ביום חם בסוף קיץ 1943 צעדו שלושה גברים באזור שומם בפאתי תל אביב. ברגע אחד, ללא שום התראה, שלפו שניים מהם אקדחים וירו למוות בשלישי. לאחר מכן חפרו קבר רדוד בחול וטמנו בו את גופתו. שני הגברים שבו על עקבותיהם, ניגשו לדירתו של מפקדם – גבר צעיר ונמוך קומה, בעל זקן ופאות ארוכות, אותו כינו 'מיכאל' – ודיווחו כי הוראתו בוצעה. שותפו להנהגת המחתרת חוסל. הציבור הישראלי החל להתוודע לפרשה מסעירה וכואבת זו רק ארבעים שנים לאחר מכן, כש'מיכאל' הפך לראש הממשלה השביעי של ישראל. טור אורח מאת אלעד נחשון, חוקר תולדות המחתרות והיישוב העברי בארץ ישראל.

שנת 1942 לא הייתה שנה טובה עבור הלח"י. הארגון הצעיר, שאנשיו פרשו מן האצ"ל זמן קצר קודם לכן בשל סירובם לקבל את מרות המפלגה הרוויזיוניסטית והקו הפרו-בריטי שאימצה, לא הספיק להתבסס כהלכה לפני שיריביו הנחיתו עליו מכות קשות בזו אחר זו. השלטון הבריטי בארץ ישראל סרב להתייחס בסלחנות לקיומם של ארגונים חתרניים בשנים האפלות של מלחמת העולם, ורדף את המחתרת הקטנה עד חורמה. מוסדות היישוב היהודי, שגם בימים כתיקונם התייחסו בעוינות לארגונים חמושים שסירבו לקבל את מרותם, אימצו יחס נוקשה עוד יותר בתקופה זו. הציבור הרחב הפנה את גבו ל"כנופיית שטרן", שמימנה חלק מפעולותיה באמצעות שוד בנקים, ושנאתה לבריטניה הובילה אותה אפילו לניסיון לנהל מגעים עם מדינות הציר עצמן. אך כואב מכל, מנקודת מבטם של חברי המחתרת, היה יחסם של חבריהם לשעבר שבאצ"ל, שכינו את הארגון החדש בשם "הפלג" ומסרו את שמות חבריו לבולשת הבריטית.

המאבק שנוהל כנגד הארגון הקטן, העני, וחסר העורף הציבורי, היה מאבק יעיל במיוחד. תוך חודשים ספורים הצליחו הבריטים לכלוא את כל ההנהגה הבכירה של המחתרת, ולחסל רבים מחבריה בחילופי ירי מול המשטרה. המכה הקשה מכל, לפחות מבחינה פסיכולוגית, הייתה מותו של המייסד, המנהיג והרוח החיה של הארגון – אברהם שטרן. אלו שניסו למלא את מקומו נלכדו גם הם במהרה, והארגון נותר ללא הנהגה. כל מה שנשאר מהלח"י בקיץ 1942 היה כמה עשרות חברים צעירים וזוטרים, כמעט ללא נשק, משותקים ונרדפים, שפעילותם הצטמצמה בניסיון נואש לשמור על קשר זה עם זה. רבים סברו כי הארגון סיים את תפקידו בהיסטוריה כהערת שוליים ולא יותר.

אך במובנים רבים, החלק החשוב והתוסס יותר של המחתרת באותם ימים לא היו החברים המעטים שעדיין הסתובבו באופן חופשי, אלא אלו שהיו כלואים – רובם במחנה המעצר מזרע שבצפון. שלוש דמויות בלטו במיוחד בין המפקדים במחנה. נתן ילין-מור היה בכיר בבית"ר בפולין, שם פגש את אברהם שטרן והצטרף בהשראתו למחתרת. לאחר פרוץ מלחמת העולם עלה לארץ, חידש את קשריו עם שטרן ופעל בשליחותו, עד שנתפס ונאסר. יצחק יזרניצקי היה גם הוא חבר בבית"ר, אך עלה לארץ עוד באמצע שנות השלושים. הוא הצטרף לאצ"ל, עבר קורס מפקדים, והחל להוביל יחידות של הארגון לביצוע פעולות נקמה בערבים בתקופת המרד הערבי הגדול. בזמן הפילוג באצ"ל בשנת 1940 הוא ביצע זיגזג מרשים, כאשר בימים הראשונים עמד לצדו של אברהם שטרן, חזר לאצ"ל, וכעבור מספר חודשים עבר שוב לצדו של שטרן. בארגונו של שטרן היה יזרניצקי מפקד זוטר יחסית, אך בעקבות המעצרים התכופים של המפקדים הבכירים קודם במהירות והפך לחבר במפקדה – אך הספיק לפעול בה רק זמן קצר לפני שנכלא.

הדמות השלישית הייתה החידתית מכולן. אליהו גרין נולד בטרנסילבניה בשנת 1915, ומגיל צעיר עמדו חייו בסימן המרד. הוא נשלח ללמוד בישיבה של חסידות סאטמר, אך עזב אותה וחי לבדו. הוא הצטרף לבית"ר, ובה יצר לעצמו שם של אדם אידיאליסט וכריזמטי – אך גם תקיף וכוחני. על פי עדותם של בני משפחתו, הוא הגיב לגילויי אנטישמיות בסביבת מגוריו תגובות אלימות, לעתים בתמיכתם של בני נוער אחרים. הוא סחט במרמה סכום כסף מהוריו, על מנת לקנות נשק ולשלחו לאצ"ל בארץ ישראל. הוא גויס לצבא הרומני, אך בעקבות תקרית בה הכה קצין, ערק מהצבא וברח להונגריה. בסיוע הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית בבודפשט עלה לאניית מעפילים והגיע לארץ באופן בלתי חוקי בסוף שנות השלושים. למשפחתו, שביקשה לחדש עמו את הקשר, כתב: "אל תחפשוני. מה שאני עושה – אני עושה עבור עמנו וארצנו", וכשאביו ביקש ממנו לדאוג גם לעצמו, ענה לו "לא אוכל להגיד עליך, כי אבי אתה – אם אתה מסוגל לייעץ לי שלא להיות מאה אחוז מסור לענייננו הלאומי". דיבר ועשה: אליהו גרין עברת את שם משפחתו לגלעדי, הצטרף לפלוגת בית"ר בזיכרון יעקב, התגייס לאצ"ל ועבר קורס מפקדים. עם הפילוג הצטרף לאנשי שטרן, אך זמן מה לאחר מכן נאסר ונכלא גם הוא.

בשורות הלח"י היה ידוע גלעדי כמי שאוחז בדעות רדיקליות אפילו ביחס למחתרת, וכמי שהתנהגותו התוקפנית הקימה לו שונאים רבים. כך למשל סיפר אחד מאנשי הלח"י שבילה תקופה ממושכת במחיצתו, בתוך ומחוץ לגדרות מחנה המעצר:

"גלעדי טען שמחתרת חייבת להיות לוחמת, וכדי שתוכל ללחום, הכול צריכים לפחד ממנה פחד מוות, גם מנהיגי היישוב ומפקדי ההגנה. אחרת תהיה המחתרת נרדפת ללא רחם ולא ייתנו לה להוציא את האף החוצה. הוא לא סבל שום דעות מנוגדות לתפיסת עולמו, והתייחס תמיד למתנגדיו בבוז ובביטול […] אליהו גלעדי לא היה בודד. היו לו כמה חסידים במחנה ומחוץ למחנה שהיו מוכנים ללכת אחריו. הוא היה מפקד אמיץ החותך דברים במקום, בדרך כלל בצירוף שליפת אקדח מאיימת."

האיום בנשק – לעתים קרובות תוך שליפתו והפנייתו אל בן שיחו, בצירוף ההכרזה "אני אדפוק אותך כמו כלב" ("לדפוק", בסלנג של המחתרת, פירושו להרוג) – הפך להיות סימן היכר של גלעדי, ורבים מעמיתיו חוו אותו על בשרם. לא פחות מחריד היה יחסו לנשים, שתואר על ידי אחד מידידיו כ"ברוטאלי", ואילו חבר אחר בלח"י ציין כי "לגלעדי היתה 'תאוריה מימי חניבעל' שתפקידן של הבנות בלח"י לדאוג שהגברים יהיו רגועים".

תכונה נוספת של גלעדי, שנחשבה לעתים – אם כי לא תמיד – לבעייתית, היא קיצוניותו האידיאולוגית. הלח"י היה ארגון רדיקלי בכל מובן של המילה; ואף על פי כן, גלעדי הצליח להיות רדיקלי מדי בעיני רבים מחבריו. הוא גרס כי "חופש פירושו, תעשה ככל העולה על דעתך. הוא טען שאנשי מחתרת צריכים להיות חפים מכל רגש. הוא רצה להקנות את ערכיו אלה ללח"י […] חמור מכל היה רצונו לחסל את חיים וייצמן, בן גוריון ושרת. פעם הזכיר גם את גולומב וגם אישים בתנועה הרוויזיוניסטית ובאצ"ל". לפי עדות אחרת, גלעדי העלה "רעיונות מוזרים כגון הקמת חוות לילדים שיחונכו כחיילים עברים במדינה העתידה". נתן ילין-מור סיכם זאת בפשטות באומרו שגלעדי פיתח את תורתו המהפכנית "אל מעבר לגבול המפריד בין מהפכנות לניהיליזם".

למרות זאת, ואולי בשל זאת, היו כמה מאנשי לח"י שהאזינו בקשב רב לדבריו, ואישרו, גם שנים רבות אחר כך, כי הושפעו מדמותו. ואכן, כל אדם עשוי אורות וצללים בערבוביה, וגם מתנגדיו החריפים ביותר של גלעדי הודו כי ניחן באומץ לב יוצא דופן ובדבקות עיקשת במטרה, וכמה אף ציינו כי היה אדם יפה תואר ומושך. יתר על כן, גלעדי הוציא לעצמו שם בהסתפקותו במועט. בהיותו מדריך בקורס העריכו חניכיו את העובדה "שמנת האוכל שלו היתה תמיד הקטנה ביותר", ואחד מאנשי לח"י שבילה זמן רב במחיצתו בתקופה מאוחרת יותר סיפר כי הוא "היה סגפן. לרוב סעד פת לחם במרגרינה וסלט בן שני פריטים, צנון ועגבנייה".[7]

תחייתו של הלח"י מהשבר המוחלט בו היה נתון באמצע 1942 החלה דווקא ממחנה המעצר בו היו כלואים אנשיו המובחרים ביותר – מזרע. אלו החלו לתכנן במרץ את בריחתם של כמה מפקדים בולטים על מנת לארגן מחדש את חברי המחתרת שנותרו בחוץ ולהניח מסד לבריחות נוספות. מכיוון שהבורחים היו זקוקים באופן מידי למקלט בטוח, בו תכלכל אותם המחתרת, נקבע מספרם לשניים בלבד. נתן ילין-מור לא היה מעוניין להיות אחד מהם מסיבות אישיות. היה ברור אם כך שהמועמד הראשון לבריחה הוא יצחק יזרניצקי, ובידיו ניתנה בחירת המועמד השני. הוא בחר באליהו גלעדי.

שמיר היה מודע היטב לחסרונותיו של גלעדי; אך גם ליתרונותיו. כפי שהסביר זאת שנים מאוחר יותר, בחר בו משום שהיה "זריז ומיומן, בעל דמיון יצירתי, נועז וחסר כל פחד. חשבתי שסגולות אלו שלו ערכן רב בהקשר של בריחה מהכלא יותר מערכן של כל התיאוריות שהפריח בהבל-פה." הערכתו של ילין-מור הייתה שונה בתכלית. הוא הכיר אמנם בתכונות מהן התרשם יזרניצקי, אולם סבר "כי סגולות טובות וחשובות אלו עלולות להיות לרועץ, אם אין הן מבוקרות בתבונה, בשקול דעת, בראית הסכנות ואף בפחד מפניהן." גלעדי הבטיח שלא לעשות דבר בחוץ בלא אישורו של יזרניצקי, והלה סמך על הבטחתו.

אולם ייתכן שהייתה סיבה נוספת לכך שיזרניצקי בחר לקחת את גלעדי איתו – סיבה שאין לה רמז בזיכרונותיהם של יזרניצקי ושל ילין מור. אחד מאנשי הלח"י העצורים במזרע ציין כי בימים שקדמו לבריחה "גלעדי טען שהוא יברח לבדו, ללא עזרת איש, ויתחיל לפעול לפי תורתו 'המהפכנית'.״ ייתכן שיזרניצקי סבר שעדיף לשמור את יריביו קרוב ככל האפשר, תחת שליטתו, ועל הדרך גם להפריד בין גלעדי לבין האוהדים שצבר בין גדרות מחנה המעצר. כך או כך, ילין-מור לא היה רגוע. הוא סבר כי-

"אף אם יעמוד גלעדי בהבטחתו בזמן הראשון, אין ספק בלבי שהוא ישתחרר מפקוח באחד הימים. ודאי יגיעו לידי שליפת אקדחים. ביקשתי את מיכאל [כינויו של יזרניצקי], שיהיה ער לסכנה ויעמוד על המשמר; שיהיה הוא ראשון אשר ישלוף ויפעיל את אקדחו. באו ימים ומיכאל זכר."

לחלק הבא: רצח בחולות – מדוע הורה שמיר לחסל את שותפו להנהגת המחתרת?