בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. הפיתויים שעומדים בפניה נוצצים אך קטלניים. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים המונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. לא נגלה לכם את סופו של הספר, אולם נקביל את עלילותיו של הבלש פנדורין, שנלחם ברומנטיקה של המוות, לאקטיביסטים סינים שניסו לבער את מנהג "קשירת הרגליים" לנשים, רוע שנעטף גם הוא במילים מתקתקות ופיוטיות. ינשוף ספרותי על האימה שמבעד לרומנטיקה.

בוריס אקונין, אהובת המוות – פרשה דקדנטית. מרוסית: יגאל ליברנט (ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג)

"ולא נעמוד מול מזבח

לעולם לא אהיה נשואה

הנסיך החיוור קורא לי

למוסקבה, אל צל השקיעה."

בשנת 1900, הפציעה המאה העשרים על בירתה העתיקה של רוסיה הצארית. בד בבד עם המאה החדשה, מגיעה למוסקבה משוררת צעירה, רומנטית ותמימה בשם מריה מירונובה. מאשה, נערה מסיביר הרחוקה, מסתובבת ברחובות העיר פעורת עיניים עם נחש זעמן כרוך לצווארה, ומחפשת הרפתקאות. אלו, למרבה הצער, מוצאות אותה יותר מהר מאשר תכננה. באותם ימים, שוטף גל התאבדויות את רחובותיה של הבירה העתיקה. צעירים רומנטיים וחובבי שירה שמים קץ לחייהם בתלייה, ירייה, טביעה או קפיצה מחלונות גבוהים. כל הסימנים מובילים למועדון מתאבדים מסתורי, שמונהג בידי גורו משוררים כריזמטי. כך נפתח הספר אהובת המוות, הרומן השמיני בסדרת הבלשים המהוללת תיבת פנדורין מאת בוריס אקונין. כמו הספרים הקודמים, גם ספר זה מוגש לקורא העברי בתרגומו המאלף והקולח של יגאל ליברנט.

אראסט פטרוביץ' פנדורין, הגיבור המרכזי של הסדרה, חוזר למוסקבה לאחר גלות מרצון שנמשכה מספר שנים. פנדורין, חובב תרבות יפן, מאמץ לעצמו את הכינוי הרומנטי "הנסיך גנג'י" וחודר למועדון המתאבדים על מנת לפענח את צפונותיו. כדי להציל את מאשה, אהובת המוות, מגורלה המתקרב, עומד בפניו אתגר עצום. האם יצליח לנפץ את הרומנטיקה של המוות, "החתן הנצחי" ולחשוף את הכיעור והאימה הנחבאים מאחורי המילים הפואטיות?

אראסט פנדורין (בגילומו של אולג מנשיקוב) בסרט "יועץ ממלכתי", המבוסס על הספר השישי בסדרה

אני לא אגלה לכם כמובן את סופו של הספר, אלא – כהרגלו של הבלוג הצנוע הזה – אקביל את העלילה של אקונין ללוחמים היסטוריים אחרים שנאבקו לעקור את הרע מקרבם, רוע שנעטף גם הוא ברומנטיקה פיוטית ומתקתקה. אני משער שרוב קוראי הינשוף שמעו כבר על אחת התופעות המחרידות יותר של מזרח אסיה, קשירת הרגליים לנשים בסין. לפי המנהג, שהתחיל עם קורטיזנות ונערות מופיעות למיניהן במאה ה-12 והתרחב לחלקים נרחבים של האוכלוסיה עד המאה ה-19, אמהות קשרו את הרגליים של בנותיהן על מנת שלא יתפתחו באופן טבעי. המטרה היתה אסתטית: להפוך את הרגליים לקטנות ויפות, אך הפגיעה היתה קשה. הנשים קשורות הרגליים התפתחו באופן מעוות, ספגו נזקים כבדים בעמוד השגרה והתקשו בהליכה. במאה ה-19, המנהג הפך כה נפוץ במעמד הבינוני והגבוה, עד שאמהות היו חייבות לקשור את רגלי בנותיהן כדי לדאוג לרווחתן. אישה שרגליה לא היו קשורות לא תוכל להתחתן, ותיאלץ לבלות את חייה כנערה משרתת ולספוג השפלות והתעללויות. מרגע שרגליה של אישה נקשרו, הנזק היה כמעט בלתי הפיך. במאה ה-19, ניסו מורדי הטייפינג (כת דתית רצחנית שנדבר עליה בהזדמנות אחרת) להסיר בכוח את הקשרים על רגליהן של נשים בננג'ינג, עיר חשובה שהצליחו לכבוש. רבות מהנשים האלה מתו מזיהומים ומנמק.

בדיוק כמו שירי המוות המפתים ברומן של אקונין, מנהג קשירת הרגליים שרד כל כך הרבה שנים בגלל ההילה הרומנטית שנקשרה אליו. דורות של משוררים סיניים כינו אותו "הלוטוס המוזהב", והציגו את הרגליים הקטנות והעדינות בשורה ארוכה של ציורי דיו מצועצעים, סיפורים, בלדות וענן מוזהב של מלל פיוטי. בסיפור שלנו, מילאה התנועה הלאומית הסינית את תפקידו של פנדורין-ג'נג'י. מאז סוף המאה ה-19, התחילו הלאומנים הסינים להוקיע את העוולות הפיאודליות שאותן זיהו עם תרבות קפואה ומנוונת ועם השלטון הקיסרי השנוא. כמעט מההתחלה, זכויות האישה היו במקום מרכזי בסדר היום. הלאומנים הוקיעו תופעות מיזוגניות כגון רצח תינוקות ממין נקבה, הכאת נשים, והתעללויות בכלות צעירות מצד חותנותיהן, שרווחו במשפחות סיניות מסורתיות. ובמיוחד, הם התנגדו לקשירת הרגליים. חיסול המנהג הפופולרי הזה הפך, במיוחד בתחילת המאה העשרים, לאחת המטרות המרכזיות של התנועה הלאומית הסינית.

"הלוטוס המוזהב" – ציור המתאר קשירת רגליים

לאחר נפילת השלטון הקיסרי במהפכת 1911, התחלקה סין בין ברוני מלחמה שונים, והחל מ-1927 התאחדה בהדרגה תחת שלטונה של "מפלגת האומה" המודרניסטית. השליטים החדשים לא רק שלא עודדו את קשירת הרגליים, אלא חלק מהם ניסו להילחם בה. אולם אבוי – המנהג היה פופולרי מדי, והתגלה כעמיד למדי לכפייה שלטונית. אמהות קשרו את רגלי בנותיהן בסתר, שוב, כדי לדאוג לרווחתן ולנישואיהן העתידיים. ברוני מלחמה רפורמיסטיים (המפורסם ביניהם הוא יאן סי-שאן) הוציאו מחוץ לחוק את המנהג, שלחו פקחים והטילו קנסות. אולם הפקחים היו לרוב קצינים בורים ומושחתים, שניצלו בגסות את הכוח שהופקד בידיהם. הם חדרו לבתים עם נשק שלוף והחלו "לבדוק" את הנשים ולדרוש מהן להתפשט כדי לוודא שהרגליים של אף אחת לא קשורה. גנרל יאן, שהמעשים המגונים הללו הגיעו לידיעתו, ניסה להחליף את הפקחים הגברים בנשים, אבל גם זה לא עזר. הגברים הסינים חשו מושפלים שנשים זרות חודרות לבתיהם ונותנות להם הוראות, וקשירת הרגליים הפכה לסוג של התנגדות פופולרית לעריצות. גם שיטות אחרות, רכות יותר, כמו הטפות מוסריות, לא ממש עבדו. גנרל יאן ודומיו במחוזות אחרים ניסו להסביר שמנהג ברברי כמו קשירת רגליים מפריע לשאיפה להפוך את סין למדינה מודרנית, ולפעמים פנו לרגשות הומאניטריים, אך לשווא.

ניסה לשלוח פקחים – גנרל יאן סי-שאן

המאבק בקשירת הרגליים התקדם באופן משמעותי רק בשנות העשרים של המאה ה-20, כשהרפורמיסטים השונים (ובעיקר ארגונים הקשורים למפלגת האומה) הבינו שהדרך הטובה ביותר להילחם במנהג היא לפוגג את הרומנטיקה שלו. הם החלו להפיץ בתקשורת ההמונים צילומי תקריב ורנטגן של רגליים קשורות, מעוקמות ומעוותות. לפני כן, נחשפו רוב הגברים הסינים לרגל הקשורה באמצעות אותו ענן רומנטי ומתקתק של שירים, סיפורים וציורי דיו. גבר סיני ראה את רגליה הקשורות של אשתו רק ברגעים המיניים והרומנטיים ביותר שלאחר החתונה, דבר שהעניק מסתורין מושך לכל העניין וצבע אותו בצבעים של תשוקה. אולם כעת, כאשר התמונות הריאליסטיות עד כיעור של הרגליים הקשורות יצאו מהמרחב הפרטי והגיעו לעיתונות, המנהג התחיל לאבד מקסמו. כשכל סיני ראה בעיתוני הבוקר תמונות של עצמות שבורות ומעוקמות, כבר היה מגוחך להתפייט על "הלוטוס המוזהב". מפלגת האומה ליוותה את קמפיין התעמולה הזה בצעד חשוב נוסף: היא התחילה לארגן עצומות המונים של גברים, שנשבעו שלא יתחתנו עם אישה שרגליה קשורות. כך, בינות לרסיסי הרומנטיקה השבורה, תקפו הלאומנים את ההיגיון הבסיסי של המנהג. הרי רוב האמהות קשרו את רגלי בנותיהן כדי להבטיח להן שידוך טוב. וברגע שהסתבר לכולם שגברים רבים מאד לא רק מעדיפים אישה עם רגליים טבעיות, אלא לא מוכנים להתחתן עם קשורות רגליים, המנהג דעך ונמוג במהירות. כבר בשנות החמישים והשישים הוא ירד לטמיון ההיסטוריה.

הצילומים שברו את הרומנטיקה: רגל קשורה, כפי שהיא באמת

האם ברוסיה הצארית, באותו זמן ממש, יצליח הבלש פנדורין במאבקו לפוגג את הרומנטיקה של המוות, בטרם ינחת הגרזן על צווארה של מאשה, ועל צווארו שלו? כדי לדעת את התשובה, תצטרכו לקרוא את אהובת המוות.

נ.ב. בשלהי יוני 2019, הרגע הגדול יגיע. יגאל ליברנט (מתרגם סדרת פנדורין), שלום בוגוסלבסקי ואנוכי נדריך טיול ראשון של "עלייה לקברי רשעים" לרוסיה, פולין ואוקראינה. בתוכנית: מסע בעקבות שליטים מטורפים, שוטרים חשאיים, מורדים, שודדי דרכים ורוחות רפאים. ועוד הרבה, הרבה הפתעות. הודעה רשמית בקרוב ממש.