הקשר נגד היטלר וסוד הכריזמה המהפכנית

לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל אחד בכדי לקבל משימה מיוחדת. במהרה, מצאה את עצמה בלב מחתרת אנטי-נאצית סודית שתכננה להתנקש בהיטלר, להשתלט על הרייך השלישי ולהפסיק את מלחמת העולם השנייה. "הייתי נפחדת כמו כלבלב," הודתה לימים, "קיוויתי שאשבור את היד ובכך אוכל להתחמק מהמשימה." אבל מרגרטה, כמו קושרים רבים אחרים, הלכה בחבלי קסם אחרי מנהיגי תנועת ההתנגדות, בדרך מסוכנת להפליא שהיתה עלולה להוביל למותה. מדוע? ינשוף היסטורי בטור מיוחד לכבוד יום השנה לקשר ה-20 ביולי 1944, על ההתנגדות הגרמנית להיטלר וסוד הכריזמה המהפכנית.

Credit: fergregory, depositphotos.com

לטור שכתבתי ליום השנה הקודם לקשר, על הפרשה המוזרה של אוטו יוהן, ראו כאן

לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל בכדי לקבל משימה מיוחדת. בקרב חבריה, משפחתה ומכריה נודעה המזכירה כמבקרת חריפה של המשטר, אם לא אנטי-נאצית ממש, אבל ברייך השלישי כמובן אי אפשר היה לבטא את דיעותיך בקול אלא בחוג המכרים הקרוב ממש. הקולונל, הנינג פון טרסקו, היה מוכר לה היטב מהמעגל המשפחתי, והיא בוודאי שמעה רינונים ושמועות שהוא עוסק בפעילות לא חוקית, מסוכנת וסודית כל כך שאי אפשר אפילו להעז ולשאול על פשרה. טרסקו היה קצין קרבי, עד לא מזמן ראש מטה המבצעים של קבוצת הארמיות מרכז בחזית הרוסית. כעת, הוא שהה בגרמניה בחופשת מחלה, ממתין לתפקידו הבא. בפועל, היה אחד מראשי הזרוע הצבאית של המחתרת האנטי-נאצית הסודית שבצמרת הצבא הגרמני.

כשנכנסה למשרדו של טרסקו, הקולונל ביקש מפון אובן להקליד עבורו מסמך. כבר כשהכתיב לה את השורה הראשונה, "הפיהרר אדולף היטלר מת", הבינה שהיא מעורבת לא רק בבגידה בממשלה הנאצית, עבירה שעונשה מוות, אלא בניסיון התנקשות בשליט הכל-יכול של הרייך השלישי. יתר הסעיפים של המסמך היו סנסציוניים לא פחות: הוראות לכבוש את מחנות הריכוז ולהפסיק את פעילותם, לעצור את השרים, מושלי החבלים ומפקדי הס"ס, לפרק את המפלגה הנאצית ולהשליט את הצבא על המדינה. טרסקו, קושר אנטי-נאצי ותיק, היה מעורב בעבר בנסיונות התנקשות בהיטלר, לרבות תוכניות להחדיר פצצה למטוסו ולחסלו באמצעות קצינים מתאבדים עם חגורות נפץ. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא וחבריו פנו לפעילות מחתרתית נגד המשטר הרבה לפני שתבוסת גרמניה היתה ידועה. אבל הניסיון הנוכחי, ללא ספק, היה השיטתי והרציני מכולם.

נקראה למשימה מיוחדת – מרגרטה פון אובן

תנועת ההתנגדות הגרמנית, בראשותו של הרמטכ"ל לשעבר, גנרל לודוויג בק, ובפיקודם המבצעי של טרסקו ועמיתו, קולונל קלאוס פון שטאופנברג, ניצלה תוכנית צבאית לגיטימית שהיתה ידועה בשם "ואלקירי". ואלקירי המקורית היתה מבצע מדף, שנועד לתרחיש של התקוממות עובדי כפייה ברחבי הרייך. רוב החיילים היו כמובן בחזית ובשטחיה השונים של האימפריה הנאצית, והעורף היה חשוף יחסית. הנהגת הצבא פחדה שמיליוני העבדים שהניעו את גלגלי המשק הגרמני יתקוממו וישתלטו על המדינה. במקרה כזה, "ואלקירי" העניקה לראש פיקוד העורף של הוורמאכט סמכות לגייס במהירות כל חייל שימצא ברחבי גרמניה, בין אם מדובר בקורסיסטים, יחידות משמר ואפילו חיילים בחופשה, ולשנע את כל הכוחות הזמינים בכדי לכבוש מתקני מפתח כגון תחנות רדיו, מתקני תקשורת, תשתיות לאומיות ומשרדי ממשלה. טרסקו ועמיתיו בפיקוד העורף, פרידריך אולבריכט וקלאוס פון שטאופנברג, "תפסו טרמפ" על התוכנית, הדירו ממנה את יחידות הס"ס ושינו בה סעיפי מפתח, כדי לאפשר לצבא להשתלט על המדינה במקרה "חירום", דהיינו, מותו של הפיהרר. שטאופנברג וטרסקו תכננו להתנקש בהיטלר באמצעות פצצה, ובכך ליצור את מקרה החירום הזה.

מרגרטה פון אובן, שתיעבה את היטלר ומשטרו, היתה בכל זאת המומה כאשר קראה את המשפט הראשון בתוכנית: "הפיהרר אדולף היטלר מת". קולונל פון טרסקו הוסיף וסיפר לה על פשעיו של המשטר, לרבות רצח של עשרות אלפי יהודים, פשעים שיש לעוצרם בכל מחיר. אבל יש הבדל רציני בין להתנגד לממשלה רצחנית באופן תיאורטי, לבין מעורבות פעילה בבגידה שעונשה מוות בתלייה. "הייתי נפחדת, נפחדת כמו כלבלב," אמרה לימים. "קיוויתי שהיד שלי תישבר, ואז אמצא תירוץ מכובד לסגת מהתוכנית." אבל היא המשיכה לנהל את ענייניהם האדמיניסטרטיביים של הקושרים, ולהיות מעורבת במבצע ואלקירי עד הרגע האחרון. יום לפני ניסיון ההתנקשות בהיטלר, ביקש ממנה טרסקו להתרחק מברלין. "ההפיכה היא עניין של גברים," אמר. "אני רוצה שתהיי רחוקה. אם נצטרך אותך, אשלח מטוס." בכך, ככל הנראה, הציל את חייה.

החוקרים הרבים שכתבו על הקשר נגד היטלר, ביניהם גם אני, שפכו דיו לא מועט על השאלה, מה הניע את הקושרים להתנגד למשטר – האם רק שיקולים פטריוטיים (להציל את גרמניה ממלחמה אבודה) או שמא שיקולים מוסריים (התנגדות לשואה וליתר פשעי המלחמה). מי שיקרא את המקורות הראשוניים למיניהם – יומנים, מכתבים, מסמכים צבאיים, חקירות גסטפו, זכרונות שלאחר המלחמה – ימצא ראיות למכביר לשתי הסברות, והשאלה העיקרית שהחוקרים דנים בה היא איזה מניע היה חשוב יותר. אבל לדעתי, ויום השנה לקשר ה-20 ביולי שחל לאחרונה הוא הזדמנות מצויינות לדון בכך, אי אפשר להפריד את שאלת המניעים משאלה קשורה נוספת: איך הם העזו לעשות את זה? השאלה לא קשורה דווקא למנהיגים, אנטי-נאצים נלהבים, בעלי חזון ואספירציות להנהגה כמו בק, טרסקו ושטאופנברג, אלא דווקא לקצינים ואזרחים, גברים ונשים שהלכו אחריהם, כמו למשל מרגרטה פון אובן. היא עצמה הרי אמרה שהיתה "מפוחדת ככלבלב", ואפילו קיוותה שהיד שלה תישבר ותוכל לסגת מהתוכנית. למעשה, היו דרכים קלות הרבה יותר לעזוב: להיעלם ואפילו להלשין על הקושרים. מדוע היא לא עשתה את זה? השאלה מקבלת משנה תוקף לאור התיאוריה המעודכנת על הפיכות צבאיות, שמלמדת אותנו כי אנשים נוטים לבחור צד בהפיכה לאו דווקא בהתאם לדיעותיהם הפוליטיות, אלא לפי הערכה של סיכונים וסיכויים. ואלו היו לרעת תנועת ההתנגדות הגרמנית, בלשון המעטה.

כאשר מראיינת שאלה את מרגרטה פון אובן את השאלה הזאת בדיוק עשרות שנים לאחר מכן, זו טענה כי טרסקו היה כל כך כריזמטי, שהיא פשוט לא היתה יכולה לסרב. "היתה לו אישיות שסחפה אותך," אמרה, "יכולת מדהימה להתחבר אליך ולרתום אותך אליו. היה בו משהו, איך אנסח זאת," ואז פנתה למראיינת ושאלה: "האם הסתכלת בתמונה שלו? ההשפעה שלו על סביבתו היתה מיידית וחזקה. היו לו קסם אישי – קסם ויכולת לשכנע. פשוט בטחת בו." פון אובן לא היתה היחידה. רבים מאלו שהלכו אחרי טרסקו ושטאופנברג, לעיתים קרובות במחיר חייהם, הודו כי עשו זאת בין היתר בשל הכריזמה של האחרונים. חוקרים לא מעטים ציינו זאת, ויש אף שכתבו על כושר השכנוע של טרסקו ושטאופנברג במונחים המזכירים את תיאור הכריזמה של היטלר, כאילו יכלו להפנט אנשים באמצעות הקול שלהם.

"האם הסתכלת בתמונה שלו"? הנינג פון טרסקו. Bundesarchiv, Bild 146-1976-130-53 / CC-BY-SA 3.0,

אז מה זה בעצם כריזמה? במאמר שכתבתי בזמנו על תנועת ההתנגדות הגרמנית, טענתי שאין לצמצם את השאלה להיבטים טכניים, כגון נימת קול, שטף דיבור, יכולת להציג טיעונים משכנעים או מראה חיצוני. אחרי הכל, תמונה של טרסקו מראה לנו, המתבוננים על הפרשה כיום, גבר גרמני רגיל למדי בגיל העמידה. כאשר אובן שאלה את המראיינת האם היא "הסתכלה בתמונה של טרסקו", היא כאילו ניסתה להעביר לה משהו שהיא עצמה הבינה היטב, אך שהיה קשה לה לבטא במילים. אכן, בכריזמה יש אלמנט חמקמק. אבל אלו שמנסים להסביר אותה רק באמצעות היבטים טכניים, חיצוניים, מתעלמים מכך שהיא תכונה דיאלוגית, התלויה באינטראקציה בין המנהיג הכריזמטי ובין אלו שהולכים אחריו. אחרי הכל, האם אתם יכולים לדמיין מישהו שיסחף באותה המידה קהל של קצינים גרמנים, חסידים בבית כנסת בברוקלין ותושבים של כפר פלסטיני? לקהלים שונים, יש מנהיגים כריזמטיים שונים, מפני שכריזמה שעובדת במקום אחד יכולה להיראות מגוחכת לחלוטין במקום אחר. נסו לשמוע נאומים של היטלר, למשל, היום, ותיווכחו בעצמיכם שאלו יישמעו מגוחכים הרבה יותר מאשר סוחפים. אבל באותה התקופה, הם היפנטו מאזינים.

במקרה של תנועת ההתנגדות, לפחות, שאלת הכריזמה התקשרה באופן הדוק לשאלת המניעים. טרסקו ושטאופנברג היו כריזמטיים לא רק בשל צורת דיבור, טיעון ומראה חיצוני (אם כי אלו בהחלט שיחקו תפקיד משמעותי) אלא גם מפני שהציעו למאזיניהם דרך מוצא פסיכולוגית ומעשית לתסבוכת שנראתה עד אז בלתי ניתנת לפתרון. קצינים ואזרחים שתיעבו את המשטר ואת פשעיו אבל גם ראו את עצמם כפטריוטים גרמנים, לא ידעו כיצד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם ימלאו את חובתם הצבאית למולדתם, לחבריהם ולמורשת הפרוסית שלהם, ישתפו פעולה עם מטרה שנראתה ביניהם שטנית. מצד שני, אם ינסו להתנקש בהיטלר, הם עלולים לבגוד במולדת בשעת מלחמה, לגרום לכניעתה, תבוסתה וכיבושה, ואפילו לפגוע בחזית ולגרום למותם של פקודים וחברים לנשק – מעילה שאין כמותה בחובתם ובאחריותם כמפקדים. טרסקו עצמו ניסח את השאלה הזאת היטב: "מה לנו מכשרונותינו הטקטיים והכלליים, כשהשאלות המכריעות נותרות בלתי פתורות? אנחנו אומרים שאנחנו נלחמים עבור עצם קיומה של המולדת, אך האם מותר לנו להתעלם מכך שהדבר נעשה בשירותו של פושע?"

Credit: Tashatuvango, depositphotos.com

לדעתי, טרסקו ושטאופברג נחשבו לכריזמטיים, מפני שהציעו ליתר הקצינים שבמחתרת מוצא מהמיצר. ראשית כל הם הוכיחו, באמצעות דוגמא אישית, שהתנגדות למשטר והחובה הצבאית אינן באות אחת על חשבון השנייה. טרסקו למשל מילא את תפקידיו הקרביים בהצטיינות, לרבות לוחמה כנגד פרטיזנים ופעולות תגמול אכזריות נגד אזרחים ששיתפו איתם פעולה. באותו הזמן ממש, חירף את נפשו בכדי לחסל את היטלר ולסיים את המלחמה מוקדם ככל האפשר. שטאופנברג הסכים לשאת ולתת עם אויביה של גרמניה, אבל בניגוד לקושרים קיצוניים יותר, כמו קולונל הנס אוסטר, סירב בתוקף למסור מידע סודי לשירותי הביון שלהם. "אני בוגד בממשלה," אמר, "אבל לא במדינה."

שנית, כשדיברו עם אנשיהם, הרבו טרסקו ושטאופנברג להגדיר את היטלר כאויב של המולדת, גרוע לא פחות ואפילו יותר מיתר האויבים בחזית. "אנחנו נחסל אותו כמו כלב שוטה," אמר טרסקו והוסיף כי "איך שלא מכוונים ומשנים, חורבננו תלוי באדם אחד. הוא חייב להיעלם, לנו אין ברירה." כך גם הסביר לאנשיו מדוע הוא מוכן לפוצץ את מטוסו של היטלר, למרות שימותו בפיצוץ גם קצינים חפים מפשע. "במלחמה הזאת אין חפים מפשע," אמר, וממילא בכל פעולה קרבית יש נזק קולטרלי. כשנלחמים באויב – מתים גם חפים מפשע. כשנכשל הקשר, החליט טרסקו להתאבד כי "אני לא אתן לאויב שלנו", קרי הנאצים, "את התענוג לתפוס אותי חי." יש להדגיש כי טרסקו ושטאופנברג דיברו לקהל של קצינים, שעבורו המילה "אויב" היא מילת קוד חזקה ביותר. הם נתנו לאנשיהם להרגיש כי הם שומרים על מורשתם הצבאית, נאבקים למען המולדת באמצעות המלחמה החשאית נגד היטלר, מיעוט נבחר, שותפי סוד שמייחד אותם מהמון הקצינים שסביבם, וכל זאת, בלי להשליך את הערכים שהאמינו בהם עד כה. קציני תנועת ההתנגדות הסכימו ללכת באש ובמים אחרי אלו שנתנו להם מוצא מהמיצר. היכולת לגרום לאלו שהולכים אחריך להרגיש מיוחדים ונבחרים, בלי לשנות את הערכים שלהם מהקצה אל הקצה – מרכיבה, לפחות במקרה הזה – את סוד הכריזמה המהפכנית.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-יולי 25, 2020, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. דני, האם לא הגיע הזמן להעלות את סיפורו של אדמירל ווילהלם קנאריס אודותיו כידוע ערכנו מחקרים וחשפנו עדויות, קרובי משפחה ומסמכים אישיים, מתהום הנשייה ? ואולי גם להתקדם בכיוון הענקת אות חסיד עולם ???…

  2. מאמר מצויין. למרות שידעתי על הקשר זה שנים, בכל זאת חידשת לי ובעיקר בנשוא הכריזמה – נושא נסתר שאינו ברור עד היום.

  3. בזמן ההכנות להתנקשות בהיטלר טרסקו היה מיג'ור גנרל אם אני זוכר נכון. הוא היה נשוי לבתו של אריך פון פלקנהיין.

  4. תודה על המאמר.

    אם לקרוא בהקפדה את השמות של המעורבים בקנוניה עולה דבר מוזר.
    – מרגרטה פון אובן
    – הנינג פון טרסקו
    – קורט פון המרשטיין-אקוורד
    – קלאוס פיליפ מריה יוסטיניאן שֵנק, גראף פון שטאופנברג
    וכדומה.

    האם בכלל היה שם מישהו שלא היה שייך למעמד האצולה?

    • כן, כמה וכמה אנשים. אפילו מנהיג התנועה לודוויג בק לא היה אציל, והיו כמובן כמה וכמה סוציאל דמוקרטים ואנשי איגודים מקצועיים. גם בקרב אנשי הצבא לא כולם היו ממשפחות אצולה. עם זאת, אחוז האצילים בקשר עלה משמעותית על אחוזם באוכלוסיה. זאת בעיקר מפני שלאצילים היו מערכות חברתיות ומשפחתיות שהתבססו על נאמנות, והיו קצת יותר חסינות ואטומות בפני חדירה של הגסטפו.

      • תודה.
        יש עדויות על התוכניות הפוליטיות של אנשי הקשר? האם הם התכוונו לשחזר את הרפובליקה?
        מעניין אם הייתה נשקלת האפשרות להזמין את משפחת המלוכה בחזרה…

      • בהחלט. היו תוכניות שונות ומגוונות. חלק מהן כללו רפובליקה דמוקרטית, אחרות – סוג כזה או אחר של משטר סמכותי רך, לפעמים גם מלוכה חוקתית. לטווח הקצר כולם הסכימו על סוג של ממשלת אחדות בין השמרנים (בק כנשיא, גרדלר כקנצלר, פון הסל כשר חוץ), אנשי הצבא (אולבריכט כשר המלחמה, שטאופנברג כסגנו, טרסקו כמפקד המשטרה, ויצלבן כמפקד הוורמאכט), סוציאל דמוקרטים (לוישנר כסגן הקנצלר, לבר כשר הפנים), ונציגים של הכנסיות הנוצריות האופוזיציוניות ואיגודים מקצועיים נוצריים וסוציאליסטיים. מבחינת פרוגרמה, כולם הסכימו על פירוק המשטר הנאצי ושלום / כניעה מהר ככל האפשר, כינון מדינת חוק אבל לא הרבה יותר מזה. ההכרזות הפוליטיות שהוכנו בזמן הקשר היו סוג של פשרה חפוזה יותר מאשר תוכנית פוליטית של ממש.

      • "זאת בעיקר מפני שלאצילים היו מערכות חברתיות ומשפחתיות שהתבססו על נאמנות, והיו קצת יותר חסינות ואטומות בפני חדירה של הגסטפו."
        ובאופן עקרוני חסינות יותר לפגעי הזמן מסוגים שונים: כלכליים, פוליטיים, וכו' (זאת אומרת, אם לא מנסים להחריב את המערכות האלה בכוונה תחילה; היטלר לא ניסה).
        זה, בעיני, הטיעון הטוב ביותר בזכות קיומה של אצולה — מעמד שאנשיו יכולים לעשות את מה שהם רואים לנכון בלי תלות חונקת בגורמים חיצוניים כגון דעת קהל או לחץ כלכלי. רובם המוחלט יעשו שטויות, כמו רוב בני האדם, אבל די באלה שינצלו את הפריווילגיה המולדת שלהם למשהו מועיל לאנושות.

      • תודה על התשובה. הייתי רוצה לגעת בשני נושאים:

        1. באיזו מידה אנשי הקשר סמכו על בעלי הברית? הרי במהלך ועידת קזבלנקה הוחלט להילחם עד לכניעתה של גרמניה ללא תנאי. או שהם התכוונו לנצל חלוקי דעות בין ארה"ב לבריטניה ולהגיע עם אחת מהן לפשרה? אוסיף בסוגריים כי קשה לדמיין שהם האמינו בפשרה עם ברית המועצות.

        2. ברוב הניתוחים של המצב הפנימי של גרמניה ערב מלחמת העולם השנייה (שיצא לי לקרוא) אין מבחינתי התייחסות מספקת להשפעה אריסטוקראטית על התהליכים הפוליטיים. אני מדבר לא רק על האצולה הפרוסית אלא גם על המשפחות השולטות בממלכות של הדרג השיני (כמו בוואריה) שהיו מרכיבות את האימפריה הגרמנית. הרי למלך – גם אם זה מלך משני – מטבע הדברים היו אמורים להיות מנגנוני השפעה (כמו שירותי ביון פרטיים) שהיו פועלים לא רק בשטח מדינתו הקטנה אלא גם בברלין.

        אודה מראש אם תוכל להתייחס לזה.

      • אשמח מאד להתייחס:

        1. אנשי הקשר ניסו לשאת ולתת עם ארה"ב ובריטניה בכל מהלך המלחמה. קודם כל עם בריטניה, יש לומר. רק במאוחר הם הכירו בחשיבות המכריעה של ארצות הברית. כמעט בכל המקרים, הם קיבלו הן מהבריטים והן מהאמריקאים את אותה התשובה: אין סטייה מנוסחת קזבלנקה של כניעה ללא תנאי. לא זכור לי שהם ניסו לנצל חילוקי דעות בין ארצות הברית לבין בריטניה, שכן בעניין הזה ראו אותן (בצדק) כגוש אחד. היו חלק מהקושרים שקיוו להגיע לפשרה עם ברית המועצות, כולל אפילו שטאופנברג בשלב מסויים, אבל מגעים כאלו אף פעם לא היו רציניים, אם בכלל התקיימו. לרוב, זה היה מעין איום ריק שהקושרים הפנו לבעלות הברית המערביות (אם לא תגיעו איתנו לפשרה, נדבר עם הסובייטים).

        2. אני חושב שההשפעה של האצולה כמעמד היתה מאד נמוכה, מעבר להשפעת העבר. כלומר, בגלל הפריבילגיות של העבר, רבים מבניה היו מבורגים במשרות בכירות בצבא ובמנגנון המדינה, ונשארו בהן (חלקם) גם בזמן מלחמת העולם השנייה.

      • תודה רבה.

        1. מהתגובה של בעלי הברית עולה כי הם לא גילו שום עניין בהצלחת הקשר – וזה כנראה נתן חיזוק שלילי למחתרת הגרמנית. ראוי לציין שבריטים או אמריקנים היו יכולים לתת לאנשים המעורבים בקנוניה קצת תקווה או (במקרה הקיצוני ביותר) הבטחה כוזבת. הצלחת ניסיון המהפך בשנת 1944 הייתה מערערת את עוצמת ההתנגדות הגרמנית כשם שהמהפכה של 1918 ערערה את עמדתו של הרייך השיני במהלך משא ומתן בתום מלחמת העולם הראשונה. זה היה חוסך לבעלי הברית מאות אלפי אנשים במונחי חיי אדם והון תועפות במונחי כסף.
        אז למה הם בחרו לא לשתף פעולה?

        2. משמעות מעמד האצולה אכן ירדה במאה ה-20 אבל – לפי הדוגמה של ארצות אחרות – זה לא מנע ממנה להשפיע כמעט על הכול. כך למשל באיטליה פשיסטית המושל של רומא ערב מלחמת העולם השנייה היה איש ממשפחת קולונה (לצורך השוואה תדמיין נשאשיבי בראש עיריית ירושלים).

        מתווסף לכך גם ניסיון אישי. במזרח גרמניה (אחרי תקופת שלטון קומוניסטי) המצב הוא שונה – כמו גם בחוף הים הבלטי עם המסורת של ערים עצמאיות בעלות שלטון רפובליקני – אבל במרכז ובדרום השפעה אריסטוקרטית צצה בכל מקום.
        ברגנסבורג חלק ניכר של העיר שייך למשפחת טורן וטקסיס – את הטירה שלהם ניתן לראות מרוב הרחובות של מרכז העיר. באאוגסבורג שכונה ענקית שייכת למשפחת פוגר – גם כאן אף אחד לא מנסה להסתיר את הדבר. וכדומה. כמעת בכל מקום נתקלים ברכוש של איזה רוזן או דוכס עם שורשים בעידן ימי הביניים ומסעות הצלב. קשה להאמין שהון כה רב לא מתרגם את עצמו להשפעה פוליטית.

  5. תודה על המאמר.

    אם לקרוא בהקפדה את השמות של המעורבים בקנוניה עולה דבר מוזר.
    – מרגרטה פון אובן
    – הנינג פון טרסקו
    – קורט פון המרשטיין-אקוורד
    – קלאוס פיליפ מריה יוסטיניאן שֵנק, גראף פון שטאופנברג
    וכדומה.

    האם בכלל היה שם מישהו שלא היה שייך למעמד האצולה?

  6. לאור הניתוח המעניין של כריזמה. האם לדעתך כריזמה היא משהו מולד? מדוע יאיר לפיד לא מצליח לשבור את המחסום? האם הבעיה היא כריזמה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: