גיוון פוליטי: הטיעון למען פלורליזם של השקפות באקדמיה

באקדמיה נהוג ומקובל העיקרון של גיוון (Diversity), שלפיו יש להעדיף מועמדים מקבוצות שאינן מיוצגות דיין בקמפוס, אולם עיקרון זה מוחל לרוב על קבוצות אתניות ומגדריות, לא פוליטיות. בינתיים, האוניברסיטאות הופכות להיות יותר ויותר הומוגניות מבחינה אידיאולוגית, והתוצאה היא רדיפה של בעלי דעות שונות, קונפורמיזם ודיכוי של ויכוחים עקרוניים. כדי לפתור את הבעיה, אין מנוס מהכנסת עיקרון חדש – גיוון פוליטי. ינשוף אקדמי מסביר.

Credit: Mangostock, depositphotos.com

אתחיל את הפוסט הזה בוידוי אישי: אני מכור לפודקאסטים. בכל פעם שאני מבצע פעילות שמאפשרת זאת, כגון ריצה או נהיגה, אני משתדל לשמוע כמה שיותר תכנים מעניינים, מספרי אודיו ארוכים על המלחמה הקרה ועד לפודקאסטים על היסטוריה של אסיה ותעלומות שקשורות למוזיקה הישראלית. לפני מספר ימים, יצא לי לשמוע במהלך נהיגה דיבייט בין שני חוקרים עם עמדות הפוכות בנושאי כלכלה וחברה. מחד, פרופ' עומר מואב, כלכלן מאוניברסיטת וורויק והמרכז הבינתחומי הרצליה שנוטה לתמוך בכלכלת שוק, ומאידך, ד"ר אלי קוק, חוקר תולדות הקפיטליזם מאוניברסיטת חיפה שידוע בעמדותיו הסוציאליסטיות. אישית, עמדותיו של מואב נראו לי משכנעות יותר מאלו של קוק, אבל נהניתי מאד לשמוע את שניהם. כשמפגישים שני אנשים אינטליגנטים, חוקרים עם ידע רב, ומעמתים אותם עם בעיות יסוד, הויכוח אולי מתחיל ברמת העקרונות (אני קפטיליסט, אתה סוציאליסט) אבל מתרחב במהירות לפרטים. אז אתה רואה שהניצים מגיעים אולי מנקודות מוצא שונות, אבל המחוייבות ההדדית למתודולוגיה מחקרית וההיכרות עם החומר מניעה אותם להביע עמדות ניואנסיות, מקוריות ומעניינות יותר ככל שהדיון נמשך.

כשחניתי בבית, חשבתי עד כמה דיונים כאלו בין חוקרים שמגיעים מנקודות מוצא שונות לחלוטין ומתווכחים על בעיות אקטואליות בוערות, נדירים כיום בעולם האקדמי דובר האנגלית. במהלך שנותי באקדמיה האמריקאית שמעתי אמנם דיונים מרתקים על נושאים מחקריים שונים, אבל ככל שהדבר נוגע לבעיות השעה הבוערות, פאנלים למיניהם נטו להזכיר יותר את מקהלת הגבעתרון מאשר דיבייט אמיתי. שתי דוגמאות יספיקו. במקרה אחד, במהלך לימודי באוניברסיטת הרווארד, הגיע חוקר יפן בשם הרברט ביקס בכדי להציג את ספרו החדש. ביקס, מרקסיסט מבוגר מהדור הישן, השווה בין הדיקטטורה היפנית של שנות השלושים ל"מדינת הביטחון הלאומי" האמריקאית, וטען שאנו (כלומר תושבי ארה"ב) לא חיים בדמוקרטיה אלא בדיקטטורה צבאית מתמשכת. התזה היתה מעניינת, שנויה במחלוקת, ומרובת חורים, אבל מי שציפה לדיון ביקורתי התאכזב מרות. בפאנל היו ארבעה מגיבים, שעמדותיהם דמו זו לזו כמו שיבוטים של הכבשה דולי. כולם היללו את ביקס ואת התזה שלו, גינו בחריפות את הממשל האמריקאי ותהו "מה המשמעות של לחיות בדיקטטורה צבאית." לפני כשלוש שנים היתה לי חוויה דומה בכנס בינלאומי ללימודי אסיה. באחד הפאנלים, דנו חוקרים, בראשותו של פרופ' ג'ף קינגסטון, בפוליטיקה יפנית עכשווית. כולם עד אחד הוקיעו את ראש ממשלת יפן השמרני, שינזו אבה. בדעתם של המארגנים לא עלה אפילו להביא לפאנל תומך אחד של ראש הממשלה, ולו כדי ליצור ויכוח. בהתאם, אף אחד מהמידיינים לא מצא אפילו נקודה חיובית אחת בכהונה שנמשכה שנים רבות, וכדי לחדד את המסר, המנחה אפילו כינה את אבה "נציג כוחות הרוע".

כדי להבהיר, אני רוצה להדגיש שכל החוקרים שהזכרתי (או לפחות רובם הגדול) היו אנשים הגונים שאכן הביעו את עמדותיהם הפוליטיות בכנות. הבעיה היא, שמחלקות אקדמיות בארצות הברית מאוכלסות יותר ויותר באנשים שמחזיקים בדיוק באותן העמדות. ב-2017, פרסם מיצ'ל לגנברט מחקר מקיף, שממנו עלתה הומוגניות מפחידה. ב-39 אחוזים מהמוסדות אין רפובליקאים כלל, וברבים מהיתר המספר שלהם שואף לאפס. במכלול המוסדות, דמוקרטים עולים על רפובליקאים ביחס של 10.4 לאחד. אם מתעלמים ממוסדות צבאיים כמו ווסט פוינט ואנאפוליס, הרי שהיחס עולה ל-12.7 לאחד. אולם אפילו המספרים הללו מטעים, מפני שמדובר בממוצע כללי, ובפועל משתנה רמת ההומוגניות לפי הדיסציפלינה האקדמית. במחלקות להנדסה, למשל, יש 1.6 דמוקרטים על כל רפובליקאי, ואילו בהיסטוריה, 17.4. ברוב התחומים של מדעי הרוח, מספר הרפובליקאים אפסי. כך למשל בסוציולוגיה (43.8 דמוקרטים על כל רפובליקאי), בספרות אנגלית (48.3) ובחקר הדתות (70). באנתרופולוגיה ובתחומים כמו לימודים אפריקאיים, לימודים אתניים ולימודי מגדר, אין אפילו מרצה רפובליקאי אחד לרפואה. הנתונים הללו אינם מפתיעים, כי הרי מדובר בתחומים שעצם ההגדרה הבסיסית שלהם נובעת מרעיונות פוליטיים של שמאל רדיקלי שצמחו בשנות השישים והשבעים.

התפלגות רפובליקאים ודמוקרטים במחלקות אקדמיות שונות, לפי דיסציפלינה, מהמחקר של מיצ'ל לנגברט

יש כאלו שיכולים להתנגד, ולומר שהמפלגה הדמוקרטית עצמה מכילה קשת רחבה של דעות. לכן, התעלם החוקר סמואל אברמס מההגדרה המפלגתית, ובדק מרצים שמגדירים את עצמם "שמרנים" מול כאלו שמגדירים את עצמם "ליברלים". לפי הנתונים שלו, אמנם בכל ארצות הברית (לרבות מוסדות נוצרים דתיים וקולג'ים קטנים במדינות רפובליקאיות מובהקות) הליברלים עולים על השמרנים "רק" ביחס של 6 ל-1, אבל באוניברסיטאות העילית בניו אינגלנד (למשל הרווארד), היחס הוא 28 ל-1.

אברמס עצמו נטה להיות אופטימי בנוגע לנתונים, וטען כי אנשי אקדמיה שמרנים לא נרדפים וחשים שביעות רצון חרף היותם מיעוט. אולם האופטימיות הזאת, אם היתה נכונה אי פעם, התרסקה כבר מזמן על קרקע המציאות. דרך העולם היא שרוב הומוגני אינו יכול להחזיק במעמדו זמן רב בלי להתחיל לרדוף את מתנגדיו, מדעת או שלא מדעת. בשנים האחרונות, ומאז שהתחילה תנועת "חיי שחורים חשובים" לטלטל את דעת הקהל בארצות הברית, גל רדיפה סוחף איתו לא רק את השמרנים הבודדים שנותרו באקדמיה, אלא גם ליברלים מתונים ואפילו אנשי שמאל רדיקלי שחרגו מהשורה. הרדיפה מגיעה לפעמים מסטודנטים, לפעמים מקואליציה של סטודנטים ומרצים רדיקלים, ולפעמים, כמו במקרה של הכלכלן הרלד אוהליג – מהתנכלות מוסדית מצד קולגות.

כמובן, יש הרבה דרכים להסביר את ההומוגניות של דמוקרטים ואנשי שמאל באקדמיה. אלו שנמצאים שם, חושבים לעיתים קרובות שאין בכלל בעיה: שמרנים הם מטומטמים ואנטי-אינטלקטואלים, אז ברור למה הם לא נמצאים באקדמיה. יש כאלו שחושבים שזה בסדר גמור לארגן כנסים שבהם כל הדוברים מטיפים לעמדה אחת ויחידה. אחד מעמיתי לשעבר בהרווארד טען בפני ששמרנים מתעניינים רק בכסף, ולכן הם הולכים לקריירות מתגמלות יותר. במאמר מקיף בכתב העת האמריקאי להשכלה גבוהה, גרס סקוט יאשיק שמדובר בעיקר בהטיית בחירה עצמית. כלומר, שמרנים לא הולכים לקריירה אקדמית מלכתחילה. בפוסט הנוכחי, אמנע מלהיכנס לויכוח הזה, מפני שבלי שום קשר לגורמים שהובילו למצב הנוכחי, חשוב יותר לדון בהשלכותיו: ההגמוניה השמאלית באקדמיה חונקת ויכוחים עקרוניים, משמעותיים על בעיות השעה עוד בטרם התחילו. הנה בפרינסטון, למשל, כבר תבעו 350 חברי סגל וסטודנטים להקים ועדה שתסרוק פרסומים של מרצים ותעניש אותם אם פרסמו בעבר משהו "גזעני", כאשר המילה "גזעני" תוגדר כמובן על ידי אותה ועדת טיהורים.

ההגמוניה חונקת ויכוחים עקרוניים. Credit: Ra2Studio, depositphotos.com

התופעה החמירה בתקופה האחרונה, מפני שהמוסדות והאיגודים האקדמיים עצמם התחילו לאמץ עמדות פוליטיות של שמאל רדיקלי ולגנות בחריפות כל מי שסוטה מהתלם. החוג להיסטוריה באוניברסיטת ברקלי, למשל, גינה מכתב פתוח של אחד מחבריו שטען כי פשע של שחורים נגד שחורים מסוכן לקהילה האפרו-אמריקאית יותר מאלימות משטרתית, כי הוא נוגד את "ערכי החוג".  בפרינסטון, הוקיע הנשיא בפומבי חבר בחוג ללימודים קלאסיים שביקר בחריפות קבוצות אקטיביסטים שחורות בקמפוס ויצא נגד עצומת ההשתקה האקדמית שעליה חתמו (למרבה הבושה) מאות מעמיתיו. זה רגיל, שגרתי ואף רצוי שאנשי אקדמיה מבקרים זה את זה, אפילו בחריפות. זו המשמעות של ויכוח אקדמי אמיתי. אבל כשהמוסדות שאתה עובד בהם והחוגים שאתה מלמד בהם מבהירים לך באופן רשמי שהעמדה הפוליטית שלך "נוגדת את ערכי החוג", מי יעז להביע עמדה פוליטית לא מקובלת? המקרה של ג'סיקה קרוג, היסטוריונית שנדחפה להתפטר משום שאימצה זהות שחורה שלא תאמה למוצאה האתני, מלמד שאפילו קביעות כבר לא מחסנת בפני הרס הקריירה. רק דמיינו כיצד מקרים כאלו ישתיקו סטודנטים לתארים מתקדמים ומרצים צעירים חסרי קביעות, שדואגים לעתיד הקריירה שלהם. כפועל יוצא, קשה יותר ויותר לנהל ויכוחים עקרוניים וגדולים על נושאים שנויים במחלוקת. האם מישהו במחלקה ללימודים אתניים או אפילו להיסטוריה, למשל, יעז לבקר את המושג "גזענות מערכתית", לתמוך במדיניות החוץ של דונלד טראמפ, לטעון שפשע של שחורים נגד שחורים משמעותי יותר מאלימות משטרתית, או למצוא צדדים חיובים בקולוניאליזם האירופי, כאשר אפילו מילה לא נכונה בסינית שהזכירה למישהו עלבון נגד שחורים עלולה להוביל לצעדים משמעתיים נגד מרצה?

הבעיה, חשוב להדגיש, אינה טמונה אך ורק בחוסר ההגינות או הדורסנות של סטודנטים וחברי סגל (אם כי יש לכך לא מעט דוגמאות) אלא בגורמים מבניים. ברגע שיש הגמוניה פוליטית ורעיונית מוחלטת של צד אחד במוסדות מסויימים, היא תבוא לייד ביטוי במוקדם או במאוחר גם בהשתקת דעות מתחרות ובצמצום הולך וגובר של המרחב המותר לויכוח. ההגמוניה, יש לציין, רעה לא רק לצד המושתק אלא גם לצד השולט, שפטור מהצורך להגן על עמדותיו. אלו, ברבות הימים, יסתיידו ויהפכו מעמדה פוליטית מלאת אנרגיה לדוגמה מסויידת, מצוות אנשים מלומדה. גרוע מכך, הויכוחים האקדמיים וה"מדעיים" עצמם הולכים ומאבדים את אמינותם בעיני הציבור. איך אפשר לקחת ברצינות ויכוח"מדעי" על אלימות המשטרה נגד שחורים או על השפעת הקולוניאליזם על העולם השלישי, למשל, כאשר עמדות מסויימות פסולות א-פריורית? כדי לפתור את הבעיה, אין די ברפורמות קוסמטיות. האקדמיה חייבת להנהיג בתוכה גיוון פוליטי.

Credit: Zerbor, depositphotos.com

מזה שנים, האקדמיה מעלה על נס את עיקרון הגיוון (diversity). בהרווארד, למשל, היה נהוג לומר שהעדפה מסויימת לקבוצות שלא יוצגו בקמפוס בעבר (נשים, שחורים, היספאנים) אינה מייצגת רק אפליה מתקנת, אלא גם שאיפה לקמפוס מכיל, רבגוני ומעניין יותר. אנשים שגדלו, למשל, בקבוצות מיעוט, יגיעו לקמפוס עם פרספקטיבה שונה על העולם מאשר סטודנט לבן ועשיר, ובכך יתרמו לדיון האינטלקטואלי. בטיעון הזה, הצדיקו אוניברסיטאות כמו פרינסטון והרווארד אפליה בקבלה נגד קבוצות כמו אסייאתיים-אמריקאים, שהמשקל שלהם בקמפוס עולה במידה ניכרת על שיעורם באוכלוסיה. אותו הטיעון עולה כמובן גם בדיונים על קבלת חברי סגל חדשים. אולם במה הועילו חכמים בתקנתם, אם כל חברי הסגל, גברים ונשים, לבנים ושחורים, אסייאתים ומלטזים, אינדונזים ובורמזים, מחזיקים באותן העמדות האינטלקטואליות והפוליטיות בדיוק, עם הבדלי ניואנסים זעירים בלבד?

כיצד יונהג גיוון פוליטי בקבלת מרצים למוסד אקדמי? יש להבהיר שלא מדובר בעמדה פוליטית מפלגתית-גרידא. לצד הקריטריונים הרגילים של מצויינות אקדמית, כל מועמד ייאלץ להסביר כיצד העמדות האינטלקטואליות שלו בנושאים מחקריים, בשאלות הבוערות הרלוונטיות לדיסציפלינה שלו ו/או בבעיות השעה שונות מהמקובל, כמו גם מגוונות את הדיון בקמפוס, מעשירות אותו ותורמות לו, לצד חתימה על הצהרה של מחוייבות מוחלטת לחופש האקדמי ולחופש הדיבור. קריטריון כזה יתמרץ מקוריות מחקרית וגיוון אינטלקטואלי כבר אצל סטודנטים לתארים מתקדמים, ייצור מרחב לויכוחים סוערים וישפשף את העמדות השונות זו על להבה של זו. הוא יהווה משקל נגד לכוח המשיכה האדיר של הקונפורמיזם האינטלקטואלי. אם לא יאומץ קריטריון כזה, והמגמה של הומוגניזציה ורדיפה פוליטית באקדמיה דוברת האנגלית תימשך, אני חושש שבעתיד לא יהיה מנוס מרפורמות רדיקליות בהרבה.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ספטמבר 18, 2020, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 46 תגובות.

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מסכים איתך בדברים רבים בפוסט, אבל חולק על דבר מרכזי אחד – הסיפור של ג'סיקה קרוג. אישה ששיקרה במשך עשרות שנים לגבי הביוגרפיה שלה כדי להתקדם בעולם האקדמי והתעסוקתי אינה דוגמה לאישה הנרדפת על דיעותיה.

    • ג'סיקה קרוג היא ללא ספק שקרנית, וראויה לביקורת חריפה על כך. אולם השקרים שלה אינם קשורים לעבודתה האקדמית, שבגינה קיבלה את המשרה. לא שאני מרחם עליה במיוחד, אבל אני חושש מהתקדים של ביטול קביעות.

      • אני לא מכיר את המקרה של קרוג ומקווה שמה שאני כותב כאן הוא נכון:

        קרוג התקבלה למשרתה בין השאר על סמך הקריטריון של אפרו־אמריקאית. משהתברר שזה לא נכון, אפשר לשקול מחדש את קבלתה למשרה.

        ועכשיו צעד אחד קדימה: אני מתקבל למשרה על סמך העובדה שאני רפובליקאי. אבל לאחר כמה שנים משנה את דעותי והופך לדמוקרט. האם אני עדיין צריך להחזיק במשרה? האם הגיוון נשמר?

      • אני חושב שקרוג התקבלה בעיקר על סמך מחקריה. באשר לדבר השני: אתה מתקבל למשרה על סמך מקוריות מחשבה, ולא הצבעה למפלגה ספציפית.

      • סליחה. הבנתי לא נכון. אבל אם הקריטריון הוא שונות מהמקובל, אנחנו עלולים לקבל כל מיני תואמי אמיר חצרוני שנהנה מהפגנת עמדה שונה.

        לא ברור לי למה העמדות של פרופסור בעניינים שלא קשורים לתחום מחקרו אמורות להיות רלוונטיות.

      • גיוון פוליטי הוא רק קריטריונים אחד מבין רבים. לא מספיק שיש לו עמדה שונה –
        היא גם צריכה להיות מנומקת ו להתבטא במחקר אקדמי לפי כל הכללים.
        Danny Orbach, PhD
        Senior lecturer in general history and East Asian studies, the Hebrew
        University of Jerusalem
        972-527244538
        dannyorbach@gmail.com

      • קרוג התקבלה בין השאר מאחר שהיא אמרה שהיא שחורה ושלהביע עליה איזושהי ביקורת זה גזענות, אז אנשים שתקו. השקר הוא חשוב, כי היא המציאה כל זהות שתשתיק מבקרים: היא למשל שיקרה גם על מוצא היספני והיסטוריה משפחתית של הגירה, כדי לאחוז גם בקרן השור של מהגרת וגם בקרן של שחורה שמוצאה בעבדות האמריקאית. חוקרת שחורה ממוצעת תוכל אולי להגיד ללבנים שאסור להם לבקר אותה, אבל התנהגות כמו זאת של קרוג תעורר ביקורת בקרב שחורים אחרים.

        להבדיל: יש כרגע ביקורת בקהילת הבלשנים על ג׳ין ברקו גליסון, שבשנות החמישים המציאה את מבחן ה-wug, שהוכיח שילדים לומדים כללי דקדוק כגון סיומת S לריבוי ולא רק כל מילה לבד. הביקורת אינה פוליטית – היא על זה שגליסון טוענת לזכויות יוצרים על המילה wug וכן על הציור של היצור הנקרא wug. אבל המבקרים באים מהשמאל ה-SJWי ואחת ממנהיגי המבקרים בטוויטר אפילו הגנה על פיטורי הפרופסור שאמר 那个 בשיעור, מה שסטודנטים פירשו כ-nigger. ולמרות זאת, המבקרים הדגישו שמבחן ה-wug היה תרומה אדירה לבלשנות והדבר הכי רע שאמרו של גליסון אישית היה פחות או יותר שזקנותה מביישת את צעירותה.

        החשיבות של מקרה גליסון היא שבטוויטר לא ראיתי אף התייחסות כזאת למחקר של קרוג. טענו שהיא ביצעה מחקר בסדר, אבל אף אחד לא יצא ואמר, המחקר שלה חיוני לתחום. וזאת למרות שאותם אנשים מסוגלים במאה אחוז לטעון את זה לגבי אנשים אחרים שהם מבקרים בחריפות.

      • המחקר שלה עסק לדעתי בהיסטוריה אפריקאית פרה קולוניאלית. זה לא בדיוק דבר שהציבור הרחב מבין בו. אני כמובן לא מגן על קרוג ברמה המוסרית: היא שקרנית שפלה, וההתנצלות המתרפסת שלה רק מחמירה את המצב. אבל כל זה אינו סיבה לפטר אותה או לבטל את המחקר שלה. צריך לצאת נגד תרבות הביטול גם אם הקורבן הוא אדם שאנחנו מתעבים.

    • עדו סוקולובסקי

      ברצינות? היא התקבלה למשרה בגלל המוצא שלה? כבר הצדקה לטענה של דני.

  2. דני שלום,
    "מחוייבות מוחלטת לחופש הדיבור" מן הראוי שתתחיל קודם בדיון על מושג החופש. מושג זה כפי שאני חושבו אינו מושג יוריסטי (משפטי).זהו אידאה אפלטונית אימפרמננטית שמתארחת בתודעת האינדיבידואל, באה וחולפת בהתאם לנסיבות. רודולף שטיינר בספרו "הפילוסופיה של החירות" מתאר את החירות כמאבק אינסופי של התודעה לנקות את עצמה מדעות קדומות, רגשות עוכרים ועוד מרעין ובישין על מנת ליצור מצע שעליו המחשבות יכולות להתארח. קשה מאד…לכן "מחוייבות מוחלטת לחופש הדיבור"…?

    • הדיון הפילוסופי הזה מרתק, אבל קשה לי להבין את ההשלכה על הסוגיה שאנחנו דנים בה.

      • הנך כותב לעניות דעתי, שכל מועמד מרצה למוסד אקדמי "ייאלץ… לצד חתימה על הצהרה של מחוייבות מוחלטת לחופש הדיבור" ובכך על ידי אילוץ וחתימה הפכת את מושג החופש למושג יוריסטי ואני טוען שהוא אינו יכול להיות כזה כפי שטענתי זאת בתגבותי הראשונה ההשלכה דני, שהפתרון שאתה מציע לחופש הדעה באקדמיה הוא עצמו נתון למחשבה ודיון…

  3. האם התופעה קיימת גם באקדמיה אצלנו?

    • לדעתי הרבה פחות חמורה, מכמה סיבות. ראשית כל, ישראל *בכללה *היא מדינה ימנית
      ושמרנית, וגם האקדמיה לא יכולה לפעול במנותק מההקשר הזה, אפילו אם רוב חבריה
      שמאלנים הרבה יותר מהשאר. שנית, הישראלים הרבה יותר מחוספסים ומכירים את
      העולם, נעלבים פחות ולכן יש לנו הרבה פחות התקוממויות סטודנטים על עלבונות
      שונים ומשונים (מנוע מרכזי לרדיפה הפוליטית בארה"ב).

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        נכון, כי בישראל מותר לדבר על התבוללות כפגיעה באומה, להצדיק את הנכבה, להסביר שצביון יהודי קודם לזכויות אדם… ואז שמישהו מתקומם מכך מגייסים את "אם תרצו", רודפים אותם ומוקיעים אותם כבוגדים שמקבלים איומים בטלפון. תרבות פוליטית נהדרת יש כאן בישראל באקדמיה, גאווה מקומית.

      • והקשר למה שכתבתי הוא?

      • סיבה נוספת: SNOW FLAKES מופיעים בירושלים ליום-יומיים פעם בכמה שנים.

  4. הסיפור של ג'סיקה קרוג. האם טראנסג'נדר שנולד למין אחד יכול לטעון שהוא בן המין השני ולקבל תמיכה גורפת של הליברלים אבל אשה שנולדה בטעות לבנה ומרגישה שחורה היא שקרנית?
    וגם אם היא קיבלה הטבות בשל הפליה מתקנת, להציג אותה כנוכלת בתנאים האלו זה לא במקום

  5. אם הייתי לוקח את הטבלה בתמונה הראשונה ומסדר מחדש את העמודות לפי נניח, תקצוב, איך היה משתנה סדר וגובה העמודות?

  6. דני היקר, חוץ מחשש למחנה הפוליטי שלך, לא מובן מה הבעיה שאתה מתאר.
    לצד זה ההקבלה בין גיוון (diversity) בזהויות אתניות וכדומה לבין גיוון בעמדות פוליטיות הוא מעט מגוחך, ואני לא חושב שסטודנט בתחילת דרכו כמוני צריך להסביר להיסטוריון מוערך כמוך את ההבדל.

    • להיפך, אני בהחלט חושב שאתה צריך להסביר את ההבדל. שים לב לנקודה קריטית: עבור אנשים שמחזיקים בהשקפה פוליטית מסויימת או שייכים למחנה פוליטי מסויים, "אמיתות" שמהוות חלק מהנחות היסוד של השקפתם הפוליטית הן שקופות. כלומר, הן הופכות מדיעה לקומון סנס מובן מאליו שלא צריך להסביר אותו. ואני, שלא בהכרח מקבל את ההנחות שמקובלות עליך, דווקא חושב שגיוון בעמדות פוליטיות חשוב בהרבה מאשר גיוון בזהויות אתניות. אם אתה חושב אחרת – הסבר ונמק.

      באשר לבעיה עצמה, תיארתי אותה במפורט: אחידות בדיעות ועמדות פוליטיות מחניקה ויכוח, יוצרת סטגנציה של רעיונות, מדרדרת את הדיון האקדמי לפלפולים על זוטות במקום דיונים על השאלות הגדולות, ופוגעת אפילו בעמדה "שניצחה" על ידי ניוונה. לא המצאתי את זה – קרא את ג'ון סטיוארט מיל.

  7. "כל מועמד ייאלץ להסביר כיצד העמדות האינטלקטואליות שלו בנושאים מחקריים, בשאלות הבוערות הרלוונטיות לדיסציפלינה שלו ו/או בבעיות השעה שונות מהמקובל"

    הצעה מעניינת, למרות הרתיעה העמוקה שלי מעירוב עניינים בלתי-מקצועיים בשיקולים הנוגעים לעתידו המקצועי של אדם. (איש אקדמיה אמור לחקור ולהגיש את מחקריו לעמיתים, לתלמידים ולכל מי שמעוניין בהם. אם בזמנו הפנוי הוא מביע עמדות פוליטיות, מנהל רומנים עם נשים צעירות או רץ מרתון אינו עניינם של אלה המחליטים על עתידו המקצועי.)
    אבל אתה הרי מבין שלהצעה הזאת אין סיכוי להתקבל. הכלי העדכני של השמאל הרדיקלי, כולל באקדמיה, לדיון בנושאים פוליטיים הוא למסגר אותם כנושאים מוסריים. והרי מי ירצה לתת במה וקביעות לאדם שעמדותיו אינן מוסריות?

  8. אני מקוה שהפוסט הזה לא יפריע לך בקידום או אפילו חרם נגדך באקדמיה…צחוק הגורל שהשמרנים היום ברובם הם הליברלים של פעם, free speech באמריקה הפך למשהו "ימני" פשוט לראות ולא להאמין לאן הדדרנו.

  9. שאלה קטנונית אבל כנה, איפה עובר הגבול בין חוסר גיוון לגיטימי ללא לגיטימי? לדוגמא, אם תבדוק בחוג לביולוגיה, כנראה שתגלה שכולם שם מאמינים באבולוציה. זה לא משקף את האוכלוסיה בארה"ב, אבל כמובן שלא לגיטימי לדרוש גיוון דעות כזה. איך נדע אם הדרישה לגיוון לגיטימית או לא?

    • האבולוציה היא תיאוריה מדעית שמסבירה את מוצא החיים. היא אינה אחידה, יש בה גישות שונות, אבל אין תיאוריה חלופית שמסבירה את אותן תופעות בכלים מדעיים. ולמרות זאת, אפשר למצוא פה ושם ביולוג שאינו מקבל אותה (הנה דוגמה: https://en.wikipedia.org/wiki/Michael_Behe).
      ואם כבר מדברים על בהה, הנה שותפו לאחד המאמרים מעוררי המחלוקת שלו: https://en.wikipedia.org/wiki/David_Snoke מדובר בפיזיקאי ששנתיים אחרי פרסום המאמר המדובר נבחר לחבר באגודת הפיזיקאים האמריקאית למרות שהמאמר ההוא מ-2004 עורר עליו לא מעט ביקורת.
      ספק אם באווירה של היום במדעי החברה והרוח מישהו, נאמר, מתחום הכלכלה שהיה מפרסם מאמר התומך בתזה הישנה של פוגל ואנגרמן, לפיה העבדות בארה"ב הביאה תועלת כלכלית לעבדים ולבעליהם כאחת (https://en.wikipedia.org/wiki/Time_on_the_Cross), היה זוכה להמשך הקריירה האקדמית שלו.

    • כתבתי כאן תגובה אבל היא לא נכנסה לעמוד, אולי בשל ריבוי קישורים. אז ננסה בלי.
      האבולוציה היא התיאוריה היחידה, נכון להיום — בעצם, כבר 150 שנה בערך — שיש בכוחה להסביר את התפתחות החיים, כפי שאנו מכירים אותם, בכלים מדעיים. ועדיין, יש פה ושם באקדמיה ביולוגים שאינם מקבלים אותה, לפחות לא באופן מלא. מייקל ביהי (Michael Behe) הוא אולי הדוגמה המפורסמת ביותר. יתר על כן: פיזיקאי בשם דייוויד סנוק (David Snoke), שפרסם יחד עם ביהי ב-2004 מאמר המערער במידה ניכרת, על תיאוריית האבולוציה, התקבל כעבור שנתיים כחבר באגודה הפיסיקאלית האמריקאית.
      האם באווירה של היום חוקר, נאמר, בתחום הכלכלה, שהיה מפרסם מאמר המביע תמיכה בתיאוריה של העבדות בארה"ב כמועילה לעבדים ולבעליהם כאחת — תיאורה שפורסמה ב-1974 ע"י רוברט פוגל וסטנלי אנגרמן בספרם Time on the Cross — היה זוכה להמשיך את הקריירה המחקרית שלו בתחומו, שלא לדבר על התקבלות לאגודה אקדמית יוקרתית?

      • אני מצטער, אבל זה לא עונה על השאלה. שאלתי את דני שאלה טכנית על הפיתרון שהוא מציע.

      • שאלה טכנית על פתרון? אני לא דני, אבל מה שאני מעלה על הדעת זה משהו כמו:
        למועמד למשרה אקדמית (או לקידום) מוצגת תיאוריה קונטרוברסלית כלשהי בתחומו — אבל אחת כזאת שיש לה איזשהו פרסום בבמות מדעיות — והוא נשאל לדעתו. אם הוא אומר משהו כמו "אבוי, גזענות!", הוא נפסל. אם הוא מביא נימוקים מקובלים מהדיסציפלינה שתומכים או סותרים את התיאוריה (או גם וגם), הוא עובר לשלב הבא. מי יחליט אלו נימוקים הם מקובלים בדיסציפלינה? שאלה טובה. עקרונית אלה אמורים להיות חברי הוועדה האחראים על קבלה או קידום, אבל אפשר לשקול הגשת מסקנה סופית למועמד בכתב עם פירוט מלא של הבסיס לאותה מסקנה, כך שחברי הוועדה יחששו לעשות לעצמם פדיחות ולפסול נימוקים מקצועיים טובים מסיבה פוליטית או מוסרית.

      • אני לא רואה איך זה ממש פותר את הבעיה, זה בסך הכל נשמע כמו מבחן קבלה די סטנדרטי. אני מניח שאם מישהו יענה "זה לא נכון כי זה סותר את הדת שלי" הוא יפסל באותה המידה, ומצד שני אם "אבוי גזענות" זאת תשובה מקובלת בדיסיפלינה הוא יעבור בכל מקרה. ואם זאת לא תשובה מקובלת בדיסיפלינה, זה די קל לא להגיד "אבוי גזענות" אלא לענות לעניין אם אתה איש מקצוע בינוני ומעלה. אני מניח שמשרות ניתנות כבר היום לאנשים שהוכיחו הבנה כלשהי בתחומם? איזה סינון נוסף המבחן הזה עושה?

      • טוב, פישטתי כמה דברים, זו תגובה בבלוג 🙂
        אבל שים לב שיש כאן בעיה אמיתית, הטמונה בכך שהומניזם אוניברסלי הפך בחוגי האקדמיה לסוג של דת, פונדמנטליסטית למדי, ועוד דת "שקופה" – כלומר, כזו שכולם מצופים לחשוב ולנהוג לפיה, בלי ערעור על סמכותה. אפילו אתה מעלה, כהשוואה, את האפשרות התיאורטית של "זה לא נכון כי זה סותר את הדת שלי" – כלומר, יש גם דתות שאינן "שלי", ולכן ברור שהאמירה הזאת היא בלתי-הגיונית. אבל האם "זה לא נכון כי זה לא שוויוני" היא אמירה בלתי-הגיונית באותה מידה? אני חושב שכן, אבל חוששני שאנשים רבים מדי לא יסכימו.
        אז מה שההצעה שלי נועדה לעשות הוא להצביע על כך שעם כל הכבוד לערך השוויון (ויש כבוד), כשהוא הופך לאמת מידה לשיפוט תיאוריות כאלה ואחרות לגבי מה יש או היה בעולם – תיאוריות דסקריפטיביות, לא נורמטיביות – מדובר במצב בלתי-ראוי מבחינה אקדמית. אם נזכה להכרה פומבית ונרחבת בזה, כבר עשינו כברת דרך.

    • אני מזכיר שוב את הקוויאט שלי: מחלקה אקדמית אינה מועדון ויכוחים כללי וגם לא פרלמנט של יום שישי. חשוב שיהיו בה דעות שונות, אבל כולן צריכות להיות מבוססות על המתודולוגיה המדעית המקובלת בתחום. אין שום מתודולוגיה מדעית בביולוגיה שתוכל לאשש את עמדותיהם של בריאתנים, כמו שאין שום מתודולוגיה פיזיקלית שתוכל להוכיח שכדור הארץ שטוח. לעומת זאת, במדעי החברה והרוח, המצב שונה לחלוטין. כאן, עמדות שדווקא כן משתמשות במתודולוגיה מדעית נפסלות, מכיוון שבעיני השמאל האקדמי הן נתפסות כבלתי מוסריות (וכמובן שאותם אנשים נוטים לבלבל בין מה שמוסרי למה שאמיתי ונכון).

      • אני מסכים לחלוטין עם הקוויאט. למעשה, סיפורים בנושא שמעצבנים אותי אישית הם סיפורים על סטודנטים לתואר ראשון שמאתגרים את המומחיות של המרצה בתחום של הקורס, כמו סטודנט שהתלונן שסילבוס באיזשהו קורס במדעי החברה לא כולל מספיק חומרי קריאה של PoC, עוד לפני שביצע את הקורס. אבל זה דווקא משום שאני נוטה לקבל את המרצים כאוטוריטה בתחום. הייתי מקבל באופן שונה טענה של מרצים, או אפילו של מקבץ של בוגרי התואר, שאין מספיק חומרי קריאה של PoC בקורס או בתואר.

        לכן אני שואל, מכיוון שיש הגמוניה בכל תחום, איך הפיתרון ידע להבדיל בין חוסר גיוון לגיטימי ללא לגיטימי? כלומר, להבנתי ההגמוניה היא שמחליטה מה תחום הדעות המקובל ("המתודולוגיה המדעית המקובלת בתחום", בדגש על "מקובלת בתחום"). לכולנו זכור הסיפור של פרופסור דן שכטמן לדוגמא, כשההגמוניה בתחום מנעה ממנו את מלקבל את ההכרה המגיעה לו, ומצד שני את המאמץ הבריאתני המרוכז בעשור הקודם לערער את האמינות של תורת האבולוציה בתודעה האמריקאית ובהמשך גם באקדמיה האמריקאית, כשהדבר היחיד שעמד בניהם להצלחה היא "עריצות ההגמוניה" של האקדמיה.

        אני אנסח אחרת – לך ברור ההבדל בין הגמוניה של אבולוציה, לדוגמא, להגמוניה שמאלנית קיצונית כלשהי באקדמיה (לי הוא לא ברור היות ואני ממש לא מהתחום), אבל איך הפיתרון שלך ידע להבדיל בין השניים בהנחה שאתה אישית לא שם כדי לפקח על הביצוע שלו?

  10. דבריך גרמו לי להיזכר בעבודתו של אלכסיס דה טוקוויל בשם הדמוקרטיה באמריקה. הוא מתאר את ההבדלים בין החברה האמריקנית הדמוקרטית של המחצית הראשונה של המאה ה-19 לבין החברה האירופית של אותה תקופה. קרי בין התרבות הדמוקרטית לבין תרבות החצר – שאליה הקוראים של דה טוקוויל היו יותר רגילים.

    בין מאפיינים הבסיסיים של החברה האמריקנית של ימיו – ביחס לעולם הישן, כמובן – הוא מונה את חוסר הסובלנות כלפי דעות שלא עולות בקנה אחד עם דעת הרוב. בעוד שבצרפת שייכות למחנה רפובליקאי או בונפרטיסטי לא הפריעה לאדם לעשות קריירה, בארצות הברית מי שהלך נגד הזרם נדחק לשוליים.

    חלפו כמעט 190 שנה אך שום דבר לא השתנה.

    • עריצות הרוב היא דבר איום. זה שלאזרחים יש זכות לבחור את שליטיהם אינו אמור להפוך אותם לשומרי אמות המוסר הציבורי (שומרי אמות המוסר של השליטים דווקא כן, אבל זה אינו הבדל שמובן מאליו). מבחינה זו, חברות מעמדיות הנשענות על מורשת ימי הביניים — עם אצולה וכמורה כמעמדות נפרדים, שתפקידם בין היתר לקבוע את הנורמה המוסרית — נוטות להיות יציבות יותר, וכל עוד אין למעמדות האלה כוח מעשי או שאיפות לכפות את הנורמות שלהם על כלל הציבור, הן יכולות להיות גם חופשיות יותר.

      • ראוי להדגיש כי כמעט לא רואים את התופעה של עריצות הרוב באירופה של היום, גם אם מדובר ברפובליקות. כנראה, למורשת תרבותית של עידן המונרכיות יש גם השפעה חיובית.

    • טוקוויל גאון, וכל כך מרחיק ראות.

  11. נראה לי שאתה משלב כמה נושאים שונים, שבהרבה מקרים מעורבים באותם אנשים, אבל בכל זאת מצביעים על דפוסים שונים:

    1. האקדמיה האמריקאית היא מאוד שמאלית. זה קיים בכל חוג, ולראיה יש מספר מאוד נמוך של רפובליקנים גם בחוגים ריאליים בהם לאף אחד לא אכפת מדעות פוליטיות, כמו מתמטיקה. זה למשל בניגוד לישראל, בה יש לא מעט פרופסורים למתמטיקה שתומכים בימין (למרות שגם בישראל האקדמיה המדעית נוטה מאוד לשמאל). נראה לי שזה קשור לתהליכים פוליטיים שבהם הסוציאל דמוקרטיה מצאה בית באקדמיה, ומאידך הימין החדש מלגלג על הרעיון של מומחים שאומרים שעישון זה מסרטן. מאותה סיבה גם הרופאים, שהיו קבוצה מאוד רפובליקנית בשנות ה-60, הצביעו 2-1 להילרי קלינטון.

    2. האמריקאים עושים פוליטיזציה לכל דבר. אין אצלם תפיסה של מומחיות לא-פוליטית. הם חושבים שהכל זה מפוזיציה. אז אם למשל מדענים אומרים ששינוי אקלים זה קטסטרופה, אז זה בטח הטייה לשמאל אז אילי נפט ינסו לסבסד אנשים שיגידו ההיפך. בנושא הספציפי שלי, תשתיות רכבת, ההבדל בין הממשל בארה״ב, גם הפדרלי וגם בכל מדינה שהסתכלתי עליה, ובכל מקום אחר בעולם הוא תהומי: כאן ובישראל ובצרפת ובאיטליה ובנורווגיה יש פקידות ממשל עצמאית, בארה״ב כל מחקר ממשלתי על כמה יעלה פרויקט תשתית כלשהו ובאיזה תוואי הוא צריך להיבנות יגיע בדיוק למסקנה שהמושל או ראש העיר או כל מיני מינויים פוליטיים רוצים שהוא יגיע אליה. מה שקורה כרגע באקדמיה הוא התובנה של כל מיני פוליטרוקים שהיא לא מספיק פוליטית, ולכן למשל יש התקפה משמאל על ההתמקדות של מחלקות למתמטיקה במחקר (שאי אפשר לעשות לו פוליטיזציה) ולא הוראה (שהרי אפשר לבקל כל פרופסור על זה שהוא לא מורה מספיק מושלם לכל קבוצה הפוליטית או אתנית). מימין מתקבעת הכמה שנים האחרונות תפיסה שמאחר ומשכילים מצביעים יותר שמאלה צריך לייבש את האוניברסיטאות כדי שפחות אמריקאים יקבלו תארים.

    3. יש תמיד מלחמה באקדמיה בין הפרופסורה והאדמיניסטרציה. כבר לא מעט זמן, לפחות מאז שהייתי בדוקטורט בין 2006 ו-2011, יש ידיעות על פקידים שתופסים תחת על פרופסורים ומוצאים סיבות לפטר אותם. למשל, ציטוטים ממד״ב ופנטזיה שאיזה פקיד לא הכיר והחליט שהם אלימים מדי יכולים להוביל לפיטורין. נראה לי שיש עליה כללית בכוח האדמיניסטרציה יחסית לפרופסורה בארה״ב, וזה גם גולש לפיטורין על דעות פוליטיות לא תקינות, אבל זה בד״כ לא פוליטי. השמאל הפוליטי מצדד בפקידים, אבל כך גם הימין הפוליטי – מושלים רפובליקנים שמקצצים בתקציבים מפילים אותם על שכר הפרופסורים ולא על מספר תקני סגני הדיקן. לפקידים הרבה יותר קל לעשות פוליטיזציה מלפרופסורים חצופים.

    4. יש cancel culture בשנים האחרונות שגולשת לציבור הרחב. כמו ה-BDS, היא בעיקר חזקה על חלשים. אנשי ה-cancel culture יודעים שהם לעולם לא יוכלו לבטל את ניל פרגוסון או את סטיבן פינקר, או ליברלים שמביאים להם את הקריזה כמו מישל גולדברג או סטיבן קולבר. גם כן כמו ה-BDS, היא מתמקדת בשטויות סמליות. מעולם לא שמעתי אנשי BDS מדברים על טבע, הגם שהיא מייצאת תרופות גנריות שקל להחרים – במקום זאת הם מתמקדים בשטויות כמו חומוס צבר או אם AOC משתתפת בטקס להנצחת רבין. אז ה-cancel culture למשל דורשת שיקראו לאנשים שחורים Black ב-B גדולה, ולא שיעשו אינטגרציה בחינוך, כי אין להם כוח פוליטי לשינויים מעשיים, וגם אין להם שום עניין בלבנות קואליציה שתתן להם את הכוח הזה. מתישהו בקרוב אני כנראה אכתוב כמה פוסטים על הכישלון המוחלט של השמאל החדש ב-50 שנה האחרונות ועל state capacity.

    בכללי, יש די הבנה בממסד הליברלי האמריקאי שצריך להחזיר את המדינה האדמיניסטרטיבית הלא-פוליטית. רוב מה שה-cancel culture עושה בשנים האחרונות זה ריאקציה נגד זה. אז בתחבורה ציבורית אפשר למצוא אנשים, בעיקר בלוס אנג׳לס, שאומרים שללמוד מאירופה זה גזעני, ובחינוך מדברים על אינטגרציה ושוויון תקציבי אבל אף אחד לא מציע להחליף את המחוזות המקומיים הלא יעילים ברמה משוועת בשליטה ברמת המדינה. (אגב, אם אתה רוצה אני אוכל לשלוח לך מאמר על state capacity ודמוקרטיה – הנושא שזה הכי משווע בו זה תשתיות אבל יש גם דוגמאות בהרבה נושאים שונים.)

    • אלון, אלו נקודות מעניינות מאד. תן לי להגיב אליהן אחת אחת לפי הסדר:

      1. נכון שיש רוב לליברלים ברוב המחלקות, אבל שים לב לגרף שפרסמתי בפוסט עצמו. במחלקות הריאליות הרוב הזה קטן בהרבה מאשר במחלקות ההומאניות. למשל, בהנדסה 1.6 דמוקרטים על כל רפובליקאי, ובאנתרופולוגיה 70 מול 1. כך שהפער גדול, בממוצע, במחלקות הומאניות, בעיקר כאלו שעברו פוליטיזציה מסיבית, מאשר במחלקות מדעיות כמו הנדסה.

      2. הפוליטיזציה שאתה מצביע עליה היא האסון הגדול ביותר, ואולי אפילו שורש הלענה של המצב הנוכחי. במקור, היא מאפיין של משטרים טוטליטריים. בגרמניה הנאצית, היו יכולים להציק אפילו לפילולוגים של אשורית עתיקה אם הם לא "עסקו בבעיות של גזע", כלומר התאימו את עצמם לאידיאולוגיה הנאצית. תורה מדעית לחלוטין כמו תורת היחסות נתפסה כ"לא ארית" כי יהודי הגה אותה וכי סתרה (בפירוש הפופולרי שלה) כל מיני הנחות פוליטיות נאציות. כנ"ל במשטר הקומוניסטי: לכל מחקר היית צריך להכניס פן אידיאולוגי מרקסיסטי של מלחמת מעמדות, פוליטיזציה שהשחיתה אפילו תחומים מדעיים (ע"ע התיאוריות האגרונומיות של ליסנקו). העובדה שכך המצב בארצות הברית מעציבה וחמורה מאד, וזאת נטייה שצריך לשנות על ידי דגש מחודש על חתירה לאובייקטיביות, מתודולוגיה מדעית ובנושאים שקשורים לפוליטיקה – מורכבות ושקלא וטריא של עמדות מכל הצדדים. כל עוד הדבר אינו מתאפשר, חשוב לפחות שיהיה גיוון פוליטי, כך שהפוליטיזציה לא תגיע מצד אחד בלבד. דרך אגב, ממליץ לקרוא את הספר של הלן פלאקהאוס, Cynical Theories, שבו היא סוקרת את ההתפתחות האינטלקטואלית של הפוליטיזציה הזאת מההוגים הפוסט-מודרניסטים של שנות השישים והשבעים והלאה. מקווה לסקור את הספר הזה בינשוף.

      3. מסכים איתך בעיקרון, אבל גם את זה אי אפשר לנתק מהבעיה שהעליתי. בגלל לחצים פוליטיים פרוגרסיביים, האדמיניסטרציה התמלאה בכל מיני בירוקרטים של diversity, שכל המטרה שלהם היא לאכוף אורתודוקסיה פוליטית, והאינטרס הבירוקרטי שלהם, ה-r'aison d'etre שלהם, הוא להאיץ את תהליך הרדיפה הפוליטית נגד כל מי שחושב אחרת, זו גם הבירוקרטיה שמתווכת תלונות ועצומות של סטודנטים זועמים, שאחרת היו זוכות ליום תהילה ונעלמות, לאדמיניסטרציה העליונה של האוניברסיטה. לכן, כדי לפתור את בעיה, צריך ראשית כל לפטר או לפחות להגביל מאד את כל אותם פקידי diversity, equity ודומיהם, ולפזר את המחלקות האדמיניסטרטיביות שמעניקות להם עוצמה. מסכים איתך שצריך להפחית את הכוח של האדמיניסטרציה ואת יכולתה להלך אימים על אנשי סגל מסיבות לא אקדמיות, אבל זה לא יהווה פתרון מלא לבעיה, כי לעיתים קרובות מסעות הרדיפה מגיעים מאנשי סגל אחרים, מסטודנטים או מברית לא קדושה ביניהם.

      4. דווקא את ניל פרגוסון בהחלט ניסו לבטל, ובכל הכוח. לא הצליחו לבטל אותו ממש אלא לדחוק אותו לשוליים (הוא מסונף לסטנפורד עכשיו כחלק ממכון HOOVER, ונכון ללפני שנה-שנתיים, לא נתנו לו להשתייך לחוג להיסטוריה אפילו באופן סמלי או ללמד קורסים בחינם). אם כי יש לציין שזה קשור גם לסדרת טעויות כבדות מאד שהוא עצמו עשה.

      מקווה שעניתי לפחות על חלק מהנקודות.

  12. נקודות מעניינות. אני מקווה שדני יגיב.
    אני רוצה להתייחס לנקודה הראשונה. למה בעצם באקדמיה יש נטייה לשמאל, ולמה היא בולטת כל כך?
    אני חושב שזה קשור לשלושה דברים:
    א) ההרגל לחשוב במונחים של עקרונות מופשטים ומסקנות הנגזרות מהם;
    ב) הזדהות עם סביבה חברתית גלובלית של משכילים בני התרבות המערבית המודרנית;
    ג) נטייה להרחיב את גבולות התפקיד ממחקר והוראה למי שמעוניין בכך (ומשלם שכר לימוד) לשאיפה לחנך את הציבור וליזום שינוי חברתי.

    אני לא רואה משהו שלילי בשתי הסיבות הראשונות, כל עוד מבינים שרוב בני האדם בעולם, גם במערב, אינם חושבים כמו אנשי אקדמיה. אבל כשעיוורונם של אנשי האקדמיה לכך שהם נמצאים בנישה ייחודית למדי פוגש שאיפה לוהטת לחנך את הציבור לאמץ את דרכי החשיבה שלהם, התוצאה היא לרוב פאתטית ומזיקה.

    • שתי הסיבות הראשונות באופן כללי מתארות שינוי בשמאל הפוליטי המערבי לאחר מלחה״מ השניה (בעוד שלפני הוא היה די לאומני, גם אם הוא היה פחות לאומני ואימפריאליסטי מהימין), שזה בדיוק התקופה שהציבור היותר משכיל התחיל יותר להצביע לשמאל. בשנות החמישים המשכילים הצביעו לימין יותר מהציבור הרחב בארה״ב, צרפת ובריטניה, אבל היתה תנודה לכיוון שמאל ועם הזמן המשכילים זזו שמאלה.

      אבל האקדמיה זה לא סתם משכילים. אז כן, בעלי תארים מצביעים לשמאל-מרכז בהפרש די גדול, כמו למשל הרופאים בארה״ב, אבל האקדמיה הריאלית הרבה יותר שמאלית מזה, ולא 100% ברור לי למה. הניחוש שלי: ליברליזם קלאסי דיבר על שיפור מדעי של הטבע האנושי (infinite perfectibility of man) ומרקסיזם קלאסי עוד יותר, ולכן קהילת המדענים היתה פחות אנטי-קומוניסטית משאר מעמד הביניים המשכיל ופיתחה זהות שמאלית שבשנות השישים יכלה להזדהות מאוד בקלות גם עם השמאל החדש.

      • לפני מלחה"ע השנייה כולם היו לאומנים, חוץ מהקומוניסטים (ובדרום-מזרח אסיה גם הקומוניסטים היו ונשארו לאומנים גם אחריה). הפנטזיה הפוסט-לאומית נולדה במערב אחרי המלחמה ההיא, תחילה ככורח (כי הרוסים באים) ואחרי קריסת בריה"מ כפנטזיה ורדרדה בעיקר. מצבו של האיחוד האירופי מראה שהיא הייתה כנראה מוגזמת, שלא לדבר על חלקי העולם הבעייתיים יותר.
        אבל זה עוד מילא. הפנטזיה על שיפור תמידי של הטבע האנושי מסוכנת ממנה, כי היא מובילה אנשים להניח הנחות חסרות שחר ברמת ההתנהגות היום-יומית, לא ברמת מאקרו מדינית וכלכלית. יותר מזה: היא גורמת להניח הנחות כאלה למפרע. הרס שמם הטוב ומעמדם המקצועי של אנשים רבים מדי בגלל שנופפו לעבר מישהי באיבר מינם לפני 20 שנה זו דוגמא אחת. הכישלון של התמודדות ישראל עם הקורונה הוא דוגמא נוספת. (כן, הישראלים נוטים לתחמן ולא למלא אחר הנחיות. כאן זה לא מזרח אסיה. עוד בחדשות: בקיץ חם, והשמש זורחת במזרח.)

    • נקודות מאד נכונות, לדעתי.

להגיב על Alon Levy לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: