איך אפשר לפרש את האירועים האחרונים בארצות הברית, כמאבק נגד אי צדק היסטורי או כהתבצרות בעמדה של קורבן נצחי? בטור אורח לינשוף, טוען שלום בוגוסלבסקי שבתגובה למאבק הזה, הציבור נוטה להסתדר סביב שתי דעות מנוגדות, אך שוות בבעייתיות שלהן. במקום זאת, הוא מציע מודל אחר שיסייע לנו להבין את המציאות באופן מעמיק יותר כהתפתחות על ציר הזמן. ינשוף פוליטי-מדיני על עלבון קבוצתי, הצלחה אישית ודינמיקה של מאבק. וגם על הרצל.

האירועים האחרונים בארה"ב מהווים דוגמא מובהקת לפוליטיקה שסובבת סביב טענות לאי צדק ואפלייה, שבה הציבור נוטה להסתדר סביב שתי עמדות מנוגדות אך שוות בפרובלמאטיות שלהן: האחת, שטיעוני אפלייה ואי צדק אינם רלוונטיים משום שגם אם הם נכונים, או היו נכונים בעבר, הם מהווים התנערות מאחריותו של הפרט על חייו. מוטב אם הפרט והקהילה ייקחו אחריות על חייהם וישפרו את מצבם. התמקדות בהאשמת כוחות חיצוניים כמו החברה והמדינה, לא רק שלא מחזקת את הקהילה אלא מחלישה אותה, משום שהיא מעודדת את הקהילה לא להסתמך על עצמה אלא לצפות לישועה מאותם כוחות חיצוניים שהפלו אותה.

השנייה גורסת שאין זה הוגן או מעשי לצפות מפרט וקהילה לצלוח שורה של חסמים ותקרות זכוכית. יחידי סגולה מסוגלים לעשות זאת, הרוב לא. הדרישה לעשות זאת, מצד אנשים שלעיתים קרובות לא נדרשו לעשות מאמץ עילאי שכזה בעצמם, אינה אלא דרך להתנער מאחריותם לאי הצדק והאפלייה ולשימור ההגמוניה התרבותית והפוליטית שלהם. לכן, מוטב שיפסיקו לגלגל את האחריות בחזרה לקהילה הנזקקת ובמקום זה יושיטו לה יד ויפנו לה מקום ליד השולחן. כרגיל, המציאות קצת יותר מורכבת. שכן יש כמה פאזות הן של טענות לקיפוח והן של הטענות נגדן, שהצירופים ביניהן יוצרים דינמיקה ברורה אך גם מורכבת למדי.

קבוצה ראשונה – תחתית שרשרת המזון: מי שנמצאים בתחתית שרשרת המזון לרוב יטענו לקיפוח ואפלייה. החווייה שלהם תהיה של חוסר אונים ביחס לכוחות חיצוניים. אנשים שנולדו וגדלו במציאות שבה המודל הזמין להצלחה הוא סוחר הסמים או הסרסור, ומודלים חיוביים יותר הם פנטזיה שמרצדת על מסך הטלוויזיה, לרוב יישארו במצב שאליו נולדו. רק מתי מעט יחידי סגולה, בצירוף בלתי מצוי של מוטיבציה פראית, חוכמה ומזל, ייצאו משם. ייתכן שהגורמים ההיסטוריים שהביאו את קהילתם למצבה כבר לא פעילים יותר, אבל היא התדרדרה כל כך ששיקום ללא הושטת יד מבחוץ כבר קשה מאוד.

קבוצה שנייה – המעפילים:  יש כאלה שהצליחו לטפס משם. לרוב, אלה הם אנשים שקרובים מאוד לטיפוס הראשון, אך צירוף הנסיבות שלהם היה הרסני פחות והטיפוס למעלה היה בעל סיכויים גדולים יותר מלכתחילה. עבור אנשים כאלה עיסוק בפוליטיקה, וכן תלונות על חוסר צדק ואפלייה, אינם אלא בזבוז אנרגיה. שכן השקעת אותו המאמץ בשיפור מצבם האישי יישא פירות רבים יותר. המשאבים מוגבלים ולכן אנשים כאלה מרגישים בצדק שהאחד חייב להגיע על חשבון השני. לעתים קרובות, טענות פוליטיות בדבר אי צדק ייראו להם לא רק מיותרות ומסיחות דעת אלא גם מזיקות, מטופשות ואף צבועות ונצלניות, בין השאר משום שמי שמעלים אותן באופן אפקטיבי שייכים לרוב לטיפוס השלישי שיתואר להלן.

קבוצה שלישית – חסרי המנוח: הרמה הבאה הם אנשים שהגיעו מאותה קהילה שמצבה רע בשל נסיבות היסטוריות ו/או עכשוויות של חוסר צדק. אך בשל תכונותיהם האישיות ולרוב גם בשל נסיבות חיים מקילות יותר הצליחו להשתחל להגמוניה האקדמית, התקשורתית או האמנותית. למרות שמצבם האישי לא רע, חוויית הזרות, הגזענות והאי צדק שהם חווים חדה יותר משל עמיתיהם לקבוצה משני הסוגים הראשונים. הם לא חיים בקרב קהילתם אלא כמיעוט בתוך קבוצה הגמונית. הם נמצאים באינטראקציה יומיומית קרובה איתה וחשופים לאינסוף בדיחות, הערות, עלבונות ואי נעימויות שונות. הם גם מכירים את ההגמוניה מבפנים, מזהים את חולשותיה ויודעים לנסח את מחשבותיהם ולהפיץ אותן ציבורית.

קבוצה רביעית – המרוצים: לצדם, יש קבוצה דומה אך כזאת שהשתלבה במנגנונים מדינתיים, בפוליטיקה ובעולם העסקים. היא עשתה זאת באמצעות קבלת כללי המשחק המקובלים ולכן גם תגן עליהם, תדברר אותם ותטען שהם מאפשרים הצלחה. עובדה, הם הצליחו. אם הקבוצה השלישית תתיימר לייצג את הקבוצה הראשונה, הקבוצה הרביעית תתיימר לייצג את הקבוצה השנייה. וכמובן שבין הקבוצה השלישית והרביעית יש כל מני מערכות יחסים, שכן הן נפגשות באותם המסדרונות. היחסים יהיו, לרוב, עכורים ביותר, אך יהיה גם מעבר בין הקבוצות. בן לקבוצה השלישית שהצליח במיוחד יכול לעבור לקבוצה הרביעית, בן לקבוצה הרביעית שמעמדו נשחק יכול לשחק את המשחק של הקבוצה השלישית.

אך לדינמיקה המעמדית הזאת מצטרפת דינמיקה דומה שפרושה על ציר הזמן.

אדם או קהילה שסובלים מחוסר צדק ואפלייה יתחילו את מסעם להעצמה והצלחה בטענות וטרוניות. הם יגידו לעצמם: "אתה לא אשם. עשו לך עוול. מגיע לך יותר טוב מזה". בין אם זה נכון ובין אם לא (ולרוב, זה נכון במידה זו או אחרת), עמדה כזאת נדרשת לאדם כדי לזקוף את ראשו, לרבע את כתפיו ולהכריז עד כאן! אני לא מוכן שהעולם יעולל לי את מה שהוא עולל לי עד עכשיו.

העימות מול הכוחות המאיימים או המפלים דורש מהקהילה להתארגן, ללמוד ולהתחזק. הקהילה נעשית לטובה, חזקה ואפקטיבית יותר מעצם ניהול המאבק המאורגן. היא דורשת דברים ומשיגה אותם וכך לא רק מקבלת דברים שהיא צריכה אלא גם חווה חוויות של עוצמה והצלחה שדרושות לאדם ולקבוצה כדי לעשות חיל. מכאן, יש שתי דרכים ללכת בהן.

דרך אחת היא שמירה על איזון עדין בין אלמנט העימות והטענה לאי צדק לאלמנט ההתחזקות והשיפור העצמי. כשהתנועה קוצרת הצלחות ושיעור האי צדק כלפיה קטן, הצורך בעימות קטן אף הוא ומאפשר להתמקד יותר בהצלחה ושיפור המצב. אידיאלית, הסיפור נגמר בזה שאי הצדק הופך לזיכרון היסטורי רחוק, בני הקבוצה יכולים להשתתף כשווים במשחק המריטוקרטי והעניין מפסיק להיות סוגיה פוליטית. לרוב, זה לא קורה.

הדרך השנייה הולכת לכיוון ההפוך. לעתים קרובות, דווקא כשהמהלך מתחיל להצליח, הקולות שבאים בטענות, שמאשימים כוחות חיצוניים ודורשים צדק לא קטנים אלא גוברים. מדוע זה קורה?

ובכן, סיבה אחת היא חיצונית. זהו דפוס קבוע, שכוחות גזעניים ומדירים עולים ומתעצמים דווקא בזמן שהקהילה המודרת מצליחה להתחזק ולהשתלב ודווקא בתגובה להתחזקותה והשתלבותה. שכן עבור מי שמעוניינים להדיר את הקהילה הזאת, הצלחתה הופכת אותה למאיימת יותר ולכן לשנואה יותר. המצב האובייקטיבי של הקהילה אמנם משתפר, אך חוויית העויינות, הגזענות והעלבון דווקא נוכחת יותר וגם יש לקהילה יותר כלים להשמיע את קולה ולהיאבק נגד זה.

יש גם סיבה פנימית. מנהיגים ומובילי דעה שצמחו באותו שלב ראשון פשוט ממשיכים לעשות את הדברים שהם עשו קודם. אולי באותו שלב כבר נדרשת אסטרטגיה אחרת אבל הם לא יודעים לעשות שום דבר אחר ומעדיפים להמשיך למחזר את הדברים שהביאו הצלחה לקהילתם וגם להם אישית.

אליהם מצטרפים מנהיגים צעירים, שלא נדרשו לעשות את הזינוק הנחשוני שבין האשמה עצמית לתביעה לצדק אלא גדלו על ברכי התביעה לצדק. הם חווים את הצדק הבלתי מושלם שהדור הקודם השיג במאמץ רב לא כניצחון אלא כעלבון לצדק המלא שמגיע להם. הם גם התחילו ממקום מועצם יותר ולכן מראש, יכולים להרשות לעצמם להפנות יותר משאבים לפעילות ציבורית. הם רואים את המנהיגים הישנים כמתונים מדי, ככאלה שהתעייפו, התפשרו ושנטשו את המאבק כדי לעשות לביתם והם מוכנים להזיז אותם הצידה כדי לעשות את אותם הדברים שהם עשו באופן חד ומדויק יותר ולעתים קרובות גם בצורה קיצונית יותר.

אם כל זה לא מספיק מורכב, אז דינמיקה דומה מתרחשת על ציר הזמן ברמת הפרט. אדם צעיר שהגיע מהתחתית מצליח למשוך את עצמו למעלה. שם הוא מגלה שסביבתו, שמורכבת מאנשים שלא נדרשו לעשות שום מאמץ מיוחד כדי להגיע למקום שאליו הוא טיפס בשיניים ובציפורניים, מקבלים משרות טובות יותר, נהנים מרשת קשרים טובה יותר, שולטים בקודים וסאבטקסט תרבותי שזרים לו ומעליבים אותו בשלל דרכים שהם בעצמם לא מודעים להן. הוא זועם, הוא במעמד שבו הוא יכול להשמיע את קולו, הוא פותח במלחמה והוא מצליח להשיג הישגים גם לקהילתו וגם לעצמו. ואז, כשהוא מבוגר ומנוסה יותר ויש לו משפחה לפרנס, הוא מעדיף לעשות לביתו וגם חושב שהקהילה השיגה לעצמה מקום חזק מספיק כדי לבנות את עצמה באופן פוזטיבי. דבר שלדעתו יהיה פרודוקטיבי יותר בשלב זה מהתבוססות נצחית בטענות על אי צדק.

העניין הוא שכל הפאזות השונות הללו שקיימות גם בתוך הפרט, גם בתוך הקהילה וגם על ציר הזמן, תמיד מתקיימות במקביל. בכל נקודה בזמן יש אנשים ששקעו לתחתית וכוחם מספיק בקושי כדי להרים קול צעקה, אנשים שהצליחו וממליצים לכולם לעזוב את הפוליטיקה ולעשות לביתם, משוררים זועמים שצוברים הון תרבותי בשל הזעם שלהם ומשוררים פחות צעירים וזועמים שכבר חושבים על קרן הפנסיה.

כל קהילה שנמצאת בתהליך של התמודדות עם אי צדק כלפיה תכיל את כל הקולות, הכוחות והדינמיקות הללו בו זמנית. ואם זה לא גרוע מספיק, אז כדאי לציין שבשביל קבוצות ואנשים שונים זה לגמרי נכון להימצא בשלבים השונים הללו בנקודת הזמן הנוכחית – ולפעמים זה גם לא נכון להם. הרי זה לא חדש שאנשים עושים לפעמים את הדבר הנכון ולפעמים את הדבר הלא נכון, וזה לא טריוויאלי לדעת להבדיל ביניהם.

כמובן שאותם אנשים שמתנגדים לקהילה הזאת או לתביעותיה הפוליטיות, יכולים לבחור עם מי מהנ"ל הם מתמודדים. בפוליטיקה, כולם נוהגים לבחור את ה"נציגים" הנוחים להם של "המחנה השני" ולמקד את הזרקור על האנשים והטיעונים שהכי קל להתמודד נגדם.

למתנגדים, יהיה נוח לנופף במשורר או האקדמאי הזועם שכבר קצר שורת הצלחות לקהילתו ולעצמו אך למרות זאת נתקע בעמדת הקורבן הנצחי במקום להפנות את ההון שצבר לבנייה והעצמה. במיוחד אם מה שהוא אומר נחשב למטופש ומעצבן. למתנגדים יהיה גם נוח לנופף בייאוש, האלימות והעילגות של אלה ששקעו לתחתית שממנה קשה להתרומם וישמחו להביא כדוגמא נגדית את חבריהם שכן התחילו להתרומם מעט ודחו את הפוליטיקה כדי לרכז אנרגיות בשיפור מצבם האישי, או בכאלה שהצליחו בחיים – וגם השיגו הישגים לקהילתם – ע"י קבלה של כללי המשחק של ההגמוניה.

קבוצה גדולה וחזקה יותר יכולה לצייר את מתנגדיה באופן שטחי, מאיים ומטופש באמצעות בחירת דמויות וטענות מסויימות והתעלמות מאחרות בקלות רבה. וזוהי אסטרטגיה אפקטיבית מאוד לא רק משום שהיא פוגעת תדמיתית בקבוצה שאתה מתמודדים אלא גם משום שהיא מגבירה את המתחים הפנימיים בה ופוגעת ביכולתם של הגורמים השונים בה, שנמצאים במקומות שונים ובשלבים שונים, לשתף פעולה.

יש הרבה דוגמאות שכולנו מכירים, לכל אחד מסוגי האנשים ומהשלבים שהם נמצאים בהם. לא צריך להרחיק לארה"ב. אפשר להתחיל מתולדות הציונות ולשאול מדוע דווקא הרצל, העורך הווינאי המפורסם, שמצבו האישי והפוליטי היה טוב מזה של רוב היהודים (אם לא בני האדם בכלל) בעולם, חש עצמו נעלב ע"י האנטישמיות של סביבתו, אולי הנאורה ביותר באירופה באותו זמן, עד כדי כך שבחר להוביל את התנועה הציונית. כאן, אני מעדיף להשאיר זאת כמודל מופשט, ומזמין את הקורא/ת לנסות להציב בו אנשים ומצבים מוכרים לו/ה.

כמובן שמודל מורכב הוא נוח פחות לעבודה מאיזו דיכוטומיה פשוטה מהסוג הנפוץ כל כך בפוליטיקה. אבל אפשר להציב דיכוטומיה פשוטה גם כאן: האם אנחנו חושבים שבמקרה בו אנחנו דנים יש אי צדק, ולו בצורת אבני דומינו שממשיכות ליפול בשל עוולות היסטוריות שכבר לא מתקיימות? אם כן, צריך לתקן זאת גם אם כל מני צורות התמודדות עם אותו אי צדק לא מוצאות חן בעינינו וגם אם אנחנו לא בהכרח מזדהים עם האופנים המוצעים לתקן את הדרוש תיקון. אם אנחנו חושבים שאין אי צדק כזה, יהיה נחמד אם טענותינו יסתובבו סביב הטיעונים והאנשים הטובים והמאתגרים ביותר ולא סביב האלימים והמטופשים ביותר שהצלחנו למצוא. אולי זה פחות אפקטיבי, אבל נראה לי ששמירה על תרבות פוליטית סבירה היא רעיון טוב כשלעצמו.

לפרופיל הפייסבוק של שלום בוגוסלבסקי