ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים. אלויס ברונר, רוצח היהודים והפושע הנאצי הנמלט, חשש בוודאי כי זמנו קצוב. זמן קצר קודם לכן שרד ניסיון התנקשות של המוסד, וכעת, נעצרו פטרוניו הסורים בזה אחר זה. המשטר החדש תכנן לפרסם "ספר שחור" ולהוקיע את המומחים הנאצים "שנשכרו בכדי לענות את העם הסורי", והתביעה הכללית בגרמניה החליטה לדרוש את הסגרתו של ברונר. האם ישרוד הפושע הנמלט את הסופה?

ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים – הפיכה צבאית ישנה וטובה, כמו בעבר. בסוף שנות הארבעים, התחלפו בסוריה מספר רודנים צבאיים, שכל אחד הפיל את השני בתורו כמו שעון שוויצרי. המשטר הדמוקרטי למחצה והבלתי יציב שהוקם בשנות החמישים לא הצליח להשתלט על המצב, ובשנת 1958 אוחדה סוריה עם מצרים ל"רפובליקה הערבית המאוחדת", תחת שלטונו של גמאל עבד אל-נאצר. כעת, בסתיו 1961, חזר שעון ההפיכות לתקתק. בישראל השכנה, הנציח שייקה אופיר את הפארסה בשירו הבלתי נשכח, "הופ הפכנו".

רבים מתושבי דמשק, ששמעו ברדיו את ההודעה של "הפיקוד הערבי המהפכני העליון" על התנתקות ממצרים, גירוש אנשיו של נאצר מסוריה ומעצרים של "אויבי העם", דווקא לא הצטערו כל כך במיוחד. האיחוד עם קהיר, שהתקבל ב-1958 בתרועות ובמחולות, החמיץ ואיבד פופולריות במהירות כמו יוגורט מצרי מסובסד ביום קיץ חם. אף כי הנשיא נאצר היה פופולרי בסוריה, תושביה סלדו מהזרם הבלתי פוסק של קצינים, שוטרים ובירוקרטים מצרים שבאו לנהל כל היבט והיבט בחייהם. כפי שכתב דיפלומט יפני שהוצב בדמשק באותה תקופה, "מצרים התייחסה לסוריה כאילו היתה קולוניה." מעבר לכך, הכלכלית הסורית נטתה להיות פתוחה יותר מזו המצרית, והמפגש בין שני המשקים לא הוביל לתוצאות חיוביות. נשיא מצרים ויועציו מיהרו להחיל בסוריה "חקיקה חברתית" שנועדה לשיטתם להטיב עם המוני העם, אולם בפועל קנתה את איבתם של סוחרים רבים שמצאו את עצמם לכודים בבירוקרטיה סוציאליסטית אטומה ומסורבלת.

גרוע מכך, בדמשק עצמה, ניצל אדם אפל במיוחד את המצב בכדי לצבור כוח בלתי מוגבל. בגיל שלושים ושלוש בלבד, הצליח קולונל עבד אל-חמיד סראג' להשתלט על ה"משרד השני", שירות המודיעין הצבאי שתפקד בפועל כמשטרה החשאית של המדינה. בסוף שנות החמישים, צבר סראג' פופולריות כקצין צעיר ומבריק, שדיכא שורה ארוכה של מזימות CIA מגושמות להמליך בדמשק את אנשי שלומה של ארצות הברית. איש המודיעין הפרו-סובייטי, כך לדברי היסטוריון סורי, "נודע כקצין צעיר, רב תחבולות וחסר מעצורים, שלא יבחל בדבר בכדי להשיג את מטרותיו." ב-1958, הגיח סראג' לקדמת המפה הפוליטית כאחד מראשי תומכיו של נשיא מצרים נאצר, ולכן גזר קופון משמעותי מהאיחוד בין סוריה ובין מצרים. כשר הפנים של הרפובליקה המאוחדת, מיהר לקחת את בני חסותו מהצבא ולהקים עמם משטרה חשאית חדשה, שהופרדה מהכוחות המזויינים ונקראה "מחלקת החקירות הכלליות" (GID, ערבית: מבאחת'). בנוסף, הקים סראג' את "המשרד המיוחד", בראשותם של בורהאן אדהאם וקפטן לחאם, אותו כוח חשאי שהטיל אימה על תושבי דמשק בשנות האיחוד. אויבי המשטר שנגררו לוילות ולבניינים הנטושים של המשרד המיוחד, יצאו משם, אם בכלל, כשברי כלים. אחד מהם, כפי שראינו, היה יועץ צבאי גרמני שאתרע מזלו להסתכסך עם אלויס ברונר הקר והמסוכן. עוזרו של אייכמן, שבנה לעצמו מוניטין בדמשק כ"אויב של היהודים", נעצר בתחילה על ידי המשרד המיוחד, אולם במהרה הפך לאחד מאנשיו. הנאצי, שאימן את השירות החשאי הסורי ב"שיטות הגסטפו", היה אחד מהמרוויחים הגדולים ביותר מהמשטר החדש.

אולם ברונר, שקשר את גורלו בכוכבו של קולונל סראג', לא הבין כי בסוריה אין לבטוח ביציבותו של שום משטר. בספטמבר, כפי שראינו, ניצל בקושי מהתנקשות של המוסד הישראלי, ואת הימים הבאים בילה במספר בתי חולים, נתון לשמירה הדוקה של אנשי המשרד המיוחד. אך באותו הזמן ממש, עברה הרפובליקה המאוחדת סדרה של מהפכים. נאצר הבין, במאוחר, שהיתה זו טעות למנות את עבד אל-חמיד סראג' כ"בוס" של סוריה. משטר הטרור של הקולונל החמיץ את טעמה של הרפובליקה בעיניהם של סורים רבים, והכוח שצבר החל לאיים על המרכז בקהיר. לכן, העביר נאצר את סראג' למצרים, בודד אותו במשרה סמלית וחסרת משמעות של "סגן הנשיא" וגרם לו לבסוף להתפטר מכל תפקידיו. עם זאת, ירידתו של סראג' מהמפה הפוליטית לא שיקמה את מעמדה של הרפובליקה המאוחדת בעיני תושבי סוריה. היא רק ניכרה את סיעת תומכיו משירותי הביטחון, בעוד האוכלוסיה הרחבה מוסיפה להיאנק תחת הבירוקרטיה הסוציאליסטית של קהיר. בצורת שפקדה את סוריה באותה העת רק החמירה את המצב.

ב-28 בספטמבר, יום אחרי נפילתו של סראג', פתחה קבוצה של קצינים ופוליטיקאים סורים בהפיכה צבאית. בשעות הבוקר המוקדמות, התעוררו תושבי דמשק לשאון טנקים וחיילים לבושי אפודים, שכבשו במהירות את מרכז העיר ומתקניה האסטרטגיים. הרדיו הכריז ש"הפיקוד הערבי המהפכני העליון" תפס את השלטון בכדי "לשמור על בטחונה, חירותה וכבודה של הארץ, ולמגר את העריצות והשחיתות." השליטים החדשים הכריזו על פילוג ממצרים והקמתה של רפובליקה עצמאית. הם שחררו אסירים פוליטיים וביטלו את מנגנון הדיכוי השנוא של סראג', במיוחד את מחלקת החקירות הכלליות והמשרד המיוחד. נאצר, טענו, הפך את סוריה ל"כלא ענקי" של משטרה חשאית. זו ריגלה אחרי האזרחים, הקימה אח כנגד אחיו וקרעה את המרקם של החברה הסורית. הממשלה החדשה גרשה את השוטרים, הקצינים והבירוקרטים המצרים מהמדינה, ובנוסף עצרה סורים שהיו מזוהים עם המשטר הישן. ראש וראשון להם היה סראג' עצמו.

ברונר, ששכב באותו הזמן בבית חולים, שמע את החדשות והבין בוודאי שגם הוא נמצא על הכוונת. ערוצי התעמולה של המשטר החדש האשימו את סראג' בהקמה של "מדינת משטרה חסרת רחמים, עם מרגלים ומענים שאומנו בידי מומחים נאצים." ממשלתו החדשה של הנשיא קוסבארי הבטיחה לפרסם את כל הפרטים ב"ספר שחור" שיראה אור בשבועות הקרובים ממש. מקורות רשמיים סורים סיפרו לעיתון הלבנוני L’Orient כי נאצר וסראג' העסיקו לפחות עשרים מומחי גסטפו בתחומי התעמולה, המודיעין, החקירות והריגול. רוב המענים הנאצים הללו נותרו אמנם במצרים, אך קהיר הפקידה שלושה מהם, לרבות ברונר, "עוזרו של אייכמן", על הפרובינציה הסורית שלה. אלו סייעו לסורים לבנות שירות חשאי יעיל יותר, והציגו שיטות עינויים מתוחכמות, מודרניות וחסרות תקדים למדינה "שנודעה בעבר בטוב הלב, הסובלנות והנדיבות של תושביה." התעמולה של המשטר החדש הגזימה קצת. היא הפכה את ברונר ורדמאכר, ועוד אדם או שניים בקהיר, ל"עשרים מומחי גסטפו", אולם משקיפים מנוסים לא הוטעו. כל מי שמכיר את התעמולה הסורית לדורותיה יודע שכל מספר שהיא מעלה, ראוי לחלק במכנה של 10 לפחות.

בעוד הממשלה הסורית החדשה מוקיעה את ברונר וחבריו, הבין התובע הגרמני פריץ באואר שהגיע הזמן לפעולה. צייד הנאצים הבלתי נלאה מפרנקפורט עקב בתשומת לב אחרי המצב הפוליטי בסוריה. האם אכן יעמוד ברונר לדין ביחד עם סראג' על פשעים כנגד העם הסורי? במיוחד התעניין באואר בשמועות על הספר השחור. פרסום ממשלתי רשמי שכזה יוכל לאשר באופן סופי שברונר נמצא בסוריה ולסייע לבקשות הסגרה עתידיות. באואר פנה מיד לקונסול הגרמני בדמשק, אולם זה לא היה אופטימי. הוא הזהיר את התובע שאף משטר סורי, אפילו לא משטר ליברלי יחסית ופרו מערבי כמו זה של קוסבארי, לא יעז להסגיר אדם שנתפס כאויב של ישראל.

הקונסול צדק, למרבה הצער, אך ברונר בכל זאת היה קרוב מאד לשלם בחייו או לפחות בחירותו. עדויות עקיפות מלמדות כי המשטר החדש שקל לכלוא אותו על פשעים נגד העם הסורי, ומי יודע אם היה יוצא מהצינוק. אולם שוב, שיחק לו המזל. הפושע הדווי, שהתהלך עם עין זכוכית מאז נסיון התנקשות של המוסד, נתלה בכנף המעיל של פטרונו, קפטן לחאם, מראשי המשרד המיוחד, שהצליח באופן מדהים להשתלב במערך הביטחון של המשטר החדש. לחאם הלשין על כמה משותפיו לשעבר, ושכנע את הבוסים החדשים כי ברונר יוכל לספק להם פרטים "על פשעיו של סראג'". בסופו של דבר, הספר השחור לא פורסם, וממשלתו של קוסבארי שחררה הן את סראג' והן את אנשיו במהירות יחסית. פרסום פומבי, כפי ששיערה הקונסוליה האמריקאית בדמשק, היה יכול לחשוף יותר מדי סודות ששליטיה החדשים של סוריה העדיפו לקבור. למשל, מי מהם שיתף פעולה בשקט עם המנגנון של סראג' לפני ההפיכה. ברונר, בסופו של דבר, ניצל פעמיים. הישרדותו של קפטן לחאם, שעלה לדרגת גנרל, סייעה לו להתברג בשנית במנגנון המודיעין הצבאי. במקביל, גניזתו של הספר השחור הגנה עליו מהסגרה לגרמניה. אם זה היה מתפרסם, אף משטר סורי עתידי לא היה יכול להתכחש לנוכחותו במדינה.

כמובן שהמשטר החדש, שהוקיע את קודמו על העסקה של מומחים נאצים, לא נרתע מניצול מומחיותו של ברונר. אמנם בתי העינויים של המשרד המיוחד נעלמו, וסוריה נהנתה מתקופת ליברלית קצרה, אבל ברונר הוסיף לפעול מתחת לפני השטח. הממשלה הפקידה בידיו "משרד ייבוא וייצוא" תמים למראה בחריקה, שכונת העסקים של דמשק. שם עבד ביחד עם המענה מהמשרד המיוחד, שסייע לו להתעלל במשכיר הדירה שלו לשעבר. חמוש בשם בדוי חדש, "ארמין חאזיס", נסע בכל בוקר לבסיס המודיעין בואדי בראדה, פרבר הררי בדרום מערב דמשק, בכדי לאמן קצינים סורים בטכניקות חקירה ובטחון פנים. לפי מקורות מודיעין ישראלים וגרמנים הוא אפילו כיהן כמנהל בית הספר, אם כי יש להטיל בכך ספק מסויים.

השפעתו של ברונר גברה בשנת 1963, כאשר המשטר הליברלי יחסית הופל בהפיכה צבאית שנייה. במיוחד שגשג תחת שלטונה של מפלגת הבעת', שחוללה הפיכה צבאית שלישית בשנת 1966. תלמידיו כללו דמויות שרכשו מוניטין אפל במיוחד בדפי ההיסטוריה הסורית: גנרל עלי חיידר, אבי הכוחות המיוחדים הסורים, עלי דובא, המפקד מטיל האימה של שירות המודיעין הצבאי, ומוסטפא טלאס, שר ההגנה העתידי של משטר אסד. ברונר לימד את חניכיו גרמנית, "עם המבטא הוינאי השרמנטי". העיתונות הלבנונית של אותם ימים הציגה אותו כגאון המרושע מאחורי מדינת הטרור הסורית בתקופת הרפובליקה המאוחדת, ולאחר מכן גם במשטר הבעת'. יש הסבורים גם שהמציא את אחד ממכשירי העינויים הסוריים המפורסמים ביותר, מתקן מתועב שידוע כ"כיסא הגרמני", ביחד עם גלגלי עינויים למיניהם. משטר הבעת' פינק אותו במשכורת גבוהה, הטבות ומכונית עם נהג צמוד. ביתו ברחוב ג'ורג' חדאד המה ממבקרים, וראשי המשטר נתנו לו מתנות ומזכרות, ביניהן גם מאפרה שהיתה שייכת למרגל הישראלי אלי כהן.

ישראל כמדומה שכחה אף היא מברונר. ב-1968 החליטו ראש הממשלה לוי אשכול ומפקדי זרועות המודיעין לצמצם את ציד הנאצים למספר קטן מאד של פושעים ידועים במיוחד, שברונר לא היה אחד מהם. האיש של היטלר בדמשק חי בשלווה כמומחה לחקירות ועינויים, עד לעלייתו של מנחם בגין לשלטון בישראל בשנת 1977. בעיני ראש הממשלה החדש היתה לשואה חשיבות עליונה, ולכן הורה לראש המוסד יצחק חופי להרכיב רשימה חדשה של נאצים נמלטים, ולתכנן כיצד "לעצור אותם, ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם." הפעם, תכנן המוסד מזימה חדשה, שבה נטלו חלק סוכן ביון בוסני וקבוצה מוזרה שנודעה כ"אגודת ידידי צמחי המרפא." ברונר עלה על הכוונת בפעם השנייה.

לפרק הבא: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר