משבר הקורונה כמלחמה: מה מלמדת אותנו ההיסטוריה הצבאית?

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב בדימויים צבאיים מצד רבים מהעוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ועד בכירי משרד הבריאות. הדמיון אינו רטורי בלבד: כמו במלחמות, ההתמודדות עם הקורונה דורשת קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח וגיוס של חלקים נרחבים במשק. ההיסטוריה הצבאית עשויה להעניק לנו מפתח שיסייע לנו להבין את מה שעובר עלינו, ולספק לנו לקח חשוב ספציפי לעתיד. הינשוף בפוסט חדש, על משבר הקורונה כהיסטוריה צבאית.

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב במטאפורות צבאיות ומלחמתיות של כל העוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ומטה. רק אתמול (7 במאי), סיפר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן-טוב, על הרגע הראשון שבו שמעו הוא ובכירי משרדו על קבוצת חולי הקורונה הדרום קוריאנית שתיירה בארץ לאורכה ולרוחבה. באותו הרגע, אמר, קטע את חופשתו באילת וחזר לתל אביב. "פותחים את החמ"ל," אמר, "והמלחמה התחילה." למעשה, הדמיון בין מצב החירום שהיינו נתונים בו לבין מצב מלחמה אינו רטורי בלבד. ההתמודדות עם הקורונה דרשה קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח (חופש התנועה, חופש הדת, הזכות לפרטיות וחופש העיסוק) ומוביליזציה של חלקים נרחבים במשק ובמערכת הבריאות תוך כדי קיצור בירוקרטיה ועיגול פינות. לא לחינם מילא הצבא, שתחום עיסוקו הוא משברים כגון אלו, תפקיד מרכזי בהתמודדות עם הפנדמיה. הדמיון למלחמה מרמז שההיסטוריה הצבאית, בנוסף כמובן לתולדותיהן של פנדמיות בעבר, עשויה להעניק לנו מפתחות חשובים להבין את מה שעבר עלינו ולהסיק מסקנות חשובות לעתיד.

בתחילת המשבר, ניהלתי שיחות ארוכות עם חברים שעוסקים או מתמחים בענייני רפואה, או סתם אזרחים מודאגים שאימצו את הקו המחמיר של משרד הבריאות. בשיחות הללו, תובנה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב: ההתמודדות עם הפנדמיה אינה דומה להתמודדות עם אויב רגיל, מכיוון שאי אפשר לנהל עם הוירוס משא ומתן. הברירה היא להקריב את כל הקורבנות הדרושים, לרבות נזק כלכלי עצום, או לחדול מלהתקיים. לא פעם שמעתי גם מטאפורות שואתיות: האוכלוסיה שמתמודדת מול הוירוס כמוה כציבור היהודי שהתמודד מול הנאצים. במצב עניינים כזה, אין כמובן מה לדבר על שיקולים כלכליים בפרט או על שיקולים חוץ-רפואיים בכלל. משרד הבריאות, ותומכיו בשיח הציבורי, סירבו להזכיר אפילו תאריכי יעד להקלות משמעותיות, וחלקם דיברו במרץ ובראשית אפריל על סגר נושם ללא מועד תפוגה באופק, "שגרת קורונה" מחמירה עד שיושג חיסון.

אולם למעשה, ההתמודדות מול הוירוס דומה הרבה יותר למלחמה קשה אך רגילה מאשר לשואה, או אפילו למצבה של ישראל במלחמת 1948. בשואה עמדנו מול אויב שהתכוון, והיה בהחלט מסוגל, להשמיד כמעט את כל העם היהודי. פירושה של כניעה ב-1948 היה, לכל הפחות, חיסול הישות היהודית בארץ ישראל, הרג רבים מתושביה וגירוש יתרתם לאירופה. הוירוס, לעומת זאת, לא היה יכול לגרום לשואה או השמדה מוחלטת אפילו במצב של אפס עשייה. גם אם היו מתממשות תחזיות האימים של פרופ' סיגל סדצקי, משה בר סימן-טוב ובכירים אחרים במשרד הבריאות של "אלפי מתים", "עשרות אלפי חולים קשים" ו"קריסה של מערכת הבריאות", אין פירוש הדבר השמדה טוטלית, חיסול פוליטי או אפילו משהו שקרוב לזה, אלא נזק שלא חורג בהרבה מנזקן של מלחמות כבדות ואכזריות בהיסטוריה. יתר על כן, אותו הנזק לא היה פוגע בכלל האוכלוסיה באופן פרופורציונלי, אלא בעיקר בקשישים, בעלי מחלות רקע ואוכלוסיות חלשות אחרות.

מדובר, כמובן בתרחיש אימים. בשום פנים ואופן אני לא מתייחס אליו בקלות ראש או רומז שהיה עלינו להניח לו להתגלגל. לדעתי, היה ראוי לנקוט לפחות ברוב הצעדים הקשים של משרד הבריאות בכדי למנוע קריסה של המערכת ולהציל חיי אדם, אפילו במחיר כלכלי כבד. מה שאני כן אומר, הוא שבסופו של יום לא מדובר בברירה של "להיות או לחדול" אלא בספקטרום רחב של טרייד-אוף בין נזק בריאותי לאובדן כלכלי. אפשר לא לעשות דבר, להניח לאלפים רבים למות אך להפחית את הנזק הכלכלי למינימום, או לסגור את הכלכלה לחודשים רבים בסגר חונק עד שיפותח חיסון ולמוטט אותה למעשה. ישראל, אוסטריה, שוודיה, יפן, טייוואן, סין ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהתמודדו עם המגפה נקטו בצעדים שונים שייצגו קשת של בחירות בתוך הספקטרום הזה. אף מדינה לא בחרה באחת מנקודות הקיצון: אפילו שוודיה נקטה בצעדים של ריסון וריחוק חברתי, וגם סין – שהטילה סגר חונק – התחילה להסיר אותו לאחר חודשיים.

היו בישראל רבים, בעיקר אלו שדבררו את עמדת משרד הבריאות, שהציגו את הטרייד-אוף הזה כבחירה בין הצלת חיי אדם מחד, וקמצנות מפונקת מאידך. האם לא שווה לשלם כל מחיר בכדי להציל בני אדם? אחרי הכל, אפילו אנשים מבוגרים עם מחלות רקע היו יכולים לחיות לפעמים עוד שנים רבות אם הוירוס לא היה תוקף אותם. התשובה, למרבה הצער, היא "לא" רבתי. גם נזק כלכלי גורם לאובדן חיי אדם בדיכאון, התאבדויות, התקפי לב והרס תשתית החיים, וכל בחירה בכלכלת בריאות (כמו במלחמה) עולה בחיי אדם לצד כזה או אחר. הרי אפילו לסל הבריאות אנחנו לא מכניסים את כל התרופות. ברגע שהועדה בוחרת טיפולים מסויימים ולא אחרים, היא מצילה אנשים מסויימים ומקריבה אחרים, ובכל ההחלטות הללו שיקולים כלכליים ממלאים תפקיד מרכזי. הטיעון הדמגוגי של "תחשוב שזו היתה סבתא שלך" אינו רלוונטי לכאן ולכאן. אם קובעי מדיניות היו חושבים כך הם לא היו יכולים לקבל שום הכרעה קשה שתעלה בחיי אדם, ממלחמה נחוצה ועד הרכב סל התרופות.

מדינאי שבוחר לצאת למלחמה עומד, למעשה, לפני דילמה דומה. עליו לשאול את עצמו, עד כמה מטרת המלחמה חשובה, וכמה נזק כלכלי, בריאותי, ברכוש ובחיי אדם הוא מוכן לספוג בכדי להשיג אותה או חלקים ממנה. הצרה, כפי שהזהיר אותנו קלאוזביץ לפני שנות דור, היא שמנהיגים שיוצאים למלחמה נוטים להמעיט במחיר שהם עומדים לשלם, ואני הייתי מוסיף – גם להגזים בחשיבות התועלת או ההכרח שבמערכה. כמעט כל המערכות שנחשבות היום למלחמות שולל מיותרות – מלחמת העולם הראשונה, מלחמת אלג'יר, מלחמת וייטנאם, מלחמת לבנון הראשונה – נהנו בתחילתן מתמיכה ציבורית מסיבית מקיר אל קיר, וכמעט בכולן המדינאים וחלקים גדולים מהציבור האמינו שכל קורבן יהיה סביר בכדי להשיג את המטרה. מה, לא נקריב משאבים עצומים בכדי להציל את אירופה מה"מיליטריזם הפרוסי", לשבור את "טבעת החנק שנועדה להשמיד את גרמניה" או למנוע את "אפקט הדומינו" שיהפוך את אסיה כולה לקומוניסטית? לא נעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי למנוע מהטרוריסטים לכבוש את אלג'יריה, שנחשבה לא לקולוניה אלא לחלק בלתי נפרד מצרפת, ולהציל אזרחים צרפתים שחיו באלג'יר, אוראן וקונסטנטין יותר ממאה שנים? נמשיך לתת לאש"ף להפציץ את יישובי הצפון? ההחלטות הללו נחשבו לשערוריות רק בדיעבד, כשמחירה הבלתי נסבל של המערכה הפך גלוי לעיני כל.

מכאן הלקח החשוב ביותר שאנחנו יכולים לשאוב מההיסטוריה הצבאית בכל הנוגע למשבר הקורונה. לכל מלחמה או מערכה, גם כזאת שנחשבת בתחילתה למלחמת הכרח ונהנית מתמיכה ציבורית מקיר לקיר, יש תאריך תפוגה ואשראי ציבורי מוגבל – לרוב הרבה יותר מוגבל מאשר קובעי המדיניות מדמיינים לעצמם. ככל שהמערכה מתמשכת, הנזק שלה גדל ומספר קורבנותיה מאמיר, הציבור מוכן לוותר יותר ויותר בכדי להפסיקה. שימו לב לשיח הציבורי בזמן משבר הקורונה: כאשר פרופ' יורם לס אמר בתחילת המשבר שיש להקריב את אותם קשישים שעתידים למות מהמגפה, נוצרה סערה ציבורית והוא נעלם מהבמות התקשורתיות. בהדרגה, ככל שהמשיך הסגר ומחירו הכלכלי הקשה מנשוא הפך להיות גלוי לעין, לס חזר וצבר לעצמו תומכים. גם אלו שלא היו ברוטליים וקיצוניים כמותו גילו נכונות הולכת וגוברת לשלם מחירים בחיי אדם רק בכדי להסיר את הסגר, לצאת מהאווירה החונקת של ארבע קירות ביתם ובעיקר לשוב ולהתפרנס. במילים אחרות, הם היו מוכנים לשלם ביותר קורבנות מחלה מהשכבות החלשות בחברה בכדי לספוג פחות נזק כלכלי לחברה כולה. למזלנו, הסגר הפחית את התחלואה במידה כזאת, שהממשלה חשה עצמה מסוגלת לרופף אותו משמעותית לפני שהאשראי הציבורי אזל. אבל העדויות מתחילת אפריל מלמדות שגם אם הדבר לא היה כך – גם אם מספרי החולים היו נותרים גבוהים באופן יחסי – לא היה מנוס מהקלה על הסגר. אין למשטרה משאבים לאכוף את החוק על כל אזרח, ואם אנשים היו פותחים עסקים, מקיימים מסיבות מחתרתיות או יוצאים להפגנות המוניות, לא היה אפשר באמת לעצור את כולם.

לפיכך, הלקח המעשי הנו כדלהלן:  אם אתה מדינאי שמתמודד עם משבר כמו מלחמה או פנדמיה, יהא האשראי הציבורי לעיניך תמיד. זכור שלעולם הוא מוגבל, ונוטה לאזול הרבה יותר מהר מאשר אתה מדמיין לעצמך. רוב הציבור האמריקאי, למשל, היה מוכן להקריב לא מעט בכדי להציל את דרום וייטנאם ומזרח אסיה מהקומוניזם, אך לא להזרים לשם משאבים אנושיים וכלכליים בלתי מוגבלים כפי שדרש גנרל ווסטמורלנד, מפקד המערכה. הוייטקונג וצפון וייטנאם לא הצליחו לנצח את ארצות הברית – רק למשוך די זמן ולהתיש אותה עד שאזל האשראי של הציבור האמריקאי.

גם כשמתמודדים עם פנדמיה, כמו משבר הקורונה, יש לחשוב היטב על ההשלכות של כל צעד לא רק על המאבק במגיפה, אלא גם על האשראי הציבורי להתמודדות איתה. הגורם העיקרי כאן הוא הזמן. ככל שהזמן עובר, והנזק הכלכלי גדל, כך אוזל האשראי במהירות הולכת וגוברת. מסיבה זו, קובעי המדיניות חייבים להבין שעומד לרשותם זמן מוגבל, ושיש לנקוט בכל צעד אפשרי בכדי לקצרו: למשל, הגדלה מסיבית ומהירה של מספר הבדיקות (גם במעבדות מחקר, שמשרד הבריאות "עשה להן את המוות" במשך שבועות), קיצור חסמים בירוקרטים במתן תוצאות, ניפוק מסיכות עוד בשלב מוקדם, ואיכונים מהירים שיסייעו להחליף את הסגר הכולל בסגרים ממוקדים. בישראל, משרד הבריאות הבין את זה, באיחור, ולהערכתי – בעיקר בגלל הלחץ הציבורי לסיים את הסגר אחרי חג הפסח. חשוב להבין גם שכל החמרה מבזבזת במהירות גדולה יותר את האשראי הציבורי, בעיקר אם היא נראית קטנונית ומיותרת (מגבלות ה-100 מטרים, רדיפה אחרי גולשי גלים, קיצוץ מכסת העובדים המותרת מ-30 ל-15 אחוזים). ולבסוף, כדי שהאשראי הציבורי יספיק לזמן רב יותר, גם דוגמא אישית של המנהיגים חשובה. כשהציבור הישראלי ראה את נתניהו, ריבלין, גלנט, ליצמן וקובעי מדיניות אחרים מצפצפים על ההנחיות של עצמם, הנכונות שלו להקריב קורבן לזמן ממושך פחתה באופן טבעי.

לבסוף, בשולי הדברים, חשוב לומר כמה מילים על ועדת החקירה הבלתי נמנעת שתקום בסוף המשבר. חשוב, אפילו קריטי, להקים ועדה שתחקור את תפקוד הממשלה בזמן ההתמודדות עם הקורונה, אבל אסור שהיא תהפוך לועדת עונשין שעיקרה "מסקנות אישיות" ועריפת ראשים. העושים במלאכה למדו תוך כדי תנועה, וגם אם טעו – יש להבין ולקבל זאת. עוד לא נתקלתי במערכה כלשהי, צבאית או בריאותית, שהתנהלה ללא טעויות חמורות. הועדה שתקום חייבת להתמחות, בראש ובראשונה, בחקר ביצועים, ולראות מה היה נכון ומה לא היה נכון בהתמודדות עם המשבר, וכיצד אפשר לשפר את צעדי המדיניות, התהליכים וקבלת ההחלטות. גם אם הגענו לתוצאה טובה, יתכן שהיו טעויות חמורות, ואפילו אם היינו נכשלים – סביר שחלק מצעדי המדיניות היו טובים. לכן, הועדה חייבת לעודד את קובעי המדיניות לדבר בכנות גם על טעויותיהם שלהם. לשם כך, עליה להכריז מראש שתימנע ממסקנות אישיות ומהמלצות פיטורים, אלא במקרים חריגים מאד של עבירה על החוק או רשלנות בוטה. רק כך נוכל להקים מערכת לומדת ולהתמודד כהלכה עם המשבר הבריאותי הבא, שכולנו מקווים שלא יגיע.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-מאי 8, 2020, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 27 תגובות.

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    נראה לי שעדיף במקרים כאלה להתחיל קשה (לפחות אם לבודד מקרים לא עזר) ואז להקל. ושתהיה תוכנית ונדע למה לצפות. הרי הוירוס לא יודע לקרוא ולשמוע חדשות. בכלל, עדיף לדעתי שהועדה שתקום תתמקד יותר במנגנונים הדרושים להתמודדות עם התפרצויות עתידיות, בין אם ברמת המודיעין (גם אם יש התפרצות במדינה שלא אומרת את כל האמת) תמיכה וסיוע כדי לעזור לאנשים לעבור תקופת סגר בשלום וממשקי עבודה שלא יהיה כל הברדק עם הבדיקות. וכמובן שהציבור ידע מה הקריטריונים והשיקולים ככל שאפשר. וכמובן מערכת בריאות שתאפשר מרחב תמרון.

    וגם – זה לא שבלי סגירה פעילויות ימשיכו כרגיל במובנים מסויימים סגירה היא צעד יותר מבוקר מפאניקה אבל כן כדאי שתהיה כמה שפחות פאניקה לצד הסגירה. ואולי צעדים כמו ריחוק ומסכות ובדיקות שיאפשרו לתקופת הסגירה להיות קצרה ככל האפשר.

    • מסכים איתך לחלוטין, בתלות במצב. רק חשוב שקובעי המדיניות יפנימו שיש עוד שיקולים מלבד אלו הבריאותיים, ושהאשראי הציבורי לא יהיה איתם לנצח.

  2. ועדת חקירה כמוה כמי שממלא טוטו במוצאי שבת. אין פתרון בית ספר לבעיות הנוצרות כאשר מופיע וירוס לא ידוע. בנוסף, משרד הבריאות הוא בעיקרו גוף רגולטורי ולא ניתן לשפוט אותו בקריטריונים של גוף תפעולי. מכל מקום הביצועים עד כה – היידה ליצמן

  3. למה בלי מסקנות אישיות? ברסי (בר סימן טוב) לא היה כשיר לתפקד ובהתנהגותו חתר לעבר דעת 'המנהיג' (ביבי). לא צריך אותו בעוד משברים.

    המשבר דומה מאוד למלחמה במחיר שלו למשק, שכנראה סביב ה-50 מיליארד (שישית מהתל"ג השנתי). נדמה לי שבהתאמה לאינפלציה, זה יותר ממלחמת המפרץ הראשונה, וקצת פחות מיום הכיפורים.

    באשר להשפעות המנטאליות – עדיין מוקדם לומר, אבל הן יהיו.

    • מפני שבתנאי חוסר הוודאות ששררו בתחילת המשבר, הצעדים שברסי ונתניהו נקטו היו סבירים בהחלט, וגם בדיעבד הם נראים כאלו. ברור שהיו טעויות, אבל כאמור, מי שלא טועה לא עושה.

      • סבירים לעומת מה – שוודיה שלא נקטה בסגר, או דרום קוריאה שבה אוכלוסיה גדולה פי 5 משלנו, ומס' מתים זהה…

        סבירים לעומת מתווה ההתמודדות עם מגיפות, שגובש ע"י משרד הבריאות והמל"מ ב-2007, וקבע את שר הביטחון ופיקוד העורף כמנהלי המשבר.

        או אולי הפרופ' סדצקי שאמרה במפורש 'הפיתרון למגפה הוא לא ביצוע בדיקות, אלא בידודים'.

        הברירה היא כזו – או שראשיהם יתגלגלו, או שראשים רבים של אזרחים יתגלגלו.

      • סבירה מבחינת העובדה שעברנו את הגל הראשון עם מערכת בריאות מתפקדת, מספר מתים
        נמוך ובלימה של ההתפרצות.

    • ואגב אני חייב לציין שהתיאוריה של קרשאו היתה נכונה במקרה שלנו – הפקידים אכן 'כיוונו לדעת המנהיג'…

      מעניין שזה לא עלה רק בדעתי, אלא גם אצל יואב קרני מ'גלובס', כפי שצוטט כאן
      https://www.the7eye.org.il/371808
      אם כי הוא מצא את התופעה אצל הפקידים הסינים בהוואן…

      מעניין אם לא רמז לעבר מנהיגינו הנערץ, כשחתם במלים '…מנהיגים חזקים, בלתי מעורערים, עם פוטנציאל כמעט בלתי מוגבל של הישארות בשלטון, מגלים מידה מפתיעה של פחדנות לנוכח משבר'.

  4. מאמר מעניין מאוד ומעורר מחשבה. אבל בכל זאת, לא הבנתי מהי עמדתך, אם אתה תומך בצעדים שננקטו עד כה או שחושב שצעדים אלו היו חונקים מדי? ומה לגבי יציאה מהמגפה בטווח הארוך ולא רק יצאה מהגל הנוכחי הראשון? אני מוטרדת מכך שהחניקה הכלכלית הזו עזרה לבינתיים אך זוהי אשליה שכן לא נתנה לפתח חיסוניות טבעית בקרב האוכלוסיה ושהגל המאסיבי וקריסת מערכת הבריאות הוא בלתי נמנע ויגיע בקרוב לאחר שחרור האוכלוסיה, הרי כעת לא ניתן שוב לחנוק את האוכלוסייה בצורה כה אגרסיבית, המצב הכלכלי לא מאפשר זאת…

    • תודה על התגובה, יובל. בכוונה לא הבעתי את עמדתי המפורטת בנוגע לצעדים שננקטו וזאת ממגוון סיבות. ראשית כל, אנחנו עוד בעיצומו של אירוע מתגלגל, ואני מרגיש שאין לי את מכלול המידע שיש למקבלי ההחלטות ובוודאי לא מומחיות אפידמיולוגית. זה לא מונע ממני להביע עמדה אישית בפייסבוק, למשל, אבל בינשוף אני מנסה לשמור על רמה גבוהה יותר של ביסוס. הסיבה העיקרית אבל שונה: כל עמדה שהייתי מביע היתה הופכת את הפוסט מיד לויכוח מעשי על הקורונה, והכוונה שלי היתה אחרת: להדגיש את הדינמיקות ומבני העומק שאמורים להנחות את הויכוח כולו.

      לשאלה הספציפית שלך, אני חושב שהצעדים היו פחות או יותר סבירים, להוציא דברים קטנוניים במיוחד כמו מגבלת המאה מטרים והמרדף אחרי גולשי גלים. הייתי נוקט גם בצעדים נוספים כמו סגירה מוקדמת יותר של הטיסות מארצות הברית.

      לחשש הממשי שהבעת לדעתי יש פתרון מרכזי אחד: שימוש בתקןפת הסגר בכדי להכין את המערכת לאתגרים, ובעיקר, נוהל מהיר של חקירה אפידמיולוגית שיוכל להוביל לאיתור מהיר ולסגרים ממוקדים ומהירים במקום סגר כללי.

  5. כתבת על מלחה"ע הראשונה בכמה מילים. בעיניי ובעיני רוב הציבור אין כמעט הבנה מה הביא את המלחמה, ומה היא "המילטריזם הפרוסי". כמומחה היסטוריה צבאית היה מעניין אם היית יכול להקדיש מאמר או כמה מאמרים לספר לנו את הרקע למלחמה.
    תודה!

    • תודה על התגובה, יהושע! באמת כדאי שאכתוב כמה פוסטים על הנושא. מלחמת העולם הראשונה פרצה ממשבר מקומי (ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד), שהבעירה תנאי עוינות ארוכי טווח, חששות הדדיים ומערכת בריתות מעומתות (קרי, ברגע שמדינה אחת נכנסה למלחמה, בעלות הברית שלה חשו מחוייבות לעשות זאת גם כן או לעמוד בפני פירוק ברית שראו אותה כנחוצה לבטחונם). מרגע שפרצה המלחמה, הציבור ברוב המדינות תמך בה בהתלהבות וראה בה מלחמה של להיות או לחדול. בצד של בעלות הברית, דעת הקהל והתעמולה הממשלתית גרסו כי גרמניה (או פרוסיה שהיתה הכוח הדומיננטי בה) היתה מעצמה דורסנית, שואפת שררה ומיליטריסטית, שלא תסתפק בדבר מלבד שליטה מוחלטת ביבשת. בגרמניה, לעומת זאת, סברו רוב האזרחים (והתעמולה הממשלתית) כי ארצם מוקפת בטבעת חנק של מדינות עוינות שמונעות את התפתחותה הכלכלית ומאיימות על בטחונה בכל רגע. לכן, הגרמנים הכריזו שלא יפסיקו את המלחמה עד שתוסר אותה "טבעת חנק מאיימת מסביבם".

      מהפרספקטיבה של 1918, כמובן, דברים נראו מאד מאד שונים, ומטרות שהיו "להיות או לחדול" ב-1914 איבדו מחשיבותן.

      כתבתי קצת על כך בפוסט הזה:

      https://dannyorbach.com/2018/12/15/%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%aa%d7%99%d7%93-%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%95%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%9a/

      • חשוב לציין גם שאחד האחראים הגדולים למצב הזה היה הקנצלר ביסמרק שבאופן אירוני דוקא ניסה למנוע מלחמה על ידי יצירת מאזן כוח, אלא שממשיכי דרכו לא בדיוק ניסו למנוע את המלחמה..

      • הפנית אותי למאמר על איוון בלוך. זה אחד המאמרים המחכימים ביותר שקראתי. באמת עזר לי מאד להבין את הדינמיקה וההבדל בין העימותים הקודמים באירופה למלחה"ע 1. קראתי בשעתו את המאמר כמה וכמה פעמים.
        תודה!

      • כמו שנכתב שם '…פירשו את הגיאופוליטיקה האזורית כ"טבעת מצור המתהדקת סביבם".'

        הפראנויה הגרמנית, ששורשיה בתבוסתם לנפוליאון ביאנה (אם לא לפני), היא המקור לאגרסיה שלהם מימי ביסמארק ועד היטלר. האויבים היו בתחילה צרפתים וסלאבים; אח"כ יהודים וקומוניסטים; אבל תמיד החרדה הקיומית היא שהדריכה, בלי כל קשר למציאות.

        אגב לפי היקס ב'לחשוף את הפוסטמודרניזם' (אחד הספרים היותר מרתקים שתורגמו לאחרונה; חובה), מציין שזו גם התחלת המשמעת הגרמנית והדרישה לנאמנות מוחלטת של האזרח למדינה, אחרת תבוסה דומה תחזור.

      • אני לא חובב ניתוחים מהסוג הזה של ״אופי לאומי״, סוג של אוריינטליזם מהסוג
        הישן, בין אם הוא מופנה כלפי גרמניה ובין אם כלפי הערבים למשל. היסטריה לאומית
        במצבי משבר אפיינה מדינות רבות במהלך ההיסטוריה ולא ייחודית לגרמניה כלל וכלל.

      • ריאליסטיים, התכוונת… שלא כמו רוב מדעי החברה.

        דווקא אנליסטים של גופי מודיעין (ומוסדות כלכליים) נשמעים כך. אולי כי זה מסביר טוב יותר את המציאות ומספק תחזיות מוצלחות.

      • מהניסיון שלי במחקר היסטורי, דווקא "מדעני החברה" שאתה כל כך משמיץ, הם אלו שנמצאים בארכיון, לומדים את השפה, בקיאים בתרבות ומכירים אותה לפרטיה. ואלו שעוסקים, לעומת זאת, בהכללות בומבסטיות נוסח המאה ה-19 הם לרוב כאלו שמעולם לא דרכו בארכיון ואפילו לא יודעים צורת אות גרמנית. נו באמת, עוד מעט תצטט לי מה"גנים של הנאצים".

      • אינני משמיץ מדענים (עדיף 'חוקרים') אלא מבקר את *המדעים*… ההבדל דק, אבל מי שלא רוצה לחשוב…

        אין לי בעיה עם מחקריהם, אלא עם מסקנותיהם שנקבעו ע"י הדיציפלינות. אין הכרח לנבור (גם אם כדאי) כי החומר הקיים אותנטי דיו, וכבר ממנו ניתן להסיק את המסקנות המעשיות.

      • אתה חסר תקווה. החכם, זכור, הוא מי שיודע שאינו יודע.

      • טעות – החכם הוא מי שהתקשורת אומרת שהוא כזה…

    • הפוך – אוריינטאליזם מאחד מספר לאומים תחת מיקשה אחת… אני מכוון למנטאליות של לאום ספציפי. כמו שאין מה להשוות בין עיראק לטוניסיה מבחינת מנטאליות והשפעות תרבותיות.

      באשר לאופי אומות (או 'אופי העמים') – כדאי לבדוק את ספרו של לאנדס, The Wealth and Poverty of Nations מ-99', שמסביר איך ברמה הכלכלית ניתן למצוא הבדלים בין אומות.

  6. דני, מסקרן ומעשיר כמו תמיד !

    אני תוהה האם ה׳אשראי הציבורי׳ כמו שבא לידי ביטוי ב׳מלחמה בקורונה׳ אזל גם בגלל שתוצאות המאבק נתפסו בציבור כהצלחה?
    במילים אחרות, אם מגפת הקורונה הייתה ממשיכה לתת אותותיה בארץ, אתה חושב שהאשראי הציבורי היה אוזל באותה המהירות?
    ובהשוואה למלחמות, האם דינו של האשראי זהה באותן מלחמות שנתפסות כ׳הצלחה׳ בעיני הציבור ובאותן מלחמות שנתפסות כ׳הסתבכות בבוץ ה-x׳ ?

    • זו אחת הסיבות המרכזיות. ברגע שמאבק נתפס כמוצלח, יותר קשה להסביר לציבור מדוע הוא צריך להקריב קורבנות כלכליים ואישיים. אם הקורונה היתה ממשיכה להכות בעוצמה, סביר שהאשראי היה אוזל לאט יותר, אבל הוא היה רחוק מאד מלהיות בלתי מוגבל גם במקרה כזה. הציבור מוכן להקריב עבור מלחמות כשנראה שהן הולכות לאנשהו. כל הבעיה ב״דשדוש בבוץ״ הוא שהמחיר נראה אינסופי, היעד בלתי ניתן להשגה ויש תחושה שלא הולכים לשום מקום. תאר לך שממשיכים להיות כמה מאות נדבקים בקורונה ביום, יום אחרי יום במשך חודשים וצעדי הסגר לא מסייעים. כשזה יהפוך לשגרה, הציבור היה תובע להסיר את הסגר חרף הסכנה.

  1. פינגבק: How Climate Change is Like War | Pedestrian Observations

להגיב על יובל שפר לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: