ב-15 בינואר 1895, צבאו המונים על בית הספר הצבאי בפריז בכדי לצפות בטקס השפלה סנסציוני. קפטן יהודי בשם אלפרד דרייפוס, שהורשע באשמת ריגול, הובא על ידי סוהריו לחצר בכדי לבזותו בפומבי. סמל שבר את חרבו, תלש ממנו את דרגותיו והכריז שאינו ראוי לשאת נשק. האספסוף המשתולל, שגידף בקולי קולות את הבוגד דרייפוס ואת היהודים בכלל, החניק את קריאותיו של הנאשם, שהתעקש עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. בישראל, אנחנו רגילים לחשוב על פרשת דרייפוס בראש ובראשונה כעלילת דם אנטישמית, אולם למעשה – יש לה רבדים עמוקים יותר. כיצד הפללתו של דרייפוס קשורה לתופעה ספרותית הידועה כ"פרדוקס הבידיון" , ומה התרומה של סיפורי בלשים וריגול לאשליות מודיעיניות קטלניות?

ב-15 בינואר 1895, מילאו המונים את החצר הגדולה של בית הספר הצבאי בפריז, כדי לצפות בטקס מיוחד במינו. קפטן יהודי בשם אלפרד דרייפוס, שהורשע באשמת ריגול, הובא על ידי סוהריו לחצר בכדי לבזותו בפומבי. סמל שבר את חרבו, תלש ממנו את דרגותיו והכריז שאינו ראוי לשאת נשק. ההמונים המשתוללים, שצעקו קריאות כנגד הבוגד דרייפוס ונגד היהודים בכלל, החניקו את קריאותיו של הנאשם, שהתעקש עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. כשנדחף החוצה, צעק "יחי צרפת" ו"יחי הצבא". איש לא האמין לו. מפריז, הובל לגורל אומלל, גרוע ממוות, בכלא קולוניאלי נידח שהיה ידוע כ"אי השדים".

כל ישראלי, כמעט, מכיר את פרשת דרייפוס. למדנו עליה בבית הספר כפרשה אנטישמית, אות ומופת לכישלון האמנספיציה של היהודים במערב אירופה. אם בצרפת – ערש זכויות האדם והאזרח – יהודים אינם יכולים להיות בטוחים מעלילות דם אנטישמיות, הרי שאין הם יכולים לבטוח באף מדינה אחרת, מתקדמת ככל שתהיה. מקובל לחשוב שתיאודור הרצל, שסיקר את פרשת דרייפוס עבור עיתון וינאי, הפך בעקבותיה ממתבולל לציוני, אף כי המחקר החדש מראה כי קביעה זו אינה מדוייקת. מכל מקום, מעבר להיותו פרשייה אנטישמית, הסיפור של דרייפוס הוא גם סיפור ריגול, ובאופן ספציפי יותר, דוגמא ומופת לכשלונו של מודיעין מסכל. כידוע, דרייפוס היה חף מפשע, והמרגל האמיתי שעבד עבור הגרמנים היה קצין אחר, קלפן הולל בשם אסטרהאזי. קציני "מדור סטטיסטיקה", המחלקה שעסקה במודיעין מסכל בצבא הצרפתי, העדיפו להשאיר אדם פטריוט וחף מפשע בכלא, תוך כדי הגנה על מרגל אמיתי. ראשיה לא היו רק אנטישמים, אלא גם מעלו בחובתם לסכל ריגול ולהגן על סודותיה של צרפת. קולונל ז'ורז' פיקאר, הקצין היחיד שניסה להוכיח את חפותו של דרייפוס וללכוד את אסטרהאזי, נודה על ידי חבריו ואף נרדף באופן פעיל בידי הצבא.

בפוסט הזה, לא נתאר בפרוטרוט את פרשת דרייפוס – דבר שאולי נעשה באחד הינשופים הבאים. במקום זאת, הייתי רוצה להתעכב לרגע על הסיבה שבגינה דרייפוס הואשם על לא עוול בכפו, ולהעלות הסבר מורכב יותר מאנטישמיות גרידא. שימו לב שבניגוד למה שנהוג לחשוב היום, מעניו של דרייפוס מהמודיעין המסכל הצרפתי באמת האמינו באשמתו, לפחות בשלב הראשון, למרות שלא היה ראיות ממשיות לכך. כמו כן, כשהתחילו לזייף ראיות בחודשים הראשונים, עשו זאת מפני שהיו משוכנעים שדרייפוס מרגל, ורצו רק "לשפץ" קצת את התיק כדי לנעול אותו מבחינה משפטית. רק מאוחר יותר, כאשר הבינו שטעו, שיקרו ביודעין בכדי להגן על פשעיהם הקודמים. אנטישמיות, כמובן, היתה חלק מהותי מאד מהסיפור, אבל היא השתלבה בתופעה מעניינת הידועה כ"פרדוקס הבידיון".  כאן, עלינו לקחת צעד אחורה מפרשת דרייפוס עצמה ולדבר על הקשר בין מודיעין לספרות בכלל, ולסיפורי בלשים בפרט.

ב-1975 פרסמו שני חוקרים, קולין רדפורד ומייקל ווסטון מאמר מכונן, ובו פתחו דיון ממושך ב"פרדוקס הבידיון". הבעיה עצמה היתה ידועה עוד מימי אפלטון: כיצד סופר מצליח לגרום לנו להשעות את חוסר האמון שלנו בעלילה בדיונית, ולהאמין (לפחות דה-פקטו) בדברים שאינם אמיתיים? כשאנחנו נתקלים בדמויות ספרותיות, אנה קרנינה, הארי פוטר, פרודו בגינס, אנחנו יודעים כמובן שלא מדובר באנשים בשר ודם, אך בכל זאת אנחנו כואבים בכאבם, שמחים בנצחונם ונמצאים במתח כשהם נקלעים למצוקה. חלק מהחוקרים העוסקים בפרדוקס הבידיון מסבירים כיצד הסופר או המחזאי גורם לנו להשעות את חוסר האמון באמצעות סדרה של טכניקות נראטיביות. הבעיה הזאת אינה ייחודית לעולם הספרות, וקיימת גם בעולם המודיעין. האנק פראנקון, חוקר מודיעין מסכל, כתב באחד מספרי הלימוד הבסיסיים של התחום שבכדי להטעות את האויב, עליך להמציא סיפור אמין בדיוק כמו שסופר עושה, עם סיפורי כיסוי, דמויות ורקע שמצליחים לחקות את המציאות. הטכניקות של פברוק סיפור כיסוי דומות מאד לכתיבה איכותית של ספרות בדיונית. נכון שלפעמים אתם קוראים ספר וחושבים שהעלילה לא אמינה ומשהו בה חורק? כשמדובר בסיפור כיסוי, פרט לא אמין שכזה, שלא גישר היטב על "פרדוקס הבידיון", עלול לשרוף את הכיסוי ולהכשיל את המבצע כולו.

כאן, הבעיה הופכת למסובכת יותר. מה ש"אמין" או "לא אמין" בעיני אדם מסויים, תלוי מאד ברקע שלו, בהשקפת עולמו, בהטיות קוגנטיביות וברבדים של ניסיון מצטבר, שכוללים גם את הספרות שהוא נוהג לקרוא. בדיוק כמו שאפשר לשכנע אנשים להאמין דה-פקטו בסיפורים לא אמיתיים, הם יכולים להאמין (באמונה שלמה!) בסיפורים בדיוניים שהם עצמם יוצרים, אם אלו משתלבים היטב בעולמם התרבותי ובמבנים הנראטיביים והמנטליים שלהם. חוקר הריגול בן מקנטייר מדגים זאת בספרו מבצע קציצה (Operation Mincemeat) שעוסק באחד ממבצעי ההונאה המרהיבים ביותר של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הבריטים נטלו גוויה של נווד שמת מבליעת רעל עכברים, הסוו אותה כגופה של קצין דמיוני (רס"ן ויליאם מרטין) ושלחו אותה – ביחד עם תיק מסמכים צבאיים – לחופי ספרד. שני מתכנני המבצע קיוו שהספרדים ימסרו את המסמכים לסוכניה של גרמניה הנאצית.

המכתבים בתיק, כמובן, היו זיוף מחוכם, שנועד לשכנע את הגרמנים שבעלות הברית לא יפלשו לסיציליה (כפי שתכננו בפועל) אלא ליוון וסרדיניה. כדי שהגרמנים יאמינו לסיפור הכיסוי, יצרו המתכננים את דמותו של רס"ן מרטין בדיוק כפי שיוצרים דמות ספרותית, ופיזרו בכיסיו רמזים שונים (מכתבים, קבלות, גלויות) שישכנעו את הגרמנים שמדובר באדם אמיתי. בספרו, מראה מקנטייר שבנייתו של רס"ן מרטין לא היתה אמינה במיוחד, ולמעשה היתה רצופה בקלישאות אופייניות לספרות הבריטית הפופולרית. הדמויות שסבבו את מרטין – האב העריץ, הארוסה קלת הדעת, מנהל הבנק הזעפן – כאילו נלקחו מאחד מהספרים הזולים של התקופה. אין זה מקרה שרבים מאלו שהיו מעורבים במבצע, בדומה לקציני ביון בריטים ואמריקאים אחרים, היו סופרי בלשים או חובבים מושבעים של ספרים כאלו. דא עקא, שגם הגרמנים קראו את אותה הספרות, והסטריאוטיפ של "איך נראה קצין בריטי ממעמד גבוה" התעצב בתודעתם באמצעותה. המצע הספרותי המשותף לבריטים ולאויביהם הגרמנים הפך את הסיפור הבדיוני של מרטין לאמין.

מראשיתה, הזכירה פרשת דרייפוס סיפור בלשי לכל המעורבים בה. אנשי "מדור סטטיסטיקה" קיבלו את המידע על המרגלים הגרמנים בצרפת, פיסות פיסות, באמצעות מכתבים מקומטים שהביאה להם המנקה של השגרירות הגרמנית, מדאם בסטיאן. הנספח הצבאי הגרמני, קולונל פון שוורצקופן, היה רשלן באופן בלתי רגיל, ונהג לזרוק מסמכים סודיים לסל הניירות במקום להשמידם. משם אספה אותם המנקה והעבירה אותם לביון הצרפתי. מפקד "מדור סטטיסטיקה", קולונל סנדהר, ועוזרו רס"ן אנרי, עקבו אחרי הפרשה כפי שקורא עוקב אחרי סיפור בלשי מתהווה. לעיניהם נחשפו לא רק הסוכנים שהפעיל שוורצקופן, אלא פרשיות האהבה ההומסקסואליות שלו עם שותפו לריגול, הנספח הצבאי האיטלקי. המכתבים היו רצופים בביטויים כמו "כלבלבי הירוק והקטן", "לולו הקטן", "התוקע שלך" או "כלבלב המלחמה היקר שלי." הומוסקסואליות היתה אסורה בתקופה, ותמיד היה אפשר לסחוט את שוורצקופן בעתיד באמצעות הידיעות הללו. לעניינינו חשוב, שהפרשה המתהווה הזכירה ספר ריגול זול, פורנוגרפי למחצה, עוד מימיה הראשונים.

בספטמבר 1894, הביאה מדאם בסטיאן לרס"ן אנרי מכתב מסל הניירות של שוורצקופן, שזכה מאז לכינוי "המכתב הנלווה" (צרפתית: Bordereau). במכתב הוזכר מרגל שפעל במטה הכללי הצרפתי. החשדות של סנדהר, אנרי ועמיתם, רס"ן דו פאטי דה קלאם, נפלו מיד על סרן דרייפוס, היהודי היחיד שפעל במטכ"ל. תרומתו של קלאם לגיבוש תיק ההאשמות היתה חשובה במיוחד. הוא לא היה איש מודיעין מקצועי, אלא קרוב משפחה של הרמטכ"ל ששימש, בזמנו הפנוי, כבלש חובב. חלק מחוקרי פרשת דרייפוס ציינו שהוא היה גם קורא מושבע של ספרי בלשים והרפתקאות, ובראשו מסגר את פרשת דרייפוס כאחד מהסיפורים האהובים עליו.

מי הוא הנבל הקלאסי בספר בלשים נוסחתי? מחד, אדם שאתם לא מצפים שיהיה הרוצח, ומאידך – מי שדבקים בו מספיק סטריאוטיפים שליליים ש"מתאימים" לדמות הנבל. דרייפוס התאים למשבצת הזאת במדויק. מחד, לא היו ראיות של ממש שעסק בריגול, וגם הביוגרפיה שלו לא התאימה לכך. בבורדרו היה כתוב שהמרגל יצא לתמרונים שדרייפוס לא היה מעורב בהם, ומעבר לכך, הוא היה עשיר (כלומר לא היה זקוק לכסף), נשוי באושר (לא היו לו הוצאות כבדות על פילגשים) ופטריוט צרפתי נלהב. מצד שני, בעיני אנטישמים כמו קלאם, אנרי וסנדהר, היו לו גם תכונות שתייגו אותו כנבל. לא רק שהיה יהודי, אלא גם דובר גרמנית מאלזאס, פרט שהחשיד אותו אוטומטית בקרבה לאויב. ההיסטוריון ז'אן דני ברדן מציין שאפילו את המעצר של דרייפוס ביצע קלאם כשחזור של דרמה האופיינית לספרות הבלשים של התקופה. הוא הזמין אותו בבגדים אזרחיים למשרד המלחמה, ביקש ממנו לכתוב משהו, ואז "עימת אותו" עם הדמיון לכאורה בין כתב היד שלו לבין זה שבבורדרו.

מאותו הרגע, הקונספציה בדבר אשמתו של דרייפוס התגבשה בתודעתם של קלאם ועמיתיו באופן שהיה קשור לבלי הפרד לתמונה הספרותית של "מרגל". העובדה שלא היו להם ראיות קבילות משפטית לא העלתה ולא הורידה. ברגע שאתה מגשר על "פרדוקס הבידיון", אתה יכול להאמין בסיפור שגוי, ואז, בדיעבד, תמצא כבר את ה"ראיות" שיאוששו אותו. אנשי מדור סטטיסטיקה שכנעו את עצמם שהכתב של דרייפוס דומה לזה שבבורדרו, ורק אז הביאו את הדוגמאות למומחה כתב יד אנטישמי בכדי שיאשש זאת.  הם רצו לסיים את החקירה. היה להם את החשוד, העניין כמעט ונפתר. במקרה כזה, מה הבעיה לשפץ קצת את התיק בכדי לגבש אשמה? הרי ממילא כולם יודעים שדרייפוס אשם. אנשי מדור סטטיסטיקה נקטו בשני צעדים. ראשית כל, אנרי עבר על התיק בכדי לדוג ממנו כל ראיה שיכולה לסייע להרשעה של דרייפוס. זה היה כמובן קטיף דובדבנים, צ'רי פיקינג, אחד מהחטאים הגרועים ביותר בתחום המחקר המודיעיני. הוא מצא מכתב משווארצקופן למאהבו האיטלקי, שהזכיר מפות סודיות שניתנו על ידי מרגל צרפתי, שהוגדר כ"מנוול D". D זה בטוח דרייפוס, לא?

אזי, הוא וחבריו החליטו לפברק את הראייה האחרונה, המכרעת, ובכך גלשו לתחום הפלילי. הם זייפו שני דוחות של מודיע ספרדי. בדוחות היו פרטים על סוכן גרמני בצבא הצרפתי, אבל אנרי, קלאם וסנדהר הוסיפו שורה שלא היתה קיימת במקור, כאילו הסוכן משרת במטה הכללי הצרפתי. זה היה זיוף – שנראה לאנרי וחבריו כמשרת אמת גדולה יותר. עכשיו כולם היו מעורבים בקונספירציה פלילית. הם לא היו מסוגלים לגלות את האמת בלי לפגוע בעצמם ובכבוד הצבא, וכך נוצר מעגל מכושף של הפללה והכחשה.

במאמרו הנוקב, "אני מאשים", הוקיע הסופר אמיל זולה את קלאם כ"יוצר של עיוות דין שטני זה, הייתי רוצה להאמין שמבלי משים, ובהגנה על מעשים אלה בשלוש השנים האחרונות." הכוח של "אני מאשים" אינו רק בשפה העוצמתית ובמקצב הסטקטו, שמזכיר בחלקו השבעה או כישוף, אלא בכך שחשף לעין הציבורית, בבת אחת, שקרים שנבנו זה על זה והצטברו רבדים רבדים כעובש על גבינה. כשמישהו משלה את עצמו ומגשר על "פרדוקס בידיון" בהתבסס על סטיגמות גזעניות וכאלו שהתגבשו תוך כדי קריאת ספרות, הוא מתקדם צעד אחר צעד במסלול השקר, כך שכל שלב נראה בעיניו הגיוני ואמין בפני עצמו. בהתחלה משתכנעים באשמה שלא קיימת, אז בוחרים במתכוון ראיות בכדי לאשש את מה שנכון כבר ממילא, אז מזייפים עוד ראיות שבסך הכל מוכיחות אמת ש"הכל מסכימים עליה", ולבסוף מקבעים את השקר בכדי להגן על עצמך מהשפלה ומאימת הדין. האנטישמיות היתה מרכיב, חיוני וקריטי, אבל חלקי בלבד, בתמונה העגומה הזאת.

ואיך הספרים שאתם קראתם משפיעים במצטבר על תפיסת העולם שלכם, ועל מה שאתם רואים כאמין או לא אמין, סביר או לא סביר, הגיוני או לא הגיוני?