מישהו היה צריך ללמד את בכירי חברת סימנס בגרמניה שלא כל דבר מעלים על הכתב, ובוודאי שלא בשפה מפורשת. בחורף 1914, כשבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החברה עסקה לא רק בחימושו של הצבא הגרמני אלא גם בעסקאות פטריוטיות פחות ואפלות הרבה יותר. בינואר אותה שנה, מברק לא זהיר אחד שנשלח מהמטה בברלין לסניף בטוקיו הגיע לידיו של עובד ממורמר, וגרם לסקנדל פוליטי אדיר שהפיל את אחת הממשלות המוצלחות ביותר בתולדות האימפריה היפנית. מה אפשר ללמוד מהסיפור בכל הנוגע למלחמה בשחיתות? ינשוף היסטורי על הצד האפל של מאבק למען טוהר המידות.

שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ – שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ

משלי כ"א 23

מישהו היה צריך ללמד את בכירי חברת סימנס בגרמניה שלא כל דבר מעלים על הכתב, ובוודאי שלא בשפה מפורשת. בחורף 1914, כשבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החברה עסקה לא רק בחימושו של הצבא הגרמני בנשק המתקדם ביותר שבנמצא, אלא גם בעסקאות אפלוליות יותר במדינות אחרות בעולם. בינואר אותה שנה, מברק לא זהיר שנשלח מהמטה בברלין לסניף בטוקיו הגיע לידיו של עובד ממורמר, וגרם לסקנדל פוליטי אדיר שהפיל את אחת הממשלות המוצלחות ביותר בתולדות האימפריה היפנית. כפי שנראה בקרוב, שערוריית סימנס היפנית אינה רק סיפור מעניין כשלעצמו, אלא פרשה שיכולה להדגים כיצד קבוצות אינטרס יכולות לנצל את ה"מלחמה בשחיתות" בכדי לנקום בפוליטיקאים לא ידידותיים ולקדם אינטרסים אפלים משלהן.

לפני שנחזור ליד הרשלנית ששלחה את המברק, ונראה מה היה כתוב בו, חשוב לדעת משהו על הפוליטיקה של האימפריה היפנית באותה תקופה. יפן של שנת 1914 היתה ללא ספק סיפור הצלחה בקנה מידה גלובלי. המדינה הנידחת, הנחשלת והענייה, ששברה את כבלי הפיאודליזם רק בשנת 1868, בנתה את עצמה כקיסרות מודרנית, טכנולוגית ועוצמתית בסגנון מערבי, וכל זאת במהירות הבזק. היא היתה, למשל, אחת החלוצות העולמיות בתשתיות אנרגיה חשמלית. תחנת הכוח הראשונה ביפן נבנתה בשנת 1887, רק חמש שנים לאחר שתומס אדיסון בנה את תחנת הכוח הראשונה בארצות הברית. שש שנים לאחר מכן, הופיעו הרכבות החשמליות הראשונות בטוקיו, וב-1907 הוארה כבר הבירה בפנסי חשמל במקום בפנסי הגז המסורתיים. ב-1913, מחצית מהבתים ביפן כולה היו כבר מחוברים לרשת החשמל, שהחליף את הקיטור כמקור האנרגיה המרכזי של המדינה. חברת ההמונים התעשייתית, שצמחה במהירות מסחררת, הצליחה לבנות צבא וצי חזקים, שהכו שוק על ירך את סין ב-1895, ובזכות הרבה מאד מזל, גם את האימפריה הרוסית בשנת 1905. כתוצאה מכך, יפן כבשה לעצמה אימפריה קולוניאלית שכללה את טייוואן, קוריאה ודרום מנצ׳וריה.

למרות הצמיחה המהירה, יפן של ראשית המאה העשרים סבלה ממחסור תקציבי כרוני. ההוצאות האסטרונומיות של מלחמת רוסיה-יפן העיקו עדיין על המדינה, שהיתה שקועה בחובות עד צוואר. הצבא לא היה נתון לפיקוח הממשלה, מפני שהחוקה הכפיפה אותו ישירות לקיסר. בהעדר פיקוח, הוא בזבז סכומים אדירים של כסף בהרפתקאות אימפריאליסטיות בסין. הצי, בראשותו של האדמירל הכריזמטי יממוטו גוֹנְבֶּה (גוֹנוֹהְיוֹאֶה), שאף לקנות את ספינות הדרדנאוט היקרות והחדישות כדי שיוכל להתחרות עם חילות הים של מדינות המערב. מפלגת סֶיוּקאי הליברלית, ששלטה בפרלמנט וניסתה להפוך את המשטר לסמכותי פחות וחוקתי יותר, בנתה לעצמה בסיס כוח באזורי הכפר על ידי הנחת תשתיות, בעיקר מסילות רכבת. לגורמי כוח אחרים היו תוכניות נוספות, וכל אלו עלו סכומים אדירים של כסף. למרות הצמיחה, לאוצר היפני לא היתה יכולת לממן את כל התוכניות בעת ובעונה אחת, במיוחד מפני שהקהילה העסקית דרשה (וקיבלה) גם הורדת מיסים. גרוע מכך, לצבא ולצי היתה יכולת להפיל ממשלות, על ידי משיכת השר שלהם (שר הצבא או שר הצי) מהממשלה וסירוב למנות שר חדש. ב-1912, הפילו הן הצבא והן הצי שתי ממשלות ברצף מפני שלא קיבלו את התקציבים שרצו, וכך הביאו את יפן למשבר פוליטי מטלטל שלווה במהומות אלימות בערים הגדולות (כתבנו על המשבר הזה כאן בינשוף).

מי שעשה סדר בבלגן היה, בסופו של דבר, המנהיג של הצי, אדמירל יממוטו גוֹנְבֶּה, שקיבל מהקיסר מנדט להרכיב ממשלה בפברואר 1913. באמצעות תמרונים פוליטיים מחוכמים ושיתוף פעולה עם מפלגת סיוקאי, הצליח יממוטו לבטל את החוקים שאפשרו לצבא ולצי להפיל ממשלות, ונקט בצעדים חשובים לקראת הפיכתה של יפן לדמוקרטיה פרלמנטרית. בנוסף, הוא ריסן את המזימות האימפריאליסטיות של הצבא, הכביד את ידו על פושעים והרפתקנים מפוקפקים ששיתפו פעולה עם הביון היפני וסיבכו את המדינה בקנוניות בסין, ואף קיצץ את תקציבי השירותים המיוחדים. במקום זאת, הוא השקיע את תקציב המדינה המוגבל במטרות שנראו לו חשובות יותר: בנייה נרחבת של תשתיות לאומיות, ובעיקר – רכש ספינות קרב וציוד ימי שיאפשר ליפן להתמודד עם איומים אסטרטגיים מצד מדינות מערביות. כתלמיד של אלפרד תאייר מֶהֶן, ההוגה הימי האמריקאי הנודע, האמין יממוטו כי בכדי שמדינה תוכל לשמור על מעמדה כמעצמה עולמית, היא חייבת ראשית כל להבטיח את בטחונה הימי ולשלוט בנתיבי הסחר הרלוונטיים לכלכלתה.

יממוטו עצמו היה איש ישר, אולם מתחתיו, בקרביים של מנהלת הצי, שרצו קצינים מושחתים למכביר. מזה זמן, ניצלה חברת סימנס הגרמנית את התעצמותה הימית של יפן, וחילקה שוחד דשן של 15% לאנשי הרכש הימי בכדי להשיג מונופול על מכירת ספינות קרב, אלחוט, חימוש וציוד חיוני נוסף. אולם, כידוע, ברגע שנפתח צוהר לשחיתות, תמיד יש את אלו שרוצים להצטרף לחגיגה. חברת ויקרס הבריטית, מתחרה של סימנס, הציעה לאותם קצינים שוחד תפוח אף יותר, של 25%, בכדי שיחתמו דווקא איתה על חוזה לבניית ספינת קרב. כאן, הפך חוסר הזהירות של אנשי סימנס את בור השחיתות לסנקדל תקשורתי של ממש.

(בנימה אישית, האירועים שיתרחשו ביפן בהמשך סיפורנו, הזכירו לי פרשייה נשכחת משירותי הצבאי. חייל וחיילת שעבדו באחת המחלקות ניהלו ביניהם מריבה רומנטית, שהתבטאה בחילופי מיילים עם טונים מסלימים והולכים ואף קללות עסיסיות שלא היו מביישות מלח באיים הקריביים. באיזשהו שלב, אחד מהם שלח בטעות את המיילים בתפוצת נאטו, ואלו לא רק הפכו אותם לבדיחה כללית אלא גם הגיעו לבכירים שלא ראו זאת בעין יפה…)

כך גם ביפן של שנת 1914. ברגע של חוסר זהירות, שלח בכיר במטה סימנס בברלין מברק לסניף בטוקיו וביקש מידע על השוחד שחברת ויקרס הציעה לצי היפני. בטמטום שלא ייאמן, כתב הבכיר שחור על גבי לבן כי גם "אנחנו" (קרי סימנס) הצענו ליפנים שוחד. לרוע המזל, הגיע המברק לאחד קרל ריכטר, עובד גרמני מתוסכל בסניף של טוקיו. זה גנב את המברק ומסמכים אחרים שהעידו על עסקאות השוחד, ומכר אותם תמורת כסף רב לסוכנות הידיעות רויטרס.

הפרסום ברויטרס חולל סערה תקשורתית ביפן. מפני שהחימוש הימי תפס נתח כל כך גדול בתוכניות התקציביות של ראש הממשלה יממוטו, ומפני שהיה מזוהה אישית עם הצי, הוא נתפס כאחראי לאותו הסקנדל. למעשה, לא רק שלא היה מעורב, אלא ציווה לנקוט בצעדים חמורים כנגד הקצינים המושחתים. בכל זאת, השד כבר יצא מהבקבוק. לובי של הרפתקנים אימפריאליסטיים, אגודות פוליטיות של הימין הקיצוני, מתנגדיו הפוליטיים של יממוטו וכל אלו שתמכו בהתפשטות טריטוריאלית בלתי מוגבלת בסין, ניצלו את פרשיית השחיתות בכדי להפיל את ראש הממשלה המתון. המוני מפגינים, שאורגנו בחלקם בידי הלובי האימפריאילסטי, הניפו את דגל המלחמה בשחיתות והדליקו מהומות המוניות בכל רחבי יפן. ממשלת יממוטו, שהפסיקה לתפקד, נאלצה להתפטר ב-16 באפריל 1914. הממשלה הבאה, בראשותו של אוֹקוּמָה שיגֶנוֹבּוּ, נכנעה לכל דרישותיו של הצבא, הסתבכה בקנוניות אימפריאליסטיות כושלות בסין ואף הכניסה את יפן, שלא לצורך, למלחמת העולם הראשונה.

ומה קרה לשחיתות? הכל בסדר, תודה ששאלתם. ממשלת אוֹקוּמָה, שעלתה לשלטון על גל ההתנגדות לשחיתות של הצי, התגלתה בסופו של דבר כמושחתת בהרבה מקודמתה. מורשעי הצי קיבלו חנינות מהירות ושוחררו מהכלא, ואפילו החוזים עם חברת ויקרס הבריטית חודשו. אוקומה, שהיה תלוי בלובי האימפריאליסטי ובחוגי הצבא, שאף להגדיל את סדר הכוחות הצבאי בסין ככל הניתן, וכדי להשיג את התקציבים הדרושים, שיחד שר הפנים שלו חברי פרלמנט ביד נדיבה. כרגיל, הפילה שערוריית השחיתות את הממשלה, אך סקנדלים של שוחד לא חדלו, ומופיעים בתדירות די קבועה ביפן עד היום.

מה המסקנה שאפשר להסיק מסיפור שערוריית סימנס בכל הנוגע למלחמה בשחיתות? ראשית כל, שאלו שנושאים את דגל טוהר המידות מושחתים לפעמים בדיוק באותה המידה, אם לא יותר, מאלו שכנגדם הם נלחמים, ולעיתים קרובות מספקת המלחמה בשחיתות אליבי נוח לקידום אינטרסים זרים. שנית, ששחיתות נגרמת מבעיות מבניות, ולא רק משפלותו המוסרית של אינדיבידואל כזה או אחר. חוסר השקיפות בצי, בצבא ובמערכת הפוליטית היפנית הם אלו שפתחו את החור שלתוכו נכנסו (ועדיין נכנסים) עכברי השחיתות. השיטה הפוליטית היפנית, לפיה מי שאחראי מיניסטריאלית לשחיתות או למבוכה חייב להתפטר, אפילו אם נקט בצעדים בכדי למנוע שחיתות וגם אם זו התחוללה בניגוד להוראותיו המפורשות, התגלתה כהרסנית לא פחות. במקרה של יממוטו, היא הפילה ראש ממשלה ישר ומצויין והעלתה מושחתים תחתיו, ואף הסיחה את הדעת מטיפול בבעיות המבניות של השחיתות לטובת חיסול חשבונות אישי. אם אתם רוצים לחסל שחיתות, סלקו ראשית כל את התמריצים שמעודדים אותה, ומעל כולם את חוסר השקיפות.