחרים, השואה היא אירוע ייחודי לחלוטין שלא דומה לשום דבר אחר בהיסטוריה, ואסור להשוות אותו לשום דבר אחר. אושוויץ היה "פלנטה אחרת". וכל ניסיון לשים את השואה בהקשר היסטורי מהווה הקטנה, חילול ואפילו הכחשה. קיתונות הרותחין שחטפו חוקרים שניסו להשוות, למשל, את הנאציזם והסטליניזם (האחרון שבהם הוא טימותי סניידר) מעידים עד כמה חזקה התפיסה הזאת אפילו בימינו.

האכזריות הנאצית היא באמת בלתי נתפסת. מעשי טבח המוניים היו במקומות רבים לפני היטלר, וגם רצח עם אינו ייחודי לרייך השלישי. אבל משהו ביסודיות הרצחנית של הרייך הזה מזוויע באופן בלתי מובן. מי שקורא על התקופה הזאת ורואה, למשל, כיצד, במקרים מסויימים, עשרות סוכני גסטפו השקיעו שבועות של מחקר ומשאבים עצומים כדי להתחקות אחר ילד יהודי אקראי שנמלט מגטו בפולין, תוהה באמת על הרוע הטהור שבהחלטה להשמיד ציבור שלם על כל הפרטים שבו, בלא חריגים ובלא סייגים. לכך, כמובן, יש להוסיף את האכזריות התהומית של הנאצים גם כלפי עמים לא יהודיים: התוכנית להשמיד את הערים הסובייטיות הגדולות ולהמית את כל תושביהן ברעב, הטבח הטוטלי של שכבת ההנהגה הפולנית, משטרי הטרור הרצחניים בארצות כבושות אחרות, הטיהור האתני של הסלובנים כדי לפנות מקום לגרמנים, מעשי הטבח ההמוניים ביוגוסלביה, רצח בני הערובה בצרפת, הרשימה בלתי נדלית. התהייה הזאת, כיצד בני אדם מסוגלים לרוע כל כך עמוק, מתבטאת, למשל, בכותרת העברית לספרו של ההיסטוריון סבסטיאן הפנר: "היטלר – החידה האיומה ופשרה".

no breaks Yad Vashem

"בכל אחד מסתתר נאצי קטן" – סיור מודרך ביד ושם. למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: יד ושם.

בישראל, שבה (מסיבות מובנות) הזיכרון הציבורי מתמקד יותר ברצח היהודים, ההסברים לחידת הרוע הנאצי מתחלקים פחות או יותר לשניים, בהתאם למחנה הפוליטי של הפרשן. הימין והמרכז הממסדי, שמדגישים את הייחודיות היהודית, נוטים לתלות את השואה בפרט ואת הרוע הנאצי בכלל באנטישמיות, היינו -שנאת יהודים. משה פייגלין, שטען כי הנאצים שנאו את היהודים כי אלו ייצגו את הטוב המוחלט בעולם, הוא הנציג הקיצוני ביותר של הגישה הזאת. אבל ניתן לראות אותה גם בטקסי הזיכרון הרשמיים, בספרי לימוד ובנראטיב שיוצא ממוסדות זיכרון ממשלתיים כדוגמת יד ושם. במחקר ההיסטורי, המבטא המובהק ביותר של הגישה הזאת הוא דניאל יונה גולדהגן, שטען כי השואה נבעה מ"אנטישמיות חסלנית" שהיתה ייחודית לגרמניה ולנאצים.

כפי שכתב ישראל גוטמן המנוח, במשך שנים רבות המדען הראשי של יד ושם, בספר הלימוד שלו "השואה ומשמעותה", האנטישמיות הקיצונית היתה טבועה בנאציזם מראשיתו, והתוכנית להשמדת היהודים הלכה ונחשפה ככל שהמשטר התחזק. היום, רוב ההיסטוריונים אינם מקבלים את הטענה שהשמדת העם היהודי תוכננה משלב מוקדם (ככל הנראה, כך מסכימים רוב החוקרים, החליטו עליה הנאצים רק בסתיו 1941), אבל אנטישמיות כהסבר מרכזי לאכזריות הנאצית עדיין מקובלת על רבים. המסקנות מהגישה הזאת ברורות, ותואמות את הגישה הציונית הקלאסית. אם השואה פקדה את העם היהודי בגלל אנטישמיות, הרי שהיהודים צריכים להיות עצמאיים, חמושים ודרוכים להילחם בשונאיהם בכל פעם שאלו ירימו ראש.

no breaks Ghetto

היסטוריונים ומבקרים מהשמאל, שהעניין שלהם יותר אוניברסליסטי ופחות "יהודי" ייחודי, נוטים לתלות את השואה והרוע הנאצי לאו דווקא באנטישמיות, אלא בגזענות הכללית של המשטר. האידיאולוגיה הנאצית התבססה הרי על היררכיה של גזעים, וכמעט כל החלטה של המשטר לקחה בחשבון עקרונות של גזע. היהודים אמנם ניצבו בתחתית היררכיית הגזעים כ"מהרסי תרבות", אבל גם גזעים נחותים אחרים נידונו לכלייה מלאה או חלקית. לגישה הזאת יש את היתרונות שלה. כך, אפשר לחבר את השואה למעשי רצח המוניים שביצעו הנאצים באוכלוסיות לא יהודיות, כדוגמת פולנים, רוסים וצוענים, ואף למעשי ג'נוסייד אחרים בהיסטוריה. זו הגישה שעומדת ביסוד האסכולה הפופולרית של "ג'נוסייד משווה", שהנציג הבולט ביותר שלה הוא דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית. מחוץ לישראל, זו גם הגישה הדומיננטית של מוזיאון השואה בוושינגטון, אולי האלטרנטיבה המשמעותית ביותר לקו שמוביל יד ושם. אם אנחנו מקבלים את אסכולת הגזענות, הרי שהמסקנות האופרטיביות שונות לגמרי. מי שרוצה למנוע שואה שנייה, הן ליהודים והן לעמים אחרים, צריך לאמץ גישה אוניברסליסטית, להילחם בגזענות באשר היא שם, ולסייע למהגרים, פליטים וקבוצות אתניות נרדפות ברחבי העולם.

אבל שני ההסברים הללו בלתי מספקים באופן מטריד, ולו מפני שהעולם בשנות השלושים והארבעים היה מלא באנטישמים וגזענים, שרובם המוחלט לא העלו בדעתם לבצע מעשי טבח המוניים, להמית מיליונים מבני ה"גזעים הנחותים" ברעב ובוודאי לא להשמיד עמים שלמים. תורות גזע, מרוככות יותר או פחות, היו מקובלות בשנות השלושים והארבעים בחלקים ניכרים של העולם המערבי. אנטישמיות גם היא לא היתה רק נחלתן של מדיניות מרכז ומזרח אירופיות כמו גרמניה, אוסטריה, רוסיה או פולין. אפילו ארצות הברית הליברלית הגבילה את מספר היהודים באוניברסיטאות ב"נומרוס קלאזוס". בארצות הכבושות על ידי הנאציזם, אנטישמיות גרמה לרבים להיות אדישים לגורל היהודים או לשתף פעולה עם הרוצחים, אבל לא תמיד. בפולין, למשל, אנטישמים מובהקים היו מעורבים בניסיונות הירואיים להצלת יהודים (למשל הסופרת הקתולית זופיה קוז'אק-שצ'וצ'קה, אחת ממייסדות הז'גוטה, ארגון הצלת היהודים הגדול והיעיל ביותר באירופה הכבושה), וזאת אף על פי שבפולין הצלת יהודים היתה עלולה לגרור הוצאה להורג של המציל ושל כל משפחתו. מנגד, חלק ממשתפי הפעולה הפולנים לא היו אנטישמים באופן חריג, אלא סתם אופורטוניסטים. הנקודה המכרעת היא שבפולין, כמו במקומות אחרים, עמדות אנטישמיות לא היו תמיד מתאם טוב לתגובתו של אינדיבידואל לרצח יהודים בסביבתו הקרובה. אין פירוש הדבר שהאנטישמיות, או הגזענות, אינן חשובות. אין ספק שהן היו היסוד לפרוייקט הנאצי, ובלעדיהן השואה, ושיתוף הפעולה איתה ברחבי אירופה, לא היו מן האפשר. מדובר בתנאי הכרחי, אבל לא בתנאי מספיק. לכל אלו היה צריך להוסיף אלמנט שלישי, שבלעדיו המרק הרצחני לא היה מגיע לנקודת רתיחה.

no breaks Zofia

זופיה קוזאק- סופרת פולנית-קתולית וממייסדי ארגון ז'גוטה. אנטישמית מובהקת שהצילה יהודים תוך חירוף נפשה.

המפתח לשאלה, לדעתי, מצוי בנאום שנתן הרמן גרינג, מספר שתיים ברייך השלישי, למושלים הנאציים של הארצות הכבושות באוגוסט 1942. חלק מהמושלים הללו, אנשים ברוטליים כולם, התלוננו בפני גרינג שמדיניות הביזה שלו תביא את הארצות הכבושות לרעב, וייתכן שגם להתקוממות. גרינג נזף בהם בחומרה:

אני רואה אנשים שבעים בשטחים הכבושים בעוד בגרמניה אנשים מורעבים. בשם אלוהים, לא נשלחתם לשם [למדינות שאתם מושלים בהן] כדי לדאוג לרווחת תושביהן, אלא כדי לקחת כל מה שאתם יכולים כדי שהעם הגרמני יחיה. אני מצפה מכם להקדיש את כל מרצכם לכך. הדאגה המתמדת הזאת לזרים חייבת להסתיים אחת ולתמיד. לפני מונחים הדוחות שלכם, ובהם פירוט של מה שאתם מתכוונים להביא. כשאני חושב על הארצות שלכם, זה נראה כלום בעיני. ממש לא אכפת לי שהאנשים שלכם [בארצות הכבושות] מתמוטטים מרעב. שיתמוטטו, כל עוד אפילו גרמני אחד לא קורס מרעב.

no breaks Goering

"מצדי שימותו ברעב" – הרמן גרינג

גרינג דיבר בהקשר של משבר מזון חמור שפקד את גרמניה ב-1942. אבל בהתחשב בעובדה שתושבי הארצות הכבושות היו מורעבים גם הם, ושהמושלים שהוא נזף בהם בזזו ממילא עבור גרמניה מכל הבא ליד – חוסר האכפתיות הטוטלי כלפי נתיני האימפריה הנאצית זועק לשמיים. וכאן, מדובר עוד בנתינים של האימפריה במערב, שזכו ליחס מועדף משהו. במזרח, גרינג וחבריו תכננו להרעיב מיליונים ולמחוק ערים שלמות (כמו לנינגרד) כדי להשאיר את רמת החיים בגרמניה בדיוק כפי שהיא. לא מדובר כאן רק בהעדפת גרמנים. כל אימפריה קולוניאלית תמיד העדיפה את אנשיה שלה, בוודאי כשמדובר במשאבים כלכליים. כאן מדובר בחוסר מעצורים טוטלי, וחוסר רצון להקריב קמצוץ ומאומה מרמת החיים של האדונים אפילו עבור עצם הישרדותם של העבדים.

חוסר המעצורים הנאצי התבטא לא רק בביזה כלכלית נוסח גרינג, אלא גם בחזון האידיאולוגי. חלומו של היינריך הימלר, מפקד הס"ס, היה להשתמש בשטחים העצומים במזרח – פולין, אוקראינה ומערב רוסיה – כדי ליישב איכרים גרמנים ואנשי ס"ס בעיירות כפריות ימי ביניימיות. הוא שאף ליצור עולם אידיאלי ברוח המיסטיקה הנאצית ומה שדמיין כאורח חייהם של השבטים הגרמניים הקדומים. הקהילות שראה בחזונו היו אחוות פגאניות של אבירים לוחמים, המבוססות על גזע, דם ואדמה.

הגשמת החזון הזה היתה כרוכה בנישול המוני של פולנים, אוקראינים ורוסים מאדמתם, אבל לא בהכרח מיליונים. אחרי הכל, היה אפשר להקים את העיירות האידיאליות של הימלר רק בשטחים מסויימים של פולין או אוקראינה. אבל ה"תוכנית הכללית מזרח", שנועדה להגשים את חלומו של הימלר, תבעה לעצמה את כל השטח. מכאן נבעו גירושים המוניים של רוסים, אוקראינים, פולנים וסלובקים, הרעבתם ורציחתם. חלק מהמושלים הנאציים עיכבו את תוכניתו של הימלר או שמו לה סייגים, מפני שהיו זקוקים לעובדים סלאבים מיומנים, אבל מפקד הס"ס לא הסתיר את נחישותו ליישם אותה באופן מלא, אם לא במהלך המלחמה אז לאחריה. בהגשמת החזון האידיאלי לא היה מקום לפשרות כלשהן, דבר שהפך את האכזריות הנאצית במזרח לא לחלקית ויחסית אלא לטוטלית. הגזענות של הימלר היתה כמובן חשובה. בלעדיה תוכנית מהסוג הזה לא היתה באה לעולם מלכתחילה. אבל רצח המיליונים לא נבע מהגזענות לבדה, אלא גם, ובעיקר, מחוסר המעצורים הטוטלי של המחזיקים בה.

No breaks Himmler

חוסר מעצורים טוטלי- היינריך הימלר

החל משלהי 1941, השמדתם הטוטלית של היהודים הפכה לחלק בלתי נפרד מה"תוכנית הכללית מזרח". גם כאן, האנטישמיות הנאצית היתה תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. היו לא מעט משטרים אנטישמיים במזרח ומרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם. אחדים מהם גם ארגנו פוגרומים, אחרים הפלו יהודים באופן משפטי או שללו חלק מזכויות האזרח שלהם. ברמת הרטוריקה, שנאתם של חלק מהמשטרים הללו ליהודים לא היתה זהה אמנם לזו של הנאצים, אבל גם לא ממש רחוקה ממנה. אולם חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, שייחד אותם מכל המשטרים הללו, התיר להם לנקוט בכל האמצעים כנגד מי שהחשיבו כאויב דמוני. ללא חוסר המעצורים הזה, היהודים היו אמנם סובלים מאד תחת הכיבוש הגרמני, אבל פרוייקט שיטתי ומפלצתי כמו השואה ככל הנראה לא היה בא לעולם.

מה מקורו של חוסר המעצורים הזה? זו שאלה קשה ומורכבת מאד. אפשר לייחס אותו, לפחות באופן חלקי, לאידיאולוגיה הטוטלית הנאצית, לאופיו הגורף של החזון ההיטלראי, וגם לפולחן סובייקטיביות, שהיה חלק מהמאבק של הימין הגרמני בנאורות. כלומר, אמונה שמה שהקבוצה שלי חושבת, מאמינה, צריכה ורוצה הוא *כל* מה שאני צריך לדאוג לו, גם אם זה דורס לחלוטין את האינטרסים של כל האחרים. דבר נוסף שסייע לחוסר המעצורים הנאצי, הוא אמונה עמוקה במשפט ההיסטוריה. היטלר, למשל, אמר שג'ינג'יס חאן רצח מיליונים, אבל כיום הוא נחשב ל"בונה אומה דגול". בהזדמנות אחרת, הדגיש ש"אף אחד לא זוכר היום את טבח הארמנים". כלומר, לנאצים לא היו מעצורים בין היתר משום שהאמינו שאכזריות מוחלטת תוכל להוביל להשגים היסטוריים, שישכיחו בתורם את מעשיהם הרעים.

רק אם אנחנו מבינים את חשיבותו של חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, לצד הגזענות והאנטישמיות שלהם, אפשר להבין את מניעיהם של משטרים רצחניים אחרים. משטרו של סטלין הרשה לעצמו להמית מיליונים ברעב מתוכנן או בטיהורים המוניים, פשוט משום שלא היו לו שום מעצורים בהגשמת מטרותיו הפוליטיות, הכלכליות והאידיאולוגיות. היפנים אמנם לא השמידו עמים, אבל צבאם טבח יותר ממיליון סינים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה, ומאות אלפי פיליפינים לקראת סוף המלחמה, לעיתים קרובות בלי שום אילוץ צבאי. ביפן לא היתה דמוניזציה כלפי סין או הפיליפינים, בדומה לדמוניזציה הנאצית כלפי היהודים והסלאבים, או הסטליניסטית כלפי "אויבים מעמדיים". להיפך, יפן הרשמית ראתה בסינים ובפיליפינים אחים טועים שיש לשחרר אותם מהקולוניאליזם המערבי. האלימות כלפיהם הוצדקה כאמצעי חינוכי, כפי שאח בכור מכה את אחיו הצעיר כדי להחזירו למוטב. אבל בדומה לנאצים, המשטר ביפן בשלהי שנות השלושים היה כל כך בטוח בצדקת דרכו, וכך כך שקוע בתחושת רדיפה וקורבנות, עד שאיבד את כל המעצורים שהיו לו בעבר. כך, בלי אידיאולוגיה גזענית של ממש, הוא הרשה לעצמו לטבוח ביותר ממיליון איש כביכול על מנת להטיב איתם.

מכאן נובעים גם לקחים מעשיים לעתיד: חשוב להילחם בגזענות, אולם יהיה קשה מאד לבער אותה לגמרי. אנשים תמיד נוטים להסתייג מהשונים מהם, במיוחד במצב של עימות אתני וסכסוך לאומי – ומצבים כאלה תמיד יהיו. אבל כדי למנוע את הזוועות הגרועות ביותר, כמו טבח המוני ורצח עם, קריטי לפתח בלמים ומעצורים.

נתקלתי לא פעם בגורמים מהימין הקיצוני הישראלי, שקוראים לטבח המוני או רצח עם של ערבים. כשאומרים להם שהם מדברים כמו נאצים, הם עונים שאין מה להשוות. בניגוד לפלסטינים, היהודים לא ביצעו פיגועים בערי גרמניה. זה נכון כמובן, אבל זו לא היתה המציאות שהנאצים ראו. הם האמינו בכנות שהיהודים הם אויב דמוני של העם הגרמני. וכאן הלקח הוא ברור: יש דברים שאסור לעשות, יש קו אדום שאסור לחצות, לא משנה עד כמה אתה שונא את האויב שלך, לא משנה עד כמה אתה מאמין שהוא מסכן אותך, ולא משנה מה לדעתך עשה לך. שום עוול היסטורי, שום חזון ושום אינטרס מדיני אינו מצדיק איבוד מוחלט של האנושיות. מפני שכל מי שמבצע רצח עם משכנע את עצמו שהאויב שלו דמוני. בלי הפנמת המסר הזה, "לעולם לא עוד" תוסיף להיות סיסמה ריקה.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ספטמבר 27, 2017, ב-ינשוף היסטורי, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 41 תגובות.

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מבלי לסתור את דברי מומחה רב לעין ארוך ממני ליפן, הבנתי הייתה שתפיסות רסיאליסטיות שהבחינו ביפנים כגזע עליון על פני שאר תושבי אסיה, היו נפוצות מאוד אחרי מלחמת העולם הראשונה ושלפניה היו נפוצות אסכולות אחרות שראו ביפן מאין נפרדת מאסיה ושייכת למשפחת העמים המתקדמים. זה לא נכון?

    • בעיקרון, ביפן היו שתי תפיסות סותרות בעניין היחס בינה לבין אסיה. היתה את התפיסה של "התנתקות מאסיה" – כפי שתיארת כאן, והיתה את התפיסה של פאן-אסייאתיות, שראתה את יפן כמשחררת של אסיה מהקולוניאליזם המערבי. כמובן שגם התפיסה השנייה גרסה עליונות יפנית, אבל זו יותר כמו עליונות של אח גדול על אחיו הצעירים מאשר של נוגש עבדים. האירוניה היא שבתקופות המוקדמות, התפיסה של התנתקות מאסיה היתה חזקה יותר בממסד ובממשלה, ודווקא בתקופת מלחמת העולם השנייה, האידיאולוגיה הרשמית הפכה להיות פאן-אסייאתית.

      • אם תקרא ב'שוגון' תמצא שמות גנאי לקוריאנים, 'דייגי הבוץ'. הקיסר נחשב ל'בן השמים' ומכאן שכל צאצאיו הם בהכרח סוג של בני-אלים. כאשר בן אל מושל עליך, מן סתם יש לך יתרון על כל עם אחר.

        לדעתי כדאי לברר מה ספג החייל היפאני הפשוט, ולא רק הגנרלים העליונים. איכשהו רוב החיילים האלה התנהגו בצורה עקיבה, כך שיש להניח שהחינוך שלהם היה משותף.

      • כמו שאמרתי הרבה פעמים – הספר של קלאוול אינו מקור תקף על יפן, לא הפיאודלית ולא המודרנית, ואין להשתמש בו בשום טיעון שהוא. במיוחד שיש לנו מספיק מקורות היסטוריים ראשוניים ומחקרים היסטוריים מצויינים על כל התקופות הללו.

      • אם תוכל להדגים אהבה של היפאנים לקוריאנים שעליהם שלטו מאות שנים, ולסינים בהמשך…

      • מאיפה ההמצאה שהיפנים שלטו על הקוריאנים ״במשך מאות שנים״? היתה פלישה קצרת מועד בסוף המאה ה-16 ואת תקופת הקולוניאליזם המודרני שנמשכה 35 שנה. ומה הקשר לאהבה?

      • לא המצאה, טעות בכיוון – הסינים (מאנצ'ו ואחרים) שלטו שם זמן רב.

        היפאנים רצו גם שטחים שם, והחלו עוד לפני, ב-1895 בכיבוש קוריאה במסגרת מלחמתם בסין.
        מבחינתם זו היתה קולוניה שלהם (אגב הקרב הימי במאה ה-16 שהציל את קוריאה מהכיבוש, הוא מהחשובים בהיסטוריה של הקרבות הימיים).

      • הסינים לא ״שלטו״ שם זמן רב, אלא ראו בקוריאה מדינה סוזרנית בדומה ליתר מדינות מזרח אסיה. דייק בעובדות שלך. היפנים סיפחו את קוריאה רק ב-1910. הם לא נשארו שם אחרי תום המלחמה ב-1895.

  2. הגישה הזו לא מסבירה את המאמץ העצום שהשקיעו הנאצים בהשמדת היהודים גם כשהתבוסה התקרבה והם היו זקוקים לכל חייל, לכל קרון ולכל גלון דלק למאמץ המלחמתי. אלמלא ההשמדה הם ודאי היו מחזיקים מעמד לפחות עוד כמה חודשים.

    • היא מסבירה את זה יותר טוב, כשאתה מבין את חוסר המעצורים לא רק כחוסר מעצורים פרקטי (ביזה טוטלית נוסח גרינג), אלא גם כחוסר מעצורים אידיאולוגי. כשאנשים כמו הימלר או היטלר רצו להגשים איזשהו חזון, הם לא נתנו לשום דבר לעמוד להם בדרך, אפילו לא האינטרסים הפרקטיים של המדינה עצמה.

      • או (וזו אופציה רביעית אולי) כמו ששאול פרידלנדר ציין, redemptive antisemitism, אנטישמיות גואלת. כלומר ההשמדה היא שתשפר את המצב, בעצם סילוק היהודים.

  3. מאמר מעורר מחשבה. מעניין לנסות לחשוב על הסיפור הזה דווקא מהכיוון של משטרים טוטאליטריים או גזעניים שכן, ברגע האמת, גילו מעצורים ועכבות ולראות למה ואיך זה קורה.

    • עד כמה שקשה להאמין, נראה שהנטייה הטבעית של בני אדם היא לפחות למעצורים *כלשהם* – זו ברירת המחדל. אתה רואה, למשל, כמה מאמץ השקיעו הנאצים כדי להצדיק את חוסר המעצורים הזה, כל המלל במיין קמפף על ה"מוסר הטהור של חיית הטרף", העולם הפגאני הפרוע והחופשי של השבטים הגרמאניים העתיקים, וכיוצא בזה. כנ"ל עם הסטליניסטים.

  4. מאמר מצויין. גם כתוב בהיר ומובן וגם עם רעיונות חדים ומעוררי מחשבה
    תודה

  5. נראה לי שחוסר מעצורים קיים כיום אצל קיצונים מכל מיני סוגים, לא רק משטרים ומדינות. לצערי המאמר מסביר לא רע גם חוסר סובלנות מוחלט כלפי האחר והשונה ולו במעט, בקרב טבעונים קיצוניים, שמאל קיצוני (לדעתי שנאת השמאל לימין גדולה משנאת הימין לשמאל), איסלאם קיצוני. שלילה מוחלטת של האחר מביאה אנשים כאלה לאלימות נוראה כלפי האחר. אם כך טוטאליות היא מילת מפתח להסבר רעות רבות סביבנו. ואם כך מתינות עקרונית (כלומר כעקרון בפני עצמו ולא רק כדרגה של עקרון אחר שלנו) עשויה להיות פתרון לכמה וכמה מבעיותינו.

    • כן, אבל זה קצת יותר מורכב. לפעמים, קיצוניות אידיאולוגיות יכולה להשתלב עם הרבה מאד מעצורים בפועל.

    • לא לגמרי קשור למאמר אבל אי אפשר יותר להתעלם מהטרנד החדש לפיו "שנאת השמאל לימין גדולה יותר".
      אתה אמיתי? ראיתי לאחרונה קבוצות פייסבוק של ימניים? תגובות באינטרנט? אינספור איחולי מיתה, עינויים ואונס לאנשים שחטאם הגדול הוא תפיסת עולם שונה. וזה עוד בלי לדבר על מספר הפעמים שהשנאה הימנית התרגמה לאלימות דה פקטו.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    וואס איז דער חידוש? לא הבנתי מה הטענה החדשה פה. חציית קוים מוסרית? הרי אין כאן טענה שלא נטענה אלפי פעמים בעבר. מה הטענה החדשנית כאן?

  7. תודה על המאמר!

    אמנם אני חולק על לא מעט מהמובא (ביוגוסלביה – אני חושב שמספרית הקרואטים חיסלו יותר אזרחים סרבים מאשר הגרמנים, ואפילו ביתר ברוטאליות; למעשה הגרמנים הסתייגו משיטותיהם. כדאי לבדוק מספרים), אבל עדיין לא הוסבר איך הגרמנים *הגיעו* לברוטאליות, ומה הקשר בינה לביצוע פקודות, גם אם חסלניות.

    כלומר האם ג'נוסייד חייב להיות ברוטאלי, או שמא זו התנהגות אקסטרה, נלווית ולא חיונית? (כמו שגרלאך למשל טוען במחקרו 'רצח מחושב', בסקירה על השמדת האוכלוסיה האזרחית תוך כדי המבצעים נגד הפרטיזאנים בשטחי בריה"מ).
    כי אצל הגרמנים אתה מוצא נטיה לעינויים פיזיים ומנטאליים עוד בשלבים המוקדמים, כמו בפולין בסתיו 1939, במפגשים הראשונים של האייזנצגרופן ועוד יחידות עם האוכלוסיה היהודית והפולנית, והתנהגויות שהטרידו את אנשי הצבא, כאשר היו עדיין אחראים לסדר הציבורי.

    למשל מה פשר החיבה שהגה הימלר ליחידה של דירלוואנגר? שהיתה מבחינתו מוצלחת ויעילה (ויעד לשליחת אנשי ס.ס. ומשטרה שנעצרו והושמו במאסר. יצא על זה ספר חדש לאחרונה), וכן הוצמדה לגלובוצניק ה-SSPF של מחוז לובלין והממונה על מבצע ריינהארד (להערכתי מאוקט' 41'). דובר אצלם לא מעט על 'נקמה' וזעם על דברים שהיהודים עשו כביכול. גיזביוס כתב (מצוטט אצל לארסון) שהגסטאפו משך אליו הרבה מהסאדיסטים שהיו בגרמניה. בהרבה מהעדויות של הניצולים זו תכונה בולטת, לאו דווקא מרכזית, אבל לאור אי-התערבות הרוב, הקיצוניות היא שנעשתה לייצוגית (לפי כלל שהזכרתי בעבר).

    אני חושב שיש לא מעט משותף בין הגרמנים ליפאנים, בכך שחינוך צבאי נוקשה (או הכשרה נוקשה, כמו בס.ס.), יצר אנשים עם נטיה לסאדיזם (כי התעללות מועברת הלאה) או צייתנות שהפכה אותם לכלי נוח להשחתה (כי הם יחפשו הנאה היא בכל דבר שיוטל עליהם לעשות).
    אבל אני מעריך שיש כאן גם חשיבות למנטאליות התרבותית המקומית, שסוציולגים לא יחבבו (גם אם ניתן להדגים אותה), וזו נובעת מחינוך ותרבות שלעיתים באות ממרחק.

    מהבחינה הזו אגב, זיגמונט באומן ודומיו שגו כשייחסו את היחס הזה למודרנה חסרת-הרגש. זו לא היתה מודרנה כלל, אלא חזרה לערכי ימי-הביניים.
    ימי הביניים הם שדלפו למאה העשרים באותן שנים (והמונח חוזר לא מעט פעמים אצל מי שתיארו את ההתרחשוית; אפילו גרינג ציין ש'מאז מלחמת שלושים השנים' לא היו כה הרבה מקרי מוות, כשהתייחס לתמותת השבויים הסובייטים), וערכיהם הם שהשתלטו על רוח אנשי התקופה.
    Get medieval, כמו שנאמר בסרטו של טרנטינו 'ספרות זולה', בסצינה זכורה. זה היה המקור האמיתי.

    • אגב הימלר הציע בפעם אחת (לוואר הזכירה את זה, אאל"ט) לעקור עין לפרטיזנים שיתפסו.

      בכלל שיטותיו מראות על היכרות עם ימי הביניים (שלא לומר הערצה למלכים הגרמנים מהתקופה), כמו למשל בהוראה 'לדחוף נשים וילדים לביצות' – שלהערכתי היתה מבוססת על מנהג גרמאני עתיק של הטבעת אנשים לא-רצויים בביצות (הוא דיבר על כך באחד מנאומיו) לדעתו כמובן; יתכן שזו היתה שיטת הקרבת קורבנות.
      העיסוק האובססיבי שלו בדם וחשיבותו וערכו (והקזתו); החיבה שלו למיסטיציזם ביניימי, כמו השולחן העגול ו-12 האוברגרופנפיהררים שנועדו לשבת ב-12 המושבים סביבו בטירת וובלסברג (כונסו פעמיים בלבד, אאל"ט) ועוד. חומר טוב למחקר.

    • סדיזם היה רק תוצר לוואי של הפרוייקט הגרמני – ולא מאפיין קבוע שלו לכל מהלך הדרך. רבים מהרוצחים הגרועים ביותר לא היו סדיסטים כלל וכלל, אלא היו רוצחים של שולחן כתיבה. לא מדובר כאן בחזרה לערכי ימי הביניים: אף אחד בימי הביניים לא היה מסוגל לדמיין ג'נוסייד מתוחכם, מחושב ומתוכנן מהסוג הזה ברמה עולמית, וגם לא היה מעוניין בו. באומן צודק בכך שהפרוייקט הנאצי היה מודרני לחלוטין, עם תחשיבים, מערכות רציונליות של תפוקה מול תשומה, ובעיקר – תאווה עזה להנדסה חברתית, פרוייקט מודרני לעילא ולעילא. גם הפנטזיות של הימלר על ימי הביניים, ובכלל המיסטיקה הנאצית, היו תופעה מודרנית בעליל ולא דומות למיסטיקה בתקופות עתיקות יותר. ממליץ לך לקרוא את "המפלצות של היטלר" מאת אריך קורלנדר כדי לקבל עוד מידע בנושא.

      • * באשר למחסלים – מרבית המפקדים הבכירים במזרח נכחו בשטח וירו מאקדח בהשמדות. יקלן למשל, ה-HSSPF של איזור הדרום ואח"כ הצפון בבריה"מ (נהג לברר בעצמו מי ראוי להינצל ומיין בעצמו את התכשיטים); שטראוך במינסק; באך-צלבסקי (קצין צבא אחד מדווח שהיה יורה לעבר שורות השבויים מהרכב שלו) ועוד. הדוגמא האישית, היתה מוטיב מרכזי אצל הס.ס. (ותורגמה יפה ב'רשימת שינדלר' בקטע שאמון גת מורה לחייל שלו לחסל יהודי בסמוך אליו, under my authority, ולא בצד 'בשקט').

        * ימי הביניים קשורים לאפוקליפסה. וודאי שדמיינו אז הכחדות המוניות, גם אם לא שיטתיות כי לא היתה אז תעשיה; הדמיון היה מופלג. טבח המוני של אלפים היה מקובל (ר' כיבוש ירושלים ע"י הצלבנים ושריפת קונסטנטינופוליס; או מאוחר יותר מלחמות הדת בגרמניה).
        הרייך השלישי היה מודרני במכניזמים שלו אבל הרוח היתה ביניימית, והיא שמשלה ברפואה הנאצית שהיתה דמיונית ('יותר גתה, פחות ניוטון') ובעוד תחומים שבהם הבכיר נדרש להפעיל את ה'אינסטינקטים' שלו ולא את תבונתו (ר' הגותו של שמיט בענייני משפט). בכל תחום הנאציזם הכניס את הרגש כאבן בוחן ראשית.

        * ההנדסה החברתית היתה ביטוי לדמיון נטו, לחזרה למחשבה הילדותית הפשטנית ביותר שבטרם החינוך (כאשר מה ש-יפה = טוב), לחוקי טבע מומצאים (המונח 'דארוויניזם חברתי' עושה עוול לדארווין ולמדע בכלל – לא היה שמץ של מדע ברעיונות של הנאצים). הימלר הורה לאנשיו לחפש את פטישו של ת'ור ולהמציא נשק פלאים, ועוד דברים דמיוניים שמזכירים יותר את ציוריו של הירונימוס בוש.

        * קראתי על האוקולט ברייך השלישי; קורלאנדר אינו הראשון (גם אם לא מוכר לי – ספרו יצא רק הקיץ); קדמו לו Goodrick-Clarke שהיה הכותב המרכזי בתחום, רדלס (Redles), ספיגלמן וכן ברנארד מיס (Mees). יפה שהמימסד האקדמי נזכר לאחרונה בפן הזה של הנאציזם… הגיע הזמן.

        אה כן, הצבא גם חיבב את המיתוסים: שמות מתוך האופרות של וואגנר ניתנו לקוי ההגנה במערב (זיגפריד, ווטאן ועוד); 'ואלקירי' (השם היה פנימי של הצבא) וגם אצל היטלר, 'לילה וערפל', היה ביטוי מתוך אחת האופרות.

      • היו סדיסטים מבין המחסלים. רובם לא היו סדיסטים, אלא רק ביצעו בחריצות ובהתלהבות את הפרוייקט שהוטל עליהם ושהם עצמם האמינו בחשיבותו. ההנדסה החברתית והתפיסה הרומנטית מיתית הן אידיאולוגיות מודרניות לחלוטין שאין כל דמיון בינן לבין רוב המחשבה העתיקה. בימי הביניים אכן טבחו אלפים, אבל לא היתה להם את הסיסטמטיות המודרנית והם גם לא חשבו בקטגוריות פסוודו מדעיות כוללניות כמו גזע.

        החיבה למיתוסים אין פירושה שאתה חי בעולם של המיתוסים אלא שאתה מדמיין אותם באופן מודרני. לא קורלנדר ולא גודריק-קלארק טוענים שהימלר דמיין נכון את העולם הגרמאני העתיק, אלא בדיוק להיפך. זו היתה פנטזיה של אדם מודרני שאי אפשר להבין אותה בלי הרומנטיקה אבל גם בלי העיור והתיעוש.

      • מה ההבדל המעשי בין הימלר לסאבונארולה, או אחד ממובילי מסעות הצלב? מה משנה דמיון נכון או מומצא, כאשר התוצאה דומה? הימלר היה יכול להיות מנהיג ימי ביניימי מוצלח…

        ומה משנה אמונתו של אדם מודרני, אם היא ביניימית? מה על אל-בגדאדי והנסיון להחזיר את השריעה והח'ליפות? – אלה מושגים מימי הביניים, וכך גם מעשי אנשיו שמזכירים איורים של האינקוויזיציה (ומן הסתם לקוחים מתוך ספרים שקרא על ימי הביניים).

        כאשר אנשים מודרנים חוזרים לעבר ומאמצים מוסכמות, התנהגויות ובעיקר טקסים רצחניים שקשורים לכיתתיות, אני קורא לזה מדיוואליזם, וזה לא משנה אם הם נוהגים ברכב או מדברים מסלולארי.

        אגב לא נתת הסבר משכנע לסאדיזם והתקיימותו – כחלק מהג'נוסייד (האמת שעדיין לא קראתי אחד כזה בספרות הקיימת, כך שיש מקום לחקור).

        לדעתי זה קשור לדינמיקת האסירים של זימבארדו, כאשר לחץ על המבצעים הופך לכעס נגד נותני ההוראה שמוצא על הקורבנות; וככל שהקורבן לא נראה אשם, כך חזק יותר הדחף לפגוע בו כי הוא נראה כמי שמתחמק.

        הימלר עודד (אמנם לא בפקודה ישירה) התנהגות קיצונית; נהג לצפות בניסויים רפואיים עם אלמנטים מיניים-חולניים; דרש שיערכו ניסויים 'מדעיים' על אסירים; מוזכרת השמדה אחת שנערכה לכבודו – לפי דרישה מיוחדת וסוטה; כך שסביר שרוח המפקד עברה ממנו הלאה ונתנהה לגיטימציה להתנהגות כזו.
        וכמו שציינתי, גם אם זו היתה התנהגות של מיעוט, הרי שהיא ייצגה את הכלל, כי לא נחשבה מוקצית.

  8. קשקוש… אין אף גורם בימין שקורא לרצח עם, זה סתם אמירה שיקרית, נכון שיש גורמים בימין שקוראים לגירוש המוני, אולם בתולדות ההיסטוריה האנושית לא מדובר בצעד חריג, ונחשב בנסיבות מסוימות לצעד חיובי.

  9. מאמר מצויין ומעורר מחשבה.
    נראה לי שהתפיסה הגרמנית שלפיה חייב כל אחד לציית להוראה או למלא פקודה הניתנת לו, בהחלט סייעה ליעילות ולסדר של ההשמדה. אין הרבה עמים המסוגלים לפעול בצורה מסודרת כל כך, כאשר המטרה היא השמדת עם.
    עם זאת, מרגע שהוסרו המוסרות ומותר היה לרצוח אנשים, היו רבים שאינם גרמנים ששמחו לעשות זאת.
    לכן היו מקרים רבים בפולין, בליטה, בלטוויה ובמקומות נוספים שבהם הכיבוש על ידי גרמניה התיר את דמם של היהודים, שהיו שנואים גם קודם לכן, אבל אילו היו נרצחים היה השלטון פועל נגד הרוצחים.
    בסופו של דבר, האופי האישי הוא שקובע אם אדם ירצח (או יפגע בצורה אחרת) בזר (או, במקרה של היהודים) במי שאינו זר אבל דתו (או צבע עורו) שונה.

  10. תודה על המאמר.
    יכול להיות שלא הבנתי משהו. אני מסכים עם הטענה שחוסר המעצורים הוא מרכיב הכרחי במדיניות הנאצית, אבל השאלה היא מה מקורו של חוסר המעצורים הזה. כאן אנחנו חוזרים להתחלה, ושוב מסבירים עם אנטישמיות או גזענות. הטוטאליות שאתה מעלה היא תשובה אפשרית, ואז צריך לשאול אם אכן התזה הטוטאליטרית תקפה והסטאליניזם וההיטלריזם דומים יותר משונים. אני לא בטוח.

  11. נו, ועדין אתה נדרש לדמנולוגיה של היהודי, או במילים אחרות לטענת חוסר הטבעיות או חוסר האותנטיות של היהודים בעיני הנאצים. כלומר גם אם ישראל תגרר למלחמת עקירה אתנית אני לא רואה את אותה תפיסה דמנולוגית אצל גורמי הימין שתביא למהלך השמדה מהסוג שאתה מתאר.

    אני חושב שחוסר המעצורים שאתה מתאר היה קיים גם בזמנו במשטרים קומוניסטים והוא מאפיין של תפיסת ההנדסה החברתית של הגישות הללו. לטעמי מאד כדאי לקרוא את אנשי התקופה – קרל פופר, חנה ארנדט, פרידיך האייק ועוד.

    • כתבתי במפורש שהאנטישמיות היתה תנאי הכרחי , אבל לא מספיק. היו די והותר אנטישמים שלא העלו על דעתם לרצוח, בוודאי שלא בשיטתיות ובקנה מידה כזה. תפיסה דמונית של הערבים קיימת בחוגים ישראליים נרחבים. למזלם, לישראל יש עדיין הרבה מאד מעצורים, אם כי לא בטוח שלעולם חוסן.

      חוסר המעצורים הזה אכן היה קיים גם אצל הסטליניסטים והמאואיסטים, אם כי התרכך מאד בברית המועצות מ-1956 והלאה.

      • כנראה שנשאר בחוסר הסכמה. המרב שישראל מוסגלת להגרר אליו זו מלחמת עקירה אתנית, שזו תופעה שדי מוכרת וידועה ברחבי העולם (רואים אותה עכשיו בסוריה ובעיראק). כל הדיבורים שאתה תופס כדמונולוגים בקרב גורמי ימין (וגם שמאל אם נודה על האמת) בסופו של דבר מתנקזים למקום הזה. אחד הגורמים היחודיים של השואה זה בדיוק העובדה שבלתי אפשרי לתאר אותה כסוג של מלחמת עקירה אתנית, מה שמציף את ההיבט הדמונולוגי כל כך חזק.

        אם אחדד את הנקודה, אינני טוען שישראל איננה מסוגלת למעשים שפלים אלא שמעשים שפלים אלו יעשו בסופו של דבר במסגרת של מלחמת עקירה אתנית שיש לה מטרה מוגדרת מאד (גירוש התושבים הקודמים מן הארץ ונחלת הארץ). אצל הנאצים המסגרת הזו הייתה חסרה ביחס ליהודים מה שהפך אותה למאד מאד פתוחה (מטרת הנאצים הייתה להשמיד את היהודים בכל הארצות בכל העולם…).

      • ואכן, הרצון להשמיד את הקבוצה באופן גלובלי, בכל מקום שהיא נמצאת בו, אכן ייחודי לנאצים. הוא לא היה קיים גם במקרה הקרוב ביותר, רצח העם ברואנדה. באשר לישראל, הרי שהסכנה העיקרית היא טיהור אתני אלים שיגלוש, בגלל התנגדות, לסמי רצח עם.

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    "תקלתי לא פעם בגורמים מהימין הקיצוני הישראלי, שקוראים לטבח המוני או רצח עם של ערבים. כשאומרים להם שהם מדברים כמו נאצים, הם עונים שאין מה להשוות. בניגוד לפלסטינים, היהודים לא ביצעו פיגועים בערי גרמניה. זה נכון כמובן, אבל ****זו לא היתה המציאות שהנאצים ראו****."

    אני הייתי אומר שתשומת הלב צריכה להיות ממוקדת לא בהעדר העקבות אלא ביכולת ליצור מציאות דמיונית שמצדיקה רצח המוני יקר שלא מועיל למבצעיו בשום צורה סבירה. רצח עם הוא לא, כמובן, המצאה מודרנית. הכיבוש המאורי של תושבי איי צאטהאם הוא דוגמה ל"רצח עם פרימיטיבי"- אבל זה גם רצח עם "ראציונלי".
    https://en.wikipedia.org/wiki/Moriori#Invasion_by_Taranaki_M.C4.81ori

    מטרותיו היו לקחת קרקע להתיישבות של הכובשים ולמחוק את הממטיקה של הנכבשים תוך מתן יתרון רבייתי לגנטיקה של הכובשים. הנאצים, לעומת זאת, היו צריכים ליצור מציאות דמיונית כדי להצדיק את המוסר ואת התועלת הפרקטית של רצח העם.

    הייתי אומר שקל הרבה יותר לסמן קו אדום ראציונלי לתפיסת המציאות שימנע את המוטיבציה לרצח עם, מאשר קו אדום מוסרי שעשוי שלא לעמוד, או גם לא להיות מתאים ללחץ נסיבות אובייקטיביות. לתושבי צאטהאם היה קו מוסרי מאוד ברור וחד שאסר על הפעלת אלימות. זה לא היה עיקרון מופרך בתנאים בו חיו- הוא אפשר להם לשרוד ברמה טכנולוגית נמוכה באיים מעוטי משאבים מבלי להידרדר לקריסה מסוג זו שאירעה בראפה נואי (איי פסחא). הם בחרו לעמוד על העיקרון הזה גם כשהנסיבות השתנו:

    "A hui or council of Moriori elders was convened at the settlement called Te Awapatiki. Despite knowing of the Māori predilection for killing and eating the conquered, and despite the admonition by some of the elder chiefs that the principle of Nunuku was not appropriate now, two chiefs — Tapata and Torea — declared that "the law of Nunuku was not a strategy for survival, to be varied as conditions changed; it was a moral imperative.""

    ההיאחזות בקו הזה, גם כאשר הגיע איום חיצוני שלא התאים לנסיבות בהן פותח אותן עקרונות גרם לכך ש-95% מהם מתו, ורבים נאכלו תוך 20 שנה.

    • באופן אירוני, דווקא כשאתה ציני, מפוכח ופועל רק למען אינטרסים חומריים, מעשי הזוועה הגרועים ביותר נוטים שלא להתרחש. אלו כמעט תמיד מבוצעים בידי אידיאליסטים חסרי מעצורים שמוכנים להקריב את הכל ואת כולם למען איזשהו חזון אוטופי.

      • מה שגורם לי לחשוב על מדינה שבה מונעים מאנשי רוח ,ספרות ואמנות, במיוחד צעירים, להיבחר לעמדות ציבור בעקבות היות אנשים אלו,סטריאוטיפית, בעלי נטייה חזקה יותר לאידאליסטיות מאשר אנשים המעוניינים בדברים אחרים. זה כמובן זה סטריאוטיפים ובמציאות אידיאליסטים יכולים להיות מכול מקצוע ומעמד אבל יש מידה של אמת בחשיבה

      • אתה מתכוון בישראל?

  13. שלום דני מאמר מרתק. השאלה שלי עולה מהמאמר היא אם המלחמה הייתה נגמרת בניצחון הגרמנים האם האימפריה הייתה שורדת? עד כמה בזזו הגרמנים את המושבות הכבושות ביחס לאימפריות בעבר.
    אשמח לקבל התיחסות גיל עמיר ga196473@gmail.com

    • המדיניות הנאצית השתנתה כמובן ממדינה כבושה אחת לאחרת, אבל ככלל – הם בזזו באופן מלא ויסודי יותר, ועם הרבה פחות אכפתיות לגורל התושבים, מאשר אימפריות קודמות.

  14. חבל, לטעמי, שלא התייחסת לתיאורית האנשים הרגילים של כריסטופר באונינג, בעקבות התיזה של הפסיכולוג מילגרם.

    • חגי, התיאוריה של בראונינג די שונה מזו של מילגרם (הראשון מדבר על לחץ חברתי והשני על סמכות), וממילא המאמר שלי עסק ברמת ההנהגה ולא ברמת החיילים. אלו שתי בעיות שונות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: