מלחמות הסמוראים: כיצד סדר צומח מתוך אנרכיה

פעם, כאשר דיברתי עם סטודנטיות במדינה מרכז אסייאתית, אחת מהן שאלה אותי מהו סוד כוחה של יפן. כיצד הצליחה ארץ השמש העולה, לבדה כמעט ב"עולם השלישי", לשמור על עצמאותה, לשגשג כלכלית ולהפוך לאחת מהמעצמות המובילות במאה העשרים? אם הייתי עונה לה היום – הייתי מספר על מלחמות הסמוראים של המאה ה-16. שם – בשעטת הפרשים והסוסים, החרבות המונפות, הסבל והדם – טמון סוד שאפשר את צמיחתה של יפן בתקופות מאוחרות יותר. ינשוף היסטורי על הסדר שנוצר מתוך אנרכיה.

Sengoku6

בשנת 1467, משהו היה רקוב בממלכת יפן – מהקיסר ועד לאחרון הסמוראים.

המדינה נשלטה על ידי בובות. לקיסר ולאציליו, שהיו מסוגרים בארמון בקיוטו, אף אחד כבר לא התייחס. גם השוגון, הגנרל שכביכול שלט על מעמד הסמוראים בשם הקיסר, היה אדם רכרוכי שלא התאים בעליל לתפקידו. הוא ישב בארמונו, פביליון הכסף המרהיב שבקיוטו, וכתב שירה – בעוד המדינה הולכת ומתערערת מסביבו. אזורי הכפר  נשלטו בידי מושלים צבאיים, סמוראים אוחזי חרב וכנופיות שודדים. אלו היו קשורים בבריתות סבוכות, שהלכו והתרכזו מסביב לשתי משפחות סמוראים שמשכו בחוטי הפוליטיקה של הבירה קיוטו. שני המנהיגים הניצים, ימאנה סוזן – סמוראי-נזיר שנודע לשמצה בהתקפי זעם, והוסוקאווה קצומוטו – לוחם קר דם ורוח, החזיקו כל אחד במבנה רעוע של ווסאלים ברחבי המדינה. מצב הביטחון הלך והידרדר, וגם האיכרים התחמשו, ביצרו את כפריהם והתארגנו בליגות חמושות – בתחילה כדי להגן על עצמם בפני שודדים, ולאחר מכן כדי לחמוס ולשדוד בעצמם. המקדשים הבודהיסטיים הפכו אף הם למרכזים פליליים, ורבים מתושביהם לא היו מלומדי דת אלא פושטקים אלימים וגלוחי ראש.

באותה שנה, 1467, משפחות ימאנה והוסוקאווה הסתכסכו על הסוגיה הסבוכה של ירושת השוגון. הנזיר הרתחני ימאנה סוזן תמך בבנו של השוגון, ואילו יריבו הוסוקאווה קצומוטו תמך דווקא באחיו של השליט. השוגון, שרצה שהשניים יניחו לו לנפשו, הציע להם לפתור את הסכסוך שלהם בקרב בשטח של מקדש קיוטואי. כתוצאה מכך, קיוטו כולה נקרעה במלחמת חפירות שנמשכה עשר שנים תמימות. הצבאות הניצים פשטו על אזורי ההפקר, שדדו, רצחו והבעירו. בתוך זמן קצר, אוצרותיה התרבותיים של הבירה העתיקה, המקדשים, הגנים והארמונות שלה הפכו לאודים עשנים של אפר.

Sengoku7

שרפו את קיוטו לאפר – אילוסטרציה של מלחמת אונין

גרוע מכל: המלחמה בין משפחות ימאנה והוסוקאווה, שנודעה כ"מלחמת אונין", פוצצה לרסיסים את המבנה השלטוני במדינה כולה. בעלי הברית של שתי המשפחות החלו להילחם זה בזה, וכעבור תקופה, שכחו בכלל את שני הצדדים הניצים שבגינן התחילו להילחם. הקיסרות היפנית שקעה במלחמת הכל בכל שנמשכה כ-130 שנה, תקופה אפלה שנודעה לימים כ"תקופת הארץ במלחמה" (יפנית: Sengoku). זו היתה מלחמת פסיפס, שבה כולם נלחמו בכולם: מקדשים חמושים, ליגות איכרים, כנופיות שודדים, ומעל כל, מאות אדונים פיאודליים שונים שהסמוראים שלהם פשטו כארבה ברחבי הארץ.

Sengoku3

מלחמת הכל בכל – חלוקת השטח בין האדונים הפיאודליים הגדולים ביותר, נכון לשנת 1477. חוץ מאלו היו עוד עשרות רבות של אדונים קטנים וזעירים.

בתקופה המרתקת הזאת עוסקים רוב סרטי הסמוראים, לרבות יצירותיו של קורוסאווה אקירה. "המבצר הנסתר", למשל, מספר את סיפורם של שני איכרים, שמכרו את בתיהם כדי לקנות נשק ועוברים כהרפתקנים מצבא לצבא, בניסיון למצוא מטמון. הסרט "קגמושה" (כפיל), מגולל את אחד מהסיפורים הידועים ביותר בתקופה, על אדון פיאודלי כריזמטי שנטה למות, וגייס כפיל שיחליף אותו – שודד שהוצא בזה הרגע מעמוד התלייה. באחד מרגעי השיא של הסרט (החל מדקה 3:00 בלינק הזה), השודד מאשים את האדון הפיאודלי כי הוא הרוצח האמיתי, והאדון מסכים איתו. "הגליתי את אבי ורצחתי את בני", הוא אומר, "אעשה כל דבר כדי לאחד את הארץ הזאת."

תקופת "הארץ במלחמה" לא היתה רק תקופה של כאוס, אלא גם של בגידה. האתוס הסמוראי של נאמנות לאדון מעולם לא נראה נלעג כל כך. הכרוניקות ההיסטוריות והספרותיות של התקופה, המשתקפות גם בסרטים כמו "ראן" של קורוסאווה, מספרות לנו כי אדונים פיאודליים לא היו יכולים לבטוח באיש: בנים רצחו אבות, אבות רצחו בנים, אחים שחטו את אחיהם באפלה, ושומרי ראש דקרו את מפקדיהם למוות.

ובכל זאת – התקופה הזאת מציבה לנו פרדוקס מרתק. היינו מצפים שבתקופה כל כך אלימה, הכלכלה תתרסק, האוכלוסיה תקטן והמדינה תידרדר לאנרכיה שמאפיינת מדינות כמו סומליה וסוריה בימינו. למעשה, התרחש ההיפך הגמור. התקופה היתה אכן אלימה ואנרכית, אבל הכלכלה צמחה בקצב מהיר, והאוכלוסיה גדלה. חלק מהאדונים הפיאודליים הקימו ערי טירה משגשגות, שסוחרים ואיכרים התרכזו מסביבן. בחלק מאותם מקומות, המנהל, המשפט והכלכלה הפכו להיות יעילים מאי פעם. אלו היוו בסיס לאיחוד יפן על ידי המשטר הפיאודלי של טוקוגאווה ב-1603, ובאופן עקיף – גם לשגשוג הכלכלי של יפן המודרנית. עצם העובדה שמדינה כאוטית ומפורקת כל כך התאחדה בסופו של דבר, מסתורית ודורשת הסבר.

חוקרי התקופה העלו הסברים רבים ומגוונים, כולם מעניינים ונכונים ברמה כזאת או אחרת. היו שהצביעו על כניסתם של האירופים למשחק היפני הסבוך בשנת 1542. אלו, ובעיקר הפורטוגזים והספרדים, הביאו עמם את הנשק החם. רק האדונים העשירים ביותר יכלו להרשות לעצמם לקנות אותו, ולפיכך אדונים קטנים יותר נעלמו או שחברו לשחקנים חזקים יותר. כך, הביא הנשק החם לתהליך מהיר של איחוד למספר גושים גדולים. מכאן, טוענים חוקרים אחרים, לקחו את המושכות שלושה מנהיגים אכזריים, גאוניים וחסרי מעצורים, שהצליחו להשליט סדר בכאוס ולאחד את המדינה תחת שלטונם. ההסברים הללו נכונים, אולם מתעלמים מהתשתית החברתית והכלכלית שאפשרה לאחד את יפן ב-1603 וליצור בה משטר יציב ומשגשג. המאחדים קיבלו לידיהם ערים גדולות ושוקקות, כלכלות מתפקדות וחוקות יעילות, שאותן היה קל יותר ללוש למדינה מאוחדת. כיצד נוצרו איים ממשליים וכלכליים מתפקדים ואף משגשגים בתנאים של כאוס ולוחמה, זו השאלה הגדולה האמיתית של התקופה.

Image result for Himeji castle

טירת הימג'י – אחת מערי הטירה המפורסמות של התקופה

ההיסטוריונים לי באטלר (Butler) ופייר סורי (Souyri), שהתמחו בחקר יפן של ימי הביניים, הציעו לכך הסברים מרתקים. גם לאדונים האלימים והציניים ביותר, או לפחות לחלקם, היתה תפיסה של שירות ציבורי, ואידיאל של אחדות האימפריה. הם נלחמו זה בזה על איחוד יפן, אולם כולם הסכימו שמישהו צריך לאחד אותה בסופו של דבר. הזיכרון העתיק של מדינה קיסרית מאוחדת וריכוזית, בסגנון סיני, היה אמנם לעג לרש, אולם עצם קיומו כאידיאל איפשר בסופו של דבר איחוד מחדש.

לדעתו של פייר סורי, דווקא הציניות והבוגדנות של האדונים הפיאודליים היא שיצרה את היעילות המנהלית והשגשוג הכלכלי בתוך הכאוס. חלקם הגדול היו הרפתקנים שתפסו את השלטון בנחלותיהם בכוח החרב, ולא היתה להם שום לגיטימציה דתית ומסורתית. לכן, הם לא היו מחוייבים למבנים שלטוניים ישנים שאבד עליהם הכלח, וידעו שכדי לשמור על מעמדם הם חייבים לספק תוצאות בשטח. התחרות העזה ביניהם עודדה את המוכשרים מביניהם לחוקק חוקים טובים, להפחית מיסים כדי למשוך אליהם סוחרים עשירים ואיכרים מוכשרים, לבנות תעלות השקיה, לסלול דרכים, לטבוע מטבעות ולהסדיר שווקים. כך, התרחשו ביפן שני תהליכים מקבילים ומנוגדים. ברמה הלאומית, המדינה התפרקה לרסיסים, אבל ברמה המקומית – חל גיבוש. בין האדונים הפיאודליים השונים היתה מלחמת הכל בכל, אולם בתוך הנחלות של הטובים שבהם, שררו סדר וחוק חסרי תקדים. גם אם האדון נרצח על ידי אחד מאנשיו או נכבש על ידי אדון אחר, כפי שהתרחש חדשות לבקרים, לחומס השלטון היו תמריצים לשמור על הישגי קודמו ולהעצימם. המאחדים של יפן לא השמידו את הנחלות הללו, אלא חיברו אותן יחדיו במבנה פיאודלי ששימר את היתרונות הייחודיים של כל אחת מהן.

הצמיחה הכלכלית נמשכה גם לאחר האיחוד בשנת 1603. המשטר של טוקוגאווה היה ריכוזי מספיק כדי להפסיק את המלחמה ולשמור על חוק וסדר, אך ביזורי ופיאודלי מספיק כדי לשמר גם את התחרות הכלכלית בין האדונים הפיאודליים השונים. בעת החדשה המוקדמת, הנחלות הפיאודליות השונות התמחו במוצרים ושירותים ספציפיים, ויצרו מערכת כלכלית כלל-יפנית מסועפת ומתוחכמת. חרף אסונות טבע מזדמנים, משברים כלכליים ומרידות איכרים מחזוריות, הכלכלה הוסיפה לצמוח, והחברה הפכה להיות מתוחכמת יותר ויותר. כשמשטר טוקוגאווה פינה את מקומו לממשלה מודרנית בשנת 1868, הוא הוריש לה לא רק סדר ריכוזי, פרוטו-תעשייה וכלכלות מקומיות מתוחכמות, אלא גם חברה שנהנתה מאחוז יודעי קרוא וכתוב בין הגבוהים בעולם. היתרונות הייחודיים הללו הם שאפשרו ליפן לתפוס מקום מוביל מבין המעצמות בעולם המודרני.

 

 

 

 

 

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-מאי 25, 2018, ב-ינשוף היסטורי, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 60 תגובות.

  1. – האם אותה תפיסה תרבותית שהצליחה לגרום למדינה במלחמה פנימית לצמוח היא זו שממשיכה להצמיח את יפן עד היום? אם כן – מהי התפיסה הזו? איך מביאים את ישראל לאמץ כזו?
    – האם משטר חצי מרכזי חצי מבוזר הוא מתכון לדברים טובים? יפן? ארה"ב?
    – האם בעולם העתיק – כשלאזרחים היה קשה יותר לברוח מהמדינה – מלחמות היו משפיעות אחרת על הכלכלה?

    • מה שטריקי בדברים הללו, הוא ששום דבר לא עובד לבד. היו מספיק מדינות עם כאוס ומשטר מבוזר, שלא יצא מהן כלום. אני חושב שכאן היה שילוב נדיר מאד בין משטר מבוזר, ציניות מקייוואליסטית שעודדה יעילות, תחושה של שירות ציבורי למרות הכל, ואתוס של אחדות חרף הפילוג.

  2. אֲ. הַגִּלֹנִי

    מהנה ביותר, חבל שלא הארכת והרבת בפרטים. אולי תואיל לשלב שמות באנגלית כדי שקל יהיה ללמוד את הנושא. בעבר כתבת יותר על פוליטיקה בתקופת הסמוראים ועל התקופות שקדמו למלחמת העולם השניה במנג'וריה ובממשלה היפנית. זה תחום שהיתי נהנה לקרוא עוד ועוד עליו.

  3. מצויין. האם תוכל להמליץ על ספר או מחקר העוסק או סוקר את כלכלת הייצור של תקופת טוקגאווה?

    • בוודאי. המחקר הקלאסי בנושא הוא של Thomas C Smith. וכותרת הספר היא: The Agrarian Origins of Modern Japan.

    • ולמיטיבי לכת: Hanley and Yamamura, Economic and Demographic Change in Preindustrial Japan

    • והספר המצוין 'שוגון', אולי המבוא הקריא ביותר ליפאן של המאה ה-17. עוסק בעליית טוקוגאווה, שהפך כפר קטן בשם יידו לעיר בשם טוקיו.

      • צריך להזכיר ששוגון הוא יצירה ספרותית, לא מבוא ליפן משום סוג.

      • אבל קריא, חווייתי, ומכניס את התרבות והשפה טוב יותר מכל דבר אחר.

        צריך לציין שנכתב ע"י חייל-לשעבר שבילה זמן במחנה שבויים יפאני, וכך למד להכיר אותם לראשונה. על כן עדותו פחות 'אוהדת' אולי, אבל לגמרי לא עויינת או שוללת.

      • "בילוי" במחנה שבויים יפני בשנות הארבעים של המאה העשרים (שם ממילא החשיפה שלך לחברה היפנית מינימלית), לא מלמד אותך כלום על יפן במאות ה-16 וה-17. את *זה* קלאוול למד מתוך ספרים, כולם מאד לא מדוייקים, וגם שינה כטוב בעיניו. זו כמובן החירות האומנותית שלו כסופר גדול. אבל שוגון זה ממש לא ספר ללמוד ממנו היסטוריה.

      • אני לא מכיר חוויה טובה יותר, *בעברית*. ושים לב שציינתי חוויה, ולא דיוק. את זה אפשר לשפר עם מחקרים פרטניים.

        באשר לפגישתו ביפאנים של אז, הרי שהם היו קרובים הרבה יותר לאלה של ימי הביניים, מהיפאנים המערביים של היום. מחסומים מוסריים שיש כיום, לא היו אז, ויחס מעמדי היה ברור יותר, בעיקר לשבוי שנמצא בתחתית.

      • זה לא רק עניין של חוסר דיוק, אלא של טעויות גורפות ומשמעותיות מאד. שוגון הוא לא מחקר, מכליל או פרטי – הוא אינו מחקר כלל וכלל אלא רומן בדיוני. וצריך להתייחס אליו ככזה.

        אין שום קשר שהוא בין היפנים של שנות ה-40 ליפנים של ימי הביניים. היו יותר מדי מהפכים באמצע: ב-1600, ושוב במאה השמונה עשרה, ושוב במפנה המאה ה-19, וב-1868, וב-1877, ואז המודרניזציה והתיעוש של המאה ה-20. כמעט כל הסנטימנטים שהניעו את האימפריאליזם היפני בשנות הארבעים היו מערביים לעילא ולעילא. בקיצור – אין שום קשר.

        ובעברית יש מספיק ספרים טובים שמי שרוצה ללמוד על יפן יכול לקרוא. את שוגון קוראים לצורך הנאה ספרותית, הא ותו לא.

      • אולי תכתוב פעם מאמר בנושא, שידגים את הדברים. מניח שיפקח עיני רבים…

        אני אגב לא מכיר שום דבר בעברית על התקופה (ויש אגב עוד רומאנים, כמו של ליאן הירן, אבל הם קלושים למדי).

        אחד האלמנטים הבולטים אצל קלאוול, שמן הסתם הפריע לך, הוא הדגש שלו על חשיבות הסאדיזם בתרבות היפאנית. אני מעריך שהוא לא טעה (כיום זה כמובן מועט יותר), גם אם הוא זכה להכיר את הצד הזה שלהם בתקופת המלחמה.

        צריך לומר שהיו עוד תרבויות עם צדדים סאדיסטיים בולטים, כמו האצטקים, כמה תרבויות אינדיאניות צפוניות, האשורים, ועוד (גם מופעי הקולוסיאום ברומא, או הוצאות להורג 'בידוריות' באירופה עד המאה ה-19).

      • תתחיל ב״יפן המסורתית״ של בן עמי שילוני. לא מעודכן ועם אי דיוקים, אבל בסדר ובטח טוב יותר מאשר קלאוול. לא היה שום חשיבות לסאדיזם בתרבות היפנית יותר מאשר בתרבויות קדם מודרניות אחרות בתקופתה.

      • לא טעיתי, אם כן… כי הסאדיזם מבחינת קלאוול, מרכזי ביותר בתרבות הזו; לערכתי – גם כיום.

        שילוני מוכר לי. עדיין מאוד בסיסי. אין משהו טוב יותר מקלאוול…

  4. מעניין, אבל אני עדיין חושב שהצעד הכי חשוב שיפן עשתה הוא היפתחות למערב לקראת סוף המאה ה-19.
    כנראה שבלי המהלך הזה היא הייתה נשארת מדינה נחשלת לעוד הרבה שנים.
    אני אשמח אם תרחיב על הודו שכן הייתה מאופיינת בביזור אבל נכשלה במבחן הזמן

    • אבל יפן לא היתה המדינה היחידה שנפתחה למערב: גם סין, האימפריה העותומנית , מצרים, החאנות של קרים, איראן – כל אלה ניסו לערוך רפורמות מערביות במאות ה-18 או ה-19 וכשלו, לפחות חלקית. תנאי התשתית כאן הם הקריטיים.

  5. האם התהליך לא דומה לאיטליה מדינה שמורכבת מאזורים ומאפיות מקומיות אזוריות שמגנות על ענפים שלמים ונותנות יציבות

  6. אתה בעצם אומר שיפן הפכה להיות אירופה- תחרותיות שהובילה ליעילות. הבעיה עם ההסבר הזה, הוא שהיו מגוון ארצות הפריפריה של אסיה (וייטנאם למשל) שעברו תהליך דומה של תחרותיות דומה, חיצונית ופנימית, בשילוב עם פתיחות מסויימת למערב.

    למה יפן הצליחה בניגוד להן?

    • היא הפכה להיות אירופה מבחינת תחרותיות, אבל לא בדיוק: אתוס האיחוד הסיני המשיך לפעפע בתודעה של רוב האדונים הפיאודליים, והוביל לאיחוד רופף אך מתוחכם מאד ב-1603. המשטר של טוקוגאווה היה מספיק חזק וריכוזי כדי להבטיח חוק וסדר ולמנוע מלחמה, אבל ביזורי מספיק כדי להמשיך את התחרות בין האדונים השונים ולסייע לכל אזור כלכלי להתמחות במוצרים הייחודיים שלו. ביזורי מספיק כדי לאפשר חופש, וריכוזי מספיק כדי ליצור יציבות שתאפשר שווקים כלל יפניים. לכל זה אפשר להוסיף אתוס של שירות ציבורי, אחוז יודעי קרוא וכתוב בין הגבוהים בעולם, ומוסר עבודה גבוה מאד (במיוחד בתקופת טוקוגאווה). כלומר, היה כאן שילוב מאד ייחודי של נסיבות.

      • הינשוף: אחוז יודעי קרוא וכתוב בין הגבוהים בעולם

        השאלה היא באיזו מידה זה נכון. למשל בשנות ה-80 של המאה ה-19 ערך משרד החינוך היפני סקר ב- 5 פרובינציות שונות של המדינה כדי למדוד את רמת האלפביתיות. אדגיש שזה קרא שנים לאחר שבית ספר יסודי הפך להיות חובה ביפן. הנסקרים התבקשו לכתוב את שמם. רק פחות מ-50 אחוז מהם עמדו במשימה. ברור שאחוז האנשים המסוגלים לקרוא היה עוד יותר נמוך.

        להלן הקישור (נא להסתכל בעמוד 63):
        http://www.indiana.edu/~easc/publications/doc/CRJEHVolume3.pdf

    • עניין של תרבות. המסורת היפאנית היתה ארוכה יותר; ארצות דר' מז' אסיה לא היו עם תרבות דומה ונשלטו בחלקן ע"י סין (ואלה שכן כמו אימפריית הח'מר, לא היו בקשר עם המערב).

  7. תודה על המאמר

    המודל מזכיר מאוד את יוון הקלאסית, שבה ערי מדינה נלחמו זו בזו ללא הרף, אבל תמיד לפי כללים; וכן את איטליה של הרנסאנס, שגם הורכבה מערי-מדינה ומאבקים בלתי פוסקים (מעריך שרבים חושבים שזו היתה תקופת שלום… כדאי לבדוק את דיוראנט והכרך הכפול שלו על הרנסאנס, שחלקו רשימת מצאי של מאות סיכסוכים פנימיים).

    מאבקים פנימיים כאלה, כל עוד אינם הרסניים ונשמרים ברמה 'טקסית', רק מועילים לאומה, כי הם משכללים מנגנונים ומקדמים טכנולוגיה. אם הפילוסופיה היוונית והרנסאנס האיטלקי פרחו בסביבה דומה – כנראה שזה אומר משהו.

    • וכן, לכניסת האירופאים היתה משמעות גדולה. אבל גם היותה של יפאן אי מבודד שתלוי ביבוא, כמו אנגליה (ונקודות הדמיון רבות), אילצה אותה להשקיע יותר ממדינה ממוצעת.

    • הדפוס נכנס ליפן מוקדם מאד, כבר בימי הביניים. הוא התחיל, כמו בסין, כדרך של מנזרים בודהיסטים לשכפל ברכות במהירות. בתקופת אדו (1600-1868) הוא כבר היה נפוץ מאד. הן הממשלה והן גורמים פרטיים הפיצו ספרים מודפסים כל הזמן, ממסות פילוסופיות והיסטוריות כבדות ומורכבות, ועד רומנים קלילים ומדריכי חקלאות. היו גם ספריות השאלות נודדות. במקביל היתה גם תרבות של כתבי יד, בעיקר במה שקשור לידע אזוטרי.

      • הערה: לפי מה שאני קורא בוויקיפדיה, הדפוס היה בעיקרו של גלופות של דפים שלמים ולא עם אותיות נפרדות. ההמצאה הזו הייתה קיימת החל מהמאה ה־11 או משהו כזה, אבל בגלל מספרן הגדול של האותיות, לא היה לה יתרון משמעותי. במערב מהפכת הדפוס נחשבת רק החל מהכנסה לשימוש של האותיות הבודדות.

      • שאלה טובה. אני אכן יודע שהגלופה הניידת היתה קיימת בסין במאה ה-14, ושביפן
        (ובסין) הדפיסו טקסטים רבים וזולים בעת החדשה המוקדמת.

        Danny Orbach, PhD
        Senior lecturer in general history and East Asian studies, the Hebrew
        University of Jerusalem
        972-527244538
        dannyorbach@gmail.com

      • מעניין.

        השאלה אם הדפוס חיזק את מעמד הסוחרים (כמו שחיזק את הגילדות באירופה והמשכילים הראשונים). בסין למשל (וקוריאה) המעמד היחידי שהרוויח מהדפוס היה המנדארינים, שהיו תמיד מיעוט.

        אם הדפוס לא הביא למוביליות חברתית, אז ערכו היה מוגבל.

      • הדפוס בתקופת טוקוגאווה שימש שכבות נרחבות באוכלוסיה, ובעיקר סוחרים ועירוניים.

  8. איך מבדילים בין המיתוס לבין המציאות? אם החלוקה של יפן אכן גרמה לשגשוג כלכלי כמו שהחוקרים שציטטת מנסים להוכיח, אז מדוע היא נתפסת כטרגדיה לאומית? אולי יש לחפש את התשובה באידאולוגיות הלאומניות שזכו להצלחה באירופה בסוף המאה ה-19 ונלמדו וגם הועתקו בקפדנות על ידי יפנים? כך למשל, האידאולוגיה של Risorgimento צבעה בצבע שחור את ההיסטוריה האיטלקית של ימי הביניים משום שאז איטליה הייתה מחולקת למספר מדינות – מה שלא מנע מחלק מהן (כמו ונציה) להיות בין המתקדמות בעולם.
    מאחורי הפחד המוגזם מפירוק המדינה והצדקת כל פשע המתבצע במטרה לאחדה קל לראות את התעמולה התמימה שהופנמה יל ידי הציבור היפני מגיל הרך בשיעורי היסטוריה בביתי ספר. לכל מי שמתעניין בנושא מוכר המונח State Shinto המתאר את השיח הלאומני ביפן.

    • חתול: כי תקופת הסנגוקו היתה גם תקופה של סבל נורא, הרס והרג. זה יכול בהחלט ללכת בבד בבד עם תועלת לטווח ארוך מאד.

      • העולם נשלט על ידי רעיונות. וגם האופן שבו בני אדם רואים את העבר נשלט על ידי רעיונות. אחד הרעיונות המובילים של המאה ה-19 (התקופה שבה יפן נפתחה לעולם המערבי) הייתה לאומנות. מנקודת ראותה של לאומנות חלוקת המדינה היא רוע ואין זה משנה מה הוא המצב האמתי. אולי הגיע הזמן להיפטר מההשקפות שהיו באופנה לפני כ-150 שנה ולהסתכל על העבר מחדש? זהו האופן שבו פועלים עכשיו באירופה. השאלה היא: האם גם יפן תוכל לעשות זאת.

      • התחום כבר מזמן לא נשלט בידי לאומנים יפנים, תנוח דעתך. לא ביפן ולא במערב. אם כבר הלכו לקיצוניות השנייה.

      • כנראה, לא הסברתי את עצמי כמו שצריך.

        כדי שתפיסת ההיסטוריה ברגע נתון תהיה מושפעת על ידי לאומנות אין זה הכרחי שללאומנים תהיה השפעה פוליטית או אקדמית באותו רגע. די בכך שהשפעה כזאת הייתה להם בעבר. כל אידאולוגיה שמאומצת לתקופה ממושכת הופכת למעין מסנן המונע את המחקר בתחומים הבלתי רצויים ומעודדת אותו איפה שיש בכך צורך. אם ספרי לימוד בהיסטוריה נכתבים על ידי לאומנים, פעילות של כל שליט שאפתני תתפרש במידת האפשר כניסיון לאחד את המדינה והדמויות ההיסטוריות שלחמו באותם שליטים ייצבעו בצע שחור. על הספרים האלה יגדל דור חדש של חוקרים שבאופן תת מודע יתפוס את המיתוס הלאומני כמובן מאליו.

        רוצים דוגמה מהיסטוריה של אירופה? בבקשה! כולם מכירים את סיפורה של ז'אן ד'ארק. המיתוס שלה עבר את המסנן של 4 אידאולוגיות לפחות (אם לכל אחת מהן ניתן לקרוא בשם של אידאולוגיה):
        – דת קתולית מנוסח קונטרה-רפורמציה של המאה ה-16.
        – תרבות החצר הצרפתית של המאה ה-17 (ז'אן שאפלן תיאר אותה כדמות אבירית).
        – עידן הנאורות של המאה ה-18 עם כל הסקפטיות שלו (בשירה של וולטר הופכת ז'אן ד'ארק לדמות כמעט קומית).
        – לאומנות של המאה ה-19 כאשר קם צורך לעודד מתגייסים צעירים להסתער על תותחים בריטיים וגרמניים.

        ידוע היטב מה כותבים על ז'אן ד'ארק החוקרים בני ימינו. פחות ידוע מה כתב עליה המחבר המפורסם שנולד במאה ה-15. אני מצטט את ניקולו מקיאוולי:
        Ne tempi de padri nostri Carlo fettimo Re di Francia nella guerra che fece contro à gli Inglefi , diceva configliarii con una fanciulla mandata da Iddio.
        בתרגום: בימי אבותינו שארל השביעי מלך צרפת במהלך במלחמה שערך נגד אנגלים טען כי התייעץ עם בחורה אחת שנשלחה על ידי האלוהים.

        הציטוטים האלה עלולים להיראות מופרזים, אך המטרה שלהם – להדגים מה מסנן אידאולוגי יכול לעשות למידע היסטורי תמים.

        נחזור ליפן. מה שבדרך כלל מאפיין את החברות הסגורות – זה לא רק פיגור טכנולוגי אלא גם חולשה יחסית של שכבה אינטלקטואלית. ברוב המקרים מסורת חלשה בתחומים של פילוסופיה ומדעי הרוח בכלל הופכת חברות כאלה לחסרות אונים בפני האידאולוגיה המערבית הראשונה שבה הן נדבקות. במרוצת הזמן הקהילה האינטלקטואלית המקומית מפתחת כלים פילוסופיים שיאפשרו ניתוח והבנה של הרעיונות החדשים המובאים מחו"ל ויעודדו יחס קריטי כלפיהם. אולם בשלב הראשון של החשיפה לעולם המערבי כל חברה מסורתית נמצאת בסכנת הידבקות אידאולוגית. לכן חשוב מאוד להבין מה היו הרעיונות המערביים הראשונים (אני מדגיש: הראשונים) שעליהם נחשפה החברה שאנחנו חוקרים, הרי לרעיונות אלה תהיה השפעה חזקה כמה מונים מהשפעתן של אידאולוגיות שיבואו אחריהן.

    • חתול: בנוגע לקריאה ולכתיבה, אני מצטט סיכום שעשיתי בזמנו לצרכי הוראה מספרו של ויליאם רובינגר, אחד מהחוקרים המובילים בנושא:

      כמה בכלל ידעו לקרוא? ביפן היה אחוז יודעי קרוא וכתוב גדול יותר מאשר בחברות מסורתיות אחרות, וקשה להעריך כמה. קודם כל – שיעור יודעי קרוא וכתוב היה שונה לחלוטין בקבוצות חברתיות שונות, כך שממוצע ארצי ייתן לנו מעט מאד. משערים שבאדו, 80 אחוז מהסמוראים הגברים ידעו קרוא וכתוב, ואילו בקרב נשים כפריות – מדובר ב-5 אחוז בלבד. בעיה שנייה היא בעומק: היו כאלו שידעו לקרוא רק קאנה, הכתב האלפביתי ההברתי, אבל לא סימניות סיניות, ולכן הצליחו לקרוא רק מסמכים מעשיים פשוטים. היו איכרים שידעו לקרוא מדריכי חקלאות מעשיים שנכתבו בשפה פשוטה, אבל לא יכלו לקרוא ספרות או כתבים מעמיקים בנושאי דת ופילוסופיה (שימו לב, אני לא מדבר על עניין – אלא על יכולת. היום יש הרבה מאד אנשים שלא מתעניינים בקריאה של ספרות, שירה ופילוסופיה, אבל אם ירצו הם יכולים לפחות טכנית לעשות את זה).

      אלו שלמדו קרוא וכתוב (לפעמים רק לקרוא ולא לכתוב) למדו בבית או בבתי ספר. לא היה חוק חינוך חובה. מלבד הסמוראים הבכירים בהאנים מסויימים, שהיתה עליהם חובה לחנך את ילדיהם בבית הספר הרשמי, המשטר לא התערב בחינוך של יתר האוכלוסיה. מי שרצה לשלוח את הילדים שלו לבית ספר, עשה את זה. סמוראים למדו בבתי ספר רשמיים של הקלאן. לשוגונאט היו בתי ספר ואקדמיות ברוח קונפוציאני, ורוב ההאנים הגדולים החזיקו בבתי ספר משלהם. כאלו שיכלו לשלם למדו גם באקדמיות פרטיות. האקדמיות הללו לרוב היו גמישות, מעניינות ותוססות יותר מבתי הספר הממשלתיים שלימדו לרוב אורתודוקסיה קונפוציאנית קפואה. אם היה לך כסף, יכולת לבחור בין בתי ספר קונפוציאניים, כאלו של לימודי הולנד או של לימודי הלאום. דווקא בתי הספר של לימודי הלאום ניסו לעודד לימודים של פשוטי עם, במיוחד איכרים עשירים, ואפילו ניהלו לימודים בהתכתבות עם איכרים אמידים שלא היו יכולים להגיע לבתי הספר.

      והיו גם בתי ספר פשוטים יותר ללימודי קריאה וכתיבה, שנקראו Tera-Koya (בתי ספר במקדשים), אם כי זה שם מטעה. במאה ה-17 הם כבר לא היו מזוהים עם המקדשים בהכרח.

      בתחילת המאה ה-18, יש עלייה חדה גם בשיעורי הקריאה והכתיבה – יותר אנשים יודעים לקרוא ולכתוב – אבל גם בעומק שלה. נשים משכילות, ראשי כפרים ואיכרים עשירים, עירוניים וסוחרים ממעמד פשוט יחסית, כל אלו מתחילים ללמוד גם סימניות סיניות, ולקרוא ספרות וכתבים מורכבים יותר ולא רק טקסטים מעשיים. כלומר, האליטה שיודעת לקרוא ולכתוב מתרחבת, אבל בקרב אותו המיעוט, יותר אנשים קוראים יותר טוב.

      במאה ה-19, שיעורי הקריאה והכתיבה עולים אפילו יותר, ובאופן דרמטי. יש לנו אפילו מכתב תלונה מאיכרה בשם האצו, שנשלחה על ידי ההאן שלה לעבוד בפונדק בתחנת דרכים, שכותבת לדאימיו ומתחננת שיחזיר אותה חזרה. המכתב נכתב בקאנה פשוטה עם הרבה שגיאות, סימן שהאצו עצמה כתבה אותו – אבל עצם העובדה שהיא הצליחה לכתוב מראה שהקריאה והכתיבה היו נפוצות אפילו בשכבות עניות, ואפילו אצל נשים, יותר ממה שחשבו חוקרים פעם.

      • מתי אגב נכנס הדפוס?

      • אין זה מפתיע שהמועמד העליון היפני אכן ידע קרוא וכתוב, הרי את המצב הדומה אנחנו רואים גם בטורקיה של אותה תקופה וגם בפרס. הדבר המוזר הוא ששיעור אלפביתיות ביפן היה מעורר קנאה גם בחלק ממדינות אירופה. לדוגמא, במהלך מרשם האוכלוסין שנערך באיטליה ב-1861 התברר כי פחות מ-22 אחוז של האוכלוסייה מסוגלים לקרוא ואחוז אך קטן יותר גם לכתוב – שיעור בין הנמוכים באירופה מערבית. לא ידוע לי באיזה אופן בדיוק נבדקה האלפביתיות של איטלקים אך ניתן להסיק שלא היה מדובר רק בלשים חתימה. לכן נשאלת השאלה: איזו רמת אלפביתיות היה מזהה מרשם יפני אילו היה נערך ב-1861 והיה משתמש בקריטריונים הנהוגים באיטליה?

      • זו שאלה מסובכת. והיא מסתבכת עוד, מפני שביפן יש הרבה מאד רמות של קריאה וכתיבה (בגלל סוגי הכתב השונים) הרבה יותר מאשר בשפות מערביות מקבילות. גם המבנה הפיאודלי של המדינה יצר שונות אזורית מאד גדולה בין מקומות שונים.

      • דוגמא לקיום הסדר החברתי המעמדי שהזכרתי עד למאה העשרים, הוא בכך שרוב חברות הענק היפאניות המוכרות (מיטסובישי, טושיבה, הונדה ועוד) הן במקור משפחות סמוראים.

        כמו שציינתי, הגות בחברה שאינה מובילית ושלא מקדשת קידום-עצמי (כמו שהיה במערב), לרוב לא תתמוך ברפורמות חברתיות או תפקפק בסדר הדברים הפרטי או ה'טבעי', לטובת משהו אוניברסאלי יותר.

        הדפוס אינו משפיע, אם הוא אינו כלי בידי הפרט לקידום המוביליות שלו, והוא לא היה כזה ביפאן, קוריאה או סין, כפי שהיה במערב.

      • שים לב שחלק גדול מהחברות הגדולות הללו נוצרו בידי סמוראים חסרי פרוטה, במקרה של מיצובישי קבצנים כמעט. ואחרות – בידי פשוטי עם. רוב החברות הגדולות מהתקופה הפיאודלית, לא שרדו. וב-1688 יפן ביצעה כמה מהרפורמות הפוליטיות והחברתיות הדרמטיות ביותר בתולדות האנושות.

    • מדוע אתה מסיק שיפן היתה חלשה אי פעם בתחום מדעי החברה והרוח? זה לא היה נכון אפילו בתקופת אדו.

      • הינשוף: מדוע אתה מסיק שיפן היתה חלשה אי פעם בתחום מדעי החברה והרוח? זה לא היה נכון אפילו בתקופת אדו.

        אילו היא הייתה חזקה, כל העולם היה מכיר תאוריות במדעי הרוח והחברה made in Japan מאותה תקופה. נסתכל על החברות שאכן הצטיינו בתחום ונגלה את השמות שכל סטודנט מכיר. אני אקח את המאות ה-17 וה-18.
        – אנגליה: פרנסיס בייקון, ג'ון לוֹק.
        – צרפת: דקארט, מונטסקייה, דידרו.
        – הולנד: שפינוזה, גרוטיוס.
        – איטליה: גליליי, ברונו.
        – יפן: כלום.
        מדעי הרוח (אולי במירכאות) העוסקים בניתוח טקסטים מסורתיים ושימוש בלוגיקה לצורך הסקת מסקנות מהם אכן היו אופייניים לחברות אסיאתיות רבות. היפנים, כמו גם היהודים בפזורה, הם דוגמה טובה לכך. אולם כל המורשת של חכמי ישראל לא מאפשרת לצערנו לקיים חברה מודרנית. המורשת פילוסופית מערבית – אכן מאפשרת.
        דבר דומה התרחש בתחום צבאי. נסיכויות יפניות היו לוחמות אחת בשנייה וזה טרם באופן משמעותי לפיתוח נשק הטכניקות לחימה. אולם די היה לסוחר פורטוגזי אחד למכור כמה רובים לשליט זה או אחר כדי שמאזן הכוחות היה נשתנה.

      • הינשוף: מדוע אתה מסיק שיפן היתה חלשה אי פעם בתחום מדעי החברה והרוח? זה לא היה נכון אפילו בתקופת אדו.
        אילו היא הייתה חזקה, כל העולם היה מכיר תאוריות במדעי הרוח והחברה made in Japan מאותה תקופה. נסתכל על החברות שאכן הצטיינו בתחום ונגלה את השמות שכל סטודנט מכיר. אני אקח את המאות ה-17 וה-18.
        – אנגליה: פרנסיס בייקון, ג'ון לוֹק.
        – צרפת: דקארט, מונטסקייה, דידרו.
        – הולנד: שפינוזה, גרוטיוס.
        – איטליה: גליליי, ברונו.
        – יפן: כלום.
        מדעי הרוח (אולי במירכאות) העוסקים בניתוח טקסטים מסורתיים ושימוש בלוגיקה לצורך הסקת מסקנות מהם אכן היו אופייניים לחברות אסיאתיות רבות. היפנים, כמו גם היהודים בפזורה, הם דוגמה טובה לכך. אולם כל המורשת של חכמי ישראל לא מאפשרת לצערנו לקיים חברה מודרנית. המורשת הפילוסופית המערבית – אכן מאפשרת.
        דבר דומה התרחש בתחום צבאי. נסיכויות יפניות היו לוחמות אחת בשנייה וזה טרם באופן משמעותי לפיתוח נשק וטכניקות לחימה. אולם די היה לסוחר פורטוגזי אחד למכור כמה רובים לשליט זה או אחר כדי שמאזן הכוחות היה משתנה.

      • סליחה, עניתי פעמיים. את התשובה הראשונה אפשר למחוק.

      • ועד שדני יאיר את עינינו בעניין…

        צריך לומר שסדר מעמדות שאינו משתנה (הקיסר תמיד בראש; סמוראים ואיכרים), כמו גם בהודו מרגע שהוחלה שיטת הקאסטות (מאה 16?), מקשה על התפתחות של הוגים מדיניים/חברתיים.

        אגב אחד האלמנטים הבולטים ב'שוגון' (שלא חיבבת כאמור) הוא האמונה המוזכרת מספר פעמים של היפאנים בסדר הקיים וב*נכונותו*, כאילו זה הטבע וזה הטוב ביותר שניתן.

      • כמה פעמים אני צריך לומר ששוגון זו יצירה ספרותית? אם אתה רוצה לדעת מה קרה באמת – קרא ספרי היסטוריה מעודכנים. הסדר שהזכרת הוא קונסטרוקט אינטלקטואלי מתקופת טוקוגאווה. הוא היה שונה מאד מהמצב המשפטי, ועוד יותר שונה מהמציאות בפועל.

      • והוגים מדיניים וחברתיים, חלקם מקוריים ביותר, היו בתקופה בשפע.

      • הינשוף: והוגים מדיניים וחברתיים, חלקם מקוריים ביותר, היו בתקופה בשפע.

        אני מדבר על האישים שהשפיעו על מדעי הרוח ברמה עולמית. הטרגדיה של כמעט כל אינטלקטואל בחברה סגורה היא בזאת שהמאמצים שלו אינם רלוונטיים לשאר העולם.

        אם הדוגמאות מתחום מדעי הרוח נראות אבסטרקטיות מדי, ניקח תחום פרקטי יותר. במאה ה-20 ראינו חברה סגורה (למחצית) לרעיונות טכנולוגיים – ברית המועצות. הסובייטים הקימו מערך חדשנות שהיה מסוגל לפתח את כול המגוון של ציוד ממכונות גילוח עד ללווייני תקשורת… בפיגור של כ-10 שנים מהמערב.
        מה שמאחד בין אינטלקטואל יפני של התקופה שאנו דנים בה לבין מהנדס סובייטי העובד אל שבב אלקטרוני (שהמקביל שלו פותח לפני כעשור במערב) – זה לא רק חוכמה ורוחב אופקים אלא גם העובדה שלעבודה שלהם לא היה ביקוש מחוץ למערכת חברתית סגורה אליה הם השתייכו.

      • ywelis: צריך לומר שסדר מעמדות שאינו משתנה (הקיסר תמיד בראש; סמוראים ואיכרים)… מקשה על התפתחות של הוגים מדיניים/חברתיים.

        יתר על כן – כדי שהסדר החברתי לא יתמוטט, כל התקדמות טכנולוגית אמורה להתלוות בשינויים מבניים בחברה. דבר זה לבדו הופך כל מדינה שמשתמשת בטכנולוגיות מודרניות לחכמה יותר בתחום מדעי הרוח.

        תדמיינו את המעבר מחברה מסורתית לחברה תעשייתית. לא די כאן ביבוא מכונות, הקמת אוניברסיטאות ותשתית בנקאית. לא די ברשת בתי משפט – כל הדברים האלה יכולים להתפתח גם בחברה פאודלית. יש עוד שורה של שינויים מרחיקי לכת שצריך לבצע.

        למשל, מכיוון שהחשיבות של הקפיטליסטים בחברה תעשייתית גדולה יותר מאשר במסורתית הם עשויים לדרוש השפעה ברמה מדינית . לכן קם צורך בפרלמנט עם בית תחתון, מה שדורש הסכמה של המועמד הפאודלי שלא תמיד ירצה להשלים עם היריבים החדשים בזירה פוליטית. אם מקימים פרלמנט, אז יקומו מפלגות. כדי שחיים פוליטיים יוכלו להתקיים אמורה להתפתח עיתונות. עם הופעת עיתונות אמורות להופיע מוסכמות חברותיות לגבי מה מותר לעיתונאי ומה אסור וגם מערך של צנזורה. הבורגנות החדשה תבקש את איכות הפנאי שהייתה עד כה שמורה רק למועמד העליון – בתי אופנה, תאטרונים, מסעדות…

        מצד שיני עם תחילתו של תהליך התיעוש יזרמו איכרים לערים כדי למצוא עבודה. והינה עליה חדה בשיעורי פשיעה. כדי לשמור על המאזן החברתי יש להגדיל את כמות השוטרים, להקים משטרה סודית, להחדיר סוכנים לתוך משפחות פשע… וזה עוד בלי לדבר על הסתדרויות עובדים.
        בסיכום, תוך מעבר לחברה תעשייתית אמורות להופיע אין ספור מוסכמות חברתיות חדשות ועשרות או מאות של מקצועות הלא ידועים בחברה המסורתית. מיליוני אנשים יצטרכו לשנות את אופן ההתנהגות שלהם (למשל, לקום בשעה שש בבוקר עם שעון מעורר ולא מתי שלבם יחפוץ).

        ועכשיו נעשה תרגיל: נכנס לנעליו של אינטלקטואל יפני של שנת 1860 עם כל הידע שיש לו וננסה למפות את האתגרים שמולם תעמוד החברה היפנית במקרה של פתיחה למערב. האם הוא בכלל יהיה מסוגל להבין מה זה מפלגה, פרולטריון, איגוד עובדים? מכון כמו Rand Corporation של היום לא יוכל למפות את החברה של עוד 30 שנה בדיוק המקובל.

        אז מה היה יכול להיות הפתרון במצב כזה? נכון, הפתרון שיפנים בחרו בו – קרי, להעתיק את הכול מהמדינות המתקדמות של אירופה בלי לשאול שאלות. יש במדינות אירופה פרלמנט עם בית עליון ובית תחתון – אז גם ביפן יהיה. קיים בגרמניה בית ספר חובה – שיהיה קיים גם ביפן. ספרי לימוד בהיסטוריה נכתבים במערב במתכונת לאומנית – אז גם ביפן הם יכתבו במתכונת לאומנית. קיים בבריטניה (המדינה המובילה באירופה) מיתוס של ממלכת האיים ששום אויב לא הצליח לפלוש אליה במהלך כמעט אלף שנה – אז נכתוב את המיתוס הדומה על יפן. הייתה באנגליה מלחמת השושנים שסמה קץ לרוב המשפחות הפאודליות ופינתה דרך להתפתחות קפיטליזם (כך לפי המיתוס) – אז שתהיה גם ביפן תחת השם Sengoku Jedi!

  9. מה לגבי המונגולים שניסו לתקוף את יפן זה לא הפריע לשגשוגה ? ד"כ אגב כשהתכוונת שהאקדמיה נשלטת מהצד השני … התכווונת ל(((הם))) ?

  1. פינגבק: להרוג את הזמיר: איך אודה נובונאגה איחד את יפן | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: