המדריך המלא לאכלולי שתולי: דינמיקה של עלבון ומאבק

איך אפשר לפרש את האירועים האחרונים בארצות הברית, כמאבק נגד אי צדק היסטורי או כהתבצרות בעמדה של קורבן נצחי? בטור אורח לינשוף, טוען שלום בוגוסלבסקי שבתגובה למאבק הזה, הציבור נוטה להסתדר סביב שתי דעות מנוגדות, אך שוות בבעייתיות שלהן. במקום זאת, הוא מציע מודל אחר שיסייע לנו להבין את המציאות באופן מעמיק יותר כהתפתחות על ציר הזמן. ינשוף פוליטי-מדיני על עלבון קבוצתי, הצלחה אישית ודינמיקה של מאבק. וגם על הרצל.

למצולמים אין קשר לכתבה. Credit: Creatista, depositphotos.com

האירועים האחרונים בארה"ב מהווים דוגמא מובהקת לפוליטיקה שסובבת סביב טענות לאי צדק ואפלייה, שבה הציבור נוטה להסתדר סביב שתי עמדות מנוגדות אך שוות בפרובלמאטיות שלהן: האחת, שטיעוני אפלייה ואי צדק אינם רלוונטיים משום שגם אם הם נכונים, או היו נכונים בעבר, הם מהווים התנערות מאחריותו של הפרט על חייו. מוטב אם הפרט והקהילה ייקחו אחריות על חייהם וישפרו את מצבם. התמקדות בהאשמת כוחות חיצוניים כמו החברה והמדינה, לא רק שלא מחזקת את הקהילה אלא מחלישה אותה, משום שהיא מעודדת את הקהילה לא להסתמך על עצמה אלא לצפות לישועה מאותם כוחות חיצוניים שהפלו אותה.

השנייה גורסת שאין זה הוגן או מעשי לצפות מפרט וקהילה לצלוח שורה של חסמים ותקרות זכוכית. יחידי סגולה מסוגלים לעשות זאת, הרוב לא. הדרישה לעשות זאת, מצד אנשים שלעיתים קרובות לא נדרשו לעשות מאמץ עילאי שכזה בעצמם, אינה אלא דרך להתנער מאחריותם לאי הצדק והאפלייה ולשימור ההגמוניה התרבותית והפוליטית שלהם. לכן, מוטב שיפסיקו לגלגל את האחריות בחזרה לקהילה הנזקקת ובמקום זה יושיטו לה יד ויפנו לה מקום ליד השולחן. כרגיל, המציאות קצת יותר מורכבת. שכן יש כמה פאזות הן של טענות לקיפוח והן של הטענות נגדן, שהצירופים ביניהן יוצרים דינמיקה ברורה אך גם מורכבת למדי.

דינמיקה ברורה אך מורכבת. הפגנה של תנועת "חיי שחורים חשובים" בארצות הברית. Credit: Aiirin, Depositphotos.com

קבוצה ראשונה – תחתית שרשרת המזון: מי שנמצאים בתחתית שרשרת המזון לרוב יטענו לקיפוח ואפלייה. החווייה שלהם תהיה של חוסר אונים ביחס לכוחות חיצוניים. אנשים שנולדו וגדלו במציאות שבה המודל הזמין להצלחה הוא סוחר הסמים או הסרסור, ומודלים חיוביים יותר הם פנטזיה שמרצדת על מסך הטלוויזיה, לרוב יישארו במצב שאליו נולדו. רק מתי מעט יחידי סגולה, בצירוף בלתי מצוי של מוטיבציה פראית, חוכמה ומזל, ייצאו משם. ייתכן שהגורמים ההיסטוריים שהביאו את קהילתם למצבה כבר לא פעילים יותר, אבל היא התדרדרה כל כך ששיקום ללא הושטת יד מבחוץ כבר קשה מאוד.

קבוצה שנייה – המעפילים:  יש כאלה שהצליחו לטפס משם. לרוב, אלה הם אנשים שקרובים מאוד לטיפוס הראשון, אך צירוף הנסיבות שלהם היה הרסני פחות והטיפוס למעלה היה בעל סיכויים גדולים יותר מלכתחילה. עבור אנשים כאלה עיסוק בפוליטיקה, וכן תלונות על חוסר צדק ואפלייה, אינם אלא בזבוז אנרגיה. שכן השקעת אותו המאמץ בשיפור מצבם האישי יישא פירות רבים יותר. המשאבים מוגבלים ולכן אנשים כאלה מרגישים בצדק שהאחד חייב להגיע על חשבון השני. לעתים קרובות, טענות פוליטיות בדבר אי צדק ייראו להם לא רק מיותרות ומסיחות דעת אלא גם מזיקות, מטופשות ואף צבועות ונצלניות, בין השאר משום שמי שמעלים אותן באופן אפקטיבי שייכים לרוב לטיפוס השלישי שיתואר להלן.

קבוצה שלישית – חסרי המנוח: הרמה הבאה הם אנשים שהגיעו מאותה קהילה שמצבה רע בשל נסיבות היסטוריות ו/או עכשוויות של חוסר צדק. אך בשל תכונותיהם האישיות ולרוב גם בשל נסיבות חיים מקילות יותר הצליחו להשתחל להגמוניה האקדמית, התקשורתית או האמנותית. למרות שמצבם האישי לא רע, חוויית הזרות, הגזענות והאי צדק שהם חווים חדה יותר משל עמיתיהם לקבוצה משני הסוגים הראשונים. הם לא חיים בקרב קהילתם אלא כמיעוט בתוך קבוצה הגמונית. הם נמצאים באינטראקציה יומיומית קרובה איתה וחשופים לאינסוף בדיחות, הערות, עלבונות ואי נעימויות שונות. הם גם מכירים את ההגמוניה מבפנים, מזהים את חולשותיה ויודעים לנסח את מחשבותיהם ולהפיץ אותן ציבורית.

קבוצה רביעית – המרוצים: לצדם, יש קבוצה דומה אך כזאת שהשתלבה במנגנונים מדינתיים, בפוליטיקה ובעולם העסקים. היא עשתה זאת באמצעות קבלת כללי המשחק המקובלים ולכן גם תגן עליהם, תדברר אותם ותטען שהם מאפשרים הצלחה. עובדה, הם הצליחו. אם הקבוצה השלישית תתיימר לייצג את הקבוצה הראשונה, הקבוצה הרביעית תתיימר לייצג את הקבוצה השנייה. וכמובן שבין הקבוצה השלישית והרביעית יש כל מני מערכות יחסים, שכן הן נפגשות באותם המסדרונות. היחסים יהיו, לרוב, עכורים ביותר, אך יהיה גם מעבר בין הקבוצות. בן לקבוצה השלישית שהצליח במיוחד יכול לעבור לקבוצה הרביעית, בן לקבוצה הרביעית שמעמדו נשחק יכול לשחק את המשחק של הקבוצה השלישית.

לא כולם יכולים לטפס למעלה, ובטח לא באותה הקלות – תמונת אילוסטרציה. קרדיט: CandyboxImages, depositphotos.com

אך לדינמיקה המעמדית הזאת מצטרפת דינמיקה דומה שפרושה על ציר הזמן.

אדם או קהילה שסובלים מחוסר צדק ואפלייה יתחילו את מסעם להעצמה והצלחה בטענות וטרוניות. הם יגידו לעצמם: "אתה לא אשם. עשו לך עוול. מגיע לך יותר טוב מזה". בין אם זה נכון ובין אם לא (ולרוב, זה נכון במידה זו או אחרת), עמדה כזאת נדרשת לאדם כדי לזקוף את ראשו, לרבע את כתפיו ולהכריז עד כאן! אני לא מוכן שהעולם יעולל לי את מה שהוא עולל לי עד עכשיו.

העימות מול הכוחות המאיימים או המפלים דורש מהקהילה להתארגן, ללמוד ולהתחזק. הקהילה נעשית לטובה, חזקה ואפקטיבית יותר מעצם ניהול המאבק המאורגן. היא דורשת דברים ומשיגה אותם וכך לא רק מקבלת דברים שהיא צריכה אלא גם חווה חוויות של עוצמה והצלחה שדרושות לאדם ולקבוצה כדי לעשות חיל. מכאן, יש שתי דרכים ללכת בהן.

דרך אחת היא שמירה על איזון עדין בין אלמנט העימות והטענה לאי צדק לאלמנט ההתחזקות והשיפור העצמי. כשהתנועה קוצרת הצלחות ושיעור האי צדק כלפיה קטן, הצורך בעימות קטן אף הוא ומאפשר להתמקד יותר בהצלחה ושיפור המצב. אידיאלית, הסיפור נגמר בזה שאי הצדק הופך לזיכרון היסטורי רחוק, בני הקבוצה יכולים להשתתף כשווים במשחק המריטוקרטי והעניין מפסיק להיות סוגיה פוליטית. לרוב, זה לא קורה.

הדרך השנייה הולכת לכיוון ההפוך. לעתים קרובות, דווקא כשהמהלך מתחיל להצליח, הקולות שבאים בטענות, שמאשימים כוחות חיצוניים ודורשים צדק לא קטנים אלא גוברים. מדוע זה קורה?

ובכן, סיבה אחת היא חיצונית. זהו דפוס קבוע, שכוחות גזעניים ומדירים עולים ומתעצמים דווקא בזמן שהקהילה המודרת מצליחה להתחזק ולהשתלב ודווקא בתגובה להתחזקותה והשתלבותה. שכן עבור מי שמעוניינים להדיר את הקהילה הזאת, הצלחתה הופכת אותה למאיימת יותר ולכן לשנואה יותר. המצב האובייקטיבי של הקהילה אמנם משתפר, אך חוויית העויינות, הגזענות והעלבון דווקא נוכחת יותר וגם יש לקהילה יותר כלים להשמיע את קולה ולהיאבק נגד זה.

יש גם סיבה פנימית. מנהיגים ומובילי דעה שצמחו באותו שלב ראשון פשוט ממשיכים לעשות את הדברים שהם עשו קודם. אולי באותו שלב כבר נדרשת אסטרטגיה אחרת אבל הם לא יודעים לעשות שום דבר אחר ומעדיפים להמשיך למחזר את הדברים שהביאו הצלחה לקהילתם וגם להם אישית.

אליהם מצטרפים מנהיגים צעירים, שלא נדרשו לעשות את הזינוק הנחשוני שבין האשמה עצמית לתביעה לצדק אלא גדלו על ברכי התביעה לצדק. הם חווים את הצדק הבלתי מושלם שהדור הקודם השיג במאמץ רב לא כניצחון אלא כעלבון לצדק המלא שמגיע להם. הם גם התחילו ממקום מועצם יותר ולכן מראש, יכולים להרשות לעצמם להפנות יותר משאבים לפעילות ציבורית. הם רואים את המנהיגים הישנים כמתונים מדי, ככאלה שהתעייפו, התפשרו ושנטשו את המאבק כדי לעשות לביתם והם מוכנים להזיז אותם הצידה כדי לעשות את אותם הדברים שהם עשו באופן חד ומדויק יותר ולעתים קרובות גם בצורה קיצונית יותר.

האם הוא נתפס על ידי ממשיכיו כמתון מדי? מרטין לותר קינג

אם כל זה לא מספיק מורכב, אז דינמיקה דומה מתרחשת על ציר הזמן ברמת הפרט. אדם צעיר שהגיע מהתחתית מצליח למשוך את עצמו למעלה. שם הוא מגלה שסביבתו, שמורכבת מאנשים שלא נדרשו לעשות שום מאמץ מיוחד כדי להגיע למקום שאליו הוא טיפס בשיניים ובציפורניים, מקבלים משרות טובות יותר, נהנים מרשת קשרים טובה יותר, שולטים בקודים וסאבטקסט תרבותי שזרים לו ומעליבים אותו בשלל דרכים שהם בעצמם לא מודעים להן. הוא זועם, הוא במעמד שבו הוא יכול להשמיע את קולו, הוא פותח במלחמה והוא מצליח להשיג הישגים גם לקהילתו וגם לעצמו. ואז, כשהוא מבוגר ומנוסה יותר ויש לו משפחה לפרנס, הוא מעדיף לעשות לביתו וגם חושב שהקהילה השיגה לעצמה מקום חזק מספיק כדי לבנות את עצמה באופן פוזטיבי. דבר שלדעתו יהיה פרודוקטיבי יותר בשלב זה מהתבוססות נצחית בטענות על אי צדק.

העניין הוא שכל הפאזות השונות הללו שקיימות גם בתוך הפרט, גם בתוך הקהילה וגם על ציר הזמן, תמיד מתקיימות במקביל. בכל נקודה בזמן יש אנשים ששקעו לתחתית וכוחם מספיק בקושי כדי להרים קול צעקה, אנשים שהצליחו וממליצים לכולם לעזוב את הפוליטיקה ולעשות לביתם, משוררים זועמים שצוברים הון תרבותי בשל הזעם שלהם ומשוררים פחות צעירים וזועמים שכבר חושבים על קרן הפנסיה.

באיזו פאזה אתה נמצא? התשובה לא ברורה, ומשתנה על ציר הזמן. קרדיט: Aosmanpeck@gmail.com, depositphotos.com

כל קהילה שנמצאת בתהליך של התמודדות עם אי צדק כלפיה תכיל את כל הקולות, הכוחות והדינמיקות הללו בו זמנית. ואם זה לא גרוע מספיק, אז כדאי לציין שבשביל קבוצות ואנשים שונים זה לגמרי נכון להימצא בשלבים השונים הללו בנקודת הזמן הנוכחית – ולפעמים זה גם לא נכון להם. הרי זה לא חדש שאנשים עושים לפעמים את הדבר הנכון ולפעמים את הדבר הלא נכון, וזה לא טריוויאלי לדעת להבדיל ביניהם.

כמובן שאותם אנשים שמתנגדים לקהילה הזאת או לתביעותיה הפוליטיות, יכולים לבחור עם מי מהנ"ל הם מתמודדים. בפוליטיקה, כולם נוהגים לבחור את ה"נציגים" הנוחים להם של "המחנה השני" ולמקד את הזרקור על האנשים והטיעונים שהכי קל להתמודד נגדם.

למתנגדים, יהיה נוח לנופף במשורר או האקדמאי הזועם שכבר קצר שורת הצלחות לקהילתו ולעצמו אך למרות זאת נתקע בעמדת הקורבן הנצחי במקום להפנות את ההון שצבר לבנייה והעצמה. במיוחד אם מה שהוא אומר נחשב למטופש ומעצבן. למתנגדים יהיה גם נוח לנופף בייאוש, האלימות והעילגות של אלה ששקעו לתחתית שממנה קשה להתרומם וישמחו להביא כדוגמא נגדית את חבריהם שכן התחילו להתרומם מעט ודחו את הפוליטיקה כדי לרכז אנרגיות בשיפור מצבם האישי, או בכאלה שהצליחו בחיים – וגם השיגו הישגים לקהילתם – ע"י קבלה של כללי המשחק של ההגמוניה.

קבוצה גדולה וחזקה יותר יכולה לצייר את מתנגדיה באופן שטחי, מאיים ומטופש באמצעות בחירת דמויות וטענות מסויימות והתעלמות מאחרות בקלות רבה. וזוהי אסטרטגיה אפקטיבית מאוד לא רק משום שהיא פוגעת תדמיתית בקבוצה שאתה מתמודדים אלא גם משום שהיא מגבירה את המתחים הפנימיים בה ופוגעת ביכולתם של הגורמים השונים בה, שנמצאים במקומות שונים ובשלבים שונים, לשתף פעולה.

יש הרבה דוגמאות שכולנו מכירים, לכל אחד מסוגי האנשים ומהשלבים שהם נמצאים בהם. לא צריך להרחיק לארה"ב. אפשר להתחיל מתולדות הציונות ולשאול מדוע דווקא הרצל, העורך הווינאי המפורסם, שמצבו האישי והפוליטי היה טוב מזה של רוב היהודים (אם לא בני האדם בכלל) בעולם, חש עצמו נעלב ע"י האנטישמיות של סביבתו, אולי הנאורה ביותר באירופה באותו זמן, עד כדי כך שבחר להוביל את התנועה הציונית. כאן, אני מעדיף להשאיר זאת כמודל מופשט, ומזמין את הקורא/ת לנסות להציב בו אנשים ומצבים מוכרים לו/ה.

למה דווקא הוא בחר להיאבק עבור העם היהודי? תיאודור הרצל

כמובן שמודל מורכב הוא נוח פחות לעבודה מאיזו דיכוטומיה פשוטה מהסוג הנפוץ כל כך בפוליטיקה. אבל אפשר להציב דיכוטומיה פשוטה גם כאן: האם אנחנו חושבים שבמקרה בו אנחנו דנים יש אי צדק, ולו בצורת אבני דומינו שממשיכות ליפול בשל עוולות היסטוריות שכבר לא מתקיימות? אם כן, צריך לתקן זאת גם אם כל מני צורות התמודדות עם אותו אי צדק לא מוצאות חן בעינינו וגם אם אנחנו לא בהכרח מזדהים עם האופנים המוצעים לתקן את הדרוש תיקון. אם אנחנו חושבים שאין אי צדק כזה, יהיה נחמד אם טענותינו יסתובבו סביב הטיעונים והאנשים הטובים והמאתגרים ביותר ולא סביב האלימים והמטופשים ביותר שהצלחנו למצוא. אולי זה פחות אפקטיבי, אבל נראה לי ששמירה על תרבות פוליטית סבירה היא רעיון טוב כשלעצמו.

לפרופיל הפייסבוק של שלום בוגוסלבסקי

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-יולי 11, 2020, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 19 תגובות.

  1. עדו סוקולובסקי

    ועדיין לא הבנתי איך הזעם הצודק של עדות המזרח מביא לשלטון אשכנזי מיליונר מקיסריה שמשתעמם מהם

    • כי הם נהנים להישאר בפוזיציה הזו של הקורבנות:

      * היא הופכת אותם אוטומטית למוסריים יותר (כי הם סבלו ונוצלו ולכן תמימים)
      * היא מעבירה להם תקציבים ללא תמורה מעשית
      * היא הופכת אותם לצודקים תמיד
      * היא לא דורשת מהם לקחת אחריות על מצבם, להשתנות ולהשתפר (או להתאמץ בכלל).

      אותו הדבר נכון גם לפלשתינאים, שמסרבים להקים מדינה כבר שלושה עשורים: זה נוח יותר להישאר במצב הקיים, לקבל תרומות ולהיתמך ולהימנע מהחלטות קשות.

    • מדהים. הצלחת במשפט אחד להפגין בוז, זלזול, גזענות ובורות.
      אני ממוצא מזרחי. לא מכיר אחד בטווח הגילאים שלי (40 מינוס) שמרגיש זעם או איזה המצאה נוספת של השמאל המנסה לעצמו איך "ההמונים הנבערים" לא מצביעים לו. לדור הילדים שלי זה לא מזיז את ה…
      אני אנסה לתמצת לך בקצרה למה רב יוצאי עדות המזרח מצביעים לימין:
      1. ההיסטוריה של הסבים. אם יוצאי אירופה חוו את השואה והאנטישמיות האירופאית, הסבים שלי חוו את שנאת היהודים המוסלמי. הסבא העיראקי שלי סיפר שלי על האנטישמיות במוסול, והסבא הטברייני שלי מהישוב הישן סיפר של פרעות תרפ"ט, 1936-1939 ואיך הערבים רצחו את אח שלו ושרפו לו את החנות. תוסיף את זה שידעו ערבית כשפת אם ושמעו את כל "האהבה" שהוגנה כלפינו בתחנות השידור הערביות ואת שוד הרכוש שלהם ותוכל לקבל תמונה של רמת החיבה שהם רחשו לשכנינו.
      2. מסורתיות. רב עדות המזרח יותר מסורתיים מיוצאי אירופה. גם החילונים שביננו גדול יותר מחוברים למסורת ישראל. כתוצאה מכך האמונה שזו ארצנו וויתר על חלקי מולדת הוא מעשה שלא ייעשה הינה נפוצה יותר בקרבם.
      3. מוביליות חברתית. גופי השמאל מדברים הרבה על סוציאליזם ושיוויון אבל בפועל מה שחשוב להם זה שימור מוקדי הכח. אני נמצא עמוק בתוך העשירון העליון מבחינה כלכלית ויש לי מספיק חברים ממוצא אשכנזי שעשו כסף בזכות אותה הגמוניה. דוגמאות: 2 אנשים (אחד מעמק יזרעל ואחד מהשרון) שבגלל שבמקור הם ממושבים קיבלו "אישור" מהמדינה לבנות וילה כבנים ממשיכים. אחד מכר אותה בסכום מכובד והשני משכיר אותה ונהנה ממשכורת נוספת באדיבות הרגולציה הסוציאליסטית של ממשלת ישראל. חבר נוסף שהתמחה כעו"ד בבית המשפט העליון כי לאבא שלו יש קשרים שם. הליכוד איפשר מוביליות אדירה גם לעדות המזרח (אישית אני נגד כל אפליה כזו ובעד שחרור אחיזת החנק של המדינה בכלכלת ישראל, אבל זה מסביר מדוע צעירים רבים מעדיפים להצביע לליכוד).
      4. אסון אוסלו. חלק גדול מהחברה בישראל, חווה את הסכם אוסלו כאסון שהביא עימו גל אדיר של פיגועי התאבדות. אם לפני עוד ניתן היה לשכנע אנשים ב "מזרח תיכון חדש" אז אחרי האינתיפאדה השניה גם זה נמוג. אני מכיר הרבה אנשים שהצביעו לרבין ב-92 (הייתי צעיר מדי, אבל ההורים שלי הצביעו לו) ורואים בזה טעות אדירה.
      5. חוסר הפטריוטיות של השמאל. מנהיג צריך להיות כזה (או להקרין) שאכפת לו מהציבור שלו. השמאל נתפש כגוף שיותר מעניין אותו זכויות אדם אוניברסליות ו"צדק קוסמי" מאשר להגן על הציבור בישראל. דוגמאות: בני גנץ אומר שסיכן חיילי גוחני כדי למזער פגיעה בערבים בעזה. פעילים למען "מסתננים" בדרום ת"א שהפכו את חיי התושבים המקומיים (המזרחיים) שם לגיהנום.

      שים לב, רשימה שלמה שביבי לא מוזכר בה במילה.

      6. רשימת מועמדים "מגוחכת" מצד השמאל – אם זה בני גנץ שהיה ברור לכל בר דעת שאינו בשל להיות ראש ממשלה (ורק עכשיו כל הכביסה המלוכלכת יוצאת) או יאיר לפיד שלא הייתי ממנה אותו לועד של הבניין שלי. אז כן, האשכנזי המיליונר מקיסריה עדיף עליהם. בתור שכן אן חבר, גנץ עולה עשרות מונים על ביבי. בתור ראש ממשלה אני רוצה בן זונה עם סכין בין השיניים שיילחם על האינטרסים שלי (ולכן הרבה הצביעו לשרון גם כשחתך לשמאל ודחף את ההתנתקות).

      • בתור מזרחי (למחצה) רציתי להודות ליניב על התגובה שלו.
        אני מסכים עם כמעט כל מילה. אני גם נתקל הרבה בבורות מהצד האשכנזי-שמאלני בנוגע למזרחיים ומה שמניע אותם (אשכנזים ימניים דווקא מבינים טוב מאוד מזרחיים).
        לדוגמא, נתקלתי פעם בהסבר מאוד מגוחך שמזרחיים הפכו לימניים בגלל הקירבה שלהם מבחינה תרבותית לערבים, אז הם "הפכו לאומניים כדי להוכיח את עצמם בפני ההגמוניה הציונית" או שטות דומה לזה. בתור מישהו שרוב משפחתו מצד האב האשכנזי חיה בחו"ל, ספגתי דווקא יותר מהתרבות המזרחית של אמא שלי ואני מבין טוב מאוד איך מזרחים חושבים ותופסים את עצמם (עד כדי הפרשי דורות כמובן). זה פשוט מדהים איזה בורות יש בקרב חלק מהשמאל לגביהם.

      • נ.ב.
        יש תת-קבוצה בקרב המזרחים שדווקא כן מתאימה לתיאור של ywelis וזה השמאל המזרחי (הרדיקלי) שפשוט אימץ את תפיסת העולם הפרוגרסיבית. אני יכול להביא כדוגמא מישהו כמו הני זובידה שהפך את עצמו כמעט לקריקטורה אבל יש עוד הרבה כאלה.

      • עדו סוקולובסקי

        בעצם בסוף אתה הולך ומוכיח את הנקודה שלי עבורי. בכל רשימת הנימוקים שנתת לא הזכרת את נתניהו כי הוא באמת האנטיתזה לכל אחת מהסיבות.
        בני עדות המזרח הם מסורתיים? נתניהו התחתן בנישואים רפורמיים וידועה חיבתו למסעדות שרצים. על מעללי הבן שלו במועדון חשפנות מיותר להרחיב את הדיבור (ולא ניכנס כאן לדעתה של ההלכה על לוקחי שוחד. מסתבר שזה לא מקומם אף אחד בציבור הדתי. מזרחיים או אשכנזים)
        התרפסות בפני ערבים? היכן ההמון הזועם שיבעיר את הרחובות כאשר נתניהו מעביר מזוודות עם כסף לחמאס ושיריוניות לאבו מאזן?
        ביטחון? מי אישר למכור צוללות מתקדמות למצרים?
        מוביליות חברתית? נניח בצד את השאלה איך החבר המושבניק שלך הסתדר כל כך טוב אחרי ארבעים שנה תחת שלטון הימין ונסתכל על נתניהו. כמה צנעני או בוזגלו יש שיכולים לקבל 100,000$ על הרצאה? נתניהו הוא האבטיפוס של אדם שהתקדם בזכות קשרים ומעמד.
        זיקה לארץ? האיש חי את רוב חייו הבוגרים בחוץ לארץ לפני שנבחר ב96 לראשות הממשלה.
        שים לב שאני מצידי לא מתווכח עם הטענות שהעלית. נכון, לא נכון – כל הטענות האלו מסבירות דבר אחד בלבד. למה יש שנאה לשמאל, אין אפילו התחלה של הסבר למה נתניהו הוא התשובה.

      • יניב כבר ניסח תשובה עבור עדו סוקולובסקי:
        נא לקרוא את סעיף 6 שוב. גם אני לא הייתי רוצה את נתניהו בחוג החברים/מכרים שלי אבל הוא פשוט הרע במיעוטו.
        אני מציע למי שרוצה קצת להבין יותר למה זה נכון, לקרוא את "הנסיך" (או תרגום טוב יותר – "הריבון") של מקיאוולי. הוא מסביר שם מאוד יפה איך שליטים שוחרי טוב אך חלשים (או לא יוצלחים) ממיטים יותר סבל על הנתינים שלהם משליטים תקיפים יותר. הוא ראה מזה הרבה בתקופתו וזה נכון גם לתקופות אחרות.

      • עדו סוקולובסקי

        נעשה סדר.
        א. התשובה הזאת לא קשורה לרשימת הנימוקים הארוכה שנפרשה כאן. לפי הטיעונים האחרים: מסורתיות, חשש מהערבים, כעס כלפי מושחתים ומתנשאים, חוסר מוביליות חברתית – נתניהו היה אמור להיות האחרון שיבחרו בו. הוא בדיוק ההיפך מכל אחד ואחד מהדברים האלו
        ב. מנהיג תקיף? נתניהו? אתם צוחקים עלי? האיש הכי סחיט, הכי לחיץ והכי היסטרי. מישהו שמפחד פחד מוות לעשות משהו – לכיוון ימין או שמאל – שמקבל החלטות רק כאשר באמת אין לו ברירה. זה המנהיג התקיף שלכם?

  2. יש הרבה קבוצות שסבלו מקיפוח ואפלייה, היהודים, היפנים בארצות הברית, הסינים, מן הסתם גם היספאנים בארצות הברית…. אבל למה רק לשחורים יש תגובה אלימה…. נקודה למחשבה

    • עדו סוקולובסקי

      אולי כי אסרו במשך 400 שנים על שחורים ללמוד קרוא וכתוב

      • 400 מאז מתי – מזמנם כעבדים אצל הסוחרים המוסלמים או לפני?

        גם העבדים ביוון ורומא לא השכילו ברובם; האיכרים בימי הביניים עד הצמיתים ברוסיה.

      • עדו סוקולובסקי

        ובאמת לא זכור לי שהצמיתים ברוסיה הצליחו כל כך

      • האיסור ללמד עבדים קרוא וכתוב הונהג רק כמה עשרות שנים לפני מלחמת האזרחים בארה"ב, ורק בחלק ממדינות הדרום (ראה עמ' 59 כאן: https://scholarworks.wm.edu/cgi/viewcontent.cgi?article=5623&context=etd)
        באופן עקרוני, לבעלי עבדים היו סיבות טובות דווקא לעודד את עבדיהם לרכוש מיומנויות חדשות: עבד מיומן יכול לעשות יותר דברים ולהביא רווח גדול יותר לבעליו. הסיבה לאיסור הספציפי בכמה מדינות הדרום הייתה כמובן הרצון למנוע מהעבדים חשיפה לתעמולה נגד העבדות ויכולת התארגנות.
        הנקודה הזאת היא מינורית לכשעצמה, אבל מסתתרת מאחוריה בעיה גדולה יותר. אנחנו רגילים לחשוב על תופעות שליליות (בעינינו) ככאלה וכאלה בלבד — למשל, העבדות זה נורא, ולכן לא יכול להיות שהיה בה איזשהו היגיון או תועלת למעורבים בה מלבד בעלי העבדים עצמם (שהיו כמובן אנשים רעים מעצם היותם בעלי עבדים).
        אבוי, העולם האמיתי מורכב הרבה יותר, והעבדות היא תופעה היסטורית רחבה ועתיקה בהרבה מימי הדרום האמריקאי. היא התקיימה, כמובן, גם ביבשת אפריקה עצמה, בה בעלי העבדים היו שחורים לגמרי. (מי לעזאזל מכר את כל העבדים לסוחרים מאירופה או מהמושבות האמריקאיות?) היכולת ללמוד על תופעות מעברה של האנושות בלי לקפוץ הישר לשיפוט מוסרי היא מיומנות חשובה, שלמרבה הצער הולכת לאיבוד באקלים של רשתות חברתיות והתופעות שהן מייצרות.

      • עדו סוקולובסקי

        אני לא מכיר מספיק היסטוריה של ארצות הברית ואולי באמת רק קרוב למלחמת האזרחים היה עליהם איסור ללמוד קרוא וכתוב. עד אז לא היה צריך איסור כזה כי זה היה מובן מאליו. נערה לבנה שלימדה עבד לקרוא ננזפה על ידי אביה שהסביר לה מדוע עבד שיודע קרוא וכתוב לא יהיה שווה כלום בתור עבד. משום מה הוא לא הסכים איתך מני וכמוהו כל שאר בעלי העבדים. למעשה הרצון שרוב האנשים יהיו אנאלפביתים ורק שכבה דקה של משכילים תדע קרוא וכתוב קיים עוד מימי יוון העתיקה וגם ברוסיה הצארית הייתה התנגדות קשה לכך שבני איכרים ידעו קרוא וכתוב כי הם צריכים לעבוד בשדה וזה רק יכניס להם רעיונות לראש.
        השאלה שאיתה התחלנו הייתה מדוע מצבם של השחורים לא משתפר לעומת מצבם של יהודים או קוריאנים. נתתי הסבר אפשרי והתשובה שקיבלתי היא ששחורים נדפקו גם במקומות אחרים בעולם. איך זה עונה לטענה שלי?

      • אוהל הדוד תום? אתה יודע מתי זה נכתב, נכון? כמו שאמרתי, מצב העבדים בדרום האמריקאי אכן הידרדר בעשורים שלפני מלחמת האזרחים, כששאלת העבדות הפכה לסלע מחלוקת פוליטית בלתי-נגמרת.
        עכשיו, העבדות האמריקאית היא בפני עצמה תופעה די חריגה בהיסטוריה הכללית של העבדות. ההתעקשות לחלק את העולם לקטגוריות מובחנות זו מזו (למשל, בני אדם לעומת רכוש), וצמיחת הכלכלה הקפיטליסטית סביב מושג הרכוש, לא עשו טוב לבני אדם שנחשבו לרכוש. בתקופות מוקדמות יותר, קיומם של עבדים יודעי קרוא וכתוב לא הפתיע איש (יש כמה וכמה אזכורים לכך בעולם העתיק), ובמדינות האסלאמיות מהמאה התשיעית בערך, כוחות הצבא העיקריים הורכבו מעבדים, כיוון שלאלה לא היו קשרים משפחתיים ושבטיים שיחבלו בנאמנותם לשליט. (למרות זאת, העבדים האלה הפכו בהמשך לשליטים בעצמם, ואנחנו מכירים אותם בתור ממלוכים.)
        כל זה, כמובן, לא ממש נוגע לשאלה מדוע מצבם הכלכלי והחברתי של השחורים בארה"ב בשנת 2020 גרוע יותר, בהכללה, מקבוצות אתניות וגזעיות אחרות. מי שרוצה לתלות תופעה חברתית כלשהי בעולם המודרני, עם קצב השינוי המטורף שלו, במשהו שחדל להתקיים לפני 160 שנה (העבדות), פשוט טועה. כמובן, יש סיבות עדכניות יותר, שמעורבות בגזענות נטולת רווח כלכלי מיידי, להבדיל מהחזקת עבדים. למשל, תופעת ה-redlining, שצמצמה מאוד את היכולת של השחורים לצבור הון אחרי השפל הכלכלי הגדול של המאה הקודמת. אלא שבמאה הזאת, צבירת הון באמצעות הבעלות על נדל"ן הופכת קשה יותר לכולם ושיעור הבעלות על נכסי מגורים בקרב הציבור בארה"ב (וגם אצלנו, כמובן) נמצא בירידה ארוכת טווח. זה שוויוני יותר, אבל אני לא חושב שכדאי לנו ללכת לשם.

      • עדו סוקולובסקי

        החלק הראשון של התגובה שלך לא ממש שייך לטענה שלי. העובדה היא שעבדים שחורים בארצות הברית לא ידעו קרוא וכתוב. באותה מידה יהודים גם לפני אלף שנה כן ידעו. אנחנו יודעים שיהודים שהגיעו לארצות הברית כעלובי חיים ממזרח אירופה העמידו תוך דור אחד את כל מצטייני הדיקאן באוניברסיטאות הכי נחשבות באמריקה. אם אנחנו מתגאים באחוז הגבוה של זוכי פרס נובל מקרב היהודים ומסבירים את זה בהיסטוריה של למדנות אז גם ההיפך נכון. אני לא מומחה גדול לאמריקה או לשחורים שם אבל ידוע לי שקריאת ספרים נחשבת דבר שלילי אצל שחורים ונערים שקוראים ספרים מואשמים בכך שהם מנסים להיות כמו הלבנים. זאת תולדה של שנים ארוכות שבהן קריאה נחשבה משהו ששחורים פשוט לא עושים.

      • שים לב מה אתה עושה כאן (מבחינת ההתמודדות עם המצב הקיים, לא מבחינת ניתוח היסטורי). יש בעיה: השאיפות וההישגים של האוכלוסייה השחורה בתחום ההשכלה הם, בהכללה גסה, נמוכים מאלה של אוכלוסיות אחרות. גזענים יתלו את זה באופי האוכלוסייה השחורה. אתה עושה את אותו דבר, אבל מוצא לכך הסבר: פעם החזיקו בשחורים כעבדים ואסרו עליהם ללמוד קרוא וכתוב, אז זה לא באשמתם. רק ששאלת האשמה לא משנה כאן דבר: בין אם מדובר בסיבות ביולוגיות (גזענות) ובין אם מדובר בנסיבות היסטוריות שהסתיימו לפני 155 שנה (עבדות), אין ממש דרך לשנות את המצב בעתיד הנראה לעין.
        למעשה, ספק רב אם זה נכון. לכל הפחות, יש נסיבות הרבה יותר קרובות ורלוונטיות לזמננו שמונעות את התקדמות השחורים בתחום ההשכלה. זה לא רק העוני הבין-דורי המצטבר אלא, למשל, הדרך של מימון החינוך הציבורי בארה"ב, על ידי הרשויות המקומיות – דבר המבטיח שרשויות עם אוכלוסייה ענייה לא יוכלו לתת חינוך ציבורי טוב, ובכך מנציח את מעגל העוני. כמובן, שיטת המימון הזאת אינה גזירה משמיים, ולהבדיל מהעבדות שהסתיימה מזמן, היא מצב מתמשך. אפשר לשנות אותה, אבל הניסיון לעשות את זה לא בהכרח ייצבע בצבעי המאבק בדיכוי גזעי (השיטה פוגעת בעניים מכל הגזעים), והוא כנראה סקסי פחות מהפלת פסלי מצביאים או מדינאים שפעם החזיקו עבדים.

  3. אציע הסבר אחר, כלכלי יותר (משהו שסוציולוגים לא מכירים מספיק וחבל, כי הכלכלה היא פסיכולוגיה של כסף)

    הפער החברתי העמוק באמריקה עומד מאחורי רוב המחאות; וכמו שקבוצות 'מחאה חברתית' מימין כדוגמת 'מסיבת התה' (שנעלמה לה, איש אינו יודע לאן) שהיתה המצאתם הבלעדית של האחים המיליארדים קוך, כך יש מימון של בעלי הון שמתחזק את תנועות המחאה של השמאל (בעיקר מהוליווד).

    הקו של המחאה החדשה משרת יפה את אותם בעלי הון 'מתקדמים', כי הוא מסתיר את מעמדם, שליטתם בנבחרים ובמדיה, רכושם ה'מצחין' (stinky rich) ואת שלל הפריבילגיות שלהם. כאשר הם תומכים במחאה חברתית 'צודקת', הצדקנות מכסה אותם ומסתירה את כל חטאיהם.

    זו עכשיו העונה שלהם, ולכן תשמעו אותם יותר, בלי קשר למציאות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: