לאמיר הידד: על הסכם השלום בין ישראל לאיחוד האמירויות

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה כדי "לטפל בעניין לאומי." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי ביניהן. כיצד יש להבין את ההסכם הזה? אם נתרחק לרגע מאירועי היום ונתבונן עליו בהקשר היסטורי ארוך טווח, נוכל לראות תמונה מעניינת למדי, ואולי להבין את השינויים האסטרטגיים במזרח התיכון. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

קרדיט: Rawpixel, depositphotos.com

אמש, 13 באוגוסט 2020, נטש ראש הממשלה בנימין נתניהו במפתיע ישיבת קבינט חשובה בעניין הקורונה. בלי להסתיר את שביעות הרצון שלו, הוא אמר לשרים שהוא "הולך לטפל בעניין לאומי דחוף" וש"תיכף ידעו מדוע עזב." הפצצה נחתה זמן קצר לאחר מכן: בתיווכו של הנשיא דונלד טראמפ, השיגו ישראל ואיחוד האמירויות הסכם שלום היסטורי, שלישי במספר בין המדינה היהודית לשכנותיה הערביות. תמורת נורמליזציה מלאה עם אבו דאבי התחייבה ישראל לדחות את סיפוח הגדה המערבית, וככל הנראה גם לאפשר לעולי רגל מוסלמים להגיע להר הבית תחת חסותו של האמיר. מוקדם עוד לפרש את ההתפתחויות החדשות לעומק, אבל אפשר להציע כמה הערות ראשוניות.

קרדיט: קובי גדעון, לע"מ

במאמרו החשוב על אסטרטגיית העל של מדינת ישראל, זיהה ההיסטוריון יגיל הנקין שתי אסכולות עיקריות במדיניות המזרח תיכונית של ממשלות ישראל לדורותיהן. האסכולות הללו, שהתחלפו ביניהן מדי כמה עשרות שנים, לא חופפות בהכרח לקו השבר בין ימין ושמאל, וממשלות אימצו אחת מהן או החליפו אותה באחרת בלי קשר הכרחי לזיהויין האידיאולוגי הרשמי. האסכולה הראשונה, המזוהה בעיקר עם דוד בן גוריון, גרסה כי ישראל צריכה להיעזר במעצמות חיצוניות, אך לא להיות תלויה יתר על המידה במעצמה אחת ספציפית. במקביל, שאפה מדיניות זו לשלום עם מדינות ערב, אולם בזהירות ובלי להעלות נושא זה לראש סדר העדיפויות. הסכמי שלום, גרסו בן גוריון ויורשיו האידיאולוגיים, אמורים לשקף זהות אינטרסים שכבר קיימת בין ישראל לבין שותפותיה, ולא לשנות את המציאות או ליצור מצב חדש. לכן, סירב בן גוריון לוותר על חלקים מהכינרת או מהנגב עבור הסכמי שלום או אי לוחמה עם סוריה ומצרים, מפני שאלו נתפסו בעיניו כארמונות חול לא יציבים שאינם מצדיקים ויתור על נכסים קשיחים. מאותה הסיבה בדיוק, הסתפקה האסכולה הזאת, לעיתים קרובות, ביחסים חשאיים ולא רשמיים עם מדינות ערביות, מוסלמיות או אפריקאיות, מכיוון שזהות האינטרסים בפועל חשובה יותר משלום רשמי. במילים אחרות, הסכם יהיה סוף תהליך ולא ראשיתו.

האמין בהסכמים כמשקפי מציאות קיימת- דוד בן גוריון. קרדיט: הנס פין, לע"מ

התפיסה השנייה, שהחלה להתפתח בשנות השבעים, נבדלה מקודמתה בשני מדדים מרכזיים. ראשית כל, בשל השינויים הגיאופוליטיים אחרי מלחמת ששת הימים, ישראל הפכה להיות תלויה במעצמה זרה, ארצות הברית, וכושר התמרון שלה הוגבל. ממשלת רבין הראשונה וממשלת בגין שהגיעה אחריה שאפו להסכמי שלום, אך לא כמשקפי מצב קיים אלא כמייצרי מציאות. יגיל הנקין טוען שבעת חתימת הסכם השלום עם מצרים, שררה סתירה מסויימת בין התפיסות של הצדדים. המצרים פירשו את ההסכם ככלי גיאו-פוליטי שיסייע להם להשיג אינטרסים קשיחים (החזרת סיני, הידוק הברית עם ארצות הברית), ואילו הישראלים ראו בו מנוף לפיוס בין העמים, ואולי בין המדינה היהודית לעולם הערבי בכלל.

מאז, התערבבו שתי האסכולות זו בזו. האסכולה שדגלה בהסכמים כמייצרי מציאות הצליחה אמנם, באופן מוגבל אך משמעותי, עם מצרים, אך נכשלה כישלון חרוץ עם לבנון והפלסטינים. "הסכם השלום" עם נשיא לבנון, באשיר אל-ג'ומאייל, נפל לא רק כי נישא על כידוני צה"ל, אלא מפני שהוא לא שיקף ולא התאים למציאות הפוליטית בלבנון. לכן נעלם ונמוג ברגע שכידוני צה"ל התרחקו. אפשר לדון באריכות בסיבות לכשלונו של הסכם אוסלו, ובשאלה מי נושא באשמה לכך. אבל גם אלו שמטילים את האשמה על ישראל, גם אלו שמטילים את האשמה על הפלסטינים או (כמוני) על שניהם, ייאלצו להודות כי הסכם אוסלו היה קשה במיוחד ליישום בדיוק בשל הפער בינו לבין המציאות בשטח (התרחבות ההתנחלויות, פיגועי חמאס) ובין הציפיות של הצדדים בנושאי הגבולות, ירושלים וזכות השיבה. לעומת זאת, הסכם השלום עם ירדן, שנחתם אף הוא בתקופת ממשלת רבין השנייה, היה דוגמא מובהקת לחוזה ששיקף את המציאות בשטח, קרי שיתוף פעולה דה-פקטו וזהות אינטרסים ארוכת-שנים בין הצדדים.

סתירה בתפיסת ההסכם בין הצדדים: בגין וסאדאת באלכסנדריה. קרדיט: הרמן חנניה, לע"מ

בראייה של אסטרטגיית על, המתווה האזורי שביטא את אסכולת "ההסכם המייצר" באופן המובהק ביותר נקשר ביוזמת השלום הסעודית/ערבית של 2002.  לפי תפיסה זו, שהפכה להיות לאבן יסוד באסטרטגיה של השמאל והמרכז הישראלי, הסכם עם הפלסטינים יהיה טריגר או מנוף שייצור מציאות חדשה בשטח, ויביא להסכמי שלום עם כל מדינות ערב בבת אחת. פתרון הסכסוך עם הפלסטינים, שניצב לשיטת חסידי תפיסה זו במרכז העימות הישראלי-ערבי, יפתור באופן אוטומטי את רוב הבעיות האחרות. עד לכשלון הסופי של השיחות עם הפלסטינים בסוף כהונתו של ראש הממשלה אולמרט, היה במתווה זה היגיון מסויים. אולם ברגע שהמו"מ עם הפלסטינים נתקע סופית (ולא משנה באשמת מי) הוא הפך בהדרגה לחזון אוטופי ומנותק מהמציאות האסטרטגית במזרח התיכון.

וכאן אנחנו חוזרים להסכם השלום הממשמש ובא בין ישראל לאיחוד האמירויות. ביממה האחרונה, מבקרים רבים אמרו שאין רבותא בהסכם, מפני שהוא בסך הכל נתן חותמת כשרות פורמלית לשיתוף פעולה חשאי למחצה שהתקיים במשך שנים רבות. לישראל ולאיחוד האמירויות, אחרי הכל, אינטרסים משותפים רבים, הן בחסות אמריקאית, הן במאבק באיראן והן בשת"פ כלכלי וטכנולוגי, וההסכם בסך הכל מבטא אותם. הם צודקים כמובן, וזה בדיוק ההיגיון בהסכם משקף לפי האסכולה הישנה של בן גוריון, שנתניהו מצטייר כאן כתלמידה הנאמן. חלק ממבקרי ההסכם מימין, בעיקר ראשי מועצת יש"ע, תהו מדוע יש לשלם במטבע קשה (דחיית הסיפוח או ביטולו) על הסכם שממילא משקף אינטרסים קיימים. הם עיוורים לכך שגם בהינתן אינטרסים משותפים, איחוד האמירויות היתה חייבת ויתור מסויים מישראל בכדי להתגבר על מכשולים משלה בדעת הקהל המקומית והכלל-ערבית. אולם אין ספק שויתורים אלו שוליים לחלוטין. ישראל, אחרי הכל, אינה נדרשת להחזיר שום שטח, אלא רק להוציא מהמגרש את העז (או שמא הגמל) שהכניסה אליו בעצמה לפני חודשים ספורים.

להוציא מהמגרש עז, או שמא גמל? נוף של דובאי, האמירויות. Credit: Observer, depositphotos.com

גם אלו ששואפים לסיום הכיבוש ולהתפייסות עם הפלסטינים, ואני ביניהם, חייבים לתהות האם ההסכם עם איחוד האמירויות לא משנה את כללי המשחק. בעבר, ניתחתי כאן בהרחבה את הסיבות לכישלון ההיסטורי והמתמשך של התנועה הלאומית הפלסטינית. טענתי שהמנהיגים הפלסטינים לדורותיהם הסתנוורו מתמיכה בינלאומית שהיתה מספיקה בכדי להשלותם שיוכלו לכפות על ישראל ויתורים מופרכים בעיניה, אך לא חזקה דיה בכדי לכפות על ישראל לעשות זאת בפועל. כתוצאה, הפלסטינים שקעו בהדרגה בנראטיב צדקני, קורבני, בטלני ומנוון של "זכויות לגיטימיות" שמישהו צריך להעניק להם על מגש של כסף רק כי "מגיע להם". ההסתמכות הנוכחית על BDS, בית הדין הבינלאומי בהאג וארגונים בינלאומיים אחרים, אינה אלא אשליה ממכרת שעתידה להתנפץ כמו כל קודמותיה. אולי, הסכם השלום עם האמירויות הוא התחלה של דרך חדשה. במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית, ובכך לעודד אותה, אפשר להתחיל ולייצר הסכמים עם מדינות ערביות בפריפריה ולעבור בהדרגה למרכז, מאיחוד האמירויות, עבור בבחריין ועומאן ועד סעודיה. כך, בהדרגה, תוכל ישראל לשלול מהפלסטינים את בסיס התמיכה שלהם, להוריד אותם מהעץ של "הזכויות הלגיטימיות" וליצור מרחב גמישות שיוכל להוביל בעתיד להסכם כלשהו. בינתיים, כצפוי, משחק אבו מאזן את "דובי לא לא" וממשיך להפריח לאוויר קלישאות שחוקות על ה"בגידה בעם הפלסטיני" בלי ליזום שום מהלך עצמאי משלו.

ממנהיג אמיץ עם חזון, הפך אבו מאזן לדובי לא לא. קרדיט: לע"מ

אבל בסופו של דבר, וגם את זה יש להדגיש, שום הסכם שלום עם מדינה ערבית חיצונית לא יפתור את הבעיה האסטרטגית הבסיסית של ישראל, כיצד להתמודד עם מיליוני פלסטינים בגדה וברצועה. המצב של "לא לבלוע ולא להקיא" יכול להימשך זמן רב, אך לא לעד, ובסופו של דבר תיאלץ ישראל לבחור בין מתווה מדורג להענקת אזרחות ובין הקמת ישות מדינית פלסטינית מסוג כלשהו. למרבה הצער, פיתרון כזה ייאלץ להמתין להנהגות חדשות, וגמישות יותר, בשני העמים גם יחד.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אוגוסט 14, 2020, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 31 תגובות.

  1. ניתוח מצויין. מכל מלמדי השכלתי…

  2. עם מצריים וירדן יש הסכם שלום אבל אין שלום אלא אי לוחמה בלבד. להסכם החדש פוטנציאל גדול של מסחר ותיירות

  3. אשמח לפירוט (כולל מספרים אם אפשר) של "הרבה יותר…"

    • ראשית כל, יש להסכמים הללו מרכיב בטחוני מאד מרכזי של שת״פ אסטרטגי. זה לא תואם ל״הסכם אי לוחמה״. הסכם אי לוחמה היה עם מצרים גם אחרי 1948. הוא לא אפשר לישראל לפנות את הסד״כ שלה מהגבול הדרומי לחזיתות אחרות, חשובות יותר. ועוד לא דיברתי על העובדה הלא צבאית בעליל שישראלים יכולים לנסוע (ובמגבלות מסויימות) גם לנהל קשרי מסחר עם מצרים וירדן. אני עצמי נסעתי פעמים רבות.

      • ההישג העיקרי של הסכם השלום עם מצריים היה פירוז סיני. הישג זה אבד, כנראה לעד. נסעת עשרות פעמים למצריים? כמה היסטוריונים מצריים ביקרו בישראל?
        ירדן היא מדינה (היחידה?) שיש בה חקיקה אנטישמית ואינה מתירה כניסת יהודים עם תשמישי קדושה.
        האם אתה יכול להסתובב ברחובות קהיר ועמן עם סמלים ישראליים?

      • אלו שאלות שהתשובה עליהן שונה, ויש לענות עליהן בנפרד. לא רואה שום צורך
        להסתובב ברחובות קהיר או עמאן עם סמלים ישראלים: די לי להסתובב בהן. פירוז
        סיני היה חשוב בשנות השבעים, אבל הרבה פחות חשוב היום, מכיוון שהצבא המצרי הוא
        בעל ברית די עקבי שלנו במאבק בטרור. והנה, הסד״כ שלנו לא חוזר לדרום, והאגף
        הדרומי שלנו בטוח.

      • התזה שלך רלוונטית כל עוד המשטר המיצרי הנוכחי ממשיך לשלוט. אחת הסיבות שהצבא המצרי כושל במלחמתו מול האיסלמיסטים בסיני היא שחלק גדול מהחיילים שלו תומך בהם. אם התמיכה הכספית של מדינות הנפט תפחת (היא תפחת כי למחיר הנפט יש חסם עליון בדמות מחיר הפקת נפט מפיצלי שמן) המשטר המיצרי יתמוטט ואז אנה אנו באים?

      • ובינתיים, ההסכם מחזיק היטב כבר כמעט ארבעים שנה, ושרד כמה חילופי משטרים
        במצרים. גם את מורסי.

      • אשרי אדם מפחד תמיד…

      • עדו סוקולובסקי

        ממה שהבנתי המצרים בונים את העמדות שלהם בגבול סיני הפוך – עם הפנים לסיני כדי למנוע חדירות של אל קעידה לישראל ולא כדי להגן על סיני מצבא ישראלי שלעולם לא יתקוף.

  4. שאו ציונה נס ודגל

    בעיני, למרות שסר חינה בשנים האחרונות, האופציה הירדנית חיונית לפתרון הסכסוך בהיות ירדן מדינה פלסטינית מבחינה דמוגרפית ובעלת עתודות שטח עצומות סמיכות גיאוגרפית ורקע הסטורי ושפתי.
    האסטרטגיה של מבחוץ פנימה תוכיח את עצמה. למרות שאין להשלות איש באשר לויתור פלסטיני על פלסטין כולה.

  5. משעשע לראות את השמאל הרדיקלי יוצא נגד ההסכם עם איחוד האמירויות. כלומר, ברור שבין הסיבות שהובילו להסכם יש למנות את רצונם של נתניהו וטראמפ לרשום לעצמם הישג דיפלומטי לפני בחירות (אם אומנם נתניהו מוביל לבחירות), אבל ככה זה עם החלטות מדיניות: שיקולים ציניים מעורבים בהן תמיד. ניסיון ליצור מדינאות שתונחה על ידי שיקולים מוסריים הוא פנטזיה מארץ חדי הקרן. עד שהשמאל לא יפנים את זה — וגם את העובדה שבהתנגשות בין עקרונות מוסריים לאינטרס הלאומי עדיף לבחור באינטרס הלאומי — אין לו סיכוי לעלות לשלטון.
    דרך אגב, אני תוהה האם גנץ הבין שעשה טעות כשניסה להחליף את נתניהו. אין לו מספיק גדודים (של מצביעים, אלא מה?) כדי לעשות את זה, ומבחינת האינטרס הפוליטי שלו היה עדיף לו לרוץ עם מפלגה עצמאית — לא במסגר כחל"ב — להגיע למקום השני או השלישי בכנסת באפריל 2019 ולשרת כשר ביטחון תחת נתניהו. סביר להניח שהוא היה יכול ליצור ברית עם החרדים נגד ליברמן, או להפך, סביב חוק הגיוס, וכך להרחיב את בסיס התמיכה שלו להמשך. כאמור, מי שרוצה לעסוק בפוליטיקה צריך לדעת להעריך נכונה את כוחו ולהיות מוכן לקבל החלטות ציניות.

  6. אני נהנה כרגיל לקרוא אותך, וגם די קרוב אליך בדעותי הפוליטיות, אבל כאן קצת התאכזבתי לקרוא "במקום לתלות כל התקדמות אזורית בעקשנות הפלסטינית" וגו'. מסתבר שאני כנראה יותר שמאלן ממך… ה'עקשנות הפלסטינית' היא לקבל מדינה משלהם בשטחים שנכבשו מהם ב-1967. זו, בכל אופן, העמדה הרשמית של אבו מאזן. וגם את זה ישראל (של נתניהו, אבל גם לפניו) לא מוכנה לתת להם. אז מאיזה עץ צריך להוריד אותם? שיוותרו על עצמאות? שיוותרו על שטחים? שישלימו עם ההתנחלויות? בעבר היה הכרח להזיז אותם מעמדה סרבנית שרצתה לראות בהעלמותה של מדינת ישראל (מן הסתם גם היום רבים מהם מחזיקים בעמדה הזו). אבל בעקבות אוסלו, כאשר יש הכרה עקרונית בזכויות ההדדיות, למה צריך להוריד אותם על הברכיים? ישראל ממשיכה לדכא אותם בעיקר כי היא יכולה, וצעד כמו זה של האמירויות מהווה, כך נראה לי, השלמה עם מדיניות זו. "מרחב הגמישות" הוא בעיקר המרחב לישראל להמשיך להחזיק בשטחים, לפתח התנחלויות, ולדכא את הפלסתינים, בלי לחץ חיצוני שיעצור או לפחות ימתן אותה.

    • מכיוון שהפלסטינים לא הצליחו גם היום להשיג את מטרותיהם למרות שהשתמשו במגוון
      עצום של אמצעים, אלימים ולא אלימים, כיצד אפשר להימנע מהמסקנה שהמטרות הללו
      פשוט לא ניתנות להשגה? אפרופו, די היה בהכרה במדינה יהודית וויתור על זכות
      השיבה כדי לרכך מאד את דעת הקהל הישראלית בנוגע לעצמאות פלסטינית.

      • זכות השיבה היא כנראה אחד מעקרונות הליבה של הזהות הפלסטינית. לדרוש מהם ויתור מוצהר עליה, עוד לפני שניגשים למו"מ, זה חכם בערך כמו לדרוש מהרבנות הראשית לישראל, או אפילו מממשלת ישראל, להצהיר על ויתורה על השאיפה להקים את בית המקדש השלישי בהר הבית.
        מצד שני, תרחיש שבו הנהגה פלסטינית תיגש למו"מ עם ישראל ותגיע להסכם שפשוט לא יכלול את זכות השיבה, אינו בלתי-אפשרי. ויתור בפועל קל יותר וישים יותר מוויתור מוצהר.
        אשר להיקף שטחה של המדינה הפלסטינית, תוכנית טראמפ מציעה להם משהו כמו 70% מהגדה המערבית, ועוד כמה אזורים שהם כיום בשטח ישראל ליד רצועת עזה (אם כי המפה שם פרטאצ'ית לחלוטין). לא רע בשביל תנועה לאומית שלא נשראו לה קלפים לשחק בהם.

      • כבר היה להם מעל 95% ביד בתמיכה אמריקאית עם אופק של שיפור. כל זמן שיש בישראל תמיכה בדרישותיהם זו תהיה איוולת מצידם להסכים לפחות מזה. זה הפרדוקס שיוצר מחנה השלום

      • מה זה "יש תמיכה"? ישראל היא מדינה של 9 מיליון איש ואישה, דעה יש לכל אחד (וכך ראוי), אז סביר להניח שיהיו כמה אנשים, אולי אפילו כמה עשרות אלפי אנשים, שתומכים בדרישות הפלסטיניות. בעצם, אם מביאים בחשבון את ערביי ישראל, אז מדובר כנראה ביותר ממיליון ישראלים שתומכים בדרישות האלה. אז מה?
        הנהגה פלסטינית עם מינימום תבונה יכולה לגלות שבמציאות הפוליטית של ישראל התמיכה הזאת לא שווה הרבה. אז ההנהגה הפלסטינית יכולה לנסות להשיג לעצמה מה שאפשר, או לחכות לבואו של משיח פוסט-קולוניאלי לבית הלבן. ליהודים היה מזל שההנהגה הציונית בשנות ה-40 לא הייתה משיחית.

      • לאורך השנים, עד עליית טראמפ, כל סירוב פלשתיני להצעת הסדר הניב להם הצעה חדשה נוחה להם יותר. בראייתם יש לעמדות שלהם תמיכה רחבה בקרב האליטות בישראל (וגם בארצות הברית). כל זמן שהם רואים באופק הסכמה ישראלית יש להם תמריץ שלא להתגמש.

      • האם הצעות אולמרט ב-2007 היו נדיבות יותר מהצעות ברק בטאבה בסוף 2000?
        האם מוצדק להתעלם ממה שקרה באמצע? (תוכנית ההתנתקות של שרון לא נועדה להביא שלום, אבל כן נועדה לפצל את התנועה הלאומית הפלסטינית והצליחה בכך.)
        בכל אופן, מעניין מה יקרה אחרי עידן טראמפ. ביין והאריס עושים רושם של פוליטיקאים פרגמטיים, שלא יקדמו מהפכות באזורים רחוקים של העולם, ודאי לא באזור נפיץ כמו המזרח התיכון. יהיה מעניין לראות מה הם יעשו עם תוכנית השלום של טראמפ, אם ינצחו בבחירות.

      • לשרון לא היה שום חזון מהסוג שאתה מייחס לו. בזמן ההתנתקות וגם לאחריה עזה נשלטה על ידי הרשות הפלשתינית. ההשתלטות של החמאס על רצועת עזה דווקא פגעה ושיבשה את מימוש החזון השרוני. שרון תכנן (וביצע חלקית, בצפון השומרון) לבצע התנתקות כמעט מלאה גם באיו"ש. הגדר של שרון היתה אמורה להפוך לגדר גבול כאשר ההתיישבות שממזרח לה תפונה ו/או תיבול עקב גלי הטרור שיופנו כלפיה בעידוד פאסיבי של הממשלה.

      • טוב, את שרון כבר אי-אפשר לשאול מה הוא רצה… אבל עוד לפני ההתנתקות היה די ברור שהיא תוביל להתחזקות של החמאס ושל תנועות טרור רדיקליות אף יותר (הג'יהאד האסלאמי וכו'). לא בהכרח השתלטות מלאה שלהם על רצועת עזה, אבל התחזקות גדולה מספיק כדי שהן יחבלו בשליטה אפקטיבית של הפתח ברצועה ויפעילו מספיק טרור כדי לחבל בכל תהליך מדיני (אבל לא כדי לפגוע בישראל באופן משמעותי). בוגי יעלון היה מספיק בוק כדי לדבר על רכיב הטרור בגלוי. דב וייסגלס, מתוחכם הרבה יותר, אמר את זה בצורה כמעט מפורשת.
        עכשיו, כל האמור לעיל אינו סותר את שאיפתו של שרון להתנתק מחלק ניכר מהגדה המערבית. לא ברור עד כמה היו לו תוכניות רציניות בעניין הזה, וספק אם אולמרט היה רציני עם תוכנית ההתכנסות שלו (או שסתם היה שלומיאל). אבל השאיפה לפרק את התנועה הלאומית הפלסטינית הייתה שם מלכתחילה, כי זה היה הרווח האסטרטגי הצפוי ביותר של ההתנתקות מעזה.

  7. אולי המטרות הללו לא הושגו משום שלא הופעל מספיק לחץ על ישראל. התקרבות כזו של האמירויות הולכת בדיוק בכיוון הזה, של להוריד לחץ מישראל. אם ארה"ב לא היתה מתייצבת באופן אוטומטי לצד ישראל אלא מפעילה עליה לחץ (כמו, למשל, בתקופת ה'הערכה מחדש' אחרי מלחמת יום כיפור, או הלחץ על בגין בקמפ דייויד) אולי היינו היום במקום אחר.

    • אבל מי אמור להפעיל לחץ על ישראל, ולמה לו?
      בשנות ה-70, בתקופת המלחמה הקרה, היה לארה"ב אינטרס ברור לשמור לצדה כמה שיותר ממדינות ערב ולהעביר לצדה את אלו שהיו גרורותיה של בריה"מ (עם מצרים זה הצליח). כיום, מדינות ערב צריכות את ארה"ב, ולמעשה גם את ישראל, יותר משהיא צריכה אותן.
      אני לא מחבב את נתניהו, אבל אבחנתו לגבי כך שמדינות העולם מעריכות עקרונות מוסריים עד גבול מסוים, ומעריכות כוח הרבה יותר, היא מדויקת.

    • יש גבול למה שישראל תסכים לו, לא משנה כמה לחץ יופעל.
      למשל:
      1) לקבל מיליוני פלסטינים לשטחה (בקו הירוק).
      2) לפצל את ירושלים (לא השכונות הערביות במזרח ירושלים, אלא ירשולים גופא).

      כל הסכם שהיה דורש את זה היה נתקל בסירוב ישראלי, לא משנה מה כמות הלחץ.
      ואיזה פלא – הפלסטינים דורשים זאת!

  8. קודם האמירויות, עכשיו סודאן. בסוף האחרונים לחתום על הסכם שלום עם ישראל יהיו חברי הרשימה המשותפת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: