בזכות עונש המוות: מחשבות על משפטים של פושעי מלחמה

במהלך מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם", ואכן, רבים מהרוצחים המתועבים ביותר נידונו למוות או לעונשי מאסר כבדים. אף על פי שאין לבטל את הפעילות המשפטית רחבת ההיקף מנירנברג והלאה, התוצאות היו מאכזבות יחסית: רוצחים רבים נמלטו מאימת הדין, זוכו או קיבלו עונשים מגוחכים. מקובל לטעון שהמלחמה הקרה אחראית לכך, אולם אין זה הסבר מספק. בפוסט הזה, אטען שהכלב קבור דווקא במדיניות ענישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים בין 1945 ל-1947, שניסתה לתפוס מרובה וסיימה עם מעט מאד, ובחוסר התאמה של המשפט הפלילי המסורתי לענישה של פשעים נגד האנושות. מעל הכל, הויתור על עונש המוות במקרים כאלה היה, ועודנו, טעות חמורה.

Landscape

"סמנו גם את הפושעים הקטנים של המערכת הזאת. זכרו אותם היטב, כדי שאף אחד מהם לא ימלט"

מעלוני הורד הלבן – קבוצת התנגדות אנטי-נאצית באוניברסיטת מינכן

מלחמת העולם השנייה היתה אולי המלחמה המזוויעה ביותר בתולדות המין האנושי. היקף הפשעים שבוצע בה מסמר שיער, ובמיוחד בגרמניה הנאצית, בעלות בריתה ומדינות הלווין שלה. בפשעים הללו היו מעורבים חוגים נרחבים, ולא רק הרוצחים עצמם שלחצו על ההדק או על המתג של תא הגז: הפקידים שתקתקו את ההוראות, השומרים שקיבצו את האסירים, נהג הקטר שידע בדיוק מה היעד של המטען האנושי שלו, המשפטנים שניסחו סעיפים להצדקת הרצח, ציידי היהודים למיניהם שחיפשו פליטים בערי אירופה, והדיפלומטים שלחצו על מדינות הלווין של גרמניה להסגיר את יהודיהן, שלא לדבר על המיליונים הרבים שהרוויחו מביזה של רכוש יהודי.

פשעים בהיקף אדיר כל כך דרשו, כמובן, ענישה חמורה ומרתיעה. עוד בזמן המלחמה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם" ולהעניש אותם בחומרה – עדיף בארצות שבהם ביצעו את פשעיהם. משפטי נירנברג, שבהם נידונו והוצאו להורג רוב חברי ההנהגה הנאצית, הם הידועים ביותר, אולם בנירנברג התרחשו גם תריסר משפטים נלווים, בין היתר נגד הרופאים הרוצחים ממחנות הריכוז וההשמדה וחיילי האיינזצגרופן. במשפטים הנלווים נידונו 12 פושעים נאצים למוות (לרבות מפקדי האיינזצגרופן), 25 למאסר עולם, והאחרים לעונשי מאסר ממושכים. באזור הכיבוש שלהם, ערכו האמריקאים סדרה של משפטים גם לשומרי מחנות ריכוז, עם אחוז מפתיע של פסקי דין מוות. במשפטי דכאו, הורשעו 1517 נאשמים (מתוך 1941), 324 נידונו למוות ו-278 הוצאו להורג.

Image result for Dachau trials

משפטי דכאו

בשנות השישים, גרמניה המערבית עצמה החלה לשפוט פושעי מלחמה. רשויות החוק במערב גרמניה ובגרמניה המאוחדת שפטו 90,000 פושעי מלחמה, ודנו כ-6,400 מהם לעונשי מאסר כבדים (המשפט המפורסם ביותר היה משפט אושוויץ, בראשית שנות השישים). ובכל זאת, בהתחשב בהיקף הזוועות של השואה ופשעי המלחמה של גרמניה הנאצית – אלו היו תוצאות מאכזבות. במקרים רבים, פושעים מתועבים יצאו לחופשי לאחר תקופות מאסר קצרות, זוכו בדין או שלא עמדו למשפט כלל. איך זה קרה? בפוסט הזה אנסה לטעון, שהסיבה לכישלון היחסי בענישת פושעי המלחמה לא היה נעוץ רק במלחמה הקרה, שחייבה את האמריקאים לרכוש את ליבם של הגרמנים. באופן מפתיע, הוא היה קשור דווקא בגישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים לענישת פושעי מלחמה בשנתיים הראשונות, ומאוחר יותר – גם לנוכחותם של נאצים לשעבר במערכת המערב-גרמנית, ולקוצר ידו של המשפט הפלילי המסורתי להתמודד עם פשעים נגד האנושות.

בין 1945 ל-1947, הגישה האמריקאית היתה שיש להעניש לא רק את הפושעים הנאצים הבכירים, אלא גם את המעוולים הקטנים והבינוניים. יותר מעונש, היה מדובר למעשה בסוג של "היגיינה ציבורית". מי שרואה את סרטי התעמולה האמריקאיים בסוף המלחמה, כמו המדריך לחיילי הכיבוש שנקרא "העבודה שלך בגרמניה" (Your job in Germany) מבין מיד כיצד תפסו קובעי המדיניות האמריקאיים את היחס בין הגרמנים לנאציזם בחודשים האחרונים לפני מאי 1945. הסרט קובע כי האידיאולוגיה הנאצית היא מחלה תרבותית, ששורשיה נעוצים עמוק בהיסטוריה הגרמנית. כל גבר, אישה או ילד הם נשאים פוטנציאליים של המחלה. קובעי המדיניות האמריקאיים דחו אמנם תוכניות קיצוניות כמו "תוכנית מורגנטאו", שתוצאותיה היו עשויות להתקרב לרצח עם, אולם הניחו שכדי ליצור גרמניה דמוקרטית, יש למנוע מנשאי המחלה הנאצית להמשיך ולהדביק אחרים, ובעיקר את הדור הצעיר.

לכן, נקבע הכלל הבסיסי: כל מי שהיה לו חלק ונחלה במשטר הנאצי, אפילו בתפקיד זוטר, לא יוכל לשמש בשום תפקיד ציבורי בגרמניה החדשה, אלא אם יוכל להוכיח שהיה רק "חבר נומינלי" במפלגה. השיטה שנבחרה כדי להגשים את האידיאל הנעלה הזה הלכה למעשה, נקראה שיטת ה"שאלונים" (Fragebogen). כל אזרח גרמני בוגר נדרש למלא שאלון מפורט שהכיל יותר מ-140 סעיפים. בשאלון, הוא היה צריך לתאר את תולדות חייו לפרטי פרטים, את תפקידיו האזרחיים והצבאיים, מה בדיוק עשה בתפקידים האלה, האם היה חבר במפלגה או בארגונים נאציים כלשהם, מהם עמדותיו הפוליטיות בשורה של סוגיות ועוד.

השאלונים האלה עשו נזק עצום. ראשית כל, הם יצרו זעם אדיר בחלקים נרחבים של האוכלוסיה הגרמנית, אפילו אצל פעילים אנטי-נאציים ידועים. סקרי דעת הקהל בתקופה הראו, שגרמנים רבים מאד הסכימו לעיקרון הבסיסי של משפטי פושעי המלחמה: יש להעניש את ראשי המשטר, מפקדי גסטפו ואיינצגרופן. אולם כאשר כל אדם הפך לחשוד בפוטנציה, התמיכה במשפטי פושעי מלחמה מכל סוג צנחה פלאים – תהליך שיהיו לו תוצאות הרות אסון לאחר שגרמניה המערבית קיבלה עצמאות ב-1955.

שנית, האמריקאים גילו מהר מאד שבדיקת השאלונים לוקחת מהם כמות עצומה, בלתי אפשרית כמעט של זמן ומשאבים. כל מי שעסק אי פעם בהוראה, יודע כמה מתיש לבדוק מבחנים. דמיינו לכם את צוותי החקירה האמריקאיים, שנאנקו ממילא מחוסר כוח אדם, משאבים ותקציב, קבורים בהררים של שאלונים בני מאות סעיפים. רק קריאת השאלונים דרשה עבודה מרובה, שלא לדבר על בדיקתם, והרי לכל מי שהיה עלול להיפגע מהשאלונים היה אינטרס עליון שלא לומר אמת. התוצאה היתה ההיפך הגמור מהכוונה: הפושעים הגדולים, שהיו בדרך כלל מנוסים וערמומיים יותר, הצליחו לשקר או להתחמק בשאלון, בעוד אזרחים נורמטיביים יותר ש"רק" הצטרפו למפלגה הנאצית או עבדו בתפקידים ממשלתיים זוטרים, נפגעו ממנו. הפקידים האמריקאים העמוסים, המותשים והעצבניים התחילו לפעול באופן שרירותי, דבר שליבה כמובן את הזעם בציבור הגרמני הרחב. תגובת הנגד היתה בלתי נמנעת: כדי לפייס את הציבור, האמריקאים התחילו לתת פטורים גורפים, הולכים וגדלים, עד לזילות מוחלטת של המערכת. לפעמים, פושע נאצי היה רק צריך למצוא יהודי, קומוניסט או סוציאל-דמוקרט (לכאורה) שיעיד לטובתו, כדי להימלט מאימת הדין. לעדויות הללו קראו בלעג "כרטיסי פרסיל" (Persilschein), על שם מותג פופולרי של אבקת כביסה.

Image result for Persilschein

דוגמא ל"שאלון" שהיה אפשר להתחמק ממנו באמצעות "כרטיס פרסיל"

ואז, כמובן, התחילה המלחמה הקרה. בשנים הראשונות, לפחות עד ראשית שנות השישים, האמריקאים ובעלי בריתם חששו עד מאד ממלחמה קרובה עם ברית המועצות. כדי להתכונן למלחמה טוב יותר, רשויות אמריקאיות שונות, ובמיוחד ה-CIA, התחילו לתת פטורים לכל מיני "נאצים שימושיים": מדעני טילים, מומחי מודיעין שהכירו את ברית המועצות, וכל מי שהסכים לחלוק איתם מידע חשוב. ממילא, החשק לרדוף פושעי מלחמה הלך וירד, בעוד האינטרס לרכוש את לב הגרמנים במלחמה הקרה הוביל את בעלות הברית בדיוק לכיוון ההפוך. "כמה מאיתנו," כתב סוכן ה-CIA מיילס קומפטון, "העדיפו את האינטרס הלאומי על נקמות מהעבר."

כדי להפוך את גרמניה המערבית לבעלת ברית במלחמה הקרה, היה צורך כמובן להעמיד אותה על הרגליים מבחינה מדינית, כלכלית וצבאית. לשם כך, יש לבחור ולמנות אנשים שכבר התנסו בתפקידים דומים בעבר, ואלו היו בדרך כלל נאצים. בשנות החמישים, למשל, כמעט כל המנהלים במשטרה הפלילית הפדרלית (Bundeskriminalamt) היו קציני ס"ס לשעבר, ומסיבה ברורה. ברייך השלישי, המשטרה הגרמנית היתה חלק מהס"ס, והיה קשה מאד למצוא שוטרים מנוסים שלא שירתו בארגון הרצחני הזה. בביון הגרמני, ה-BND, לפחות 8% מהעובדים הקבועים היו אנשי ס"ס וגסטפו.

Image result for Reinhard gehlen

גנרל ריינהרד גהלן, מייסד הביון המערב גרמני, היה אחד מגדולי המעסיקים של פושעי מלחמה כבדים ברפובליקה הפדרלית של גרמניה.

אין להסיק מכך שהמשטר המערב גרמני היה משטר נאצי בלבוש חדש. אותם נאצים לשעבר ניהלו מדיניות ליברלית, דמוקרטית ופרו מערבית, ובחלקם אפילו תמכו ביחסים טובים עם ישראל. אבל דבר אחד הם *כן* עשו: הם ניסו להגן על חבריהם פושעי המלחמה. הפקידים הגרמנים המעטים שאכן ניסו לרדוף פושעי מלחמה נאצים, כדוגמת ד"ר פריץ באואר, התובע האגדי (ממוצא יהודי) של מדינת הסן, גילו שעמיתיהם מחבלים בעבודתם. כשבאואר, למשל, גילה את מקומו של אדולף אייכמן ב-1957, הוא לא מסר את המידע לשגרירות המערב-גרמנית בבואנוס איירס, מפני שחשש שהדיפלומטים המקומיים, רובם נאצים לשעבר, ידליפו את דבר החקירה לאייכמן ויגרמו לו לברוח. במקום זאת, הוא הפר את חוקי מדינתו ומסר את המידע ישירות למוסד הישראלי. גם הציבור, בחלקו הגדול, התנגד למשפטים של פושעי מלחמה: שנים של שאלונים אמריקאיים לימדו את הגרמני מן השורה שכל אחד נמצא על הכוונת, וכך נוצר לחץ פוליטי "להחליף דיסקט" ולהמשיך הלאה.

000_dv2174632.00def110331.original

מסר מידע למוסד: ד"ר פריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסן

אפשר לדון עוד ארוכות בכישלון היחסי של משפטי פושעי המלחמה, אבל בגלל קוצר היריעה, הייתי רוצה להתמקד דווקא במסקנות האופרטיביות שאפשר להסיק מהסיפור.

ראשית כל, משפטים של פושעי מלחמה צריך לנהל במהירות הבזק, מיד לאחר שהמלחמה מסתיימת. במקום לנצל את התקופה שלאחר המלחמה, ואת ההלם של האוכלוסיה הגרמנית, שעדיין הסתכלה בחיוב בחלקה הגדול על משפטי פושעים, האמריקאים ביזבזו את השנים היקרות ביותר על השאלונים. במקום זאת, הם היו צריכים להתמקד אך ורק בקטגוריות ספציפיות של הפושעים הגרועים ביותר: שומרים ומפקדים במחנות ריכוז, אנשי איינזצגרופן, גנרלים שחתמו על פקודות פושעות, ראשי המחלקות והמדורים בס"ס, וכל המומחים, היועצים וראשי המחלקות לענייני יהודים וצוענים. אם, עוד ב-1946, המשאבים שהושקעו בניסיון לתהות על קנקנו של סגן הגזבר של המפלגה הנאצית ברגנסבורג עילית, היו ממוקדים אך ורק בפושעים הכבדים, יתכן שמעטים יותר מהם היו נמלטים.

בנוסף, וכאן אני נכנס לקרקע מסוכנת יותר, הכלים של המשפט הפלילי אינם מחודדים מספיק בכדי לטפל בפושעי מלחמה. אחת הבעיות במשפטים שנערכו בגרמניה המערבית, היתה קשורה בגבולותיהם הצרים של כתבי האישום. שומרים במחנה ריכוז, למשל, היה אפשר להרשיע רק אם הוכח שרצחו אסיר ספציפי. כך, עורכי הדין של הנאשמים הצליחו לבלבל את האסירים על דוכן העדים: האם היה לנאשם צלב קרס לבן על המדים? כן? אבל לרופאים במחנה X היה צלב קרס כחול. האם הנאשם היה נמוך או גבוה? אתם מבינים את העיקרון. הסנגורים היו צריכים רק ליצור ספק סביר בקשר בין נאשם ספציפי למעשי הרצח שיוחסו לו, כדי להביא לזיכוי.  ומכיוון ש"רצח" הוגדר כהרג שאדם ביצע במו ידיו, דווקא את המפקדים והקצינים היה אפשר להרשיע רק ב"סיוע לרצח", עבירה שהעונש עליה היה נמוך יותר. גם אם הושגה הרשעה, נגד כל הסיכויים, הלחץ הפוליטי הוביל במקרים רבים לקיצור עונש ולחנינה.

מסיבה זו, כפי שטען התובע פריץ באואר, במשפטים של פושעי מלחמה עדיף להרשיע ברצח באופן גורף בהתאם לקטגוריה שאתה שייך אליך, בלי קשר למעורבותך האישית במעשי רצח ספציפיים. עבדת באושוויץ או באיינזצגרופה, בתפקיד שמירה או תפקיד מבצעי? מעצם ההגדרה, אתה חבר בקולקטיב שעסק ברצח המוני, ונטל ההוכחה עליך להוכיח שאינך אשם. טעות קשה נוספת, בהקשר הזה, היא ביטול עונש המוות, שיש לו חשיבות עליונה במשפטים של פושעי מלחמה. מי שמוצא להורג, לא יכול לקבל שחרור מוקדם מהקבר. קביעה ש"עבודה" במחנות ריכוז מסויימים, ביחידות רצח או במחלקות לענייני יהודים לסוגיהן, גוררת עונש מוות בהיעדר נסיבות מקלות משמעותיות, היתה מחסלת פושעים רבים ויוצרת הרתעה חזקה יותר לעתיד.

ביטול עונש המוות הוא, במידה רבה, אחד מעיקרי האמונה של ליברלים ופרוגרסיבים בימינו. הקלות שבה התחמקו פושעי מלחמה רבים כל כך אחרי השואה, כמו גם חוסר האונים של העולם מול מעשי טבח כמו רואנדה, דורשים חשיבה מחודשת בנושא. עונש מוות לפושעים נגד האנושות הוא פיתרון לעייפות המצטברת ולחוסר החשק לשפוט פושעי מלחמה שנים רבות אחרי האסון, ולנטייה לחנון אותם כשהזעם שוכח והלחץ הפוליטי גובר. אם המשפט הבינלאומי יקבע קטגוריות מצומצמות מאד, אבל ברורות של אנשים שדינם מוות, למשל שותפים ברצח עם, תהיה לכך גם משמעות מוסרית. מנחם בגין אמר פעם, בצדק, שהרוצחים הנאצים אינם סתם פושעים. "יש עבריינים בקרב כל העמים, ואנחנו איננו יוצאים מן הכלל. ומשום כך, בקדוש שבימות השנה, אנו מתירין להתפלל עמהם. אבל אי העבריינים האלה – ואי הפושעים הללו?". ג'נוסייד אינו סתם פשע פלילי, והמשפט הפלילי אינו ערוך להתמודד איתו כהלכה. גם אם לא יצליחו למנוע רצח עם, חבל התלייה או כיתת היורים יפגינו לפחות את הסלידה של המין האנושי כולו ממשמידי עמים ופושעים נגד האנושות.

 

 

 

 

 

 

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אוגוסט 19, 2018, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. לגבי החלק השני של הרשומה, מתחדדים ההבדלים בין ראייה היסטורית-סוציולגית לנקודת המבט המשפטית-מוסרית.
    לצורך כך, חשוב להבדיל בין הפן העובדתי לפן הנורמטיבי. בפן העובדתי, המשפט שואף לחשיפת האמת. כל עבירה כוללת יסוד עובדתי, ולצורך כך אין מנוס מהבאת ראיות לכך שהנאשם אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו. אין זו דרישה שאפשר להתפשר עליה.
    בפן הנורמטיבי, נראה שהבעיה יסודית יותר. ככלל, המשפט הפלילי המדינתי אינו מותאם לטפל במעשים שנעשו על ידי מדינה (אחרת) ועובדיה, ודאי לא תחת משטר עריץ שמפעיל מידה רבה של כפייה על התושבים, ובכלל זה על עובדי המדינה.
    היה אולי מקום ליצור עבירות חדשות של עצם הפעילות בארגון רצחני (אם כי גם ההבחנה בין שומר במחנות ריכוז והשמדה למשתתף בפעולות אחרות של המשטר אינה טריוויאלית). לעומת זאת, חזקת אשמה ברצח היא דבר שלא ניתן להצדיק. ואפילו בנוגע לעבירות של פעילות בארגון רצחני, על פי התפישה המשפטית בעולם הדמוקרטי אין מנוס מבחינה פרטנית של המעשים. כך, למשל, המשפט הפלילי הכללי מכיר בכורח ובצורך כסייגים לאחריות פלילית. לא קל להצדיק סטייה מהגישה הזאת לגבי מחנות ריכוז ומקרים דומים. כך, למשל, יש הבדל גדול בין אדם שנאלץ לשמש כשומר במחנה ריכוז לאחר שאיימו על חייו ועל חיי משפחתו לבין אחר שהתנדב לתפקיד.

    • תודה על התגובה, נדב. כאן נכנסת בדיוק החשיבות של מחקר היסטורי. בפעול, אף אחד (כמעט) לא נאלץ לשרת כשומר במחנה ריכוז. התפקיד הזה, כמו רוב התפקידים בס"ס, היה התנדבותי – דבר שמוסיף אלף מונים לרמת האחריות הפלילית של המשרתים בו. מעבר לכך, אין לנו אפילו דוגמא היסטורית מתועדת אחת לאדם שהוצא להורג או סבל מעונש כבד אחר משום שסירב להרוג יהודים. אפילו לא אחת.

      המסר שלי כאן אינו רק ביקורת כללית על המשפט הפלילי הקלאסי, אלא ניסיון להצביע על פגמים מסויימים שהיו קיימים במשפט המערב-גרמני באופן ספציפי. למשל, לא היתה עבירת "רצח עם", ולכן התובעים היו צריכים להרשיע כל נאשם ברצח. לכן, אם אי אפשר היה להצמיד לו קורבן ספציפי, לא ניתן היה להגיע להרשעה (שלא לדבר על בעיות אחרות כמו התיישנות). אבל במנגנון כמו זה של הרייך השלישי, המכונה כולה עסקה ברצח עם, ויש פחות חשיבות לשאלה במי פריץ ירה ספציפית. עבודתו של פריץ היתה הכרחית למנגנון רצח העם, שלא היה מתאפשר בלעדיה.

  2. אני חושב שבלי לשים לב, פיתחת עמדה התומכת בגישה ימנית hardcore שלא בוחלת בענישה קבוצתית נחרצת ומהירה על סמך השתייכות לארגון רצחני, שעומדת בניגוד לגישה הליברלית המתחסדת של זכות הפושע וחרותו…….. התחברתי לגישה הזו, בהמשך לכך למשל לדעתי היה צריך להוציא את דמניוק להורג מידית ולא לבזבז זמן וכסף על המשפט ההזוי והמטופש שנהפך למחזה אבסורד

  3. הטיעון המוסרי כנגד עונש המוות הוא שהזכות לחיים היא הזכות הראשונית ביותר וככזו ניתנת באופן בלתי מותנה לכל בני האדם, גם לאנשים ששללו אותה לאלפים ועשרות אלפים של בני אדם חפים מפשע. טיעון מוסרי אחר הוא, החשש מהוצאתו להורג של אדם חף מפשע, וחשש זה אמיתי במיוחד כשמדובר בג'נוסייד, אז אין פקודות ונהלים מסודרים, כשהפושעים גם מנסים לטשטש ראיות, והפשעים מבוצעים תחת ערפל מלחמה. מטיעון מוסרי זה גם נגזר טיעון מעשי- ספק קל שבקלים בהכרח יביא לאי הרשעה (דמאניוק כמקרה קלאסי); יתר על כן, החשש מתגובת הנגד של עמים וקהילות שהיו בצד השני (הפתעה: הם יטענו שהם בכלל בצד הקורבן), שעשויה לערער את היציבות השברירית שלאחר המלחמה, ולפגוע באינטרסים גיאו-פוליטיים מורכבים, גם הוא תורם את חלקו.

    כפי שהודית, עונש מוות לא מרתיע רוצחי עמים ופושעי מלחמה, ואני אוסיף שההיפך הוא הנכון- הוא מביא לאכיפה נמוכה יותר, ופוגע בהרתעה.

    • אני לא מסכים איתך. ה"זכות חיים", כמו כל יתר זכויות האדם, היא פיקציה פילוסופית נוחה ושימושית, אבל אני לא מוכן להפוך אותה לעיקרון דתי. בדיוק כפי שמי שמבצע פשעים מסוג מסויים שולל לעצמו את הזכות לחירות (ולכן מותר לכלוא אותו), כך מי שמבצע פשעים מתועבים במיוחד יכול לשלול מעצמו גם את הזכות לחיים. והרי במלחמה – אליבא דכולי עלמא – מותר לי להרוג חייל אויב חמוש ובכך לשלול לו את הזכות לחיים. מדוע מותר להרוג חיילי וורמאכט במלחמת העולם השנייה, שמסכנים אותי פחות ואחראיים הרבה פחות לזוועות המשטר הנאצי מאשר, למשל, הרמן גרינג? כך יוצא שהחיילים משלמים את המחיר האולטימטיבי, אבל הפוליטיקאים מבצעי הג'נוסייד יבלו את שארית חייהם (במקרה הגרוע) בתא נוח ואולי גם יזכו לשחרור מוקדם ולחנינה. עונש מוות נועד בדיוק כדי למנוע את האפשרות הזאת.

      דמיאניוק לא שוחרר בגלל ספק קל שבקלים. הוא שוחרר בגלל ספק משמעותי מאד, ולדעתי הוכחה די טובה שהוא פשוט לא האיש שהתביעה טענה שהיה. גם אני לא חושב שצריך להוציא להורג באופן המוני וסיטוני, אבל יש אנשים שאשמתם לא מוטלת בספק: המנהיגים שהורו על רצח העם, ואנשי הדרג הבינוני והנמוך שעסקו בו במשרה מלאה (חברי הסגל של מחלקות לענייני יהודים, ציידי יהודים, אנשי איינזצגרופן וחברי סגל במחנות השמדה). אני לא רואה שום סיבה שלא להוציא את כל האנשים האלה להורג. בסופו של דבר, ההישגים היחידים כמעט של משפטי פושעי המלחמה היו ההוצאות להורג בנירנברג ובמשפטים הנלווים. מי שלא הוצא להורג, השתחרר בדרך כלל אחרי זמן קצר יחסית.

      • באופן כללי, העולם הנאור נע לכיוון של פחות כליאה ויותר שיקום (ביחס לעבריינים פליליים). אין שום דבר מוסרי או אידיאלי בהריגת חייל אויב, וכן, גם לו עקרונית שמורה זכות לחיים, מעבר לכך שהקונטקסט שונה בתכלית (עובדה שזה פשע להרוג חיילים שבויים), והדבר נעשה במידה רבה מתוך הגנה עצמית. כשמדובר במנהיגים זה יותר טריוויאלי, אבל אתה בעצמך מציין אנשים בדרגים בינוניים שהרשעתם היא עסק יותר מסובך, והופכת מסובכת במיוחד כשהעונש הוא מוות.

        העובדה היא שרוב הפושעים הנאציים אפילו לא נענשו או נשפטו. למשל, הממונה על הג'נוסייד של יהדות אוקראינה שרצח את משפחתו של סבי, שמת בשיבה טובה במערב גרמניה, שלא לדבר על חיילי האייזנצגרופן ואנשי צבא המורדים האוקראיני.

      • אני חושב שבקרוב מאד, ולמעשה כבר עכשיו, ה"עולם הנאור" יתחיל לנוע לכיוון ההפוך בדיוק. לכיוון של גואנטנאמו, הכוונה. המגמה של שיקום שהתחילה בשנות השישים כבר אינה בשיאה, ואני חושב שהיא במגמת התהפכות. כמובן שיש הרבה מאד קטגוריות של אסירים שעדיין ישוקמו, אבל ג'נוסיידרים אינם כלולים בהן.

        הריגת חייל אויב בקרב אינה הגנה עצמית, למרות שאולי נוח לספר את זה לעצמנו. הרי לגיטימי לחלוטין להרוג חייל אויב גם כשאנחנו תוקפים יעד (ואז הוא מגן על עצמו, אם כבר). ורוב החוקרים מסכימים שאין קשר בין צדקתה של המלחמה באופן כללי, לבין חוקי המלחמה במהלכה. כלומר, אפילו אם המלחמה תוקפנית ולא צודקת, זה לא נחשב פשע להרוג חייל אויב (להבדיל מאזרח). וכאן נשאלת השאלה: מדוע לגיטימי להרוג חייל וורמאכט, אבל לא לגיטימי להרוג את הרמן גרינג, אדולף אייכמן, אוטו אולנדורף או אלויס ברונר, שרצחנותם ואשמתם גדולות אלף מונים מזה של כל חייל שהוא?

        נכון שרוב הפושעים הנאצים לא נענשו או נשפטו – הרי זה הנושא של הפוסט. מי שבכל זאת נענשו בחומרה, היו בדרך כלל אלו שהוצאו להורג בשנים הראשונות. ללא ההוצאות הללו להורג, השואה היתה עוברת כמעט ללא עונש.

        דרך אגב, על איזה ממונה אתה מדבר? באך-צלווסקי?

      • לא אמרתי שתמיד החייל נלחם בשם הגנה עצמית, וזה בטח לא נכון ברמה האסטרטגית- פוליטיקאי לא ישלח חייל לשדה הקרב כדי שהאחרון יוכל להגן על החיים שלו. זה מה שמלכתחילה מייצר את הסכנה לחייו, וזה תמריץ נוסף שפועל על החייל להשיב אש. ברמה הטקטקית זה נכון ורק בחלק מהמקרים, והטענה המרכזית שלי היא שאין שום דבר אידיאלי או מוסרי בלעשות את זה. הסיבה המרכזית לטעמי שהדין הבינלאומי אוסר על הרג שבויי מלחמה ולא על שימוש בכוח צבאי כדי להשיג מטרות פוליטיות (למרות שתוקפנות, מושג מעומעם שלעצמו, אסורה) היא פרגמטית- זה כמעט בלתי אפשרי למנוע את זה ממדינות, אז ננסה למנוע את מה שניתן "לצמצם נזקים". הדין הבינלאומי לא מייצר מוסר אלא מהדהד אותו ובאופן חלקי, ולכן, זה שזה מקובל יותר או פחות להפעיל כוח מדינתי בשביל יעדים שונים לא הופך אותו לנכון וכפועל יוצא גם לא מכשיר שימוש בעונש מוות (אם הבנתי ההיגיון המנחה הוא שזה מקובל להשתתף במלחמות, ולכן זה מוסרי, ומאחר וברור שמוסרי יותר להרוג פושעי מלחמה מאשר חיילי אויב, אזי זה בהכרח מוסרי להוציא להורג פושעי מלחמה).

        ואני חושב שכן.

  4. בסוף עוד יגרשו אותך ממסדר הליברלים ותצטרך לחיות ברחוב (המטאפורי).

    העלת כאן המון שאלות חשובות ולא פשוטות. תודה.

  5. אם כן . אתה בעד עונש מוות גם לאינדווידואלים ? נניח לרוצח סדרתי ? לראש ארגון פשע וכל משמתחת לדרגתו? ומה דעתך לנקמה אלא עין תחת עין ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: