חסד במעגל סגור: על סרטונים סוחטי דמעות והנחות יסוד סמויות

בחודשים האחרונים, מסתובב ברשת האינטרנט "סרטון השראה" ויראלי וסוחט דמעות, על גבר שחור ובתו המקסימה שזוכים בחסד בלתי צפוי. במתכוון או שלא במתכוון, הוא חושף תפיסת מוסר אופנתית שאפשר לכנותה "חסד במעגל סגור". מה ההבדל בין אותו סרטון השראה אמריקאי לבין מקבילו התאילנדי, שמציג תפיסה תרבותית שונה בתכלית, ומה הדבר יכול ללמד אותנו על סדר העדיפויות הערכי השונה בשתי הארצות? ינשוף פוליטי-מדיני על הנחות היסוד החבויות בתוך הסרטונים שגרמו למיליונים להתרגש ולדמוע.

Credit: Thinglass, photodeposit.com

בחודשים האחרונים, מסתובב ברשת האינטרנט "סרטון השראה" סוחט דמעות שכבר זכה ביותר משבע מיליון צפיות. תוכלו לצפות בו כאן למטה, אבל אם נקצר לכם את העלילה, הוא עוסק בגבר שחור עני ובתו המקסימה שנקלעים למצוקה קשה בתור לסופרמרקט. לאב חסר הכל, שמקבץ פרוטה לפרוטה, יש רק שישה דולרים בארנק, ומשמעות הדבר – שייאלץ לוותר על עוגת יום ההולדת שרצו לקנות לסבא. הילדה מוחה: סבא כל כך עצוב, ורק העוגה יכולה לשמח אותו. המוכרת והאנשים בתור (כולם לבנים, כמובן) מתייחסים לאב ולבתו בגסות ובקוצר רוח. ואז, כשהם עוזבים את הסופר שבורי לב, מגיע זר ומוסר להם את העוגה – שקנה עבורם. על העוגה יש פתק שעליו כתוב: Pay it forward , כלומר, העבר את הטובה הלאה. כשהאב ובתו מוסרים את העוגה לסבא, שיושב בחדרו מדוכדך, הוא אומר להם שהוא בן 76, ועדיין לא שינה את העולם לטובה. אולם אל דאגה – בסופו של דבר מסתבר שבצעירותו, סייע הסב לילד הומלס ולאמו. ממש במקרה, הילד ההומלס לשעבר הוא אותו זר מסתורי שקנה עבורו את העוגה.

הסרטון הנ"ל, שהופק בידי היזם דהאר מאן, שואב את התמה העיקרית שלו מסרט אמריקאי בשם "העבר את זה הלאה", שעוד נשוב אליו מאוחר יותר. בנוסף הוא דומה במקרה או במכוון, לפרסומת תאילנדית מושקעת ומתוחכמת בהרבה. דמיינו רחוב שוק עמוס בבנגקוק. ילד קטן מנסה לגנוב משככי כאבים לאמו החולה, ונתפס על ידי המוכרת. בעל המסעדה הסמוך קונה עבורו את התרופות, ואף נותן לו מרק צמחוני עבור אמו. כל זאת, למורת רוחו של בתו של בעל המסעדה שלא סובלת את פרחחי הרחוב. שלושים שנים חולפות – בעל המסעדה לוקה בליבו, ובתו מקבלת חשבון מפלצתי בבית החולים. היא שוקלת כבר למכור את החנות, ואז – לתדהמתה – הרופא כותב שמחיר הטיפול שולם כבר לפני שלושים שנה בצורה של משככי כאבים ומרק צמחוני. מסתבר, כמובן, שהרופא הוא אותו הילד העני שניסה לגנוב תרופות שלושים שנים קודם לכן, ועכשיו "החזיר את הטובה".

שני הסרטונים יפים ומרגשים. הגרסה התאילנדית נוגעת ללב במיוחד, לא רק מפני שהיא עשויה טוב יותר, אלא מפני שהיא מציגה באופן מעניין בהרבה את החברה שסובבת את הגיבורים. אבל מעבר לזה, מעניין להביט בהבדלים האידיאולוגיים בין הגירסה האמריקאית לזו התאילנדית. בפרסומת התאילנדית, החסד מהווה אך ורק פרומו להצלחה אישית ואחריות אינדיבידואלית. מוכר הנודלס דאג לילד העני למשככי כאבים לאמו ומרק ליום אחד – והאחרון מינף את החסד בכדי ללמוד, להצליח ולתרום לעולם כרופא. רק מתוך המעמד הזה, שהשיג לא רק באמצעות החסד אלא גם בעבודה עצמית קשה, הוא מצליח להשיב למיטיבו כגמולו. בגירסה האמריקאית, ובהתאם לאופנות העכשוויות, אין זכר לעיקרון ההצלחה האישית.  קיבלת חסד והחזרת אותו, בלי הקשר ובלי הסבר. גם האלמנט של יחסי הגזע – בולט מאד בסרטון האמריקאי אך נעדר כמובן מזה התאילנדי.

בגירסה האמריקאית, יותר מכל, אפשר לראות גישה שאני מכנה "חסד במעגל סגור". במהותה, היא דומה לסיפורי מוסר נוצריים מהסוג שמספרים בכנסיות כפריות: עשית מעשה טוב, קיבלת מעשה טוב בחזרה, חשבונאות נקייה. אם היא היתה מוגבלת רק לסרטון השראה, דיינו, ובאמת שאין לי טענות נגד הקליפ הויראלי של דהאר מאן בפני עצמו. הבעיה היא, שמבני העומק שלו דומים יותר מדי לתפיסת העולם הנפוצה כיום בחוגים פרוגרסיביים מערביים, כאילו כל מה שקורה לך, לטוב או לרע, הוא תוצאה ישירה של מה שעושים לך אנשים אחרים. אם הם טובים אליך (במיוחד בהקשר של כסף, נדבה או העדפה מתקנת), יהיה לך טוב, אם הם רעים אליך – יהיה לך רע. ועכשיו תחשבו על האופן שבו נתפסת ההיסטוריה האפרו-אמריקאית בבון-טון השמאלי. הבעיות, הכשלים והמעקשים בדרכה של הקהילה השחורה להצלחה כלכלית וחברתית הם כמעט תמיד, תוצאה של גזענות, קרי – תפיסות ומעשים של לבנים כלפי הקהילה השחורה, ואוי למי שיערער על כך. שום דבר לא מיוחס למה שהקהילה עושה, או יכולה לעשות בעצמה, מתוך שלילה מוחלטת של "סוכנות" (agency), כלומר, יכולת לפעול ולהשפיע על המציאות בעצמך. מכאן נגזר שכדי לקדם קהילות חלשות צריך לשפוך תועפות של חסד, למשל כספי רווחה או העדפה מתקנת. הכשלים שנוצרים עקב כך (מלכודות עוני, למשל) לא מעניינים, כי החסד הרי נע במעגל סגור. אם נתנו לך טובין והתייחסו אליך יפה, יהיה לך טוב בלי קשר אמיתי למה שאתה עושה או לנסיבות חיצוניות. זאת בניגוד לסרטון התאילנדי,  תוצר של חברה שבה עבודה עצמית קשה נחשבת עדיין לערך שיש לעודד.

************************ ספוילרים לסרט "העבר את זה הלאה" (Pay it Forward) ******************

לבסוף, אני דווקא רוצה לחזור ל"העבר את זה הלאה", הסרט שקליפ ההשראה האמריקאי מבוסס עליו. כיצירה אופטימית ואפילו נאיבית, "העבר את זה הלאה" מספר על ילד שעושה חסד עם הסובבים אותו, תוך בקשה שיעבירו את הטובה הלאה. במהלך העלילה, שרשרת המעשים הטובים מתפתחת אקספוננטיאלית ונעה בכיוונים לא צפויים. אבל מה שמעניין באותו הסרט, חרף הנאיביות שובת הלב שלו, היא שהחסד אמנם מאיר את העולם, אך לאו דווקא נע במעגל סגור, ולא בהכרח חוזר לאלו שהניעו את גלגל הצדקה מלכתחילה. הילד גיבור הסרט נרצח בסופו של דבר דווקא בגלל מעשי החסד שלו. בסופו של דבר, "העבר את זה הלאה" מציג מסר הרבה יותר מעמיק וריאליסטי לחיים: נסה לשפר את העולם, ולהעביר את מה שנתנו לך הלאה, אך דע שלא מדובר בחסד אגב אורחא, שמחליף מאמץ, עבודה ואחריות אישית. ובעיקר – דע שמה שנתת לא בהכרח יחזור אליך, בוודאי שלא ישירות. אף אחד לא יכול להבטיח לנו שהמאמצים שלנו לשפר את העולם יישאו פרי, אבל כדאי, אפילו חובה, לנסות כמיטב יכולתנו.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-יולי 4, 2020, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. אדיר. 🤷‍♂️🤷‍♂️🤷‍♂️🤷‍♂️
    אתה צריך למצוא מישהו שיתרגם את המאמרים שלך לאנגלית ולבנות אתר זהה באנגלית.
    פעמים רבות רציתי להעביר את המאמרים שלך הלאה לחברים שאינם דוברי עברית.

  2. זה מבוסס על סרט סינגפורי.

  3. אני במקרה חי בתאילנד. הנסיון שלך ללמוד על התרבות התאילנדית מתוך סרטון סוחט דמעות ובאותה הזדמנות לרדת על האמריקאים, לא נכון ולא צודק. התרבות התאילנדית מושפעת עמוקות מהדת הבודהיסטית שאחד מעקרונותיה החשובים הוא הקארמה. חוץ מזה, יש בתאילנד מספיק גזענות ושחיתות, מספיק כדי לערער את התזה שלך. מה אני רוצה לומר? פנטזת על התאילנדים ללא כל בסיס עובדתי אבל נפלת בין הכסאות ..

    • יוסי, איפה כתבתי בפוסט שבתאילנד אין גזענות ושחיתות? דיברתי בסך הכל על הנחת יסוד סמויה מאחורי סרטון פופולרי, הא ותו לא. אני מאד שמח ללמוד מהפרספקטיבה שלך כמי שחי בתאילנד, אבל לא כדאי לייחס לפוסט הזה טענות שאין בו.

  4. סרטי "העבר את זה הלאה" דומים במהותם לסרטי נקמה וקארמה. מעשה מביא לתוצאה. פגעו בי – אני אנקום, ובזאת "איישר" את הפרדיגמה. גם סיפורי בלשות כוללים "הפרת הסדר" (רצח וכד) והחזרת הסדר על כנו על ידי פיענוח הפשע בידי הבלש. אלה רעיונות שמעצבים דיעות של אדם מהשורה, החי בעולם של עוול וצדק. אבל – מה לעשות – וחלק גדול מהעולם האמיתי חי בעולם של אינטרס ומימושו. אגואיזם וניצול הזדמנויות. אבל לא מקובל לחנך אותנו על בסיס זה ומועדף לבנות את "מעגל האיזון". אולי חברתית קשה יותר לסבול את "עד מתי רשעים יעלוזו" וחוסר הצדק ולכן יש צורך לבנות אגדות של "כל כאלב ביג'י יומו", מה שפשוט לא נכון.
    שאלת המקופחים הצועקים הפוטרים עצמם על ידי הטלת האשמה – ומכאן הפתרון – על אחרים מתכתבת עם ממצא פסיכולוגי מוכר משנות ה 70 לפיו תלמיד שטוען שקשייו בלימודים נובעים ממורה דפוק או סיבה חיצונית אחרת – יצליח פחות מתלמיד שמטיל אחריות על עצמו. אלה שני סוגי טיפוסים שונים. וכך גם בחברה כולה – יש כאלה שבוחרים בגאולה דרך קונפורמיות, אחריות אישית וחוסר האשמת האחר (אובמה) וכאלה דרך האשמה אבל אנחנו שומעים יותר על המאשימים כי זו דרכה של התקשורת – לחזק קונפליקט.

    • בני, זו תגובה מאד מעניינת מבחינת התובנות שבה. יש לציין אבל כמה דברים. ראשית כל, תורת הקארמה הבודהיסטית, כשמסתכלים עליה במלוא תחכומה ולא במובן של דרשות עממיות, לא בהכרח מניחה "מעגל סגור". כלומר, יש איזה חשבון שייסגר בסופו של דבר באופן סימטרי. להיפך – קארמה (וזה העומק במושג הבודהיסטי המקורי) מניחה הרבה מאד השפעות לא צפויות שמסלימות ומשנות זו את זו ונובעות מהתלות ההדדית של כל הדברים זה בזה.

      כמובן, הרעיון של "הדם הנקי" שזקוק לאיזון, או נקמה (ולהיפך: מעשה טוב שמכפר על עוול ומכסה את החשבון) הוא רעיון די עתיק שקיים עוד ביהדות (למרות שיש בה גם השקפות הפוכות) אבל ביתר שאת בנצרות. מכיר את הסיפור על הנביא זכריה שנרצח בבית המקדש, ושלולית הדם שלו בעבעה, ורק התערבות הבבלים ששחטו שם כוהנים גרמה לדם הנקי להירגע? מהנצרות הוא כמובן חדר לספרות המערבי על כל רבדיה. האזכור שלך לספרות הבלשים מרתק. ממש תודה על זה! נתת לי הרבה מאד חומר למחשבה.

  5. אם איני טועה כתבה זו כבר הופיעה?

    בתודה ובהערכה רבה

    פרופ' אורי אדלמן

    0543423096

    uriedelm@gmail.com

  6. אני אוהב מאד את הכתבות שלך, ובעיקר את אלה על הנאצים, שכן אני ניצול שואה בעצמי.

    אבל אנא, משהו חדש.

    בתודה ובהערכה רבה

    פרופ' אורי אדלמן

    0543423096

    uriedelm@gmail.com

    From: Uri Edelman [mailto:uriedelm@gmail.com]
    Sent: Saturday, July 04, 2020 1:49 PM
    To: 'הינשוּף'
    Subject: RE: [‎פוסט חדש] חסד במעגל סגור: על סרטונים סוחטי דמעות והנחות יסוד סמויות

    אם איני טועה כתבה זו כבר הופיעה?

    בתודה ובהערכה רבה

    פרופ' אורי אדלמן

    0543423096

    uriedelm@gmail.com

  7. בני כהן הפתיע אותי, בכך שקישר בין הסרטים של Pass it forward לבין הסרטים של הבלש (או האיש שאינו בלש ומגיע לשלב שבו הוא נוקם); האמת – יש דמיון רב בין סרטים/סיפורים כאלה.

  8. עם כל הכבוד לסרטונים מקננת בי ההרגשה שהם מבוימים. עובדה. היה צלם ״במקרה״ בזמן האירוע.
    שני הסיפורים סוחטי דמעות. כניראה שיש לשני אלו שהעלו אותם סיבה לעשות זאת.
    הסיבה הסתמית של ראו אפשר לעשות טוב לא נראת לי כאן.
    את הסרט של להעביר הלאה ראיתי לפני שנים רבות. הסרט נגע לליבי ומאז כאשר מזדמן לי הגורל אני עושה את המחווה הפשוט הזה.
    הסרט מומלץ לכל אחד לצפיה.

  9. עדו סוקולובסקי

    אני ראיתי את הסרט והתרשמתי שהוא נוצרי מאוד. אימא קדושה שמגדלת ילד מיוחד, אבא נכה שאיננו אביו האמיתי. הילד מפיץ טוב וחסד בעולם ונרצח (באופן שרירותי ובלי קשר לעלילה, סתם ככה) כמו ישו.
    לדעתי הסוף מסגיר את מהותה של הנצרות. היא כאילו עוסקת בחסד ובעשיית הטוב אבל מתחת לכל זה היא דת של קורבן אדם

    • אני חושב שזה נכון, כמובן, אבל לא בטוח שאני מסכים עם הניואנס שעולה מהניסוח שלך. כן, קורבן אדם, אבל לא קורבן אדם כמו שהאצטקים הקריבו, אלא מישהו שמקריב את עצמו בשביל להציל אחרים ולכפר על חטאיהם.

  10. úåãä ãðé îøú÷ îàåã! ìäúøàåú àééìú

    [cid:1a497aa9-f105-481f-9645-a4883d3fd93d]

    ________________________________

  11. בעיית לשון וחשבון: לחסידי תקינות פוליטית, "אחריות אישית" היא FOUR LETTER WORD.

  12. יש לא מעט האשמת הקרבן בטענות שלך לגבי הקהילה השחורה בארצות הברית – כאילו הם נמצאים במצב שלהם כי התרבות האמריקאית מתייחסת למעשי חסד כמעגל סגור ולא מתייחסת לאתוס של ההשקעה העצמית.
    דבר ראשון, החברה שחרטה על דגלה את האתוס של כל אחד יכול להצליח אם הוא ממש מתאמץ זאת החברה האמריקאית, וניתן להזכיר את הסרט "המרדף אחר האושר" בהקשר הזה.
    דבר שני, הקהילה השחורה בארצות הברית נתקלת בחסמים עצומים, גלויים וסמויים, ליציאה מהמצב הסוציואקונומי בו היא נמצאת. ישנם אזרחים רבים בארצות הברית, שחורים כלבנים, שהם דור שני ושלישי לעוני, ומאמץ עצמי אינו מספיק כדי לחלץ אותן משם, הם זקוקים לסיוע חיצוני ולהסרת חסמים.

    • אף אחד לא תומך בהסרת חסמים – ככל שהם קיימים – יותר ממני. אך צעדים כאלו חייבים להיות קונקרטיים, ולא להחליף מחוייבות לאחריות אישית ועבודה קשה. הבעיה היא ש״סיוע״ יכול רק להעמיק עוני ואומללות במקום לשפר את המצב.

  13. נו טוב. הרבה לפני פרסומות וסרטונים ויראליים, ואפילו לפני האינטרנט, הייתה הבדיחה הישנה ההיא על מיליונר אמריקאי שמספר לנכדו איך הוא התעשר:
    – כשהגעתי לאמריקה, היו לי רק 10 סנט. אז קניתי תפוח, שטפתי אותו, ומכרתי ב-20 סנט.
    – ואחר כך?
    – כשהיו לי 20 סנט, קניתי שני תפוחים, שטפתי אותם ומכרתי ב-40 סנט.
    – ואחר כך?
    – קניתי ארבעה תפוחים, שטפתי, ומכרתי ב-80 סנט.
    – נו, ואחר כך?
    – ואחר כך הדודה שלי מתה והשאירה לי מיליון דולר בירושה.

    ובמילים אחרות, השקעה עצמית ועבודה קשה זה טוב, אבל צריך גם לא מעט מזל. מצד שני, לא כולם יכולים או צריכים להיות עשירים. הורדת ציפיות קלה יותר ומועילה יותר.

  14. הנה עוד דרך להביט בזה:
    לזכויות באופן כללי, ובפרט לזכות לקבל הזדמנויות להתקדם בחיים – יש שתי גישות. על פי הגישה הימנית, זכויות הן פרס על התנהגות טובה. אם אתה שייך לקהילה ש"מתנהגת לא יפה" או נחשלת, זה בסדר לתת לך פחות זכויות.
    הגישה הפרוגרסיבית, בצורות הפחות טפשיות שלה, טוענת שזה הפוך, ושזכויות והזדמנויות הן תנאי להצלחה של קהילה (ושל פרטים בקהילה הזו).

    מה שאתה מזהה כהצלחה של הגישה הפרוגרסיבית אני רואה אחרת. לא זה פשוט נראה כמו פסימיות לנוכח ההצלחה המסחררת של הימין בארה"ב. זה כל כך ברור שאם אתה בן מיעוטים הסיכוי שלך להתקדם אפסי, שאין שום טעם בהעמדת פנים כאילו "יהיה טוב" והמירב שניתן לצפות לו הוא רגע של חסר פה ושם.

  15. דניאל רק יהלום

    היי דני, אני מעריץ גדול שלך, גם בתור תלמיד תואר ראשון להיסטוריה שעד למתודיקה שלך (ואני יודע מחברים מהעברית שההערצה היא לא בכדי) וגם בתור יפנופיל חובב, אבל אני לא כ"כ מסכים עם הניתוח שאתה מביא פה על אייג'נסי (לא שאני מומחה גדול בסוציולוגיה או בפסיכואנליזה).
    אני מסכים איתך על המוסר הנוצרי, בשני הסרטונים הוא ניכר (מעניין בעיניי איך סרטון תאילנדי, שהיא באמת ארץ בודהיסטית-היניאנית עושה את הגלגול למוסר נוצרי, אבל זו אולי לא כזאת שמינייה באוויר), ודווקא יש איזה היפוך. הסרטון האמריקאי מראה תמונה יותר קוסמית, של מעשה טוב שהשתלם בסוף (ממש כמו בדימוי המערבי של הקארמה), ובסרטון התאילנדי ה"תשלום" על המעשה הטוב הוא תוצאה ישירה, וזו דווקא חשבונאות יותר נקייה, עם פחות "מגע אלוהי". אבל בכל אופן, הקפיצה משם לדיבור על האופן שבו השיח בשמאל האמריקאי (שאם להיות כנים, אפילו שאני עמוק בשמאל, חושב שהוא נגוע בפוסט-מודרניזם רלטיביסטי, ששם דגשים מיותר על שפה ועל סימובליזם) עוקר מהקהילה המוחלשת (marginalized) את הסוכנות בכך שהוא מטיל את כל גורלם על הנסיבות ההיסטוריות שבהן הם נתונים, נראה לי אישית דיבור קצת שטחי ביחס ליריעה הנרחבת מאוד של השיח המדובר.
    בגדול האתוסים האמריקאים, גם בקרב הקהילה השחורה הם אתוסים ליברליסטיים של הגשמה עצמית, "יציאה מהבוץ" וכיו"ב (דוגמא לא מושלמת אך קלה לשליפה היא ראפרים בכללי אבל ספציפית חברי ההרכב פאבליק אֶנֶמי שבאלבומים הראשונים שלהם תמצא טקסטיים על הגבול הקומוניסטי אך את שלושת חברי ההרכב תמצא היום בתור סופר-סטארים, חלקם משתתפים בתכניות ריאליטי וכו'), והשיחה שמוביל השמאל באמריקה נוגע לאחריות של המדינה והקהילה ביחס לדיכוי המערכתי בן מאות השנים שעד היום הדיו מהדהדים ברוב מדינות ארה"ב. אני לא יודע אם בכלל ישנה אפשרות לדבר באופן קוהרנטי על סוכנות של קהילה. סוכנות במובן הזה הוא מושג של יחידים (ומי לא מכיר את הקלישאה הקולנועית של הנער השחור מהשיכונים שצריך להימנע מלהסתובב עם האנשים הלא נכונים ובסוף גם מגיע לקולג', because he didn't make any excuses). יכול להיות שבין דפי כתבי העת של החוג למגדר ולביקורת-חברתית (critical theory – איך זה נכתב בעברית?) ניתן למצוא כל מיני מאמרים על איך דיכוי של טרנס* אפרואמריקאיות מחלחל תפיסת המין של גברים לבנים הטרוסקסואליים ומייצר אצלהם דעה קדומה כנגד העסקת שחורים (כמובן שאני מגזים בכוונה), אבל רוב השיח כמו שאני נחשף אליו הוא שיח של שיוויון הזדמנויות. כלומר, אתה לא יכול להכחיש את ההשפעה הקונקרטית שיש בהכרח לנסיבות ההיסטוריות ולמעשים של אחרים על בן אדם – אם תדקור אותי אדמם וכולי, כמובן שיש למטבע שני צדדים. אני אמנם לא קוהרנטי (כבר שעה מאוחרת ואני אמור לפתור מבחן בית ולא להגיב בבלוגים) אבל כשאני שומע ביקורת שכזאת ("השיח השמאלי מייצר אנטגוניזם שמוציא מהשחור את הסוכנות שלו ומטיל עליו היסטוריה של דיכוי במקום לתת לו מקום להתפתח" או תמונת המראה: "השמאל האמריקאי מאשים לבנים על העבדות אפילו שהם לא עשו כלום והם לא אשמים על מה שקרה לפני מאתיים שנים ושהם נולדו לבנים") מעקצצת לי איזו תחושה שיש פה שימוש קצת מדאיג באיזשהו איש-קש, (שאני חייב להודות שהוא דיי מוצדק, השמאל האמריקאי כמאמר אחד ממורי "נכשל בכל הזירות") שמזכיר לי ותסלח לי על ההשוואה הלא מחמיאה, קצת את הרצאותיו של ד"ר ג'ורדן פיטרסון, בשעה שבדר"כ ביקורת חברתית לא מגיע בוואקום. קהילות מוחלשות הן אכן כלשונן – מוחלשות. הכרה באחראים להחלשה הזאת (לא באשמים! באחראים.) היא שלב ראשון בשביל לפתוח את האפשרות הריאלית של אדם מקהילה כזאת לקחת אחריות אקטיבית על חייו. בסופו של דבר – אם הזר לא היה קונה להם את העוגה, לא הייתה להם עוגה ליום ההולדת של הסבא, וזהו.
    (כהערת שוליים אוסיף שלישראל ערך העבודה הגיע דרך השמאל ולא דרך הימין, גם אם הוא התכתב אח"כ באופן כמעט סימביוטי עם האתוס האמריקאי שאחז בנו בפראות מאז שנות השבעים. ושהלוואי שבעבודות ההגשה שלי אצליח לירוק כאלו מגילות כמו שאני מטריח אותך איתן בכזאת קלות ואעמוד בתאריכי ההגשה, ברשותך אחזור לאניטה שפירא.)

    • דניאל, תודה על המחמאות ועל התגובה המעמיקה והמפורטת. אני חושב ששני הסרטונים מציגים תפיסה מוסרית בינארית, ואין צורך לייחס (בהכרח) זה את זה התאילנדי לתפיסה של מוסר נוצרי. בניגוד לתפיסה הבודהיסטית-פילוסופית המורכבת יותר של קארמה, הגירסה העממית של הקארמה, שרוב הבודהיסטים לומדים, תואמת בהחלט למסר של הסרטון. מה שעניין אותי במיוחד, אבל, היה דווקא *ההבדל* בין הסרטונים. נכון – אם לא היו נותנים לסבא עוגת יום הולדת, לא היתה לו עוגת יום הולדת, באותה מידה שאם היו לא היו נותנים לאמו של הילד התאילנדי משככי כאבים ומרק צמחוני, אולי היא לא היתה שורדת את המחלה שלה ובנה לא היה הופך לרופא. אבל שים לב לפרט של הפיכה לרופא. כל אדם יודע, ולכן לא צריך לומר זאת במפורש, שלצד החסד, ילד עני שהופך לרופא עובד קשה, מתאמץ וקורע את עצמו – ולכן יש כאן מרכיב משמעותי מאד של מאבק אישי ושיפור עצמי שפשוט לא מופיע בסרטון האמריקאי.

      אני לא מסכים איתך בנוגע לחברה האמריקאית. האתוס של שיפור עצמי הוא, במידה רבה, נחלת העבר, הן בקרב רוב מובילי הדעה של הקהילה האפרו-אמריקאית ובמיוחד בשמאל הפרוגרסיבי. עצם הביטוי שהשתמשת בו, "מוחלשים", מייצג ומשקף את התפיסה הזאת. כשאנחנו אומרים שקהילה מסויימת היא "חלשה", הביטוי הוא נייטרלי, ואז אפשר להתווכח עם אותה החולשה מקורה בעיקר בגורמים פנים קהילתיים או בהחלשה מכוונות או לא מכוונת מבחוץ. ברגע שאתה אומר "מוחלשים", הינדסת את השפה וקבעת מראש את המסקנה עוד לפני שהדיון התנהל. למשל, ואני מעלה כאן רק נושא אחד שאפשר לקרוא עליו בספרי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה רבים, בקהילה האפרו-אמריקאית רווח ביטוי שנקרא going white, שהוא מעין ביטוי גנאי לשחור שלמד, הצליח ועלה במעמד החברתי שלו. חברה שזרם מרכזי מתוכה מתייחס בשלילה ללימודים והצלחה, האם אי אפשר להניח שהדבר הזה מסייע להשאיר אותה מאחור, לצד גורמים חיצוניים כמו גזענות ממשלתית? שים לב שגם האסייאתים בארה"ב סבלו מגזענות דורסנית, וגם המהגרים הניגרים הם שחורים, אולם ההצלחה של שתי הקהילות הללו גדולה בהרבה מזו של הקהילה האפרו-אמריקאית.

      לבסוף, אינני רואה שום עלבון בהשוואה לד"ר ג'ורדן פיטרסון. לא מסכים לכל דבריו, אבל הוא עומד באומץ מול הבון-טון השמאלי הדורסני ועל כך יש להעריך אותו.

      • דניאל רק יהלום

        תודה על התגובה העניינית!
        אני מן הסתם לא מסכים עם חלק מהותי מהתגובה (ומיותרת דעתי על הגותו של ד"ר פיטרסון, שכבודו במקומו באמת מונח ולפי השמועות צריך גם לאחל לו בריאות שלמה), אבל גם הגיבו מעלי בצורה יותר מדוייקת וגם חבל לשפוך יותר מדי מילים.
        אבל בכ"מ אני לא חושב שהשימוש במילה "מוחלשת" הוא קביעה מראש של סוף הדיון אלא נקיטת העמדה בתחילתו, לומר, שזו לא אמירה שפותחת דיון על מצב הקהילה המדוברת, אלא נקודת פתיחה שמניחה מראש את התנאים שצריך להתמודד איתם, ואתה כהיסטוריון מכיר טוב ממני את התנאים הספציפיים של הקהילה האפרו-אמריקאית שעם כל הכבוד, שונה מהותית מהתנאים של המהגרים האסייתים או היהודים שהגיעו מרקעים שונים בשלבים שונים מאוד של התפתחות האומה, אני אישית חושב שיש אמת, ואם האמת משמשת מישהו כתירוץ כדי לא לשפר את חייו, רק אז היא יכולה להחשב כ"מסייע להשאיר מאחור" המעכב אותו. אבל את עובדת היות האפרו-אמריקאים מוחלשים אי אפשר, להבנתי להכחיש ככזאת (או כמאמר הקומיקאי כריס רוק – "בשביל לגור בוילה איש לבן צריך להיות רופא שיניים, איש שחור צריך לדעת לעוף"). מטבע הדברים אני לא מכיר היטב כמוך את ספרי הסוציולוגיה (ובטח שלא את האנתרופולוגיה) אבל עדיין קשה לי לראות בר דעת, בטח בר דעת אקדמאי (שמי כמוך יודע שנדרשת עבודה מרובה כדי להגיע להיות כזה) שחושב שלא נדרשת יוזמה אישית, עבודה קשה ומוכנות לקחת אחריות אישית ללא תירוצים כדי להגיע להישגים משמעותיים בחיים. אני כמובן מסכים איתך שקיימים אנשים כאלה בבון-טון של השמאל האמריקאי (וזכורה לי תקרית בה ד"ר למגדר האשימה את סלבוי ז'יז'ק בגזענות ובשנאת נשים על זוטות), כמו שגם אנטישמיות לא חסרה באותם מעגלים, אפילו שאני מסתייג ממושגים כאלה (שמזכירים לי מפלצות דמיוניות כמו "מרקסיזם-פוסטמודרני-תרבותי").
        אבל כמו שאמרו לפני – זכויות בסיסיות (כמו, רחמנא לצלן, עוגת יום הולדת לאיש זקן) אינן פרס, אלא כלשונן – זכות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: