ברק כהן וחוקי ההדדיות: מה הבעיה עם "באים לבנקאים"?

מה הבעיה עם ברק כהן, שהואשם עכשיו בהטרדה של אבנר נתניהו, ושיטות המאבק של "באים לבנקאים"? ינשוף פוליטי-מדיני על מלחמות צודקות, הסלמת מאבקים וחוקי ההדדיות.

ההוגה הצבאי הגדול קלאוזביץ טבע פעם מושג שימושי במיוחד, הידוע כ"חוקי ההדדיות". לדברי קלאוזביץ, למלחמות ומאבקים מכל הסוגים יש נטייה להקצנה מתמדת. ברגע שאני נאבק מול יריב, תמיד אנסה לצבור יתרונות, ואלו יבואו בין היתר תוך כדי ניצול של מגבלות מוסריות ואחרות של האויב. למשל, אם החלטתי, כמו יהודים מסויימים בתקופת מרד המכבים או אי אלו גנרלים בראשית מלחמת האזרחים האמריקאית, שאין זה מן הראוי להילחם ביום השבת, סביר להניח שהאויב שלי יתקוף אותי דווקא ביום הזה. היה ומדינה מסויימת גמרה אומר להילחם, אך רק עם תקציב מוגבל, היריב ינסה "לדמם" אותה ולנצל את המגבלה הפיננסית לטובתו. גם אם היריב לא ממהר לנצל את החולשה המוסרית שלי, בוודאי יעשה זאת אם יתחיל להפסיד. בתגובה, אאלץ לוותר על המגבלה המוסרית, וכך שני הצדדים יהיו נתונים למעגל בלתי פוסק של הקצנה הדדית. בסופו של דבר, כל המגבלות המוסריות והאידיאולוגיות יתמוססו, והמלחמה תהפוך לטוטלית (או "אידיאלית", בטרמינולוגיה של קלאוזביץ), עימות הרסני חף מרסנים או בלמים כלשהם. מי שיקרא את האפוס ההודי הקלאסי מהאבהארטה, המגולל מאבק גדול מן החיים בין משפחות לוחמים יריבות, יוכל לראות דוגמא ספרותית מרתקת לתהליך הזה. לפני הקרב האחרון, שני הצדדים מחליטים על מגבלות מוסריות. בעיקר, הם מסכימים, יהיה אסור להילחם בלילה או להכות ברגליים של היריב שלך. אולם כאשר מבינים ה"טובים" כי עצם קיומם מוטל על הכף, משכנע אותם האל קרישנה להפר את הכללים, להכות את מנהיג האויב ברגליו וכך לנצח.

תוצאת תמונה עבור ‪clausewitz‬‏
קארל פון קלאוזביץ

אולם מדוע, שואל קלאוזביץ, מלחמות אמיתיות, היסטוריות, אינן מקצינות בדרך כלל למאבק חסר גבולות, מלחמת השמדה טוטלית ללא כל בלמים מוסריים? קלאוזביץ לא ראה כמובן את מלחמת העולם השנייה, שבה טחנו הצדדים הניצים זה את זה בפצצות אטום ופצצות תבערה, אך דווקא כן חזה במו עיניו בהרס חסר התקדים של מלחמות המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון. עם זאת, ניסיונו כהיסטוריון צבאי לימד אותו, שמלחמות "מוחלטות" מהסוג הזה נוטות להיות נדירות מאד. בפועל, רוב המלחמות ההיסטוריות מוגבלות יחסית, ואף מתנהלות בעצימות נמוכה ותוך ריסון בלתי מבוטל. הסיבה לכך, טוען קלאוזביץ, היא שישנו תהליך נוגד הידוע כ"חיכוך" (Friction), שממתן, מרסן ולבסוף בולם את השפעתם המקצינה של חוקי ההדדיות. ככל שהמלחמה נמשכת, אי הוודאות, ערפל הקרב ועייפות החומר מרופפים את השליטה של כל צד בכוחותיו, ומעלים את מחירו של הקונפליקט מעל ומעבר לציפיותיהם של הצדדים הלוחמים. בסופו של דבר, כאשר המחיר מתחיל להאפיל על הרווח הפוליטי הצפוי מהמלחמה, גובר הלחץ על הצדדים להגיע להסדר, הן מבפנים והן מצד גורמים חיצוניים המעוניינים לשמור על הסדר והיציבות.

הוגים מודרניים יותר, כמו סר באזיל לידל-הארט, הדגישו סיבות נוספות, חשובות לא פחות. בעולם המודרני, הכלכלות של הצדדים קשורות זו בזו, ולפיכך, הרס של מדינה אחת ייפגע גם במדינות אחרות, אפילו באויבותיה. אולם בעיקר – מטעים לידל-הארט – הצדדים לרוב יאלצו לחיות אחד עם השני גם לאחר תום הקונפליקט. הרס קיצוני ומעשי אכזריות מוגזמים יאטו ואף ירעילו את תהליך הפיוס הבלתי נמנע, ויסכלו את החיים המשותפים עם דום התותחים.

ואם דברי לידל-הארט נכונים למלחמות בין מדינות, אזי הם נכונים על אחת כמה וכמה למאבקים בין קבוצות בתוך חברה דמוקרטית. בישראל, יש לכל צד נטייה לחשוב שהמאבק שלו צודק יותר מהמאבקים של כל האחרים, ולכן מותר לו, ורק לו, להשתמש בכלים חריגים ומיוחדים. חלק מחסידי וחסידות תנועת מי-טו, למשל, חושבים שהמאבק הפמיניסטי נגד הטרדות מיניות כל כך חשוב, עד שמותר להם להתעלם מכללים משפטיים של הליך הוגן, "להאמין לכל מתלוננת בלי תנאים" ולהרשיע אנשים חברתית עוד בטרם נפתחה חקירה. ראש הממשלה יצחק שמיר אמר, כזכור, ש"מותר לשקר בשביל ארץ ישראל". בעיני משה פייגלין, שיבוש החיים וחסימות כבישים סדרתיות היו תגובה ראויה לצורך (הקיומי בעיניו) לעצור את הסכם אוסלו, וזו בדיוק האסטרטגיה שנקטו לאחרונה גם קבוצות אחרות, מעולי אתיופיה ועד לנכים והורים לילדים בפעוטונים. מדובר בגירסה מרוככת של חוקי ההדדיות של קלאוזביץ. בדיוק בגלל שכל קבוצה מאמינה שהמאבק שלה צודק במיוחד, היא מתירה לעצמה להפר את המגבלות ולהשתמש ב"אמצעים מיוחדים", כי הרי זה "להיות או לחדול" ו"בלי זה אף אחד לא יקשיב". כשכולם עושים זאת, המאבקים החברתיים הולכים ומקצינים, וחסימות הכבישים התכופות, שמענות את אזרחי המדינה כולם – יוכיחו.

תוצאת תמונה עבור הפגנות האתיופים
הפגנות יוצאי אתיופיה: קרדיט – ויינט

בתהליך ההקצנה המסוכן הזה שמור תפקיד בזוי במיוחד ל"פעיל חברתי" בשם ברק כהן, שהקים קבוצה בשם "באים לבנקאים" ועומל על הרס אחת המחיצות החשובות ביותר שעוד נותרו כאן – הגבלת המאבקים הפוליטיים לתחום הפיעלות הציבורית, והרחקתם מחייהם הפרטיים של בני אדם. לכהן היתה מריבה עם בנק, שאין לי ידע, כלים או רצון להיכנס אליה. בעקבותיה, פתח ביחד עם כמה חברים במאבק ציבורי נגד הבנקים, שלשיטתו עושקים את הציבור. לצורך המאבק הזה, שהוא רואה (כמו כולם) כחשוב יותר מכל דבר אחר, נקטו הוא וחבריו בשיטה ייחודית: הטרדות בלתי פוסקות של בנקאים, בנקאיות, בני זוגם וילדיהם. כהן וחבורתו, שהספיקו לצבור כבר יבול מרשים של מעצרים וצווי הרחקה, הולכים אחרי בני זוג וילדים ברחוב, צועקים ומציקים להם. לאחרונה, השיק כהן את מבצע "באים לנתניהו" בצעקות נגד אבנר נתניהו ובת זוגו במסעדה, למרות שהאחרונים אינם מעורבים בפוליטיקה כלל.

תוצאת תמונה עבור ברק כהן רקפת
ברק כהן. קרדיט: מעריב

כהן, כמובן, צבר פופולריות לא מבוטלת במילייה הרדיקלי. שיר שכתב בזמנו נגד רכז מודיעין של משטרת תל אביב הפך ללהיט מינורי בבראנז'ה, אחדים נשבעים בשמו ואחרים מוצאים הצדקות תיאורטיות למעשי הבריונות שלו. הטקסט הבא, שפורסם על ידי חיים הר זהב ב"מקום הכי חם בגיהנום" טיפוסי ולכן ראוי לציטוט:

אני רוצה שרקפת עמינח-רוסק תחשוש ללכת ברחוב, פן יבזו אותה על המעשים שמבצע בנק לאומי תחת הנחייתה. אני רוצה שלציון קינן יהיה לא נעים לשבת במסעדה, מחשש שמישהו יעיר לו על הדברים שעושה התאגיד שבראשו הוא עומד. לא מדובר פה ב"אנשים פרטיים" – מדובר באנשים שעושים תועפות של הון סימבולי (הדלקת משואה ופרס ישראל במקרה של מזרחי) או תועפות של הון פיננסי (עמינח-רוסק וקינן הרוויחו מיליוני שקלים כשכר וכבונוסים בשנה שעברה). מדובר בדמויות ציבוריות שלמעשיהן יש השלכות אורך ורוחב על רבים מאוד מאזרחי ישראל. אני רוצה שיצטרכו להסביר לילדיהם ונכדיהם, אני רוצה שיהיו נבוכים להסביר ואני רוצה שראשיו של כל גוף – ספורטיבי, בנקאי, תעשייתי, סביבתי או כל תאגיד אחר – ישקלו את השיקול הערכי-ציבורי לפני כל פעולה שהם עושים. אני רוצה שמעבר לשיקולי העלות/תועלת התאגידית, הם ישקלו את השאלה "האם אוכל להסתובב ברחוב עם ראש מורם אחרי ההחלטה שקיבלתי".

הר-זהב, שמסתייג מהטרדת בני זוג וילדים אך מצדיק את הטרדת האנשים עצמם, תומך בכל פה בטשטוש ההבדל בין פעילות ציבורית לחיים פרטיים בפעילות מחאה. מתוך ציות מלא לדינמיקה של חוקי ההדדיות, הוא מבין כי החוק לא לצדו, ומאבק "רגיל" בזירה הציבורית לא יועיל לו. לפיכך, הוא מעוניין לשבור את הגבול, ולהעתיק את המחאה לאנשים פרטיים. הבנקאים הללו, לדבריו, מרושעים, ולכן "מגיע להם", ואולי הצקה בלתי פוסקת ברחוב תרתיע אותם מפעילות חמסנית נגד אזרחים פשוטים.

הבעיה היא, כרגיל, שלכל אחד יש מלחמות קדושות משלו, מטרות נאצלות ודמונים שאותם הוא רואה כמקור הרוע בחברה הישראלית. ברק כהן עצמו עבר להטריד כרגע את משפחת נתניהו, ודווקא את אבנר – שלא מעורב בפוליטיקה כלל. הוא רואה, לדעתי האישית בצדק, את נתניהו כראש ממשלה מסוכן, מושחת ומשחית, ומרחיב את המאבק כנגדו גם לספירה הפרטית. באותו הזמן, רבים בימין רואים (לדעתי שלא בצדק) את בית המשפט העליון כמקור הרע, ואת שופטיו כיצורים נכלוליים שגוזלים את השלטון במדינה מנציגיו החוקיים. מדוע שלא יעקבו אחרי שופטים וילדיהם ברחובות? ואם מותר בפוליטיקה, למה שיהיה אסור לי להטריד את ילדיו של בעל עסק או פקיד מדינה שלדעתי התעמר בי או בבני משפחתי? ברגע שהטרדת משפחות, כמו חסימת כבישים, תהפוך לפרקטיקה מקובלת ונפוצה, יתמוטט המרווח בין פעילות ציבורית לחיים פרטיים. כשתהליך ההקצנה של חוקי ההדדיות ישבור את המחסומים המקובלים בחברה דמוקרטית, לא תהיה ברירה לכל הקבוצות הניצות אלא להשיל מעליהן כל מגבלה. לטווח קצר ובינוני, אלו שמחזיקים בעמדות בכירות יסתגרו אפילו יותר בבועות אטומות לציבור, ויגבר הניתוק בינם לבין האדם מהשורה. עם התפשטות אותן השיטות לרמות נמוכות יותר של החברה, מעטים מאיתנו יוכלו ללכת בשקט ברחוב. בסופו של דבר, יוביל המיאוס ממצב שכזה ליצירה מחודשת של כללים (בדומה ל"חיכוך" של קלאוזביץ), אבל – ככל הנראה – רק לאחר שנים ארוכות מאד של אנרכיה וסבל. עדיף להימנע מכך מראש.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אוגוסט 1, 2019, ב-ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 36 תגובות.

  1. אני לא יודע אם ברק כהן מופעל של השב"כ, אבל אני יודע שאם הייתי השב"כ והייתי רוצה לחשק את המחאה החברתית, לחסל את האמינות הציבורית שלה ולכלוא אותה בכלוב של אקטיביסטים מקצועיים, הייתי מעסיק את ברק כהן. ויש לכך תקדימים היסטוריים כמובן.

  2. מיכל, מרצדס אסייג

    היי,יש אמת בדברך ,כן להעסיק את ברק ,מוח מבריק

  3. מיכל, מרצדס אסייג

    כתבה מעניינת מאוד ,האיש מבריק מוח מיוחד

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    קשקוש גדול מה שכתבת. ברק כהן מביע מחאה לגיטימית ומייצג את קולם המושתק של רבים הגד מוקדי הכח. אנחנו לא תחת שלטון רגיל אלא תחת שלטון מסית בעצמו ומושחת מוסרית. באשר לאבנר הביע גם הביע עמדה פוליטית בפומבי ומלבד זאת מנצל את משאבי המדינה באופן לא מוסרי. עלות הטיול שלו לאוסטרליה עלתה מליונים עבורנו (תבדוק בגוגל פורסמה כתבה אך לא זכתה להד ראוי)

    • עדו סוקולובסקי

      אז לפי ההגיון הזה גם המתנחלים שהפגינו בזמן ההתנתקות הפגינו נגד שלטון מסית ומושחת מוסרית – אתה לא יכול להתווכח על זה ששרון היה רחוק מלהיות נקי כפיים.

  5. יתכן שאותם בעלי תפקידים יבינו שהם ומשפחותיהם ישלמו בצורה שהם לא יכולים להתמודד אתה ויזהרו יותר כשהם באים לעשוק את האדם הקטן. זו הדרך היחידה שהוא יכול להתמודד אתם וההשואה שלך לתאוריה של קלאוזביץ, אינה במקום.
    אם זה כך, האם פרושו שבמלחמה עתידית עם אירן עלינו להתחיל ישר עם פצצות אטום?

  6. עדו סוקולובסקי

    הכול נכון רק שברק כהן לא המציא את השיטה. המתנחלים הפגינו מול הבית של האלוף נווה בזמן ההתנתקות ופעילי שמאל ריססו כתובות על מכוניות של טייסים שהפציצו בעזה.

  7. במקרה הזה של המלחמה של ברק בבנקים נראה שהבנקים התחילו קודם כשהם באים לבית של החייב, מטרידים את המשפחה של החייב ומעקלים רכוש של צדדים לא קשורים

  8. אפתח שאיני איש ימין (מעולם לא הצבעתי למפלגה ימנית, וכבר השתתפתי למעלה מ10 פעמים בחירות), אבל נדמה לי שהיחס לימין (שאני רואה בו בר פלוגתא, קשה) אינו הראוי בויכוחים דמוקרטיים
    כתבת: רבים בימין רואים (לדעתי שלא בצדק) את בית המשפט העליון כמקור הרע, ואת שופטיו כיצורים נכלוליים שגוזלים את השלטון במדינה מנציגיו החוקיים.
    זו דמוניזציה של הימין, שלא בצדק.
    איש (להוציא אולי שולים קיצוניים והזויים) אינו רואה בהם יצורים נכלוליים. גם לא חושדים בהם שהם יושבים באיזה חדר (עם או בלי עשן) ומתכננים איך לגזול את השלטון. הטענה היא רק שדעותיהם הפוליטיות משפיעות השפעה קשה על הפסקים שלהם. עוד לא קרה מעולם, ששופט יפסול את עצמו מלדון באמירה שיש לו דעה פוליטית בענין ולכן אינו אובייקטיבי (בלי לגלות מה דעתו ולאן היא נוטה), כלומר השופטים בטוחים שהם אוביקטיביים, אבל מבחוץ הדברים לא נראים כך (לאחרים קל לראות כמה אדם לא אובייקטיבי), ופעמים רבות יש משפטנים חשובים, בעלי שיעור קומה, שאם הם היו עוסקים באותו ענין, היו פוסקים אחרת. מה שמתבקש זה רק שבית המשפט העליון יכיר בבעיה, וינסה למצוא לה פתרונות, בין היתר, ואולי בעיקר, בגיווון השופטים,

    הייתי שמח לשמוע למה נתניהו מסוכן, מושחת ומשחית. זה נראה יותר דמגוגיה. ציין נא מה המעשים (או המחדלים) שהוא עשה, שלדעתך מסוכנים, משחיתים (ומפלגים ומסיתים ושאר המיוחס לו כל הזמן). אין כונתי לדברים המיוחסים לו עתה בתיקים השונים, הרי על זה יש תהליך משפטי, וכולנו מקוים שהאמת תתגלה (ואם הוא פושע, שייענש). למה אי אפשר לומר (כך אגב אמר גנץ בהתחלה, עד שלימדוהו לדבר אחרת) שהוא אדם שעשה הרבה לטובת המדינה, ויש לו זכויות, ואני מכבדו, אבל דעתי שונה משלו, ואני רוצה שהמדינה תלך בכיוון אחר (מדיני, כלכלי, חברתי, וכיוצא).

    • עדו סוקולובסקי

      נתניהו היה זה שהשתתף בתהלוכה נגד רבין לפני הרצח שבה הונפו חבלי תליה (גם אם נקבל את התירוץ שארון המתים לא היה לכבוד רבין אלא סימל את מות הציונות) ושלא ראה מהמרפסת בכיכר ציון את הכרזות עליהן תמונת רבין במדי אס אס. (היו אגב אחרים בימין שירדו מהמרפסת כי לא רצו לקחת חלק בהפגנה כזאת). אחר כך רבין נרצח והחמאס – שותפו הנאמן של נתניהו – ביצע ארבעה פיגועי התאבדות כדי שהליכוד יעלה לשלטון.
      נתניהו שלט שלוש שנים ואז פרש ככישלון. הוא היה שר האוצר של שרון, הצביע ארבע מתוך חמש פעמים בעד ההתנתקות (ואז גילה שעוזי לנדאו עוקף אותו בסקרים במרכז הליכוד ושינה את טעמו) והוביל את הליכוד לתוצאה הגרועה ביותר בתולדותיו – 12 מנדטים. הוא נחשב אפס וכישלון ואז ב2007 נוסד עיתון ישראל היום. כאן המקום להזכיר את הכלל הידוע – אם מוצר כלשהו ניתן לך חינם הרי שאתה הוא המוצר. אם אתה יכול לעשות חיפוש בגוגל חינם זה משום שככה גוגל מקבלת עליך הרבה מידע ויכולה להציג לך פירסומות, כך גם לגבי פייסבוק. ואם אתה יכול לקבל עיתון ישראל היום בלי לשלם עליו סימן שהמוצר הוא אתה, הקורא. במשך 12 שנה העיתון הזה מפסיד הון עתק ועדיין מחולק חינם ואכן מ2009 נתניהו הוא ראש הממשלה. במקרה לגמרי ישראל היום הוא עיתון שאיננו דווקא ימני אלא מכונה לא סתם 'ביביטון' להבדיל מ'הארץ' שיש לו אג'נדה שמאלנית או מקור ראשון הימני ישראל היום עסוק בקידומו של אדם מסוים. דוגמה אחת להשחתה היא הבחירות שנערכו שנתיים אחרי שקמה ממשלה יציבה עם יאיר לפיד רק בגלל חוק ישראל היום. שים לב, המדינה הלכה לבחירות יקרות שבסופן במקום ממשלת ימין – יאיר לפיד, קמה ממשלת ימין – חרדים וכל כך למה? בגלל חוק שנועד להגביל את העיתון של שלדון אדלסון. תחשוב על זה, איל הון מארצות הברית מתרגז ואנחנו הולכים לבחירות. אחר כך מספרים לי על כסף זר שמממן פה עמותות שמאל וכמה זה פוגע בדמוקרטיה.
      הנה דוגמה אחרת – כאשר נתניהו הדיח את בוגי יעלון (אדם שאני ממש לא מחסידיו) והציב במקומו את ליברמן חשבתי שהוא מטורף. מי יעלה על דעתו לשים טיפוס מפוקפק כמו ליברמן ששלל פרשיות שחיתות נקשר בשמו במשרד כמו משרד הביטחון? האם אתה באמת יכול להגיד לי שאין שום סיכוי שאיזה צ'רנוי כלשהו ירים טלפון לליברמן ויגיד לו שאם הוא לא מעביר לו מידע מסווג יתפרסם המקור לכספים שהתגלו בחשבון הבנק של מיכל ליברמן שנה אחרי שהשתחררה מהצבא? היום אנחנו יודעים את הסיבה – נתניהו רצה לקנות שלוש צוללות. בוגי יעלון – איש ימין מובהק שהוא גם רמטכ"ל לשעבר – חשב שזה מיותר. נתניהו החליף אותו באדם נוח יותר כדי לאשר את העיסקה שבה היה לבן הדוד שלו אינטרס כספי מובהק. האמת? התעייפתי עכשיו. אני יכול להזכיר את פרשיות השחיתות שעליהן אין עוררין – השמפניה ,הסיגרים, התכשיטים והחליפות. אני יכול להזכיר לך שמפכ"ל משטרה אחד פרש מתפקידו אחרי שבילה בבית מלון וקיבל הנחה. אבל אם לא השתכנעת עד עכשיו. אם בעיניך נתניהו הוא סתם אדם שדרכו לא נראית לך אז באמת שאין לי איך לפקוח את עיניך יותר ממה שכבר עשיתי.

  9. האמת היא שהדברים הפחידוני מאד. אם החמאס – שותפו הנאמן של נתניהו – ביצע ארבעה פיגועי התאבדות כדי שהליכוד יעלה לשלטון, מי יודע כמה פיגועים הוא יעשה בקרוב, כדי שנתניהו ישאר שם.
    ואם מאשימים אותו שאלו שותפיו, למה לא להאשימו גם ברצח ארלוזרוב ובפירוק הפלמ"ח?
    קשה להתווכח עם הנחת היסוד היא שנתניהו נחשב אפס (אולי שני אפסים?). והנחה כזו לאדם שפעל בתפקידים שונים, ביניהם כשר וכראש ממשלה, ונחל הרבה הצלחות (שאולי הן כצנינים לכותב), לדעתי מורה בעליל על דעה קודמה ושנאה חסרת פשר. על זה בדיוק התלוננתי. לא צריך לעשותו לאפס, אפשר להודות בפה מלא שיש לו מעלות (אין הכרח להתעלם מהחסרונות, אבל בהחלט לא ראוי לקבוע "עובדות" על סמך ספקולציות, בפרט כשהן עמדו או עומדות לבקרה שיפוטית), ולהתמודד עם דעותיו. הנסיון לעשות לו דמוניזציה, אינו מכבד את התוקף, ומעורר חשש שאין יש לו אפשרות להתמודד ענינית.

    • עדו סוקולובסקי

      אני לא עסוק בניתוח אישיותו ויכולותיו של נתניהו אלא במעשיו כראש ממשלה. ובתפקיד זה אני רואה שאחרי עשר שנים בשלטון הוא מציג אפס אחד עגול של עשיה. פשוט, אם מחברים פלוס ומינוס מקבלים אפס. אם הוא היה ממוטט את החמאס כמו שהבטיח היה אפשר להתווכח אם זה טוב או רע אבל גם מבטיח למוטט וגם מחזיק את הארגון בחיים? אפס.
      גם ממנה שר הומוסקסואל ראשון וגם חותם לחרדים על סגירת המדינה בשבת? אפס. גם מצהיר על רצונו במדינה פלסטינית וגם מסכים לסיפוח השטחים כדי לקרוץ לכהניסטים? אפס.
      הוא אפילו לא מציג חזון או השקפת עולם שאני יכול לחלוק עליה. מה שלא ברור לי הוא למה לעזאזל הימין מצביע לו אחרי שהציג אותם ככלי ריק. אולי כי הם אפסים מאופסים בעצמם?

    • יהושע, סוף סוף יש מישהו שמבקר את נתניהו בלי להיגרר לביטויי שנאה כלפיו. הידד!
      עדו, מה זה "מחברים פלוס למינוס"? חמישה תפוחים מינוס שמונה תפוזים?
      עד כמה שאני מבין את השקפת עולמו של נתניהו, זה משהו כמו: לחזק את ישראל כמדינת לאום יהודית, להגביר את עוצמתה הצבאית, הדיפלומטית והכלכלית, להרחיב את היוזמה הפרטית בתחום הכלכלי, ולהניח לפלסטינים לשלוט בעצמם ככל שיוכלו בלי לגרום נזק אסטרטגי לישראל (והרי גרימת נזק כזה, בין היתר, תחייב את ישראל להגיב באופן שיגרום לאלפי הרוגים או יותר בצד הפלסטיני). אה, כן, גם למנוע מאיראן להצטייד בנשק גרעיני.
      אני יכול לחלוק על חלקים מתפיסת עולם זו, במיוחד בתחום הכלכלי, או לציין שיישומם אינו מושלם (אבל מה בפוליטיקה כן מושלם?). מצד שני, חייבים לומר שנתניהו די מצליח ליישם את מה שהוא רוצה, וזה מביא תועלת לא מעטה למדינת ישראל. את מקומו בדפי ההיסטוריה הוא הרוויח ביושר. השאלה היא מה יבוא אחריו.

      • עדו סוקולובסקי

        קודם יורים את החץ ואז מציירים את המטרה. מכיוון שנתניהו בבירור לא עמד באף אחת מההבטחות שלו (למוטט את החמאס, להקים מדינה פלסטינית להכניס מיליארדים למדינה מרווחי הגז וכן הלאה) אז מסתכלים על מה שקרה תחת שלטונו ומחליטים שכנראה זאת הייתה הכוונה שלו מלכתחילה. הגיוני סך הכל

      • מיליארדים מרווחי הגז? זה דווקא קל. הנה: "הכנסות המדינה מתמלוגי גז ומחצבים עלו ב-9% והסתכמו ב-878 מיליון שקל" (https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3756661,00.html). כמובן, זה נתון לשנת 2018, ותוך כמה שנים מגיעים בקלות לכמה מיליארדי שקלים. האם יכולנו לקבל יותר מהמיסוי? אני חושב שכן, אבל אם רצית מיליארדים אז קיבלת. לתפוס מישהו במילה זה לא קשה.
        המהות זה כבר עניין מורכב וחמקמק יותר. נתניהו הבטיח למוטט שלטון החמאס? אילו היה עושה את זה, למי זה היה עוזר ואיך? איזה שלטון היה קם בעזה, והאם נזקו לישראל היה גדול או קטל יותר? מה היה קורה להישג העיקרי של ההתנתקות, ולמעשה למטרה עבורה היא בוצעה – פיצול התנועה הלאומית הפלסטינית?
        נתניהו הבטיח להקים מדינה פלסטינית? קודם כל אני לא זוכר הבטחה כזאת; אפילו בנאום בר אילן הוא הסכים עקרונית להקמת מדינה כזו, בתנאי שראשיה יכירו בישראל כמדינת לאום של העם היהודי ויסכימו לפירוז המדינה הפלסטינית. אבל שוב, אני לא מנסה לתפוס אף אחד במילה. אתה באמת חושב שראש ממשלת ישראל, בין אם יקראו לו ביבי נתניה או סתיו שפיר, יכול להקים מדינה פלסטינית? זה לא משהו שהפלסטינים עצמם צריכים לעשות?
        בפוליטיקה קשה מאוד, למעשה בלתי-אפשרי, להגדיר יעדים ברורים וליישם אותם כלשונם. לבני אדם, קל וחומר לחברות אנושיות, יש נטייה מעצבנת לסבך תחזיות. לכן, עדיף להמעיט בהצהרות ולהרבות במעשים, שזה בדיוק מה שנתניהו עושה. עם חלק ניכר ממעשיו אני לא מסכים, אבל אני מעדיף להתווכח עליהם ולא על הצהרות.

      • עדו סוקולובסקי

        לגבי כל השאר – אני לא טענתי שטוב יהיה אם נמוטט את החמאס. את זה טען נתניהו, כך הוא סלל את דרכו אל השלטון על ידי הצגת אולמרט כרופס וכחלש כיוון שהשאיר את החמאס בשלטון. אגב, נתניהו גם ניצח בבחירות ב96 עם הסיסמה 'פרס יחלק את ירושלים'. הוא כבר עשר שנים בשלטון ובכל הזמן הזה יש חומת בטון שמחלקת את העיר לשניים. הוא גם הצביע עבור ההתנתקות 4 פעמים מתוך 5 וחזר בו כשהסתבר שעוזי לנדאו מתחיל לעבור אותו בפופולריות במרכז הליכוד. הוא גם הבטיח שלא תהיה התנצלות על המרמרה ולא רק שהתנצל אלא שילם פיצויים. ב2002 נתניהו כאזרח פרטי הפציר באמריקאים לפלוש לעיראק ולהדיח את סדאם מכיסאו. הם עשו את זה אם או בלי קשר אליו והתוצאה – נוצר וואקום שלתוכו נשאבה איראן והיום האיראנים הגיעו ממרחק של 1500 קילומטר מפה אל הגבול ממש.
        עכשיו יש שתי אפשרויות. הימין אוהב להסביר שנתניהו הוא איזה גאון שרואה כמה מהלכים קדימה. אם כך הרי שהוא שקרן שהגיע לשלטון במירמה כי ידע מראש שלמוטט את החמאס זה רעיון גרוע ושלחלק את ירושלים זה בלתי נמנע. אני אישית לא מתיימר להיות חוקר כליות ולב אלא מסתכל על המעשים לעומת ההצהרות ומה שלי נראה זה שיש פה אדם שמבטיח הרים וגבעות כשהוא באופוזיציה ואז כשהוא בשלטון מגלה שדברים שרואים מכאן לא רואים משם ושהשמאל שאותו הוא השמיץ כל כך צדק בעצם. מישהו שאין לו שום מדיניות מובהקת ושום קו אידאולוגי מנחה זולת להישאר בשלטון בכל מחיר ולכן אם צריך הוא ידבר כמו זהבה גלאון ואם צריך הוא יתחבק עם ממשיכי דרכו של כהנא – הכול הולך. וכאן אנחנו מגיעים לנקודה שהעלה יהושע ששאל למה נתניהו נחשב מושחת ומשחית – זו הסיבה. ציניות היא דבר בריא בכמות מסוימת אבל היא לא משהו שאפשר לבנות עליו מדינה. אם כל הבטחה היא בעצם הבטחה על הקרח ואם אי אפשר לסמוך על שום הצהרה של המנהיג מגיעים לחוסר אמון בסיסי של המצביעים בשלטון ובמוסדות המדינה ומכאן ההידרדרות למדינת עולם שלישי היא רק שאלה של זמן.

      • אתה באמת מביא פוסט מ-2012 כהסבר למשהו שקשור להפקת הגז ומיסויה? זה לא רק שעברו מאז כמה שנים, אלא שבינתיים הפקת הגז התחילה בפועל, חלק מהתחזיות הפכו לעובדות ולגבי חלק התברר שלא יהפכו לכאלה בקרוב. כאמור, אני חושב שהתמלוגים היו צריכים להיות גבוהים יותר, ואפשר לדבר על כמה גבוהים. אבל הם כן מוסיפים כמה מיליארדי שקלים להכנסות המדינה.
        עכשיו, לגבי ביבי, אני לא יודע עד כמה הוא גאון, אבל הוא כן רואה כמה צעדים קדימה, וזו כמסתבר יכולת נדירה בפוליטיקה הישראלית. ודאי שהוא דואג לשלטונו, הוא פוליטיקאי. אבל הוא יודע להתנהל בצורה זהירה ומחושבת, ויודע להבחין בין סיסמאות למדיניות. זה יתרון, לא חיסרון. ההצהרות הן, לכל היותר, קריאת כיוון. אלה שלוקחים אותן ברצינות אינם מבינים אותן באופן מילולי, ולהפך. מה שמושחת ומשחית בהתנהלותו של נתניהו זה לא הצהרות ועמידה או אי-עמידה בהן, וגם לא העדר אידיאולוגיה (הורדת מינון אידיאולוגיה לטובת ריאל-פוליטיק היא דווקא דבר בריא). מה שמושחת ומשחית, מלבד העניינים הפליליים שבהם צריכה לעסוק מערכת אכיפת החוק, הוא העברת הפוליטיקה לפסים אישיים ומסעות חיסול ציבוריים נגד כל מי שיכול פוטנציאלית לאיים על שלטונו. במקום "האישי הוא הפוליטי" קיבלנו "הפוליטי הוא האישי". זו נבלה וזו טריפה. אבל זה קרה אחרי שבמשך כמעט עשרים שנה כל מיני שמאלנים בעלי כוונות טובות תקפו את נתניהו באופן אישי לגמרי. יש גבול לכמה אפשר לתקוף אדם ולצפות שלא ירצה לסלק מעליו תוקפים וספק-תוקפים.

      • עדו סוקולובסקי

        כאמור אתה שייך לאלו שמציירים את המטרה סביב החץ. החלטת שנתניהו רואה כמה מהלכים קדימה ועל סמך זה אתה מסיק שכל מה שאמר או עשה בעבר היה מחושב מראש. אני נתתי לך דוגמאות שמוכיחות את ההיפך: התחזקות איראן בעקבות הפלת סדאם חוסיין, הביזיון של המרמרה, ההצבעה ארבע פעמים מתוך חמש בעד ההתנתקות וכן הלאה אבל אותך זה לא מזיז מדעתך. בדיוק כמו מצביעי נתניהו שהצביעו לו ב2009 כדי שיפיל את החמאס והיום מסבירים לי בכובד ראש למה לא כדאי להפיל את החמאס.

      • מעולם לא הצבעתי לנתניהו, ואני לא חושב ש*כל* מה שאמר או עשה בעבר היה מחושב מראש. אבל חלק גדול כן, ובזה הוא גדול בכמה מידות משאר הפוליטיקאים בישראל.
        הזכרת את ההתנתקות? אני חושב שנתניהו היה ער ליתרונותיה, ער לא פחות מכך לכוחו הפוליטי של שרון, ולכן לא באמת רצה להכשיל את התוכנית אלא למצב את עצמו כמי שהתריע על סכנותיה (שהיו ברורות פחות או יותר, לצד היתרונות) ולהפוך את עצמו לאלטרנטיבה מימין לשרון. את המתנה שבהחלפת שרון באולמרט הוא לא יכול היה כנראה לצפות.
        התחזקות איראן בעקבות הפלת סדאם? קודם כל, נתניהו היה חכם מספיק כדי להבין שבוש יפלוש לעיראק עם תמיכתו או בלעדיה, והעדיף לומר לממשל האמריקאי דברים שיביאו לו נקודות אצל הממשל. אבל גם לגופו של עניין, אחרי הפלת סדאם יש לארה"ב אינטרסים ברורים בעיראק, והיא לא תניח לאיראן להתחזק באופן שיפגע באינטרסים האלה. מ-2014 ואילך, האיום העיקרי על האינטרסים האמריקאיים בעיראק הייתה דאע"ש, וראינו מה קרה לו. כדי להילחם נגדה ארה"ב אפילו שיתפה פעולה עם איראן במידה מסוימת – מדינאות היא דבר מורכב, ודאי במזרח התיכון – אבל לא קשה לשער איך ארה"ב תגיב אם איראן תהיה זו שתאיים ברצינות על האינטרסים שלה.
        העניין עם המרמרה, לעומת זאת, היה כנראה חישוב מוטעה של נתניהו. אבל תזכור שהוא התנצל רק אחרי לחץ מסיבי מצד אובמה. היו סיבות לכך שביבי תמך באופן גלוי כמעט במאבק הרפובליקאים נגד אובמה. אני חושב שבכך הוא הזיק לישראל, אבל נראה מה יקרה אם ביידן ייבחר לנשיאות (אני מקווה שזה יהיה הוא ולא איזה מטורלל/ת פרוגרסיבי/ת).

      • עדו סוקולובסקי

        אני מגיב פה בפעם האחרונה. אם אתה רוצה להיות זה שאומר את המילה האחרונה – שיהיה לך לבריאות – אתה מייחס לנתניהו תכונות או כוונות שמצדיקות בדיעבד את המעשים שלו כך שבכל פעם שבה הוא לא עומד במילתו או משיג תוצאה גרועה אתה טוען שמראש התכוון למרוח ביצה על פרצופו. בדרך זאת אפשר להפוך כל שלומיאל לגאון בדיעבד וכל פשלה לתרגיל מחוכם. זה לא חדש אגב, בזמנו כולם התפעלו מחכמתו הנדירה של משה דיין לפחות עד למלחמת יום הכיפורים ויש כאלו שגם לאחר מכן לא התפכחו. אני מסתכל על העובדות בלבד ואני חייב לומר שאין לי מושג על איזו רמה ואיזה תחכום כולם מדברים. מה שאני רואה הוא פוליטיקאי מבוהל ולחוץ שאומר בכל רגע את מה שלדעתו ישאיר אותו בשלטון וגם זה לא היה עוזר לו אלמלא היה עושה דברו הנרצע של שלדון אדלסון ואולי עוד טייקונים שבוחשים בפוליטיקה הישראלית.

  10. "עומל על הרס אחת המחיצות החשובות ביותר שעוד נותרו כאן – הגבלת המאבקים הפוליטיים לתחום הפיעלות הציבורית, והרחקתם מחייהם הפרטיים של בני אדם"

    נו, מתברר ש"האישי הוא הפוליטי" זה לא רעיון כזה מוצלח. אני עדיין מחכה לפמיניסטית כלשהי שתכיר בכך.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      ובכן כן, אין חדש בכך שמדובר באמירה בעייתית מבית מדרשו של מורנו ורבנו קרל מרקס.
      אל תצפה שיכירו בכך שמדובר בבעיה, אתה הרי לא חושב שיש מישהו שיעיז לחלוק על כתבי הקודש…

      • "האישי הוא הפוליטי" זו סיסמת הגל השני של פמיניזים, משנות ה-60 של המאה הקודמת, 80 שנה ערך אחרי מותו של מרקס…

  11. את האמת אני לא יודע מה ברק כהן רוצה להשיג וכייצד, אבל ההתרשמות שלי שמדובר בחלאת אדם , וכל האנרכיסטים שתומכים בו הם אשפה אנושית.

  12. וא-פרו-פו הרס המחיצות בין חיי ציבור לחייהם הפרטיים של אנשי ציבור — גם המפגינים נגד מנדלבליט עושים את זה. לא שאני מת על משטרת ישראל, אבל הטרדת היועמ"ש ובני משפחתו בדרכם לבית הכנסת בערב שבת, תוך הפרה ברורה של הנחיות משטרה, היא כנראה סיבה טובה למעצר. אי-אפשר לדרת כך לחייו של אדם, גם אם הוא פקיד ממשלתי בכיר. (וזה עוד בלי להזכיר את הנזק הכללי של ההתעסקות האובססיבית בנתניהו ובחדשות נגדו, שצמצמו את הדיון הפוליטי בישראל לשאלה "רק ביבי" או "רק לא ביבי".)

    • עדו סוקולובסקי

      מעניין. כי לא זכור לי שהמשטרה הגיבה ככה כאשר מתנחלים הפגינו מול ביתו של האלוף נווה בזמן ההתנתקות.

      • כאמור: "לא שאני מת על משטרת ישראל".
        בכל אופן, עד כמה שאני זוכר, ההפגנות מול ביתו של נווה נמשכו פחות זמן מההפגנות מול ביתו של מנדלבליט — כי בסופו של דבר עילתן פגה (למי זה הועיל ואיך, זו שאלה אחרת).

      • נו, המאמר הזה הוא דוגמא מובהקת ל"האישי הוא הפוליטי", בתוספת "רק לא ביבי" (איך לא?). דני אורבך כתב פוסט מנומק היטב למה הגישה הזאת מסוכנת, וסכנותיה גדולות משאלת מעמדו המשפטי של ביבי.
        דרך אגב, אם מותר לרדת לחייהם של אישי ציבור במרחב הפרטי שלהם, יש הרבה יותר ישראלים שישמחו לרדת לחייהם של אישי ציבור המזוהים עם השמאל. בית זכוכית, אבנים, וגו'.

    • ההפגנות מול הבית של מנדלבליט החלו בסביבות נובמבר 2016 אבל החל מלכל המאוחר סביבות מאי 2017 הן עברו לכיכר גורן הסמוכה. כלומר: הן לא ליד בתים של אנשים ולא מפריעות לשכנים.

      בחודש האחרון החלו הפגנות יומיות של אתיופים ליד הבית של מנדלבליט.

      https://www.haaretz.co.il/news/local/.premium-MAGAZINE-1.7681875

      • מסתבר שבוויקיפדיה העברית יש ערך שלם על המחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה (שמוגבל לשנים 2017-2016). לפי המתואר שם, הוויכוח על מיקום ההפגנות הוא סאגה שלמה, כאשר המפגינים שואפים להפגין קרוב ככל הניתן לבית היועמ"ש, המשטרה מנסה להרחיק אותם משם, ובתי המשפט מאמצים עמדות פשרה שונות. זה תהליך צפוי לגמרי, כמובן, אבל הבעיה היא שהמפגינים מנסים מדי פעם להפר את הוראות המשטרה שקיבלו גושפנקא של בית משפט, וכניסת המפגינים למסלול הליכתו של מנדלבליט לבית הכנסת בערב שבת שעברה היא אחד המקרים האלה.
        ובעיה כללית יותר, עליה כתב דני, היא הניסיון המכוון והמתמשך של ברק כהן ודומיו למחוק את הגבול בין חייו האישיים של איש ציבור ובין פועלו הציבורי. חירות הפרט לחיות את חייו בלי התערבות חיצונית היא אחד העקרונות המכוננים של חברה חופשית, ומסוכן לוותר עליו גם אם מישהו כועס על מנהלי בנק מסוים או רוצה שהיועמ"ש יסלק כבר את ביבי מהשלטון (כי אף אחד אחר, מסתבר, לא יכול).

  13. מכיון שכנראה מעולם הפגנות לא גרמו למישהו לשנות את דעתו (כמו נאומים בכנסת, שאינם אלא לפרוטוקול), הם יותר הוצאת קיטור מאשר נסיון לשנות. ולהוציא קיטור אולי אפשר למצוא דרכים אחרות. אולי נקבע מקום מסויים שבו, ורק בו, מפגינים (שם אפשר להתלהם, לצעוק, להניף שלטים וכדורים פורחים, וכל מה שרוצים) והמדינה תצלם כל הפגנה ותציג אותה על הקירות במקום שהמפגינים מעונינים, כך שלא תהא הפרעה ממשית לגרים שם. (רק סרטון, זו הפרעה קלה)

    ולגבי ההערה האחרונה שאף אחד לא יכול לסלק את ביבי מהשלטון. אציין שמעולם לא הצבעתי למפלגה תומכת נתניהו, אבל אני שוקל מה לעשות בבחירות הבאות. אפשר לפנטז על חילופי שלטון, אבל האופציות הנראות הן או ממשלה (61 או מעט יותר) של נתניהו, או אנרכיה, שאיש לא יוכל להרכיב ממשלה (גם אם גנץ חולם שכולם, אבל ממש כולם, כולל החרדים ולפיד, ומרץ והליכוד – שיברחו מנתניהו כמובן – ירוצו לממשלתו), ועם כל הבקורת על ממשלת נתניהו, היא עדיפה בעיני על אנרכיה, או על ממשלת מעבר לזמן ארוך, שלא תוכל לתפקד. ולכן אם אני יוכל לשנות משהו בהצבעתי (וזה אפשרי במצב של תיקו, כמו שיש כרגע בין הגושים) אולי באמת עדיף להצביע לנתניהו או לתומכים בו.

    • אנרכיה יש כבר עם ממשלת נתניהו ו(חוסר) תגובתה להפגנות האתיופים

    • פעם ההפגנות היו מדורת השבט (או לפחות אחד השבטים של ישראל המודרנית). הרבה אנשים התאספו, נאמו, הניפו שלטים, התקשורת דיווחה על זה, וזה היה מעביר מסר גם לשלטון וגם לחלקים שונים בציבור. הפגנות סילקו את גולדה מהשלטון, את שרון ממשרד הביטחון, תרמו לעליית נתניהו אחרי ההסתבכות של אוסלו, ואפילו לקריסתה של ממשלת אולמרט. אבל כל זה בעבר. היום אין מדורת שבט, את החדשות חלק ניכר מאתנו צורכים באינטרנט, וגם מי שמגיע לדיווחים על הפגנות, אין לו יותר מדי סבלנות לכך. קיץ 2011 היה כנראה נקודת שבר: היו הפגנות המוניות במשך חודשיים, חלקן שברו את כל השיאים הקודמים, וכמעט כלום לא קרה כתוצאה מהן.
      לגבי נתניהו, הרושם כאילו זה או הוא או אנרכיה זה פועל יוצא מהתעמולה שהוא יוצר. יש אפשרויות שונות, למשל, מממשלת אחדות של הליכוד וכחול-לבן, מממשלת ימין עם ליברמן (שיכול לומר שהוא ניסה לקדם ממשלת אחדות אבל לא הצליח), או ממשלת ימין עם העבודה. כל אלה יכולות לעבוד בין אם בראש הליכוד יעמוד נתניהו או מישהו אחר (לנתניהו יש שימוע אצל היועמ"ש שבועיים אחרי הבחירות).

  14. ממשלת ליכוד כחול לבן, לא נראית סבירה, גם אם יהיו להם יחד 60 מנדטים. נתניהו לא יוותר על החרדים והדתיים, הוא יודע שאם יוותר, כשממשלתו תיפול לא תהיה לה תקומה, וגם בכחול לבן יש די הרבה שלא יסכימו ולא יצטרפו לקואליציה כזו. גם אם באיזה אופן פלאי תקום כזו קואליציה, כל הזמן ינסו שם להכשיל אחד את השני, וזה מתכון ברור לאנרכיה.
    ימין עם ליברמן, זו אפשרות די רחוקה, כי אחרי שליברמן יצא למלחמה נגד הדתיים, יקשה להם מאד לשבת יחד. וגם היחסים עם נתניהו לא בדיוק משהו, ושוב תהיה כאן חשדנות הדדית עצומה, שתקשה על כל פעילות.
    ימין עם העבודה, זו למעשה האופציה הסבירה. אלא ששוב בעבודה יהיו כמה שינסו בכל כוחם לטרפד מהלך כזה. וגם לא ברור שלהרכב כזה יש קואליציה. אבל יקל עלי להחליט למי לבחור אם עמיר פרץ יודיע שאם לא תהיה אפשרות לממשלה משמאל, הוא ישקול את האופציה להצטרף לקואליצית ימין, גם כדי שתהיה ממשלה יציבה, וגם כדי שיוכל להשפיע מבפנים.

להגיב על עדו סוקולובסקי לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: