בזכות האריסטוקרטיה: מה מחזיק באמת את הדמוקרטיה הליברלית

הימין הפופוליסטי-ביביסטי מתוסכל מכך שהוא לא מצליח לשלוט ללא מעצורים, אף על פי שהוא אוחז כבר שנים בכל מוסדות הרשות המבצעת. אז מה עושים? כנהוג בעדות טראמפ וארדואן, טווים תיאוריות קונספירציה ומאשימים את ה״פקידים״, ה״אליטות״ וה״מדינה העמוקה״. אצל נתניהו עצמו זו טקטיקה צינית ידועה: הוא עצמו לא רוצה לעשות דברים מסויימים בגלל ההשלכות (ע"ע חאן אל אחמר), אז נוח לו שמישהו בולם אותו ומשמש כשק איגרוף נוח ל"בייס". תומכי הממשלה חוזרים ומדגישים שהם הם מייצגים את ה"דמוקרטיה האמיתית", להבדיל משלטון האליטות, השופטים והפקידים המנותקים מה"עם". אולם הטיעון הזה חושף אי הבנה מהותית של הדמוקרטיה המודרנית, שאינה מסוגלת לתפקד ללא אריסטוקרטיה חזקה. ינשוף פוליטי מדיני מסביר.

 ×ª×•×¦××ª תמונה עבור ‪US Supreme court‬‏

הימין הפופוליסטי-ביביסטי מתוסכל מזה שהוא לא מצליח לעשות מה שמתחשק לו בלי מעצורים, למרות שהוא שולט כבר שנים בכל מוסדות הרשות המבצעת. אז מה עושים? כנהוג בעדות טראמפ וארדואן, טווים תיאוריות קונספירציה ומאשימים את ה״פקידים״, ה״אליטות״ וה״מדינה העמוקה״. אצל ביבי עצמו זו טקטיקה צינית ידועה: הוא עצמו לא רוצה לעשות דברים מסויימים בגלל ההשלכות (ע"ע חאן אל אחמר), אז נוח לו שמישהו בולם אותו ומשמש כשק איגרוף נוח ל"בייס".

הבעיה היא, שהפרנקנשטיין הביביסטי יצא כבר מזמן משליטה. השיח הציבורי הישראלי ספוג באדי רעל המופצים תדירות בידי ערב רב של פלטפורמות ירודות (אתר מידה, ישראל היום) ארגונים כמו אם תרצו, ויחידים, שמזהמים את השיח בקונספירציות ובקמפיינים של דמוניזציה והשתלחות. בכל פעם בוחרים קורבן אחר ומתנפלים עליו במרוכז: פעם הקרן החדשה, פעם בג״ץ ועכשיו הגיע תורה של דינה זילבר – משרתת ציבור מסורה שמעדיפה את שירות המדינה על משכורת גבוהה בהרבה בשוק הפרטי. לא מדובר כאן בויכוח על עמדותיה המשפטיות של זילבר, אלא בהשחרה אישית שלה. שימו לב לשיטה: היריב לא פועל מתוך הבנה שונה של טובת הציבור, אלא מזדון ורוע. לכן, לא צריך להתווכח איתו אלא לנטרל אותו.

המוסדות והקבוצות שהימין מתקיף, האקדמיה, בתי המשפט, האליטה התרבותית, היועצים המשפטיים, אכן ראויים לביקורת לא פעם. כשבוחנים אותם, כל אחד בנפרד, ניתן למצוא בהם פגמים רבים הטעונים תיקון, בדיוק כמו בכל מוסד אנושי אחר. אולם ההתקפה המרוכזת עליהם לא נועדה לתקן, אלא לשחוק את הבלמים השונים בדרך לחלום הפופוליסטי הידוע: רשות מבצעת חסרת מעצורים שעושה כטוב בעיניה בשם הרוב והדמוקרטיה. מתחשק לויקטור אורבן לאסור לימודי מגדר? יאללה. בא לארדואן לפטר שופטים? תפאדל. רגב רוצה להשתמש בכסף ציבורי כדי לממן את אנשי שלומה הפוליטיים? למה לא? דמוקרטיה! בא לארדן לבזבז מיליונים של כספי ציבור על קמפייני רשת כושלים למלחמה בבי די אס? אנשי המקצוע שמבקרים אותו הם שתולים של ״הקרן להשמדת ישראל.״ וכל מי שחושב אחרת, מיד שייך לדיפסטייט או לשמאל, קטן חלש ורועד במציאות, דמוני ומפחיד בחלומות.

תוצאת תמונה עבור ‪deep state‬‏

"יבשו את הביצה!" – תעמולה טראמפיסטית טיפוסית על ה"מדינה העמוקה"

תומכי נתניהו טוענים כי הם מייצגים את רצון הרוב, את הדמוקרטיה האמיתית, מול מוסדות אליטיסטיים לא נבחרים המנותקים מ"רצון העם". טיעון זה מבטא חוסר הבנה עמוק, מפני שהדמוקרטיה המודרנית, כפי שהיא מוכרת לנו, איננה דמוקרטיה טהורה, אלא דמוקרטיה ליברלית שאינה יכולה לתפקד ללא מוסדות אריסטוקרטיים חזקים.

כאן ראוי לעצור לרגע, ולהסביר את המושגים הבסיסיים. דמוקרטיה ליברלית, כשמה כן היא, אינה אלא הכלאה בין דמוקרטיה וליברליזם, שתי אידיאולוגיות שונות בתכלית שהתפתחו במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. הן אינן זהות זו לזו, וכל אחת מהן יכולה להתקיים ללא האחרת. המילה "דמוקרטיה", קבע ההיסטוריון הישראלי הנודע יעקב טלמון, התייחסה במקור לכל משטר ששאב את ריבונותו הסמלית מהעם, להבדיל למשל ממשטר השואב את ריבונותו מהמסורת או מחסד האל. לפי ההגדרה הזאת, רוב המשטרים הקיימים כיום הם דמוקרטיים, מפני שאפילו רודנים מודרנים (קומוניסטים, פשיסטים או פופוליסטיים) שואבים לגיטימציה וסמכות מ"רצון העם", "הרצון הכללי" או לפחות מקבוצה דומיננטית כלשהי בתוך העם (מעמד הפועלים, למשל). ערב הסעודית אינה דמוקרטית, מפני שבית סעוד שואב את סמכותו מתוקף מנדט אלוהי.

משטר ליברלי, מנגד, הוא משטר שחרט על דגלו שמירה על זכויות האדם והאזרח של נתיניו. כפי שמשטרים דמוקרטיים, ששואבים את סמכותם מרצון העם, יכולים להיות עריצים ודכאניים, כך גם משטרים ליברליים יכולים להיות, לפחות בתיאוריה, לא דמוקרטיים. בריטניה במאה ה-19, למשל, היתה מלוכה מסורתית שהעניקה רק למיעוט קטן מאזרחיה את סוג ההצבעה, ועדיין נחשבה כאחד המשטרים הליברליים ביותר בתקופה. אם נשוב לנקודה העיקרית, רוב המדינות שאנחנו מכנים "דמוקרטיות" כיום הן למעשה דמוקרטיות ליברליות, ושתי האידיאולוגיות הללו מתרוצצות בתוכן בחוסר נוחות. מה קורה, למשל, כאשר רוב העם מחליט לפגוע בזכויותיו של המיעוט? מבחינה דמוקרטית, הדבר מותר. מבחינה ליברלית, הוא אסור.

למעשה, רבים ממייסדי הדמוקרטיות המודרניות, לרבות האבות המייסדים של ארצות הברית, פחדו מאד מעריצות הרוב ומכוחו המשחית של ההמון, ולכן פעלו להגביל את היסוד הדמוקרטי ולהעדיף על פניו את חירויות האזרח (קרי, היסוד הליברלי). מערכת שבנויה משני בתי נבחרים, למשל, היא סוג של איזון שנועד להקהות את חודו של "רצון העם" ולאזן אותו באמצעות אליטות חזקות (נושא שעסקתי בו בעבר כאן בינשוף).

תוצאת תמונה עבור ‪Founding fathers‬‏

פחדו מכוחו של ההמון – האבות המייסדים של ארצות הברית

אם נתבונן בדברים ביתר עומק, הרי שדמוקרטיה ליברלית בנויה ממערכת מורכבת מאד של איזונים ובלמים, שנועדו לאזן בין רצון העם וחירויות הפרט. אפשר להמשיל את האיזונים הללו לבניין היצוק על שלושה יסודות: דמוקרטי, מונרכי ואריסטוקרטי. היסוד הדמוקרטי מתבטא בבחירות תקופתיות ובמעורבות אזרחית לסוגיה. אולם כאשר יסוד זה קיים לבדו, אי אפשר לקיים מדיניות רציפה ובוודאי שלא ניתן לשמור על חירויות אזרח. הניסיון של הדמוקרטיה האתונאית הישירה הראה, למשל, כיצד מסוגל המון משולח לקבל החלטות קפריזיות, למנוע ניהול אסטרטגי ארוך טווח ולשגר את המדינה לעברי פי פחת. בתקופה שלנו, אפשר להתבונן באופן שבו מתנהלות תנועות חברתיות שמתיימרות לכונן דמוקרטיה ישירה, כגון תנועות ה-Occupy למיניהן. לרוב, תחת מסווה של שלטון ההמון על עצמו, הגורמים הצעקניים ביותר מסוגלים להעביר החלטות ולאשר אותן במבול של קריאות עידוד ומחיאות כפיים. שום משטר רציני, או תנועה חברתית אמיתית, אינם יכולים לשרוד עם דמוקרטיה מהסוג הזה.

כדי לאזן את כוחו של ההמון ולאפשר מדיניות לטווח ארוך, קיים בדמוקרטיות ליברליות גם יסוד מונרכי. לרוב לא מדובר במלך או קיסר שמעביר את תפקידו בירושה, אלא בראש מדינה שנבחר לקדנציות קצובות למשך מספר שנים, ומוסמך לנהל את המדינה למשך אותה תקופה. היסוד האריסטוקרטי מורכב מאליטות לא נבחרות, כגון עובדי מדינה קבועים, שופטים או יועצים משפטיים, שמסוגלים לבלום ולאזן את השליט ואת רצונו ההפכפך של הציבור הרחב. מטרתם של אלו היא להגן על חירויות הפרט לטווח ארוך, וכן על המשכיות הממשל. קרי, תפקידם הוא למנוע שינויים קפריזיים וגחמתיים מצד שרים וראשי מדינה, או לפחות לאלץ את אלו להסביר, לנמק ולמתן אותם. ההפרדה המקובלת לשלוש רשויות, מחוקקת, מבצעת ושופטת, מייצגת למעשה את שלושת היסודות הללו: דמוקרטי (הרשות המחוקקת), מונרכי (הרשות המבצעת) ואריסטוקרטי (הרשות השופטת). עובדי המדינה המקצועיים, ששייכים לרשות המבצעת, יכולים להיחשב אף הם ליסוד אריסטוקרטי.

סר המפרי ב"כן אדוני השר", הוא דוגמא מובהקת, אם כי פרודית, ליסוד האריסטוקרטי בשירות הציבורי: עובד מדינה מנוסה שבולם ומאזן את הפוליטיקאי הנבחר.

משטרים שבהם היסוד הדמוקרטי חזק מדי, עלולים להידרדר לכאוס פוליטי, חוסר תפקוד ובסופו של דבר עריצות. אם היסוד המונרכי חזק מדי, התוצאה היא כמובן עריץ שמושל ביד תקיפה בשם רצון העם. הסכנה של עודף דמוקרטיה ועודף מונרכיה שלובות זו בזו, מפני שעריצים פופוליסטים נוטים לנצל כאוס, חוסר תפקוד פוליטי ותביעה ל"מנהיג חזק". איטליה ערב עליית הפשיזם, או גרמניה של ויימאר בראשית שנות השלושים, הן דוגמא מובהקת לתהליך הנזכר. רק יסוד אריסטוקרטי חזק, בעיקר בשירות המדינה, יכול לבלום, לאזן ולגשר בין העם והשליט, כאשר האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה נקבעים באמצעות משא ומתן ומאבק מתמיד בין נציגי העם, השליט והקבוצות האריסטוקרטיות.

השמן על גלגלי האיזון בין שלושת הרשויות נובע מהעקרונות המושמצים תדירות של מידתיות, סבירות ורציונליות. הרשות המבצעת, למשל, נהנית מ"חזקת תקינות המנהל", קרי, מהנחת היסוד שהחלטותיה המנהליות סבירות אלא אם כן הוכח אחרת. מצד שני, היא חייבת לנמק ולהסביר מדוע החלטותיה רציונליות, סבירות, מידתיות ולא מפלות, בכל פעם שמישהו מערער עליהן בפני הרשות השופטת. השפה הרציונלית של הנימוק הסביר, היא למעשה הדיאלוג שמהווה את הבסיס למשא ומתן בין הרשויות השונות. הויכוח בפרשת לארה אל-קאסם, למשל, היה בדיוק על כך. מותר לשר ארדן, גולם ככל שיהיה, להחליט שפעילי BDS לא יכולים להיכנס למדינה. הוא לא יכול להחליט באופן שרירותי מי הוא פעיל BDS, בניגוד ללשון החוק שהוא עצמו קבע. מירי רגב יכולה להחליט שלא לממן אומנים. אסור לה להחליט לממן אך ורק אומנים שחברים במרכז הליכוד. ויכוח דומה על היה "צו המוסלמים" הידוע לשמצה של טראמפ. תומכיו של הנשיא טענו ש"בסמכותו" להחליט מי מסוכן לביטחון הלאומי, גם בלי לנמק. מתנגדיו דרשו נימוקים רציונליים, שהנשיא לא הצליח לספק. במיוחד, קצרה ידו מלהסביר מדוע הוא מונע כניסה של איראנים, שכמעט אף פעם לא היו מעורבים בטרור בארצות הברית, ולא מונע כניסה של פקיסטנים או סעודים, שמעורבותם היתה גבוהה בהרבה.

תוצאת תמונה עבור מירי רגב וגלעד ארדן

יכולים להחליט, אבל לא בשרירות לב: מירי רגב וגלעד ארדן

השליטים הפופוליסטיים של היום נמצאים על ספקטרום רחב בין דמוקרטיה מסוכסכת (טראמפ, אורבן, נתניהו) מחד, ועריצות רוב מאידך (פוטין, ארדואן). כפי שכתב ההיסטוריון כריסטופר בראונינג באחד ממאמריו האחרונים, אפילו הדיקטטורים הפופוליסטיים, להבדיל מעריצי העבר, משמרים את מוסדות הדמוקרטיה הליברלית, במיוחד את הבחירות, אולם מתיימרים לשלוט ללא מעצורים כל עוד "רוב העם" תומך בהם. הם רומסים זכויות אזרח, מקבלים החלטות שרירותיות לפי טעמם הפוליטי (למשל, איסור לימודי המגדר בהונגריה של ויקטור אורבן), רודפים מיעוטים ובעיקר, מסירים באופן שיטתי את כל הבלמים האריסטוקרטיים שעומדים בינם לבין שלטון מוחלט. העובדה שהם עושים זאת, לעיתים קרובות, לקול הצהלה של המוני תומכיהם, אינה מפחיתה מהסכנה כהוא זה. מפני שברגע שהבלמים מוסרים, איש לא יוכל להגן גם על הצוהלים כשהמדיניות תשתנה, ומגפי השלטון ינחתו לפתע וללא אזהרה על ראשם. ברגע שהמדיניות הופכת להיות שרירותית, וראשי המדינה מתרגלים לקבוע מסמרות בלי לנמק, להסביר ולהתווכח, הסכנה כמובן גדולה פי כמה וכמה.

כדי למנוע את ההידרדרות ההרסנית הזאת, כל דמוקרטיה ליברלית חייבת יסוד אריסטוקרטי חזק. אסור, כמובן, שהאליטות האריסטוקרטיות יהיו חזקות מדי, אחרת המדינה עלולה להידרדר לדיקטטורה קבוצתית-אליטיסטית, כמו יפן הקיסרית בשנות השלושים של המאה ה-20. יש לאזנן באמצעות רשות מבצעת חזקה ומעורבות אזרחית-דמוקרטית. אולם מדינה דמוקרטית ללא אליטות כאלו, עלולה להידרדר במהירות לעריצות פופוליסטית. ישראל, כרגע, נמצאת רק בתחילת הדרך, מספר קילומטרים לפני הונגריה האורבנית. טורקיה של ארדואן ורוסיה של פוטין מדגימות לנו היטב כיצד נראה סוף התהליך.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-נובמבר 17, 2018, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. סוף סוף פוסט! איפה היית?

  2. אהבתי את מה שכתבת, ואני גם מסכים עם האבחנה. אבל השימוש במונחים 'מונרכיה' ו'אריסטוקרטיה' נראה לי לא מתאים, ובכל אופן לא מצא חן בעיני. ראש המדינה אינו מונרך, אלא אחד מהציבור שהציבור בחר אותו. ופקידי הציבור אינם אריסטוקרטיה, אלא אנשים שמקצועם קשור לתפקידם (יועצים משפטיים, כלכלנים, וכדומה). ההבחנה שצריכה להיות – ונראה לי שזה מתאים למה שאתה כותב – היא בין הרשות שנבחרת ישירות ומייצגת את הרצון המיידי של העם (אתה קורא לו חלק דמוקרטי), לבין גורמים מאזנים שמיצגים ערכים ליברלים, למשל, בית המשפט העליון. ברור שכאשר נבחרי הציבור שלנו – רגב, אורי אריאל, אמסלם ושות' – מבקרים את בית המשפט (או את הרגולטורים, הנשיא, ודומיהם) הם רוצים להחליש את הבלמים שנועדו לאזן את כוחה הרב של הרשות המבצעת.

    • השימוש במושגים יסוד "מונרכי" ויסוד "אריסטוקרטי" לקוח מתורות מסויימות בפילוסופיה פוליטית, ונועד לעורר מחשבה. אני יודע שיש התנגדות אינסטינקטיבית למושגים האלה, אבל בדיוק בגלל זה רציתי להעלות אותם. אפשר כמובן להציע טרמינולוגיה אחרת.

      • פוסט מעולה, תודה!
        ואני גם מחבב את השימוש במושגים "מונרכי" ו"אריסטוקרטי", למרות שמידת דיוקם במקרה הזה מוטלת בספק — שכן, המעמד המלכותי והאריסטוקרטי עובר בירושה, מה שלא בהכרח מתקיים בתפקידים המתוארים בפוסט.

      • תודה! השימוש במונחים האלה, כמובן, לקוח מההגות של העת העתיקה, וכך יש להבינם. "מונרכי" ו"אריסטוקרטי" מסמלים כאן זרמים מדיניים מסויימים. אריסטוקרטיה, דרך אגב, לא בהכרח עוברת בירושה, אם כי זה הרבה מאד פעמים המצב.

  3. פוסט מעולה.
    דווקא כמי שנוטה להסכים עם הניתוח הזה ועם העמדה שנובעת ממנו, עולה השאלה מדוע לתת לאותם אריסטוקרטים (יהיו מי שיהיו) להכריע הכרעות ערכיות. כלומר, אכן אין ספק שיסוד אריסטוקרטי, כמו שאתה מכנה זאת, מגביל את השלטון, אולם משמעות הדבר היא שהעמדות הערכיות של אותו יסוד הן שיקבעו את המדיניות/מציאות הפוליטית. השאלה במהותה מבחינתי נובעת מהבעיה האפיסטימולוגית – אמנם בעיני ההגנה על זכויות אדם ושוויון היא העמדה המוסרית והצודקת וכך מדינה צריכה לנהוג, אולם יש החלוקים עלי או המציעים פרשנות אחרת. במקרה של מחלוקת ערכית מדוע שנכריע כמו המיעוט האריסטוקרטי, מי מאר שהוא צודק במחלוקת הערכית? כיצד אתה מצדיק הכרעה על-פי היסוד האריסטוקרטי?

    צר לי שאני טוען פה טיעון "פופליסטי", אבל התהיה כנה.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    נהדר. .מעולה. מאמר בנזונה.
    אם אני הייתי כותב את המאמר לא הייתי משתמש בביטויים "אריסטוקרטיה" ו"מונרכיה" שמבחינה *רגשית* נשמעים דווקא כמו תיאוריות הקונספירציה שאתה תוקף.
    חשוב לי גם להעיר גם שהיחס בין דמוקרטיה לליברליזם הוא יותר קרוב ממה שאתה מציג אותו בגלל שלשום משטר אין אינטרס לשמור בפועל על זכויות האדם והאזרח האמיתיות של אלה שאינם מיוצגים. הפועלים בבריטניה של המאה ה19 היו במצב של עבדות בפועל בגלל שלממשלה לא היה שום אינטרס להגן עליהם ממעסיקיהם ומפגעי השוק עד שקיבלו זכות בחירה, חלקם בסוף המאה ה19 וחלקם בתחילת המאה ה20. זה בערך, מסיבות ורקע שונים מאוד אבל עם שורה תחתונה דומה, המצב של הפלסטינים בשטחים הכבושים שלנו. בחירות וייצוג הם חשובים בגלל שבאליטות נמצאים בני אדם שידאגו לציבור רק אם שלטונם יהיה תלוי בכך ישירות או בעקיפין – למשל, פקיד או שופט שחייב לעשות את העבודה שלו היטב ולדאוג גם לאזרחים פשוטים אחרת יקבל על הראש מהתקשורת ומהשרים וחברי הפרלמנט. זה לא גורע כהוא זה מהנכונות של מה שאמרת על חשיבותן של אליטות מקצועיות וחשיבות הסמכות והאוטונומיה החלקית שלהן לעשות את העבודה שלהן בצורה רציונלית וגם להשגיח שהשלטון הנבחר יעשה את העבודה שלו בצורה רציונלית בהתאם למדיניות שקבע תוך דיאלוג עם הציבור הרחב.

  5. אני תוהה, איך היית מתייחס לטכניקות האריסטוקרטיות הבאות. זה מתוך סיפרה של המשנה ליועה"מ דינה זילבר "בירוקרטיה כפוליטיקה":

    "טענתי היא כי במדינה המנהלית חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה.
    לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים.
    המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה.
    תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו (מאיפה צץ "וסיכונו" כאן, כשברור מכל הכתוב בקטע שהיא ממליצה על הפרקטיקה הזאת? הכנה מרושלת לאליבי?) מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".
    והנה עוד ציטוט מהספר:
    "המומחים (שהם המשפטנים בשירות הציבורי.) מהווים קהילה סגורה, בעלת שפה מקצועית המוכרת רק לבעלי המקצוע.
    כמו בוגרים של כת סודית, שההשתייכות לשורותיה כרוכה במסלול של הכשרה קפדנית.
    מסלול זה כולל הכשרה ספציפית, עמידה במבחנים מסוימים עם אינדוקטרינציה שוטפת בלתי מודעת (שזה בעברית פשוטה שטיפת מוח), בדרך אל ההכרה המיוחלת להיחשב כמומחה.
    עיצוב המומחים בהתאם לאתגר הרצוי נעשה באופנים מסוימים, הכוללים עיצוב שפה מיוחדת ורכישת קודים המובנים רק לחברי הקבוצה, ולפעמים גם אופנים של דיבור ולבוש."

    וכן:
    "התחום המשפטי הוא דוגמה לתחום בו שולטת שפה משלו, ההופכת נפוצה ומובנת יותר בחברה הממושפטת שלנו.
    השיח השורר בו הוא שיח פנימי של מומחיות.
    מונחים כמו סבירות ומידתיות הם חלק משיח פנימי של גילדה מקצועית.
    לאדם מן היישוב שאינו בעל השכלה משפטית אין אפשרות אמיתית לפצחו.
    באופן הזה מתאפשר המשכה של שליטת המומחים המרכזיים באופן קבלת ההחלטות.
    קבוצות אינטרס אחרות, הנעדרות את הכרת הקודים הנדרשים, אינן יכולות אפילו להתחרות בתנאים שווים על אפשרות עיצוב המדיניות".

  6. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים:
    א. נתניהו תומך בשלטון האליטות.
    ב. בלימודי מגדר ישנם כשלים לוגיים שדורשים את ביטולם.
    ג. בית המשפט אמון לשמור על החוק. כאשר הוא עושה זאת כמו במקרה של לארה קאסם הוא נמצא בתחום הלגיטימי (למרות שאני חושב שהוא טעה בפסק הדין). בית המשפט לא אמור לקבוע מה סביר בקביעת מדיניות (וגם לא לקבוע מה מידתי בתחום שאין לו בכלל מידות). את זה אמורים לעשות הבוחרים. ואם הוא מתערב בתחום לא לו שלא יתפלא שמערערים על התחום שלו (לא תוסיף ולא תגרע). אותו דבר גם נכון ליועצים משפטיים למיניהם.
    ד. המעבר מזכויות הפרט לזכויות המיעוט הוא בעייתי מאד.
    ה. העליהום על הקרן החדשה לישראל הוא לגיטימי לגמרי ואין לו קשר לטיעון שלך.
    ו. כהיסטוריון אתה בוודאי יודע שמאבקים כאלו הם חלק מהשגרה של ההיסטוריה.
    ז. אני עדין מצפה לפוסט על הלוז הלאומי היפני.

  7. אני סבור שיש – או צריכה להיות – הבחנה בין רמות שונות של הכרעות. השאלה האם להקים גשר או לסלול כביש, אם ביבי יהיה ראש ממשלה או ציפי, אם לצאת מלחמה או לכרות הסכם שלום – אלה לדעתי הכרעות רוב. אין בהן 'טוב' או רע' באופן מוחלט, אלא הן מייצגות את רצון העם, כלומר, הרצון של הרוב, כפי שבא לביטוי בהצבעות בבחירות או במשאל עם. לעומת זאת יש הכרעות מהותיות שקשורות לזכויות. הרוב אינו יכול להחליט להוציא להורג את המיעוט (אם לקחת דוגמא קיצונית), או לבטל את הדמוקרטיה, או לנשל אנשים מרכושם בגלל שהם אטרי יד שמאלם. הכרעות כאלה משבשות את עצם קיומה של האמנה החברתית, הנמצאת ביסוד קיומו של המשטר. הן יכולות לייצג רצון רגעי של ציבור הבוחרים, אבל הן נוגדות את הערכים היותר בסיסיים של החברה. לכן צריך מערכות נוספות (אלה שדני קורא להן 'אריסטוקרטיות') כדי שתייצגנה ערכים אלה.

  8. מה דעתך על אנרכיזם וסוגיו השונים.

  9. לא הבנתי מה הבעיה בלהחליף אליטה.

  10. "במיוחד, קצרה ידו מלהסביר מדוע הוא מונע כניסה של איראנים, שכמעט אף פעם לא היו מעורבים בטרור בארצות הברית, ולא מונע כניסה של פקיסטנים או סעודים, שמעורבותם היתה גבוהה בהרבה."

    לא מדויק. היה נימוק די משכנע – בכל 7 המדינות מהן נמנעה הכניסה, שירותי הביטחון המקומיים (אם הם קיימים) לא משתפים פעולה עם שירותי הביטחון האמריקאים ולא מעבירים מידע מוקדם על סיכונים פוטנציאלים.

    בסופו של יום בית המשפט העליון הסכים ביוני עם טרמפ ודחה את כל האיסורים של הערכאות הנמוכות.

    • לא היה שום נימוק משכנע, והקשבתי היטב. זוכר איראני שביצע פיגוע בארצות הברית, אי פעם? לעומת זאת, סעודים ופקיסטנים ביצעו גם ביצעו, למרות "שיתוף הפעולה". במקרה של פקיסטן, לפחות, שיתוף הפעולה הזה גם מפוקפק מאד. ובית המשפט העליון קיבל את סמכות הנשיא להחליט החלטה מטופשת, חסרת היגיון וחסרת נימוק. זו בדיוק הבעיה בטיעונים מהסוג שהימין הפופוליסטי מעלה כאן: תנו לממשלה לעשות מה שהיא רוצה בלי ביקורת ובלי נימוקים רציונליים, כי זה בתחום שיקול הדעת הלגיטימי שלה.

      • לא הצליחו לבצע, אבל בהחלט ניסו ( למשל ב 2011 היה נסיון לרצוח את השגריר הסעודי בוושינגטון ע"י הטמנת פצצה במסעדה ולאחר מכן פיצוץ שגרירויות ערב הסעודית וישראל). ב 2018 נעצרו שני אזרחים איראנים שצילמו ועקבו אחרי מטרות יהודיות ושל MEK בארה"ב (כנראה לתכנן את החופשה המשפחתית הבאה אחרי בואנוס איירס).

        לגבי פקיסטנים – כל הפיגועים בארה"ב שנעשו ע"י פקיסטנים, נעשו ע"י אזרחים (או תושבים) אמריקאים ממוצא פקיסטני, לא תיירים או כאלה שהגיעו לפני שנה או שנתיים.

        עוד הבדל משמעותי – פיגועי הטרור ברחבי העולם שבוצעו ע"י איראנים נעשה באישור ותכנון ישיר של הממשלה האיראנית. אני לא פוסל (ואפילו מוכן לקבל Prima Facie) את האפשרות שהממשלה הסעודית או הפקיסטנית מארגנות פיגועים ברחבי העולם.

        וחוץ מזה, כמות הטרוריסטים מערב הסעודית או פקיסטן לא מעלה או מוריד דבר. זה טיעון איש קש. אני לא טוען שאיסור על כניסת סעודים או פקיסטנים "לא יעלה על הדעת".

        "ובית המשפט העליון קיבל את סמכות הנשיא להחליט החלטה מטופשת, חסרת היגיון וחסרת נימוק"

        אם תקרא את דעת הרוב, תראה שזה ממש לא נכון.

        רוב הדעה אכן מתייחסת לשאלת סמכותו של הנשיא, כי ברמת העקרון זו היתה מהות הנימוקים של המשיבים (הוואי) על מנת להשאיר על כנן את פסיקות בתי המשפט הנמוכים.

        עם זאת – בית המשפט העליון הסכים עם הנשיא לא רק בנושאים פרוצדורליים לגבי סמכותו לפי INA הוא גם הסכים איתו בנושא הנימוקים (כי היה גם טיעון להפרת התיקון הראשון).

        לדוגמא בעמוד 16:

        But that misses the point: A critical
        finding of the Proclamation is that the failure of certain
        countries to provide reliable information prevents the
        Government from accurately determining whether an
        alien is inadmissible or poses a threat. Proclamation
        §1(h). Unless consular officers are expected to apply
        categorical rules and deny entry from those countries
        across the board, fraudulent or unreliable documentation
        may thwart their review in individual cases. And at any
        rate, the INA certainly does not require that systemic
        problems such as the lack of reliable information be addressed
        only in a progression of case-by-case admissibility
        determinations. One of the key objectives of the Proclamation
        is to encourage foreign governments to improve
        their practices, thus facilitating the Government’s vetting
        process overall.

        ומעמוד 24 והלאה הם דוחים את טענת ההגנה (הוואי ) לאפליה שאסורה ע"פ התיקון הראשון.

        ודעת הרוב מכילה את המשפט המסיים (שים לב לארבעת המילים האחרונות)

        Under these circumstances, the Government has set
        forth a sufficient national security justification to survive
        rational basis review.

        הם אמנם טוענים שהם לא מביעים דעה על האפקטיביות של המדיניות, אבל זה מובן – הם שופטים, לא מומחים לפעילות בטחונית.

        את ההחלטה כתב רוברטס ואליו הצטרפו אליטו וגורסץ'. קנדי ותומס תמכו בדעה במלואה והוסיפו דעות משלהם שהתמקדו באפקטים הפרוצדורליים של סמכויות ביהמ"ש מול הרשות המבצעת.

        אתה כמובן רשאי לא להסכים עם הנימוקים, לטעון שהם לא קיימים או שהם לא הגיוניים ואף מטופשים, אבל רוב של מנהיגי האריסטוקרטיה האמריקאית (כך אתה קראת לרשות השופטת) חושבים אחרת.

      • כתבתי תגובה די ארוכה ומפורטת לגבי הטענה שבית המשפט העליון "קיבל את סמכות הנשיא להחליט החלטה מטופשת, חסרת היגיון וחסרת נימוק" והיא משום מה נמחקה. אם תקרא את ההחלטה במלואה תראה (ע"מ 16 למשל) שבית המשפט דווקא כן בדק את הנימוקים ומצא אותם סבירים. הם אפילו כותבים בעמות 38:

        Under these circumstances, the Government has set
        forth a sufficient national security justification to survive
        rational basis review.

        כלומר, האווטאר האולטימטיווי של ה"אריסטוקרטיה האמריקאית" הסכים עם הנשיא גם בענין הסמכות וגם בענין הנימוקים.

      • ועוד דבר – זה שאיראנים לא ביצעו פיגועי טרור בארה"ב (לא שהם לא ניסו ומנסים – ב 2011 נחשף קשר לרצח השגריר הסעודי ע"י הטמנת פצצה במסעדה ולאחרונה נעצרו שני איראנים שעקבו אחרי מוסדות יהודיים בשיקגו), לא מעלה ולא מוריד. ההשוואה לסעודיה או פקיסטן היא איש קש – מצידי גם שיאסרו את הכניסה על אזרחי פקיסטן וסעודיה. רק שבמקרה של האחרונות יש גם נימוקי נגד שקשורים לפגיעה באינטרסים בטחוניים אמריקאים. איך מניעת כניסת אזרחים איראניים (באופן זמני דרך אגב) פוגעת באינטרס הבטחוני האמריקאי?

      • אתה מודע לכך שרבים מהאזרחים האיראנים שנחסמים הם סטודנטים חילונים ומתנגדי
        משטר שתורמים רבות למשק ולכלכלה האמריקאית? אין שום, חוזר שום, סיכון בטחוני
        מאותם אנשים שמאזן את זה.

  11. זה די מעניין שאתה מביא את דמותו של סר המפרי כדמות מייצגת – כי אם כבר אותו סר המפרי ייצג את כל הרעות החולות של אותה אריסטוקרטיה. הוא לא מאזן ובולם – הוא הרי מדד כל מדיניות של האקר דרך הפריזמה הצרה של האינטרסים של עובדי השירות הציבורי ולא טובת הכלל. מינויים לאנשי שלומנו, חבר מביא חבר, העברת תקציבים למקורבים ולתכניות שקרובות לליבם, מאבקי כח קטנוניים וזלזול משווע בצרכי האיש הקטן.

    • סר המפרי הוא כמובן דמות פרודית. הבאתי אותו כסמל ומטפורה – לא כמודל ישיר לחיקוי. במקרים מסויימים אתה צודק כמובן, אבל במקרים אחרים הוא אכן בולם את השר, מונע ממנו לעשות שטויות ומלמד אותו על "עובדות החיים" – כמו למשל בקטע על מדיניות החוץ הבריטית ב"אירופה הבלתי מאוחדת".

      • נו – אז אם במקרים מסויימים אני צודק והשירות הציבורי והאריסטוקרטיה לפעמים פועלים לפי שיקולים זרים, מי מאזן אותם? מי קובע מהו שיקול מוצדק ומהו שיקול זר? המונרכיה? הדמוקרטיה? הרי הם תלויים בתפקוד של השירות הציבורי מלכתחילה. בית המשפט? הוא חלק מהאריסטוקרטיה עצמה. ההצהרה האקסיומטית שרק טובת המדינה עומדת לנגד עיניהם של עובדי השרות הציבורי? הרי ידוע מה סוג המרצפת בדרך לגיהנום

        מה מונע מאריסטוקרטיה חזקה מדי להפוך לשלטון אוליגרכי שבהן הבחירות הן תאטרון בובות
        שמתחלפות אבל אלה שאוחזים בחוטים נשארים לעד?

        לפחות במערכת המונרכית והדמוקרטית יש חוקים ברורים ופשוטים שהאחרון מבין חברי הדמוס מבין אותם ומרגיש שיש לו השפעה כלשהי עליהם. זה שסתום הבטחון. האזרח מוכן לקחת אחריות על החלטות השלטון כי, לפחות בעיקרון, הוא יכול להחליפו באופן סדיר.

        לעומת זאת – איך אתה מחליף אריסטוקרטיה אוליגרכית שהתחילה להעלות עובש? מה הפרוצדורה ומה תפקיד האזרח בנושא?

  12. היות ולא היה כפתור תגובה אני כותב לך כאן

    "אתה מודע לכך שרבים מהאזרחים האיראנים שנחסמים הם סטודנטים חילונים ומתנגדי
    משטר שתורמים רבות למשק ולכלכלה האמריקאית? אין שום, חוזר שום, סיכון בטחוני
    מאותם אנשים שמאזן את זה"

    מודע לעובדה? יש לנו פוסטדוק איראני במעבדה שדי נדפק (באופן זמני) מזה. ההורים שלו היו בקטאר לקבל ויזה לארה"ב בדיוק ביום שהצו פורסם. הוא דווקא לקח את זה די בהבנה ואפילו האשים חלקית את הממשל האיראני .

    אבל מי שנחסם זה אלו שמבקשים ויזה – לא כאלה שכבר נמצאים בארה"ב או בעלי ויזה תקפה. לכן הם עדיין לא תורמים לכלכלה – אם כבר הם תורמים פוטנציאלים.

    וחוץ מזה – אין שום זכות אינהרנטית לאיראנים או לשוודים או לניגרים להיכנס לארה"ב, גם אם הם לא מהווים סיכון בטחוני. במקרה האיראני מדובר באזרחים של מדינה הנשלטת ע"י ממשלה עויינת במובהק לארה"ב. זו היתה בדיוק הסיבה שממשל אובמה הטיל הגבלות על ויזות לילידי איראן (תשאל את שאול מופז).

    אז אתה טוען שאף אחד מהם לא מהווה סיכון וכולם מתנגדי משטר. כי הם אמרו לך? איך אתה יודע את זה א-פריורי? עובדה – הרי היו מקרים שאזרחים איראניים כן נעצרו (ונאסרו) על אדמת ארה"ב בעוון פעילות בטחונית. הם פשוט נעצרו לפני שיכלו לגרום נזק משמעותי.

    דרך אגב – גם הרבה סטודנטים סיניים הם חילונים ולא ממש מעריצים את המשטר הקומוניסטי אבל אם אתה מחפש את המקור להרבה פריצות סיניות לרשתות מחשבים אמריקאיות (בעיקר ממשלתיות) לא צריך ללכת רחוק….(אתה יודע, מתנגדים מתנגדים אבל עדיין יש להם משפחה בסין).

    מעניין למה אנשים ננעלו דווקא על הדוגמא של איראן ולא למשל עיראק או לוב או צפון קוריאה.

    אבל האמת – זה לא הוויכוח. אתה טענת שלממשל לא היו נימוקים הגיוניים. בית המשפט העליון דחה את הטענה הזו וקבע שיש. זה הכל.

  1. פינגבק: בזכות האדם מן השורה: מי מפחד מדמוקרטיה? - זווית אחרת

  2. פינגבק: בזכות האריסטוקרטיה, למרות הכל: תגובה לשגיא ברמק | הינשוּף

  3. פינגבק: בזכות האריסטוקרטיה, למרות הכל - זווית אחרת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: