ביום חורפי אחד בראשית 1958, חש איש עסקים נכלולי ממינכן כי הוא עומד לבצע את עסקת חייו, ולכן עשה צעד שממנו חשש עד מאד: הוא התקשר לאקסית. הנוכל לא ידע, כמובן, שבכך יוביל לסדרה של פיצוצים והתנקשויות דרמטיות בגרמניה ומקומות אחרים באירופה, מאבק אכזרי על שוק הנשק האלג'יראי וצמיחתה המהירה של רשת הברחה בינלאומית של ותיקי ס"ס וגסטפו. ינשוף היסטורי על דרמה של נכלים עסקיים, סחר נשק וברווזים עיתונאיים צלויים בדינמיט. פרק שני בסדרה.

לפרק הראשון: פרשת זיידנשנור – איך עובדים נוכלים ומרגלים, הקישו כאן.

ביום חורפי אחד בראשית 1958, חש איש עסקים נכלולי ממינכן כי הוא עומד לבצע את עסקת חייו, ולכן עשה צעד שממנו חשש עד מאד: הוא התקשר לאקסית. הנוכל לא ידע, כמובן, שבכך יוביל לסדרה של פיצוצים והתנקשויות דרמטיות בגרמניה ומקומות אחרים באירופה. כשיתפזר העשן, יחל מאבק אכזרי על שוק הנשק האלג'יראי, שבו תשתתף גם רשת הברחה בינלאומית של פושעים נאצים, ותיקי ס"ס וגסטפו. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

בינשוף הקודם סיפרנו כבר על הנס-יואכים זיידנשנור, הנוכל הגרמני החלקלק חובב היין והמטעמים, שהצליח לרמות סוחרי נשק מכל העולם, לשכנע אותם שהוא "אחד משלהם" ולהרוויח עמלות, הוצאות נסיעה, כרטיסי טיסה וחדרי מלון יוקרתיים. הפעם הוא היה בטוח שגילה מכרה זהב אמיתי, אקזיט שיוצא אותו מחיי הנכלולים חסרי הביטחון.

הימים היו ימי המלחמה האלג'יראית נגד הכובש הצרפתי, והמחתרת שיוועה לנשק. הצרפתים הצליחו לבער את קיני הטרור באלג'יר וברוב הערים הגדולות במדינה, אך ה-FLN ניסה להבריח נשק לכוחותיו הנצורים באזורי ההר ובמדבריות. מטוניס ומרוקו, כוחות המחתרת התרסקו שוב ושוב על קווי ההגנה החזקים של הצרפתים, וכדי להמשיך ולשרוד, היו חייבים כלי משחית מודרניים ומשוכללים. קנייני ה-FLN  הפעילו קשרים בכל רחבי אירופה כדי להשיג נשק כזה, מפני שהחימוש שקיבלו ממצרים ומדינות ערביות אחרות היה רחוק מלספק את הסחורה. כקניין הראשי שלהם באירופה מינו האלג'יראים את גיאורג פוכרט, מבריח גרמני מחוספס ועז נפש, שנודע בכינוי הרומנטי "קפטן מוריס". פוכרט התוודע לזיידנשנור בפברואר 1958 דרך מכר משותף, ערביסט לשעבר של הס"ס שישב במרוקו, וזה אמר לו כי הנס-יואכים הוא מומחה עולמי לסחר הנשק.

זיידנשנור הגיע לפוכרט עם הצעה מפתה. באמצעות קשריו, גילה סוחר נשק נורבגי חמדן וחסר מעצורים, שהיה מוכן לספק לאלג'יראים כמויות TNT גדולות שאותן התקשו להשיג בדרכים אחרות. השאלה היתה, למה בדיוק פוכרט צריך את זיידנשנור. האם לא כדאי שיפטר מהמתווך הרעב למזומנים, ויעשה עסקים עם הנורבגים ישירות? הנוכל ממינכן הבין שכדי ללכוד את פוכרט ברשת, הוא חייב להקסים אותו – ואין קסם חזק יותר מקסמה של אישה יפה.

זיידנשנור אולי היסס, לפני שאחז באפכרסת הטלפון והתקשר לפרודתו, מעצבת האופנה אליזבת (אלס) זיידנשנור. האומנית הבלודינית והמצודדת נפרדה ממנו בפועל כבר לפני זמן רב, וחיה בנפרד עם ילדיהם המשותפים, אם כי השניים היו עדיין נשואים באופן רשמי. היא כמעט ניתקה לו בפרצוף, לפני ששכנע אותה לעצור רגע ולשמוע מה שיש לו לומר. בקרוב, הבהיר בקול נרגש, הוא עומד להיפגש עם פוכרט ולבצע עסקת תיווך שמנה במיוחד, שרווח עצום בצדה. אבל ישנה סכנה שפוכרט פשוט ינצל את קשריו ויזרוק אותו לצד הדרך, ולכן הוא צריך להקסים אותו. בהקשר הזה, מה יותר טוב ממגע נשי? אלס התפרנסה בדוחק מעסקי הבוטיק שלה, והפיתוי להשיג סכום כסף גדול שיבטיח את עתידה ועתיד ילדיה, היה גדול מדי מכדי לוותר עליו. "אבל אין לי מה ללבוש!" אמרה לבעלה, והוא שלח לה סכום כסף גדול לשופינג במיטב החנויות של מינכן.

לפגישה עם פוכרט, שהתנהלה במסעדת יוקרה במיקום לא ידוע, הגיע זיידנשנור עם חליפה מוקפדת, נימוסים מהוקצעים וחיוך כובש, כהרגלו. אלס, שהוצגה כאשתו ושותפתו, הגיעה בשמלה מסחררת שהסתירה מעט מאד, וחשפה הרבה יותר מטפח או טפחיים. הפגישה התנהלה היטב, ובין כוס יין אחת לאחרת, נראה היה שפוכרט מתלהב מהקשר עם הסוחרים הנורבגים, ואף מוכן לתת עמלת תיווך שלמה לזיידנשנור. ובכל זאת, הנוכל ממינכן לא היה יכול שלא להבחין בהתפתחות מטרידה. פוכרט הגניב יותר מדי מבטים לאלס במהלך הפגישה, והיא הגניבה מבטים אליו. כשסיכמו על העסקה, בעל פה כמובן, פוכרט וודאי אמר לזיידנשנור כי החליט לחזור לגרמניה, ולהעתיק את מגוריו מנמל טנג'יר לעיר הגדולה פרנקפורט. הוא אף קרא לבתו היחידה, מרינה, לשוב ממרוקו ולחיות איתו בגרמניה. העתיד נראה מזהיר.

זיידנשנור התעורר בבוקר עם הנג-אובר רציני, ולא רק מהאלכוהול המשובח ששתה. הסתבר לו, שהמבריח השרמנטי "קירנן" אותו מאחורי הגב. פוכרט עבר לחיות עם אלס, ילדיה ומרינה, וכדי להוסיף ששון על שמחה, חתך את זיידנשנור מהתיווך ויצר קשר ישיר עם הנורבגים. קסם נשי או לא, פוכרט הבין בחושיו החדים שאין לו שום צורך לשלם עמלה שמנה לשותף ממינכן, והוא באמת דאג לאלג'יראים ולא רצה לבזבז את כספם לחינם. במילים אחרות, הוא חטף את הפרודה של זיידנשנור וגם השליך אותו לצד הדרך.

עבור הבעל הנבגד, זו היתה השפלה שאין כדוגמתה, והוא החליט להגיב בצעדים קיצוניים. ראשית כל, פנה למשטרה במינכן, סיפר לה על עסקת ה-TNT המתגבשת, ואף הגיש תלונה פלילית נגד פוכרט. אולם בעוד ההליך המשפטי זוחל לו לאיטו, דיבר זיידנשנור גם עם טיפוסים אפלוליים בהרבה משוטריה האיטיים של ממשלת בוואריה. הכל ידעו, שהביון הצרפתי, SDECE, חיפש בנרות את קנייני הנשק של ה-FLN, והתנקש בהם אחד אחד. אוטו שליטר, סוחר נשק מהמבורג ושותף ותיק של ה-FLN, כמעט נהרג בהתפוצצות מכוניתו. אמו הקשישה מתה במקומו, ובתו נפצעה קשה. כדי להסוות את ההתנקשויות הללו, השתמש שירות הביטחון הצרפתי בשורה של שמות רומנטיים כמו CATENA (השרשרת) או "היד האדומה", כביכול ארגוני ימין קיצוני של מתיישבים צרפתים באלג'יר. למעשה, קמפיין ההתנקשויות התבצע ברשותם, בסמכותם ובפקודתם של ראשי המדינה הצרפתית, הנשיא שארל דה-גול וקודמיו בתפקיד.

זיידנשנור, בוער מזעם ועלבון, יצר קשר עם נציגי SDECE ודיווח להם על פרטי פעילותו, שגרת יומו וכתובתו המדוייקת של גיאורג פוכרט. ראשית כל, הצי הצרפתי יירט את ספינת הנשק בדרכה לקזבלנקה, והחרים את מטען ה-TNT היקר. שנית, SDECE החליטו להיפטר מפוכרט, בטוב או ברע. יום אחד, יצא "קפטן מוריס" עם אלס לבילוי לילי במסעדה בפרנקפורט, ולרגע הרגיש מגע של מתכת קרה בגבו. אקדח נצמד אליו. בקור רוח, הוא אמר לחברתו להמשיך הלאה, ופנה לשוחח עם איש הצללים, שהזדהה כ"קולונל מרסייה". מרסייה הזהיר את פוכרט לנתק את קשריו עם האלג'יראים, והבטיח לשלם לו את כל הנזקים, בתוספת פיצוי. פוכרט הסכים, כביכול, אך למחרת היום חזר לסורו. נאמנותו לאלג'יראים היתה חזקה מדי, בכדי להירתע מנקמתם של הצרפתים. "אני מודאג, מרגיש שעוקבים אחרי", אמר למכריו. מעתה, פחד מכל צל, והקפיד על אמצעי זהירות מחמירים. הוא ידע שהצרפתים נוטים לשדרג את המפרט הטכני של רכבי יריביהם במתקני נפץ שונים ומשונים, ולפיכך דאג לסגור את מכוניתו בכל ערב במוסך נעול היטב. הוא אמר למרינה, בתו, שאם יקרה לו משהו, הוא ציווה לה את כל רכושו.

יום אחד, ב-3 במרץ 1959, נהג פוכרט לביתו בפרנקפורט, ולפתע הרגיש בחילה עזה. ככל הנראה לקה בשפעת. כמו אנשים רבים שנתקפים במחלה פתאומית, הוא איבד את שיקול הדעת, החנה את מכוניתו ברחוב ורץ הביתה. ביום שלמחרת, נכנס רענן למכונית, התניע והפעיל את המנגנון שהוסיפו ידיים מסתוריות לרכב. נשמע פיצוץ אדיר. מעטפת המטען נפתחה, וירתה מטח של כדורי ברזל קטנים ומרושעים שריסקו את פוכרט לחתיכות. "קפטן מוריס" נמצא כעבור זמן קצר במכוניתו, פיו עדיין פעור, עיניו מזוגגות ודם נוטף מגופו השסוע. כעבור זמן קצר, שלח ארגון ה"יד האדומה" הודעה לעיתונות. פוכרט, נאמר שם, הוזהר מספר פעמים. הפעם, החליטו הפטריוטים הצרפתים להגיב באלימות נגד "מי שנותן נשק לאלו ששופכים את דמו של הנוער האירופי באפריקה. הפעם, לא יהיו לנו יותר מעצורים. טרור יענה בטרור."

אלס, המומה ונדהמת, אימצה את מרינה היתומה אליה, והשתיים גרו יחדיו, כמעט ללא כסף ואמצעים. ברנט אנגלמן, עיתונאי דר שפיגל (שעל הארוחה המפוקפקת שהשתתף בה כתבנו בינשוף הקודם), עקב אף הוא אחרי פוכרט ולכן הזדמן לביתה של אלס. כששמע על מצוקתן של השתיים, ריחם עליהן והשיג עבורן מענק כספי מאחת מהשגרירויות הערביות. זיידנשנור, לעומת זאת, היה מאושר כמו חתול שבלע שמנת. מיד כששמע על הרצח, הלך למשטרה לדווח, וטען כי האלג'יראים רצחו את פוכרט כי רימה אותם. למעשה, הוא הלך מרצונו לדווח למשטרה אחרי כל התנקשות של ה"יד האדומה", גם כדי לעורר תשומת לב לעצמו וגם כדי להסוות את העקבות. בינתיים, ניסה לשים יד על ירושתו של פוכרט כדי לדאוג שפרודתו ומרינה לא יקבלו דבר, ואף תבע את העיזבון בטענה שהמנוח היה חייב לו הון. אבל למעשה, אף אחד לא מצא את העיזבון. חשבון הבנק התרוקן, והכסף נעלם בלי להשאיר עקבות.

ובינתיים, ההתנקשויות המשיכו, וכדור השלג שזיידנשנור דחף במורד ההר התגלגל ללא מעצור. סוחרי הנשק הנותרים רבו על המקום שהותיר פוכרט בשוק אחריו, ו-SDECE נכנס לשיגעון התנקשויות. בראש השנה של 1960, סוכן הרכש האלג'יראי עבד אל-קאדר יאיסי (נוסאירי) קבע פגישה עם חבר של פוכרט, סוכן גסטפו אלכוהוליסט בדימוס בשם הלמוט מילר. הנאצי, שהיה אמור להחליף את פוכרט בעסקים, איחר לפגישה. לדבריו, הוא לא הצליח להתעורר בבוקר. בעודו מחכה בלובי, נתקל נוסאירי באחד מעובדי המלון, שהודיע כי חבילה ממתינה לו בקבלה. כשהאלג'יראי פתח אותה ומשך את התוכן החוצה – היא התפוצצה בפניו ופצעה אותו קשה. מילר, שניצל בנס, שרד עוד שני נסיונות התנקשות: גלגלי המכונית שלו נקרעו לגזרים בעודו נוהג במהירות שיא באוטוסטרדה.

אולם הצרפתים גילו, לאימתם, כי משחק ההתנקשויות שלהם דומה לאטרקציית הלונה-פארק הידועה כ"הכה בחפרפר". בכל פעם שמכה אחד השחקנים בחפרפרת, קופצת חדשה ממעבה האדמה. כך, עם כל סוחר נשק שחוסל או נפצע, החליף אותו אחר, חסר מעצורים והרפתקן עוד יותר. הצרפתים הוציאו מהשוק קודם כל את אותם סוחרים, כמו אוטו שליטר, שכיבדו במידת מה את החוק, ובאמצעות ברירה טבעית דרוויניסטית הותירו בו רק את הפושעים הקשוחים וחסרי המעצורים ביותר. מדינות הגוש המזרחי, שממילא סיפקו לרוב הסוחרים את הציוד, החלו לשקול להיכנס לשוק ישירות. ובינתיים, לחלל נכנסה חבורת מבוקשים נאצים, מהפושעים הנתעבים ביותר שהסתובבו באותם ימים על פני כדור הארץ. ומה עם זיידנשנור? הוא מצא בינתיים ביצת זהב חדשה. בקרוב תגלה גם משטרת בוואריה, שברווזים עיתונאיים אפשר לטגן גם בדינמיט.

המשך יבוא.