אחריות פיקודית במבחן: איך עיוות טבח מנילה את המשפט הבינלאומי

ב-23 בפברואר 1946 עלה הגנרל היפני ימשיטה טומויוקי לגרדום של צבא ארצות הברית, לאחר שהורשע באחריות פיקודית להרס בירת הפיליפינים, מנילה, ולטבח שיטתי של תושביה. בפרקים הקודמים של הסדרה עסקנו בגורמי העומק לפשעי המלחמה היפניים, בקרב על מנילה ובטבח הנורא, ונסיים במשפט פושעי המלחמה שחתם אותו. בספר חדש ופרובוקטיבי, טוען המשפטן אמריקאי אלן ראיין שהלכת ימשיטה היתה לא רק מעוותת מהיסוד, אלא יצרה דוקטרינת שקר שפגמה במשפט הבינלאומי במשך עשרות שנים, עד ימינו אלו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על פשעי מלחמה, אחריות פיקודית וההקשר הפוליטי שלהם.

בראשית מרץ 1945, האש שאחזה במנילה, בירתה היפה של הפיליפינים, דעכה לאיטה והותירה מאחוריה עיי חורבות. המרינס של הצי היפני, שבילו את כל החודש האחרון בטבח חסר הבחנה של אזרחים, נדחקו על ידי האמריקאים לשורת בנייני שיש מבוצרים בפאתי העיר העתיקה. רק כמה עשרות מהם נכנעו, וכל היתר, לרבות מפקדם, תת אדמירל איוואבוצ'י סנג'י, נפלו בקרב או התאבדו. גנרל מקארתור עצמו התקרב עד למרחק נגיעה מדירת הפנטאוז המפוארת שלו במלון מנילה, רק כדי לראות חיילים יפנים מציתים אותה ברגע האחרון. רגע לפני השחרור, איבד מקארתור את רוב רכושו, לרבות ספריה של כתבי יד צבאיים, מזכרות משפחתיות של עשרות שנים ויצירות אומנות נדירות. הגנרל, שנכנס בראש צבא השחרור למנילה, בער בתשוקה לנקמה, ולא בכדי. לבד מהרס המורשת האישית והמשפחתית שלו, הוא הזדהה עם העם הפיליפיני באמת ובתמים. אבל למעשה, פזיזותו שלו תרמה רבות לחורבנה של העיר. מפקדיו של מקארתור בוושינגטון הפצירו בו לעקוף את הפיליפינים ולכבוש דווקא את טיוואן, קרש קפיצה אסטרטגי חשוב יותר במסע לכיבוש איי הבית היפניים. מקארתור לא רק התעקש לשחרר קודם את הפיליפינים כדי למחוק את זכר התבוסה המשפילה שלו עצמו ב-1942, אלא גם האמין שההתנגדות היפנית במנילה לא תהיה משמעותית, למרות אינספור דיווחי מודיעין של גרילה פיליפינית שסיפרו לו את ההיפך הגמור. חיילים וקצינים, שהושפעו מ"רוח המפקד", קיוו ללגום משקאות משובחים בברים של מנילה ביום שלאחר הכיבוש. אפילו לאחר שהאמריקאים כבשו את צפון העיר והגיעו לנהר הפסיג, שמדרום לו התבצרו הכוחות היפניים, התפאר מקארתור שהוא יוכל לכבוש את יתר מנילה "עם כיתה אחת של חיילים". הפזיזות וחוסר המוכנות שלו הובילו לקרב מבית לבית, מרחוב לרחוב במנילה, מחדל שתרם גם הוא בתורו לטבח הנורא.

לכן, כאשר שחרר סוף סוף את הפיליפינים, נשבע מקארתור למחות את החרפה והזוועה של טבח מנילה בדם האחראים לפשע. רוב מוחלט של החיילים שביצעו אותו, לרבות תת אדמירל איוואבוצ'י, כבר היו בין המתים, אבל היה צורך להעמיד מישהו לדין, לבער אותו כהתגלמות הרוע, כדי להוכיח לבני העם הפיליפיני ולשבויים האמריקאים המעונים שארצות הברית של אמריקה נוקמת את עלבונם.

נשבע למחות את החרפה – גנרל מקארתור במנילה לאחר שחרורה, פברואר 1945

באופן עקרוני, היה אפשר להתמקד באותם חיילים יפנים מעטים ששרדו במנילה, ולהפיל עליהם את אשמת הטבח, אולם הדבר עורר מספר בעיות. ראשית כל, כדי להוכיח רצח, היה צורך לחבר חייל ספציפי לקורבנות ספציפיים, ובתרחישים של טבח המוני אין מדובר במשימה פשוטה. מסיבות מובנות, הניצולים הפיליפינים והמערביים לא הבחינו בין חיילים יפנים שונים. שנית, ובאופן מפתיע, בתי הדין של בעלות הברית קיבלו לעיתים קרובות (אבל לא תמיד!) טיעוני הגנה של חיילים פשוטים, יפנים וגרמנים, שביצעו פשעים בהוראת מפקדיהם. המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל", שמקורו במשפט הבריטי, התפרסם בישראל בעיקר עקב פרשת טבח כפר קאסם. אבל בשלהי מלחמת העולם השנייה הוא עדיין לא היה מובן מאליו, אפילו בצבאות מערביים. למעשה, בשנת 1914 בקירוב, הכריזו הן הצבא הבריטי והן הצבא האמריקאי כי חייל יהיה חסין בפני העמדה לדין אם ביצע פקודה, ואם מדובר בפקודה לא חוקית, רק המפקד שנתן אותה ייענש. רק ב-1943 ו-1944, בהתאמה, שינו צבאות המערב את הכללים והכריזו שגם חייל שביצע פשעי מלחמה בפקודה יעמוד לדין, במטרה לשלול את ההגנה הזאת מחיילים גרמנים ויפנים. בכל זאת, החוק הצבאי של בריטניה וארצות הברית עדיין לא החיל את דיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל על חיילים שהרגו אזרחים בהפצצות, גילו אכזריות-יתר כלפי האויב בשעת קרב, ירו בחיילים שניסו להיכנע או במלחים שנמלטים מספינות מלחמה טובעות בסירות הצלה. לא במקרה, בעלות הברית בעצמן עשו את כל זה, בין אם בהפצצות על ערי גרמניה ויפן, ובין אם על ירי בטרופי ספינה, כמו למשל בקרב על ים ביסמרק ב-1943. מכל הסיבות הללו, נטו השופטים הצבאיים של בעלות הברית שלא להרשיע חיילים גרמנים ויפנים שרצחו או התעללו באזרחים, אלא אם אכזריותם חרגה בהרבה מהפקודות שקיבלו.

מסיבה זו, החליטו מקארתור ויועציו להעמיד לדין על טבח מנילה את גנרל ימשיטה טומויוקי, המפקד העליון של צבא יפן בפיליפינים, למרות שלא הורה על הטבח וככל הנראה גם לא ידע עליו. הטענה של התביעה היתה שכמפקד עליון, ימשיטה היה אחראי למעשי חייליו מפני שלא הצליח למנוע אותם. כנימוק, היא השתמשה באחד הסעיפים מאמנת האג מ-1907, שהגדירה חיילים כאנשים שכפופים ל"מפקד אחראי". המילה "אחראי", טענה התביעה, כוללת בתוכה גם אחריות פיקודית לפשעיו של כל חייל וחייל.

האם נשא באחריות פיקודית לטבח מנילה? גנרל ימשיטה (שני משמאל) על ספסל הנאשמים

זו לא היתה הבעיה היחידה בטיעוני התביעה: רוב מוחלט של העדים היו פיליפינים שהעידו על הטבח, ועדויותיהם לא הצליחו להוכיח שום קשר בין מעשי הרצח ובין ימשיטה. בפועל, כפי שהראתה ההגנה, הגנרל קיבל אמנם "פיקוד טקטי" על יחידות הצי במנילה ב-5 בינואר 1945, לפני הטבח, אך שליטתו במרינס של איוואבוצ'י היתה מוגבלת ובשלב מסויים הפסיקה להתקיים. הוא הרי הורה לצי לעזוב את מנילה לאחר השמדת מתקני הנמל, והמרינס סירבו למלא את פקודתו. התביעה, טענה ההגנה, דורשת להוציא להורג אדם לא בגלל מה שעשה או נמנע מלעשות, אלא רק בגלל מי שהוא, במקרה זה – מפקד עליון.

בעיה נוספת שהעיבה על המשפט של ימשיטה היתה זלזול מוחלט בדיני ראיות. במשפט פלילי אמריקאי רגיל, אסור באיסור חמור להשתמש בעדויות שמיעה או בתצהירי עדים שניתנו שלא בשבועה, ואילו במשפט ימשיטה הסמיך מקארתור את השופטים לקבל כל ראיה "שנראית להם הגיונית או נכונה". כך, התיר אב בית הדין, גנרל ראסל ריינולדס, לנציגי התביעה להביא שלל עדויות שמיעה, לפעמים מדרג שני או שלישי, ובמקרה אחד ביזארי במיוחד, אפילו להשתמש בסרט תעמולה אנטי-יפני שהופק בארצות הברית. בית המשפט הרשה לעצמו לקבל עדויות כאלו, משום שלא הוגדר כישות שיפוטית אלא כ"ועדה צבאית", סוג של טריבונל אד-הוק שאינו מחוייב בכללים משפטיים רגילים. דא עקא, שאפילו בתי המשפט הבעייתיים הללו, שמקורם במלחמת האזרחים האמריקאית, לא היו רשאים לקבל תצהירים שאינם בשבועה בתיקים שהעונש המקסימלי בהם מוות. אולם התובע והשופטים מצאו דרך לעקוף את זה. הם הסתמכו על חוות דעת מפוקפקת של הפרקליט הצבאי הראשי, שטען שההגבלה הזאת, שמקורה בסעיף 25 בחוק הצבאי האמריקאי (Articles of War) תקפה אך ורק לנאשמים מצבא ארצות הברית, ולא לנידונים מצבאות אויב.

השופטים קיבלו את טענות התביעה במלואן. ב-9 בדצמבר, 1945, הם הרשיעו את ימשיטה ברצח ודנו אותו למוות בתלייה. עורכי הדין המסורים מצוות ההגנה, רובם ככולם קצינים אמריקאים, ערערו לבית המשפט העליון של הפיליפינים, ולאחר מכן לבית המשפט העליון של ארצות הברית. השופטים בוושינגטון הסכימו לדון בעתירה, אולם דחו אותה ברוב קולות. נשיא בית המשפט העליון הרלן פיסק סטון, שניסח את דעת הרוב, טען כי לבית המשפט אין סמכות להתערב בהחלטות צבאיות, לרבות החלטותיהן השיפוטיות של ועדות צבאיות, בזמן מלחמה, אפילו אם המלחמה נגמרה באוגוסט 1945. שני שופטים, רוטלדג' ומרפי, תקפו בחריפות את פסק הדין בדעת המיעוט שלהם. הם הצביעו על הפגמים הפרוצדורליים הרבים במשפט של ימשיטה, וטענו שהוא קבע סטנדרטים בלתי אפשריים למפקדים בשעת מלחמה. אם מפקד אחראי לכל פשע מלחמה שמבצעים חייליו, הרי שבעתיד, יוכלו בתי משפט להעמיד לדין כמעט כל רמטכ"ל או נשיא אמריקאי על אישומים דומים. לאחר כשלון הערעור בבית המשפט העליון, ביצע הצבא את גזר הדין של ימשיטה. "הנמר ממלאיה" הוצא להורג בתלייה ב-23 בפברואר 1946.

השופטים האמריקאים של ימשיטה. במרכז, נשיא בית הדין, גנרל ראסל ריינולדס

אלן ראיין, מחבר הספר רוח הרפאים של ימשיטה (Yamashita’s Ghost) שעוסק בפרשה, טוען כי העוול שנעשה במשפט ימשיטה יצר שורה של תקדימים שעיוותו את החוק הבינלאומי עד ימינו אלה. ראשית כל, היישום של הדוקטרינה לא היה עקבי. באוקטובר 1948, אדמירל טויודה, מפקד הצי בתקופת טבח מנילה, הועמד לדין על ידי האמריקאים בטוקיו על האשמות דומות לאלו של ימשיטה. הוא זוכה. למרות שהאחריות הפיקודית על הצי היתה שלו, ולמרות שהורה להגן על מנילה בכל מחיר. לא במקרה, המשפט של טויודה הסתיים באוקטובר 1949, זמן קצר לאחר שהפיקוד האמריקאי החליט להפסיק את משפטי פושעי המלחמה בכדי לזכות בתמיכתה של דעת הקהל היפנית במלחמה הקרה. כמובן, האמריקאים מעולם לא יישמו את הדוקטרינה על פושעי מלחמה אמריקאים והמפקדים שנכשלו במניעת הפשעים, לא בטבח מאי-לאי בוייטנאם, לא בפרשת אבו גרייב בעיראק ולא במקרים אחרים.

שנית, ראיין טוען שהלכת ימשיטה יצרה מסורת משפטית מורעלת, דווקא מכיוון שקיבלה חותמת כשרות מבית המשפט העליון של ארצות הברית. בעשרות השנים הבאות, התווכחו בתי משפט שונים, מהטריבונלים ששפטו קציני צבא גרמנים ועד לבתי המשפט הבינלאומיים ביוגוסלביה, מתי, איך ובאלו תנאים יואשם מפקד באחריות לפשעי פקודיו. האם רק כאשר היה יכול לדעת ועצם עיניים במודע, או גם כאשר היה אמור לדעת? ואולי הוא אמור לשאת באחריות רק אם לא העניש את המבצעים לאחר מעשה? הבעיה בכל הדוקטרינות הללו, טוען ראיין, היא שהן עושות שימוש בעייתי בכלים של המשפט הפלילי. בדרך כלל, כדי להרשיע אדם ברצח, יש צורך בשילוב של מעשה פלילי (הנאשם הרג אדם) וכוונה פלילית (הוא הרג אותו במתכוון). כאן, אין לא כוונה ולא מעשה. המפקד לא התכוון להרוג, שהרי לא עשה זאת בעצמו ולא הורה לאחרים לעשות זאת, וגם לא הרג בפועל. הדיון על אחריות פיקודית משתמש בכלים שלקוחים כולם מעברת הרשלנות: היית צריך לדעת, היית אמור לדעת, היית יכול לנקוט צעדים בכדי למנוע. במילים אחרות, הלכת ימשיטה מרשיעה נאשמים ברצח בכוונה תחילה, תוך כדי שימוש בכלים שנועדו לבסס עבירה פחותה יותר – רשלנות.

כפיתרון לבעיה, מסכם ראיין את ספרו בהצעה רדיקלית: לבטל את הלכת ימשיטה לחלוטין, כאילו לא היתה קיימת מעולם. מפקדים שהורו על פשעי מלחמה ניתן להאשים כמובן ברצח, כבעבר. אולם אם לא הורו על הפשעים אבל גם לא מנעו אותם, אפשר לשפוט אותם על עבירה אחרת לחלוטין, שקיימת מזה מאות שנים בספר החוקים הצבאי: התרשלות במילוי תפקיד (Dereliction of Duty). כך, יוכלו השופטים להשתמש בכלים הנכונים, שלקוחים מהפסיקה והחקיקה העניפה הנוגעת לרשלנות, בכדי לוודא האם המפקד עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הפשע בנסיבות הנתונות. רק כך יוכל המשפט הבינלאומי לגרש מתוכו, סוף סוף, את רוח הרפאים של הלכת ימשיטה.

הפוסט הציג את הטיעון של ראיין על קצה המזלג, מי שמעוניין להעמיק, מוזמן לקרוא את ספרו המצויין, הזמין למכירה באמזון.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ספטמבר 11, 2020, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף צבאי-אסטרטגי ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. מעניין מאוד, אבל אני חושש שזה עלול להיות מאוד בעייתי בפרקטיקה.
    מפקדים יוכלו להיות "רשלניים" במתכוון ולפעול ב"קריצת עין" על מנת לגרום למעשי זוועה (לפעמים מספיקה "רוח המפקד" בלבד) ולהתחמק מאחריות מלאה. אני מסכים, בהנחה והפרטים שמסרת מדוייקים, שימשיטה איננו אחראי לטבח, אבל עצם זה שמפקד צבאי נושא באחריות לפעולות של חייליו מהווה גורם שיכול למנוע זוועות במקרים מסויימים.

    • כאמור, אפשר להעניש אותו על רשלנות במילוי תפקיד, ואם רוצים גם להחמיר את הענישה על כך. אבל בעייתי להשתמש בכלים של רשלנות בכדי להרשיע אדם על רצח.

      • ועדיין, אני חושב על הש.ג. המסכן…
        אני גם חושב על המונח של Plausible deniability. ראה הערך הבא שנראה לי מאוד מתאים לנושא:
        https://en.wikipedia.org/wiki/Plausible_deniability

        אבל הפוסטים האחרונים שלך עדיין מאוד ראויים כי הם מבהירים את הבעייתיות של חוקי המלחמה המודרניים. הרבה אנשים חושבים שחוקי המלחמה והדין הבינלאומיים הם איזה תורה מסיני שנמסרה לאנושות ע"י בורא עולם. מספיק לקרוא את אמנת ז'נבה (ולא משנה איזה גירסא) כדי להבין שזה עולם מלא בגווני אפור. אז שוב פעם תודה.

  2. תודה רבה דני.

  3. שאלה והערה: האם (ואיך) משתמשים הלאומנים היפנים בטיעוני הטיית משפט, בבואם לדון בארועי מלחמת העולם השנייה?

    האחריות המוחלטת של המפקד היא ברוח המסורות הקונפוציאניות השונות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: