קצין ומרגל: האם מגזימים בחשיבות המודיעין?

הזלזול במודיעין, שאפיין צבאות שונים במהלך ההיסטוריה, גרם לטרגדיות אפיות, אך האם אחרים לא נוטים להגזים בחשיבותם של המאזינים והמרגלים? ספרו הקלאסי של ג'ון קיגן, מודיעין במלחמה, מעלה סימני שאלה מטרידים על היחסים בין איש המודיעין, הלוחם והקברניט. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

באחת מההפגנות האחרונות למען ראש הממשלה נתניהו בכיכר גורן בפתח תקווה, נשא דברים גם ארז תדמור, מנהיג אם תרצו לשעבר ומהדמויות המובילות בימין הפופוליסטי הישראלי. בנאומו, השתלח תדמור לא רק במערכת אכיפת החוק, אלא גם בקהילת המודיעין הישראלית. תדמור עמד על פער משמעותי בהקרבה ובתרומה בין צעירי הימין לצעירי השמאל בישראל. בעוד הראשונים מתגייסים לחטיבות רגלים ונלחמים בשוחות, האחרונים מתגייסים ליחידות מודיעין כמו 8200 ובכך "תופסים טרמפ" על המדינה ומשאביה. דבריו של תדמור, שהתעלם מתרומתם הקריטית של חיילי 8200 לביטחון ישראל, מצטרפים להתבטאויות מזלזלות אחרות מפי בכירי ימין למיניהם. כך, ח"כ דוד ביטן קבל על כך ש"משהו קורה" לבכירי המוסד והשב"כ בזמן שירותם, מפני שבמהלכו כולם הופכים לשמאלנים.

תדמור וביטן ישמחו לדעת, שלזלזול במודיעין לעומת ה"תהילה הקרבית" יש היסטוריה ארוכה. בצבא היפני, למשל, מודיעין תמיד נחשב לעיסוק משני ונחות, שאינו נמצא בליבת העשייה הצבאית. חייל וקצין "סמוראיים" צריכים להסתער על האויב עם כידון, לא להאזין לו וללמוד את אורחו ורבעו. לפיכך, נטו קציני הצבא הקיסרי להפקיד את עבודת המודיעין בידי כל מיני קבלני משנה, הרפתקנים מפוקפקים למיניהם שמסרו מידע חלקי, מוטעה ומסולף. ערב מלחמת העולם השנייה, היפנים היו בחיסרון מודיעיני רציני לעומת בעלות הברית, והדבר תרם לשורה של החלטות הרות אסון (למשל, זלזול בכוחו של הצבא האמריקאי ובנחישותה של ארה"ב להילחם) שדחפו את האימפריה היפנית לחורבנה. המקרה היפני, ומקרים דומים אחרים, מבהירים אמת חשובה: ללא המודיעין, הן המנהיגים והן הלוחמים מסתערים באפלה, עם עיניים ואוזניים אטומות, במקרים רבים למותם ממש.

קוואשימה נאניווה (מימין) היה הרפתקן פלילי שריכז חלק גדול מהמאמץ המודיעי של יפן בסין. הצבא היפני, שלא התעניין במודיעין, הפקיד חלק גדול מהעבודה בידי אנשים מפוקפקים כמוהו, שמסרו מידע חלקי, מגמתי ומסולף. משמאל, בתו המאומצת של קוואשימה, הנסיכה המנצ'ורית יושיקו: קרוס-דרסרית, זמרת רומנטית, שחקנית, סלבית ומנהיגת כנופיית שודדים רכובים.

מצד שני, היו שחטאו בכשל ההפוך, וניפחו את תפקידו של המודיעין בקבלת החלטות מעבר לכל פרופורציה. בספרו המרתק, מודיעין במלחמה (Intelligence in War) טוען ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן כי מודיעין טוב הוא תנאי הכרחי לניצחון במלחמה, אך בהחלט לא תנאי מספיק. במקרים מסויימים, הוא סייע לאלו שהחזיקו בו להשיג ניצחונות מזהירים או לפחות הישגים משמעותיים. כך, למשל, המידע שהבריטים הצליחו להשיג על תוכנית הטילים הנאצית, או השימוש המבריק של הגנרל הדרומי תומס "סטונוול" ג'קסון במודיעין במלחמת האזרחים האמריקאית.

לא כן במקרים אחרים. לפעמים, אתה יודע הכל, אבל פשוט לא יכול לתרגם את הידע שלך לפעולה. פולין, למשל, פיענחה את הצופן הגרמני כבר בשנות השלושים, אולם המידע המדוייק לא סייע לה כשגרמניה פלשה לשטחה, מפני שצבאה היה חלש משמעותית יותר מאשר הוורמאכט. לגנרל ברנרד פרייברג, המפקד הבריטי במערכה על כרתים (מאי-יוני 1941), היה מידע מושלם כמעט על הפלישה הגרמנית לאי, שזרם אליו במועד ממרכז פיענוח הצפנים בבלצ'לי פארק. באופן עקרוני, פרייברג היה יכול לנצל את המידע הזה בכדי להדוף את הפלישה הגרמנית על ידי ריכוז כוחותיו במקומות הנכונים. אולם שורה מעורפלת אחת בדו"ח המודיעין יצרה אי הבנה קריטית, שיבשה את התפקוד הבריטי בקרב ובסופו של דבר הובילה לתבוסה. בקרב מידווי, לאמריקאים היה מודיעין מדויק ביותר על הכוחות היפניים, אולם הדבר לא הספיק בכדי לאתרם בפועל בים. רק אלתור נועז של טייסים שטסו על אדי הדלק האחרונים, סייע לאמריקאים למצוא את הכוח היפני העיקרי ולהשמיד אותו. בהקשר זה, קיגן טוען כי מלחמות לא מנצחים על ידי מודיעין – אלא באמצעות חיילים קרביים מאומנים, נחושים ואמיצים המצויידים במודיעין הנכון.

כאן, ראוי להוסיף עוד כמה מילים על הממשק בין אנשי המודיעין לבין הקברניטים. במקרים רבים, מרגלים הצליחו לחדור לעומק ההנהגה של האויב ולהביא משם מידע מדויק להפליא, אולם המנהיגים לא ניצלו אותו כראוי. סטלין לא האמין לדיווחים שזרמו אליו מריכרד זורגה, רב המרגלים הסובייטי ביפן, על מועד ההתקפה הנאצית נגד ברית המועצות. אשרף מרואן ("המלאך"), חתנו של נשיא מצרים סאדאת, מסר למוסד מידע על הכוונות המצריות לפלוש לישראל לפני מלחמת יום הכיפורים, אולם ראש הממשלה גולדה מאיר לא התייחסה אליו ברצינות, בין היתר מפני שמועד הפלישה נדחה ודיווחיו הראשונים של מרואן לא התאמתו.

המקרה של ג'ורג' בוש הבן לפני מלחמת עיראק השנייה, הוא דוגמא מובהקת נוספת לשימוש לקוי במידע מודיעיני. לפני המלחמה, ה-CIA העריך, בטעות, שעיראק מחזיקה בנשק להשמדה המונית. כפי שכתב חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס, הטעות הזאת היתה מובנת בהתחשב בנסיבות. סדאם עצמו עשה הכל כדי לגרום לעולם לחשוב שהוא מחזיק בנשק כזה, בעיקר בכדי להרתיע את איראן. למעשה, לא רק ה-CIA אלא גם שירותי מודיעין מערביים וערביים נפלו בפח של סדאם, והיו בטוחים שהוא מסתיר נשק ביולוגי או כימי. הנשיא בוש השתמש בהערכת ה-CIA כתירוץ לפלוש לעיראק. אבל בפועל, הוא ציטט אותה באופן חלקי ומסולף. בניגוד לעמדת הממשל, ה-CIA טען גם שסדאם לא סייע לפיגועי ה-11 בספטמבר, והעריך באופן פסימי מאד את סיכויי הפלישה לעיראק. המודיעין, במקרה הזה, שימש כאליבי בלבד. באמצעות קטיף דובדבנים (cherry picking), בחירה סלקטיבית של עובדות, הקברניטים נמנעו מלהתחייס אליו ברצינות, והתמשו בו אך ורק כתירוץ לקו המדיניות שרצו לנקוט בו מלכתחילה.

Image result for ‫אשרף מרואן‬‎
לא האמינו לדיווחיו. אשרף מרוואן, "המלאך"

אז כיצד, בסופו של דבר, אנחנו צריכים להתייחס למודיעין? כפי שכתב קיגן, מלחמות מוכרעות באמצעות "מגפיים על הקרקע", ולא באמצעות מידע, אולם המודיעין הוא כלי עזר הכרחי עבור הלוחם. במקביל, הן הלוחם והן המרגל שייכים לארגז הכלים של הקברניט, ואינם אלא עזרים שמסייעים לו לנווט את הספינה במסלול הטוב ביותר. חשוב שלקברניט יהיה מידע עדכני ומדויק, אולם אזי עליו לפרש אותו נכון, וחשוב מכך – לתרגם אותו לפעולה נחושה, מהירה ומדוייקת. ללא ביקורתיות, חכמת חיים, גמישות, סקרנות ופרגמטיות, אפילו המודיעין הטוב ביותר לא ימנע ממנו להוביל את עמו לאסון.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-דצמבר 13, 2019, ב-ינשוף צבאי-אסטרטגי ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. תודה דני. נהניתי לקרוא והשכלתי.

  2. די לגיבובי השטויות.

    מה טענת פה לאחר כותרת מפוצצת שכזו? שאכן יש צורך ממשי במודיעין. עושה רושם שמישהו מנסה להצדיק את משרתו ולמלא כתבות-ולא בחכמה.
    הכותרת אשר באה ללא פחות מלהמעיט במודיעין הצבאי מביאה לכתבה שאומרת דברים אפורים ומסרים לא ברורים, שבסופם נטען כי גם הכוח המודיעיני חשוב לא פחות מהכוח הרגלי. אז לשאלת הכתבה-לא. לא מפריזיפ בכוח המודיעיני, שכן ככתוב- ללא הכוח המודיעיני הכוחות מסתערים בעיניים ואוזניים אטומות.
    תפסיקו לייצר כותרות פרובוקטיביות רק בגלל שמשלמים לכם per click.

  3. אני חושב שזה נכון באופן ודאי לגבי מלחמות סדירות וקלאסיות.
    האם לדעתך זה נכון גם במלחמות של צבא סדיר מול ארגוני טרור גמישים, בלוחמת גרילה? ובכלל במב"מ (במידה ואתה חושב שיש לו ערך?)

    • נריה, שאלה מצויינת. במלחמות מול ארגוני טרור גמישים, חשיבות המודיעין עולה בהרבה, מכיוון שהם נוטים להיעלם בתוך האוכלוסיה. זה נכון בכלל לקונטר-התקוממות לסוגיה (כתבתי על זה במפורט בפוסטים מהעבר). במיוחד, מודיעין טוב נחוץ בכדי להכות בארגוני הטרור באופן ממוקד ולא להטיל טרור על כלל האוכלוסיה, דבר שנוטה לחזק אותם ואפילו להקים אותם מתבוסה (ע"ע אלג'יר). כנ"ל במב"מ. מכיוון שאין לחימה סדירה פעילה, איסוף מודיעין הוא מטלה מרכזית בכדי להתכונן למבצעים מוגבלים או למלחמה סדירה בקנה מידה גדול, אם וכאשר תפרוץ.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מעניין כרגיל
    אבל אתה בטוח שזו בחורה בתמונה האמצעית?

  5. מאיר עיניים, הספר אקדמי?
    תודה!

    • ג'ון קיגן לא כותב ספרים אקדמיים במלוא מובן המילה (הוא לא מפרסם בהוצאות אקדמיות), אבל אני חושב שרוב או כמעט כל ההיסטוריונים האקדמיים בתחום מעריכים מאד את הרצינות והידע שלו. בספרים שלו יש הפניות למקורות, כנהוג בספרות אקדמית.

  6. מאוד מעניין! רק שאלה שעלתה לי בסוף הקריאה, האם קייגן מתייחס לתפקיד המשתנה של מידע במלחמה בעידן הנוכחי? כי הדוגמאות שהבאת הם יחסיית ישנות… או לחילופין אם מסתכלים על זה כמגמה האם בלתי סביר לשער שהקביעה ש"מלחמות מוכרעות באמצעים מגפיים על הקרקע" תהיה קצת פחות רלוונטית בעידן שבו טכנולוגיות מידע ומעקב רק הופכות ליותר ויותר מתקדמות?

  7. המאמר אכן מעניין ומעורר למחשבה אבל המשפט שהופיע בפתיח -"ארז תדמור מנהיג אם תרצו לשעבר ומהדמויות המובילות בימין הפופוליסטי" – מנוסח בצורה לא מובנת. האם כוונתך לומר שכל הימין הוא פופוליסטי או רק חלק ממנו והאם יש לדעתך דמיות פופוליסטיות גם בשמאל?אם כן האם תוכל לנקוב במספר שמות? תודה מראש

    • הי מורדי. בוודאי שלא כל הימין פופוליסטי, אלא רק חלקים מסויימים ממנו. גם בשמאל לא חסרים פופוליסטים, כמו למשל אורלי לוי, סתיו שפיר וחלק גדול מאנשי מרצ והמחאה החברתית.

  8. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    ולגבי הביטוי אותו נוקט יורם שפטל בהתייחסו לאבו מאזן -"אבו אדולף מאזן" אכן אין לו מקום והוא אכן נועד להשניא את דמותו וזו התבטאות מיותרת. אבל – ומבלי להצדיק את הביטוי המאוס הזה – יש לזכור כי האיש בצורה כזו או אחרת הוא מכחיש שואה שבעבודת הדוקטורט שלו טען כי בשואה המספר אותו נוקבים "הציונים" אינו 6 מיליון יהודים שהושמדו אלא המספר "האמיתי" קטן בהרבה. הטענה הזו שהיא נבזית כשלעצמה מצטרפת למכלול של שקרים שמטרתם היא ביטול זכותם של היהודים למדינה משלהם. אחת הסיבות להקמתה של מדינת ישראל הייתה הטענה שלאחר הסבל האיום שעבר העם היהודי במלחמת העולם השניה מן הראוי שיקים מדינה משלו, אבל אם יוכח שהשואה לא קרתה או שהקיפה היה פחות בהרבה (זו למעשה טענתו של אבו מאזן) הרי שמתבטלת הטענה שליהודים מגיעה מדינה. בנוסף יש נסיונות בלתי פוסקים מצד הרשות הפלסטינית, העומד בראשה, ואנשי דת מוסלמים לטעון שמעולם לא התקיים בית מקדש יהודי בהר הבית. במחשבה ראשונה הטיעון הזה נשמע כויכוח אקדמי-תיאולוגי אבל כוונתו עמוקה בהרבה והוא משלים את הכחשת השואה: אם לא היה בית מקדש יהודי על הר הבית הרי ליהודים אין גם שום זכות לטעון אפילו לקשר דתי לארץ ישראל ומכאו שבטלה ומבוטלת טענתם שאי פעם התקיימה בארץ ישראל ריבונות יהודית.

    • להכחיש שואה (אבו מאזן חזר בו מכך) ולהכחיש את זכותם של היהודים על הארץ זה דבר מגונה בהחלט. אבל כמה מאיתנו מכחישים את זכותם של הפלסטינים על הארץ, מנגד? זה לא אמור למנוע מאיתנו לדבר.

  9. בהתייחס לטענתו של תדמור: אמנם אין זה נכון לומר שלקרביים יש חשיבות רבה יותר מאשר לאנשי יחידת 8200 אבל חייבים להודות שחל שינוי גדול ביחס לשירות הצבאי בקרב המגזר החילוני בשנים האחרונות, אותו מגזר שבניו היוו את הרוב בקרב היחידות הלוחמות מקום המדינה ועד לשנות ה80. כך למשל ב2 מתוך 3 מסלולי ההכשרה לקצונה בבה"ד 1 (חי"ר ואג"מ) מספר חובשי כיפה סרוגה היה מועט מאד ואילו כיום שיעורם מתקרב ל50% וכך גם בקרב חיילי היחידות הקרביות. אז נכון שבהקשר של חשיבות השירות תדמור טועה אבל העובדה שיותר חובשי כיפה סרוגה מתנדבים ומשרתים ביחידות קרביות בניגוד לחילוניים היא מה לעשות, נכונה.

  10. שלום,

    מעט אבסורדי להתיחס לאדם כפופוליסט (ארז תדמור) ובאותה נשימה להציג את הטענות שלו באופן רדוד, שטחי ומסולף (ויש יגידו, פופוליסטי).

    הטיעון שתדמור העלה לא נגע כלל למשקל שיש ליחס למודיעין ביחס לכוחות החי״ר, אלא לתמורה לה זוכים המשרתים בהם. ואכן, האמת הפשוטה היא שבכל הנוגע לחייל בקצה, השירות ביחידות החי״ר (ובכלל זה, הסיירות) הרבה יותר סיזיפי והרבה פחות מתגמל (לבטח מקצועית וכלכלית) ביחס לשירות ב-8200.

    גם בין הטענה (המגוחכת לכשעצמה) של דוד אמסלם אודות התנועה שמאלה שחווים ראשי מערכות המודיעין, לבין המסקנה שיחסת לדבריו (שחשיבות המודיעין פחותה מחשיבותם של הכוחות בשטח) – אין שמץ של קשר.

    למעשה, דומה שסימנת את המטרה מראש (הצגת פוליטיקאים ימנים כפופוליסטים שנשגב מבינתם להבין את חשיבותו של המודיעין בשדה הקרב המודרני) ולאחר מכן חיפשת בנרות דוגמאות, ולו המופרכות והמנותקות ביותר, כדי לתמוך באותה התזה.
    אחרת, קשה להסביר את הקשר הקלוש בין הציטוטים שסיפקת לבין המשמעות שיחסת להם.

    ערב טוב.

להגיב על משתמש אנונימי (לא מזוהה) לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: