מקור האימה: איך להסביר את פשעיה של יפן במלחמת העולם השנייה?

לפני מלחמת העולם השנייה נודעה בירת הפיליפינים מנילה כ"פנינת המזרח", אחת מהערים היפות ביותר באסיה. תושביה התהדרו בבנייני השיש המפוארים, הקתדרלות והמנזרים, העיר העתיקה שליד הנמל, וגם באוניברסיטאות, על כרי הדשא ושדרות העצים המוריקות שלהן. הכל נגמר בפברואר 1945, כאשר חיילי מרינס יפנים מיואשים ומוכי תבוסה טבחו עשרות אלפים מתושבי העיר והחריבו חלקים ניכרים ממנה. טבח מנילה, אחד ממעשי הזוועה הגרועים ביותר במלחמת העולם השנייה, פתח שרשרת של עוול שראשיתה בטבח עצמו, והמשכה במשפט שעיוות את החוק הבינלאומי עד ימינו אלה. פוסט ראשון בסדרה, והפעם: מה היו גורמי העומק לפשעי המלחמה היפניים?

העיר העתיקה של מנילה לאחר הטבח. Credit: U.S. Army, public domain

לפני מלחמת העולם השנייה נודעה בירת הפיליפינים מנילה כ"פנינת המזרח", אחת מהערים היפות ביותר באסיה. תושביה והאורחים הרבים שביקרו בה נהגו להתהדר בבנייני השיש המפוארים, הקתדרלות והמנזרים, העיר העתיקה שליד הנמל, וגם באוניברסיטאות על כרי הדשא ושדירות העצים המוריקות שלהן. כמו האיים הפיליפינים כולם, מנילה היתה נתונה לשלטון קולוניאלי אמריקאי, שהיה אמור להסתיים בשלהי שנות הארבעים. אולם התוכניות השתבשו כבר בדצמבר 1941, עם ההתקפה היפנית על פרל הרבור.

כבר בראשית מלחמת הפסיפיק, נכבשה מנילה בסערה בידי יחידות של הצבא הקיסרי, בפיקודו של גנרל הומה מסאהרו. בעוד הצי האמריקאי בוער ומעלה עשן בפרל הרבור, כוחותיו של הומה נחתו בפיליפינים, התקדמו במהירות ומיגרו את חיל המצב האמריקאי המופתע. השלטון היפני בפיליפינים היה אכזרי. הקורבנות הראשונים היו שבויי המלחמה האמריקאים והפיליפינים, שאלפים מהם נספו בצעדת מוות ידועה לשמצה, "מצעד המוות של בטאן". במשך שלוש שנים, מ-1942 ועד 1945, בזזה יפן מהאיים הפיליפיניים כל מה שאפשר לקחת, בעוד קציניה מתעללים באוכלוסיה המקומית, סוטרים, שודדים ומכים אזרחים פיליפינים כאוות נפשם. המשטרה החשאית הידועה לשמצה, קמפיי-טאי, עצרה כל מי שנחשד בהתנגדות לדיקטטורה הקיסרית, והעצורים היו נתונים לעינויי תופת מעוררי פלצות. הטרגדיה הגדולה מכולן התרחשה דווקא בפברואר 1945, כאשר הכיבוש היה לקראת סופו: היפנים טבחו מאה אלף תושבים פיליפינים, ולמרבה האירוניה, דווקא תחת פיקודו של ימשיטה טומויוקי, גנרל יפני שהורה שלא לפגוע באוכלוסיה האזרחית.

מלון מנילה המפואר ייצג בעיני רבים את ההדר של העיר לפני הכיבוש היפני. גנרל דגלאס מקארתור, המפקד האמריקאי בפיליפינים דאז, גר בפנטהאוז בקומה העליונה

בראשית 1946, חודשים ספורים לאחר תום המלחמה, הוצא אותו גנרל להורג בידי המשחררים האמריקאים בעוון פשעים שלא ידע עליהם כלל, וספק אם היה מסוגל למנוע. כפי שנראה בהמשך, גזר הדין של ימשיטה, שאושר בידי בית המשפט העליון בוושינגטון, לא רק שיקף דוקטרינה משפטית בעייתית מאד, אלא גם עיוות את החוק הבינלאומי למשך עשורים רבים ועד היום. בפוסט הנוכחי, ננסה לבחון את גורמי העומק מאחורי פשעי המלחמה היפניים. בשבוע שלאחריו נדבר על טבח מנילה, מהגרועים במלחמה כולה, ולבסוף נתעמק במשפט פשעי המלחמה של ימשיטה והשלכותיו הבעייתיות.

פשעי המלחמה היפניים במזרח אסיה ובאיי האוקיאנוס השקט לא היו רק פרי מעלליו הרעים של מפקד כזה או אחר, אלא נבעו מגורמים מערכתיים. היו כאלו שייחסו חלק מהם לתרבות היפנית, לקוד הסמוראי של הבושידו או לסיבות מהותניות אחרות, אבל אמירות מסוג זה מבטאות לכל היותר אמת חלקית. לפני פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה (1937), הצבא היפני לא היה אכזרי יותר מצבאות קולוניאליים אחרים. למעשה, קצינים בריטים שהכירו את הצבא הקיסרי בשנות העשרים והשלושים, היו בטוחים שעמיתיהם לשעבר יעניקו לשבויים מערביים (לפחות) יחס מכובד ואנושי כפי שעשו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת רוסיה-יפן. הם התאכזבו מרות מפרץ האכזריות החייתית של הצבא היפני אחרי פרל הרבור, שנגרם משילוב של תהליכים ארוכי טווח, תנאים אובייקטיביים ורצחנותם של מפקדים ספציפיים.

ההידרדרות התחילה כבר בשנות העשרים. חוקרים כמו רותם קובנר סבורים שראשיתה במחשבת המלחמה הטוטלית שהחלה לחלחל לקצונה היפנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. משקיפים יפנים שצפו במלחמה הגדולה ממדינות אירופה השונות, ביניהם גנרלים שעתידים למלא תפקידי פיקוד בכירים במלחמת העולם השנייה, הסיקו שגרמניה הפסידה במלחמה מפני שאורך הנשימה שלה לא היה ממושך דיו. בדומה למשקיפים צבאיים ממדינות רבות אחרות, היפנים גרסו כי המלחמה העתידית תהיה טוטלית, במובן שתגייס את מלוא המשאבים האנושיים, החומריים והכלכליים של כל המדינות. המדינה שתגייס את מלוא משאביה באופן היעיל ביותר – תעמוד על רגליה בסוף הקרבות. מסקנה זו לא היתה ייחודית ליפן, אולם התלוותה אליה תובנה נוספת: היפנים, שמשאביהם מוגבלים ואורך הנשימה שלהם קצר, לא יכולים להרשות לחייליהם להיכנע בהמוניהם וליפול בשבי, ובכך לבזבז כוח אדם יקר. כדי למצות את המשאבים האנושיים הקיימים, עדיף שחיילים יילחמו עד הכדור האחרון וימותו בקרב. מסיבה זו, הסיקו המתכננים היפנים כי עליהם להתייחס באכזריות תהומית לשבויים של האויב, כדי שהאויב יתייחס בצורה דומה לשבוייהם שלהם ובכך ירתיע את האחרונים מכניעה.

חיילים אמריקאים נושאים את חבריהם הפצועים במהלך מצעד המוות של בטאן, 1942. לימים, הפך מצעד המוות לדוגמא ידועה להתעללות הצבא היפני בשבויי מלחמה.

לאחר פרל הרבור, ההיגיון האכזרי הזה חבר לתהליכים ותנאים אובייקטייבים ששררו במזרח אסיה במלחמת העולם השנייה. הצבא היפני תמיד היה חלש במודיעין ובלוגיסטיקה, והעדיף לרכז את כוח האדם האיכותי שלו ביחידות קרביות. כאשר האימפריה היפנית התרחבה דרמטית בחודשים הראשונים של המלחמה, היפנים מצאו את עצמם שולטים על אוכלוסיות עצומות של מקומיים, מערביים ושבויי מלחמה, בלא תכנון בסיסי כיצד לנהל, להאכיל ולהלביש אותן. הלוגיסטיקה השבורה של הצבא היפני גרמה לכך שאפילו חייליו היו נתונים בתת תזונה מתמדת, קל וחומר שבויים ואזרחים של האויב, והרצון לנצח בכל מחיר הוביל את מנהיגי יפן לשאוב כל לשד מהארצות הכבושות למען מאמץ המלחמה הטוטלית. המצב החמיר בשנים האחרונות של המלחמה, כאשר בעלות הברית תקפו את יפן בנקודת התורפה שלה, קווי התובלה הימיים, וריסקו את נתיבי האספקה לאיי הבית וחלקיה השונים של האימפריה. בכדי להעמיד קווי הגנה ראויים, היפנים היו חייבים לבנות תשתיות, מסילות רכבת ושדות תעופה בג'ונגלים שורצי מלריה ואזורים בעייתיים אחרים (למשל מסילת הרכבת הידועה לשמצה בין תאילנד ובורמה) והיה הגיוני להעסיק לשם כך שבויי מלחמה בתנאי עבדות.

לתמהיל ההרסני הזה הצטרפו גורמים נוספים: הבנה שיש להשפיל את האירופים והאמריקאים, שליטיה הקולוניאליים לשעבר של אסיה, ואת כל מי שמתנגד ליפן, אידיאולוגיה מעוורת עיניים שתפסה את מלחמתה של האימפריה כהתגלמות הצדק המוחלט, לוחמת מתמדת נגד גרילה, מהסוג שגורם לברוטליציה בכל צבא כמעט, ותסכול של חיילים שעברו התעללות פיזית מתמדת בידי מפקדיהם וששו להעביר את האלימות לקורבנות חסרי ישע.

התוצאה של כל אלו, ביחד ולחוד, היתה קטלנית: התעללות והרעבה של שבויי מלחמה, מעשי טבח המוניים באוכלוסיה הסינית, המלאית והפיליפינית, ואפילו ניסויים רפואיים באסירים. עם זאת, אורגיית הטבח ההמוני שהתרחשה במנילה היתה חריגה אפילו בתמונה המזוויעה הזאת. חיילי הצי היפני חיסלו בשיטתיות עשרות אלפים מתושבי העיר, גברים, נשים וילדים, ללא כל סיבה ותירוץ צבאי, בעינויים סדיסטיים ומחרידים, שכונה אחר שכונה, רובע אחר רובע, בכנסיות, אוניברסיטאות ובתי חולים. זמן קצר לאחר מכן, כשהאמריקאים פלשו למנילה, נלחמו אותם רוצחים ומתו כמעט כולם, מלבד עשרות בודדות. העובדה שכמעט איש מהפושעים לא נותר בחיים הפכה את החקירה למסובכת במיוחד, מחזה זוועה שהיה קשה לרדת לעומקו. מה עמד באמת מאחורי טבח מנילה, והאם התבצע בהתאם לפקודות או בניגוד להן? התשובה מורכבת יותר מאשר נדמה.

המשך יבוא

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אוגוסט 22, 2020, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף צבאי-אסטרטגי ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 35 תגובות.

  1. מזעזע ומרתק
    מאה אלף איש? איפה עובר הקו בין מלחמה, לפשע מלחמה, לרצח המוני, לרצח עם, להשמדה המונית?

    • זו באמת שאלה קשה. כדי שטבח המוני יהפוך לרצח עם, צריך איזשהו מרכיב של כוונה להשמיד את הקבוצה, לגרום לכך שלא תתקיים יותר. טבח מנילה מתחיל לגרד את הגבול הזה, אבל כמובן מדובר בהחלטה של מפקד נואש והלום-תבוסה ולא במדיניות שיטתית.

    • פוסט יפה… מעבר לרציונליזציה של הרוע יש לו מניעים תרבותיים סובייקטיבים ששווה לחקור אותם ראה את היחס של בעלות הברית ואפילו של הוורמאכט לשבויי מלחמה?

      • הצרפתים באלג'יר וההולנדים באינדונזיה אחרי מלחמת עולם השנייה הרגו מליון בערך (ויכוח בין ההיסטוריונים בדיוק כמה) כל אחד לחוד! אף אחד לא מסתכל עליהם בתור רוצחי עם, הכל תלוי כנראה ביחסי ציבור.
        (זה תמיד כדאי לזכור כשהם מטיפים לנו מוסר)

    • הצרפתים באלג'יר וההולנדים באינדונזיה אחרי מלחמת עולם השנייה הרגו מליון בערך (ויכוח בין ההיסטוריונים בדיוק כמה) כל אחד לחוד! אף אחד לא מסתכל עליהם בתור רוצחי עם, הכל תלוי כנראה ביחסי ציבור.
      (זה תמיד כדאי לזכור כשהם מטיפים לנו מוסר)

  2. פוסט מעולה!
    מאילו מקורות בעיקר לומדים על טבח מנילה? האם בעיקר מעדויות של הפילפינים או מאמריקאים?

    • על טבח מנילה לומדים בעיקר מעדויות של ניצולים פיליפינים, וכאלו יש בשפע, מדוחות מודיעין אמריקאיים ומעדויות הראייה של החיילים האמריקאים ובעלי בריתם הפיליפינים שהגיעו לעיר במהלך ולאחר הטבח (הטבח התנהל לפני הקרב ובמהלך הקרב). המקור העיקרי הוא כמובן המשפט של גנרל ימשיטה. הרוצחים, אותם המרינס היפנים שביצעו את הטבח, מתו כולם בקרב, ועדותם אינה קיימת. וגם מבחינה זו טבח מנילה הוא ייחודי בהיסטוריה.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מעניין מאוד! אולי לסבך קצת את הדברים: נקודה חשובה ביכולת של יפן לכבוש את כל דרום מזרח אסיה תוך שישה חודשים ולשלוט באימפריה האדירה במשך שלוש שנים נוספות היא שיתוף פעולה מקומי. עבור רבים בדרום מזרח אסיה, כולל בפיליפינים, היפנים התקבלו כמשחררים והם אמנם שיחררו מהכלא מנהיגים לאומיים ובאופן כללי נתנו למקומיים לנהל את ענייניהם כל עוד האינטרסים היפנים נשמרים (זה בניגוד לטאיוון, קוריאה וחלקים אחרים באימפריה של הכיבוש היפני היה תובעני יותר). עבור מרבית האוכלוסיה באינדונזיה של היום, מלאיה הבריטית, בורמה והפיליפינים מדובר היה בהחלפת כובש קולוניאלי אחד באחר. כך ששיתוף הפעולה המקומי רק מגדיל את התדהמה וסימן השאלה לגבי מעשי הטבח היפנים בימים האחרונים של הלחימה.

    • מדובר במחלוקת מחקרית ידועה, אבל אני אישית בדיעה אחרת, בעיקר בנוגע לפיליפינים. אני חושב ששורה של מחקרים מעודכנים מראים שהאוכלוסיה הפיליפינית ב-1941 היתה, ברובה המוחלט, פרו אמריקאית מאד, במיוחד מפני שהאמריקאים ממילא עמדו להעניק להם עצמאות. עדות מעולה לכך: האהדה של האוכלוסיה הפיליפינית לטורי השבויים האמריקאים, והניסיון של אזרחים פיליפינים רבים מספור לתת אוכל לשבויים המורעבים תוך סיכון ממשי של חייהם. המחקר של ג'רמי יילן, למשל, מראה שלמשטר של חוזה לורל לא היתה תמיכה עממית משמעותית, וגם שהאוטונומיה שלו היתה מאד מאד מאד מוגבלת (אם כי קיימת), במיוחד עד השלבים האחרונים של המלחמה. היפנים התערבו באופן מאד כבד בחיים המקומיים של התושבים, למשל באמצעות צווים שהחרימו מהם לא רק נשק אלא גם סכיני מטבח ומקלטי רדיו (כאן אני מפנה לספר החדש של ג'יימס סקוט), והתעללויות כמו סטירות ברחוב היו אירועים יומיומיים כמעט, כמו גם חוקים משפילים שחייבו אזרחים פיליפינים לקוד לכל חייל יפני שעבר (מי שלא עשה זאת חטף מכות רצח). השלטון האמריקאי בשנות העשרים והשלושים לא היה דומה לכך, אפילו לא במעט. לכך יש להוסיף גם את ביזת המזון שהובילה חלקים ניכרים מהאוכלוסיה לרעב ממש (כמובן שהמצב החמיר כאשר האמריקאים קטעו את קווי התקשורת והאספקה של האימפריה באוקיאנוס השקט).

      שנית, לפי עדות המפקדים היפנים עצמם (למשל ימשיטה וקציני המטה שלו במשפטם), הגרילה הפיליפינית היתה כוח חזק מאד, במיוחד בשנתיים האחרונות של המלחמה. תת אדמירל איוואבוצ'י, המפקד שביצע את הטבח במנילה, אמר בעצמו ש"שמונים אחוז מהפיליפינים הם לוחמי גרילה או תומכיהם, והיתר צבועים." הוא הגזים, אבל לא בהרבה.

    • אוסיף ואומר, שלדעתי הכיבוש בטייוואן היה דווקא פחות תובעני מאשר בפיליפינים, והתמיכה הטיוואנית ביפן היתה הרבה יותר גדולה.

  4. ניסים אוטמזגין

    מעניין מאוד! אולי לסבך קצת את הדברים: נקודה חשובה ביכולת של יפן לכבוש את כל דרום מזרח אסיה תוך שישה חודשים ולשלוט באימפריה האדירה במשך שלוש שנים נוספות היא שיתוף פעולה מקומי. עבור רבים בדרום מזרח אסיה, כולל בפיליפינים, היפנים התקבלו כמשחררים והם אמנם שיחררו מהכלא מנהיגים לאומיים ובאופן כללי נתנו למקומיים לנהל את ענייניהם כל עוד האינטרסים היפנים נשמרים (זה בניגוד לטאיוון, קוריאה וחלקים אחרים באימפריה של הכיבוש היפני היה תובעני יותר). עבור מרבית האוכלוסיה באינדונזיה של היום, מלאיה הבריטית, בורמה והפיליפינים מדובר היה בהחלפת כובש קולוניאלי אחד באחר. כך ששיתוף הפעולה המקומי רק מגדיל את התדהמה וסימן השאלה לגבי מעשי הטבח היפנים בימים האחרונים של הלחימה.

  5. ניסים אוטמזגין

    מעניין! אם כי יש גם תופעות שמעידים על תמיכה או חוסר איכפתיות במיוחד מחוץ למנילה, לרבות גיוס אוכלוסיית מתנדבים כמעין כוחות משמר לסיוע ליפנים. לגבי טאיוון, התייחסתי לניסיון היפני להטמיע את טאיוון וקוריאה בתוך יפן לרבות דרך שפה, חינוך, הגירה וכמובן סיפוח רשמי. לדרום מזרח אסיה, לדוגמא, אסור היה למתיישבים יפנים להגיע. מסכים לגבי התמיכה בטאיוון. כשהצבא היפני פתח את שורותיו לגיוס מתנדבים, בסבב הראשון למעלה מ- 400 אלף הגישו בקשה להתגייס, התקבלו פחות מאלפיים.

  6. הייתי מבדיל גם בין קוריאה לטייוואן. זה כמובן השתנה מתקופה לתקופה, אבל בטייוואן לרוב השלטון היה פחןת קשוח, מגמות ההטמעה פחות דורסניות והלאומיות קצת יותר חלשה. משפטית, דרך אגב, מעמדן היה שונה. קוריאה סופחה ליפן עצמה, ואילו טייוואן נחשבה באופן רשמי כקולוניה וכחלק מהאימפריה ולא מהמטרופול. בפועל קוריאה נוהלה כמובן כמושבה, אבל סיפוחה ליפן הפך את מגמות ההטמעה לחזקות יותר, במיוחד תחת הממשל של מינאמי.

  7. מדוע לא העמידו לדין פושעי מלחמה יפאניים עד האחרון שבהם

  8. מעניין מאוד.
    מצפה להמשך הפוסט.

  9. מרתק. האם התאוריה המוצגת חלה גם על טבח ננקינג או ששם חלו סיבות אחרות?

    האם המערב נחשף לזוועות יפן רק לאחר פרק הרבור?

    • האמת שטבח ננג'ינג סוקר במערב באופן נרחב מאד, לא פחות ואפילו יותר מטבח מנילה. מה היו הגורמים לטבח ננג'ינג? חלק מאלו שציינתי ורבים אחרים. אפשר למנות גם את ההתקדמות המהירה עד טירוף של הארמיה העשירית היפנית לננג'ינג, לוחמת הגרילה העזה, והעובדה שהמפקד הסיני נמלט ואף אחד לא היה יכול להכניע את המוני החיילים בעיר. לכך יש להוסיף את הבעיות הלוגיסטיות של הצבא היפני, שלא היה יכול ולא רצה לדאוג לשבויי מלחמה. בננג'ינג ספציפית, הצטרפה לכך פרשנות מעוותת ומסולפת של החוק הבינלאומי, כאילו העובדה שאין מפקד סיני אומרת שהצבא הסיני לא יכול להיכנע, ולכן חיילים סינים לא יכולים ליפול בשבי והם בני מוות. תוסיף לכך את הגזענות היפנית כלפי הסינים, הברוטליות של החיילים ויתר הגורמים שהזכרתי בנוגע לטבח מנילה.

  10. המשותף בין גרמניה ויפן

    המשותף בין גרמניה ויפן.עמים טוטלים בטוב וברע.
    ברע,מלחמת העולם השניה
    זוועות שאין כדוגמתן. בטוב,פיתוח טכנולוגי,כלכלי,רוחני,ומסורת מיליטנטית לדורותיה.שתיהן פורחות.אבל,את העבר לא נסלח ולא נשכח.

  11. מרתק ומעמיק !!
    מלוא הערכתי !!

    עמי סלנט
    http://www.historicalmoments2.com/

  12. הבנאליות של הרוע, והאופן שהטבע האנושי יכול להירתם למען מטרה של שליטה על עמים אחרים, מטרה שלעולם לא תוכל להתממש.

  13. תודה , פוסט מאוד מעניין

    לא הבנתי מדוע הסיקו היפנים שאסור ליפול בשבי? איך נפילה בשבי יותר גרוע מלהיהרג מבחינת המאמץ המלחמתי? ככה וככה אתה מאבד חייל..

    • נכון, אבל זה חישוב כללי: אם חיילים שלך יילחמו עד הסוף ויגרמו נזק לאויב במקום להיכנע, מדובר בניצול משאבים יעיל יותר. במיוחד במלחמה טוטלית שמבוססת על התשה ארוכת טווח.

  14. לא יודע עד כמה אני צודק, אולם נוצר הרושם כי באופן חלקי לפחות ניתן להסביר את השינוי ביחס לשבויים בשינויים אידאולוגיים שנבעו מהשפעה מערבית. או מאי-הבנה לעומק של אידאולוגיות חדשות מאירופה.

    ידוע היטב כי יפנים עקבו בקפדנות אחרי הרעיונות המערביים בתחומי מדעי מדינה ופילוסופיה. ערב מלחמת העולם הראשונה זה היה המטען התרבותי של "בֶּל אֶפּוֹק": חצי אריסטוקראטי – חצי בורגני – חצי לאומני.

    משנות ה-20 וה-30 היפנים גילו לעצמם את פשיזם ולאחר מכן גם את נאציזם, ראו בהם אידאולוגיה אירופית חדשנית ומיהרו להעתיק ולהפנים את מה שהיה אפשר. יצא לי לקרוא כי החל משנות ה-20 בבתי ספר ביפן התחילו ללמד על העליונות הטבעית של יפנים ביחס לסינים ועמי אסיה אחרים. מעניין לדעת אם זה נכון.

    • אבל לא היה בפשיזם בפני עצמו עיקרון שאמר שצריך להתייחס באכזריות לשבויי מלחמה

      • כנראה בהינתן רקע תרבותי שונה אותה אידאולוגיה מביאה תוצאות שונות. גרמני שהיה חשוף לתורת הגזע מגילו הרך אולי היה יותר מסוגל להתאפק מטבח שבויים ואזרחים מאשר יפני באותן הנסיבות.

  1. פינגבק: מדורת הקבורה: מדוע טבחו היפנים בתושבי מנילה? | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: