מותק, הנאצים התכווצו: איך שקרים הופכים לקומון סנס

למה אנחנו מאמינים לפעמים בדברים מופרכים? למרבה הצער, הניסיון מוכיח כי רבים מאיתנו בטוחים באמינותם של סיפורים היסטוריים שלא היו ולא נבראו, בעקבות טעויות שנודדות בין כותבים והופכות ברבות הימים לידע מקובל. ינשוף היסטורי על פושעי המלחמה הנאצים שלא שירתו מעולם את מצרים, אשליית ביסוס ופירמידות של טעות על גבי טעות.

"מה אתה עושה אם המצרים מתקרבים אל המוצב?

מה שעשינו ב-56.

מה עשיתם ב-56?

מה שעשינו ב-48, אין יותר טוב מזה.

מה עשיתם ב-48?

שלושים שנה, לך תזכור"

 — גבעת חלפון אינה עונה

למה אנחנו מאמינים בדברים שאינם נכונים? כל מי שמשוטט ברשת, יוכל לראות קבוצות שלמות של אנשים אינטליגנטים, לפעמים מלומדים ובעלי תארים, שחורטים על דגלם תיאוריות קונספירציה מופרכות לחלוטין. יש למשל הסבורים, נגד כל הראיות המדעיות האפשריות, שחיסונים גורמים לאוטיזם, אמת נוראה שמוסתרת על ידי חברות הפארמה הגדולות, או שהקורונה אינה אלא שפעת עם יחסי ציבור. יש המאמינים שהעולם נשלט בידי כתות סודיות כגון האילומינטי, הבונים החופשיים או אנשי לטאה, שהסינים מחוללים את רעידות האדמה בארצות הברית, או שהשואה לא התקיימה מעולם. המיינסטרים החברתי מחשיב את האנשים הללו להזויים, ופעמים רבות בצדק, אם כי תמיד קיימת האפשרות (קלושה ככל שתהיה) שדעה שנחשבת כיום להזויה תתגלה כנכונה בעתיד. עם זאת, מדהים לראות שגם אנשים "מיינסטרימיים", שנוחרים בבוז לשמע תיאוריות קונספירציה, מאמינים לעיתים קרובות ברעיונות שנשמעים אולי הגיוניים, אבל בפועל הם מופרכים לא פחות. חוקרים לא מעטים של אסיה, למשל, טוענים בתוקף שהיפנים טבחו מעל 300,000 סינים בננג'ינג, בהתאם לגרסה הרשמית של ממשלת סין, אף כי מספר זה עולה על מספרם של תושבי העיר באותה העת. במאמרים מאלפים, מראה יגיל הנקין כיצד נתונים סטטיסטיים מופרכים בנוגע לשיעור תלונות השווא על הטרדה מינית, אחוז המתאבדים מקרב האבות הגרושים או כוחם האמיתי של ארגוני הימין הקיצוני בארצות הברית, נתקעים בתודעה הציבורית למרות שאין להם ביסוס אמיתי. כותב שורות אלו אינו מוציא את עצמו מן הכלל: גם אני האמנתי פעם בדברים שהוכחו לימים כמופרכים, למשל שהצבא הגרמני לא נטל חלק מרכזי בשואה, אף על פי שהראיות מלמדות כי הוא מילא בה תפקיד מרכזי.

בפוסט הנוכחי, הייתי רוצה להפנות זרקור לאחת מהסיבות המרכזיות שגורמת לנו להאמין בדברים מופרכים, כשל שהייתי מכנה כאן "אשליית הביסוס". לרובנו אין זמן, ידע או אנרגיה לבדוק את התהליך הרציונלי וההגיוני שעומד מאחורי כל פיסת מידע שמובאת לידיעתנו. לכן, אנחנו נוטים להאמין לבעלי סמכא – רופאים, מדענים, היסטוריונים ומומחים אחרים. ההבדל העיקרי בין האנשים שאנחנו תופסים כ"הזויים" (מתנגדי חיסונים, שוחרי אנשי לטאה, מכחישי שואה) לבין מומחים שנחשבים "ברי סמכא", הוא מידת האמון שאנחנו רוחשים להם. אם תקראו, למשל, את כתביו של מכחיש השואה דייויד אירווינג, תיווכחו שהם נראים מרשימים מאד במבט ראשון: רציונליים, גדושים בעובדות, בהפניות ובהערות שוליים. רק היסטוריונים שבדקו לעומק את מקורותיו של אירווינג, כמו דבורה ליפשטט וריצ'רד אוונס, חשפו למעשה שמדובר בשקרן וזייפן. אולם אני בספק שקוראים רבים, הסבורים (כמוני) שליפשטט ואוונס צודקים ואירווינג משקר, עקבו לעומק אחרי המהלך הלוגי וקראו את המקורות הראשוניים של כל הנוגעים בדבר. כיהודים וישראלים, אנחנו מכירים כמובן ניצולי שואה רבים, חלקם קרובי משפחתינו, ושמענו את סיפוריהם. גם קוראים שאינם יהודים וישראלים בוטחים ברוב המקרים במיינסטרים של חוקרי השואה ומלחמת העולם השנייה, אנשים שמחזיקים בתארים ועובדים במכונים מכובדים. ברוב המקרים, אנחנו צודקים: מי שהוכשר למלאכתו יתכן שיטעה, אבל אפשר להניח שהוא ראוי לאמון יותר מחובבן, או ממי שיש לו אג'נדה פוליטית קיצונית ברורה. הבעיה היא, שבכלל הזה יש באג: לפעמים, עמדות מופרכות מצליחות לפלס את דרכן ללב המיינסטרים באמצעות כשל שאני מכנה "אשליית הביסוס".

הקריקטורה האנטישמית של יאיר נתניהו - ידיעות אחרונות
תיאוריות קונספירציה מופרכות – קריקטורה המציגה את אלו שמושכים בחוטים: איש הלטאה, האילומינטי, היהודים והאמריקאים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, למשל, חוקרים רבים כתבו שהצבא הגרמני לא נטל חלק בשואה וביתר פשעי המלחמה של המשטר הנאצי. רוב האנשים הללו היו כנים לחלוטין, אולם פשוט לא היו בידיהם די מקורות היסטוריים בכדי לגבש תמונה מלאה, והם הוטעו בידי זכרונות מגמתיים של ראשי הצבא הגרמני. היסטוריון פלוני ציטט היסטוריון אלמוני, ופלוני צוטט בידי עשרים עמיתים, שהמשיכו לצטט אחד את השני, ומעטים הבינו שבראש הפירמידה הזאת ישב הרמטכ"ל הגרמני לשעבר, גנרל פרנץ האלדר, ועישן בשופי ובנחת את מקטרתו. רק גל מחקרים ביקורתי חדש, שהתחיל בשנות השישים ואילך, פילס לעצמו דרך בהדרגה בתוך הפירמידה וחשף בהדרגה את אשמתו של הוורמאכט. באותה מידה, יגיל הנקין מראה כיצד החוקרת סוזן בראונמילר הסתמכה על מקור ש(כנראה) אינו קיים בכדי לטעון (פחות או יותר) ששיעור תלונות השווא על אונס בניו יורק אינו עולה על 2%. חוקרים אחרים ציטטו את בראונמילר, ניפחו את דבריה והרחיבו אותם לעבירות נוספות (למשל תקיפה מינית והטרדה מינית). בשלב כלשהו, מוסד רשמי כמו הביטוח הלאומי נכנס גם הוא לפירמידה וחיזק את אמינותה. הנה, עונים תומכי התיאוריה לספקנים, הנתון מגובה בדוחו"ת ממשלתיים רשמיים, ולכן הוא עובדה ואמת לאמיתה. בשלב כלשהו כולם שוכחים את המקור, בסגנון דבריו האלמותיים של ויקטור חסון בסרט "גבעת חלפון אינה עונה": נעשה מה שעשינו ב-56, שדומה למה שעשינו ב-48, אבל שלושים שנה, לך תזכור.

לאחרונה, נתקלתי במקרה משעשע במיוחד של "אשליית ביסוס" מהסוג הזה, שיצרה פירמידה שמלווה אותנו משנות השישים ועד היום. בשנת 1960, כינס צייד הנאצים שמעון ויזנטל מסיבת עיתונאים סנסציונית, ובה טען שמצרים של נאצר מלאה בפושעי מלחמה גרמנים. ויזנטל, שהעיתונות הבינלאומית גמעה בשקיקה את דבריו, הטעים כי בארץ הנילוס עובדים בין 6,000 ל-7,000 מומחים גרמנים, חלקם הגדול נאצים, ואף מנה רשימה של 42 פושעי מלחמה מתועבים במיוחד. הרשימה כללה בין היתר את ליאופולד גליים, שזוהה כ"מפקד הס"ס" (או בגירסה אחרת, הגסטפו) בפולין הכבושה, את אוסקר דירלוונגר, המדכא הסדיסטי של מרד וורשה, את התועמלן האנטישמי יוהן פון לרס ואת היינריך זֶלְמָן, מפקד הגסטפו בעיר אוּלְם שבדרום גרמניה. פושעי המלחמה הללו, טען ויזנטל, מסתתרים במצרים בשמות ערביים בדויים, ומשרתים את נאצר במלחמתו בישראל ובציונות.

ב-1962, לאחר שהתפוצץ סקנדל מדעני הטילים הגרמנים במצרים, מדינת ישראל הפיצה את הרשימה בשקיקה, למרות שגם הדיפלומטים שלה הודו בינם לבין עצמם שהם לא יודעים על מה בדיוק היא מבוססת. בחלק מהכתבות, היא לוותה בסיפורים מסמרי שיער על שוטרים חשאיים גרמנים שממלאים את קהיר, גיחות נועזות של עיתונאים למעוזי הנאצים בארץ הנילוס, או על מדענים גרמנים שמשגרים טילים ומגחכים ברשעות ש"עכשיו היהודים ילמדו להתנהג יפה". לימים, מוחזרה הרשימה באין ספור כתבות עיתונאיות, תוכניות טלוויזיה, ספרים פופולריים ובסופו של דבר גם אקדמיים, שהסתמכו עליה כאמת לאמיתה. וברגע שספר אקדמי אחד ציטט את הרשימה, כמובן שגם אחרים יכולים לצטט ממנה באין מפריע, כי הרי יש מקור לגיטימי להסתמך עליו בהערות השוליים. הסיפור היה חביב במיוחד על כותבים גרמנים ואמריקאים מז'אנר ה"אסלאמו-נאציזם", שהדגישו את הקשר בין העולם הערבי לגרמניה הנאצית. האחרונים מביניהם הם וולפגנג שוואניץ ובארי רובין, שפרסמו בשנת 2014 ספר על "נאצים, אסלאמיסטים והיווצרותו של המזרח התיכון המודרני" בהוצאת אוניברסיטת ייל, ומיחזרו בהתלהבות את אותה רשימת שמות.

אלא שלפני שנה וחצי בערך, שהיתי בארכיון ויזנטל בוינה וראיתי את הרשימה המקורית. מיד שמתי לב שמשהו בה נראה מוזר אפילו לעין בלתי מזויינת. ליאופולד גליים, למשל, מוגדר כ"מפקד הס"ס בפולין", ועדיין, אי אפשר לאתר אותו בחיפוש גוגל אלא בהקשרים הנוגעים לשהותו במצרים. אדם כזה, אם התקיים, מילא תפקיד מרכזי בשואה, ובוודאי הוא אמור להופיע ברוב הספרים עליה. שנית, ולשם כך יש להכיר את האימפריה הנאצית קצת יותר לעומק, לא היתה פונקציה בשם "מפקד הס"ס בפולין". הנאצים חילקו את פולין ההיסטורית ליחידות פוליטיות ואזורים אדמיניסטרטיביים שונים, ולכל אזור כזה היה "מפקד ס"ס ומשטרה גבוה". מפני שפולין לא הוכרה כישות נפרדת, לא היה גם מפקד ס"ס אחד ספציפי שמשל בה. שלישית, השמות הערביים של חלק מאותם נאצים נראים משונים, אם אכן רצו להיטמע במצרים. "בן סלאם", למשל, זה שם שמאפיין את המגרב יותר מאשר את ארץ הנילוס.

התועמלן האנטישמי יוהן פון לרס (עומר אמין) – אחד מהנאצים שהיו באמת במצרים

מה רבה היתה שמחתי, כאשר ראיתי את הפתרון לחידה באותו התיק עצמו. מסתבר שויזנטל, הוא ולא אחר, שלח מכתב לרשות הגרמנית לחקר פשעי הנאצים בלודוויגסבורג, כדי לחקור ולדרוש אחרי הפושעים הנמלטים שבמצרים. מתוך אותם 42, זיהתה הרשות רק 19 אנשים אמיתיים. האחרים היו, ככל הנראה, פיקטיביים. מפקד ס"ס בשם ליאופולד גליים, למשל, לא התקיים מעולם, ובעיר אוּלְם אף " היינריך זֶלְמָן" לא עמד בראש הגסטפו המקומי. גרוע מכך: גם אותם 19 פושעים נאצים שכן התקיימו במציאות, מתו ברובם זמן קצר לאחר 1945 או לא שהו במצרים מעולם. נותרו רק בודדים, כמו התועמלן האנטישמי יוהן פון לרס, שאכן התאסלם, שינה את שמו לעומר אמין ושירת את משרד ההסברה המצרי כ"מומחה לציונות". באופן מפתיע, פושעים נאצים אחרים שדווקא כן פעלו במצרים לא הופיעו ברשימה של ויזנטל.

הנה הביטו וראו, כיצד מתפתח מיתוס. צייד הנאצים שמעון ויזנטל כנראה בלע לוקש ששלח לו מקור מפוקפק במצרים. הוא ניפח את חשיבות העניין, ופרסם אותו במסיבת עיתונאים פומפוזית. כמו במקרים רבים אחרים, ויזנטל והמקור שלו הניחו שרשימה של 42 שמות "מייצגת" מספר גדול בהרבה (6000 עד 7000). צייד הנאצים אמנם שלח את הרשימה לרשות בלודוויגסבורג, אך כמובן לא טרח לפרסם את התשובה שלה, בדיוק כפי שהעיתונאים הרבים שהסתמכו עליו לא טרחו לשאול את לודוויגסבורג מה עמדתה המקצועית. מהעיתונאים, ששדרגו את הרשימה בסיפורים משל עצמם, הסיפור עבר לכותבים הפופולריים, ומהם לכותבים האקדמיים. מכל הסיבות הללו, פירמידת ויזנטל מצוטטת עד היום כמעט בכל ספר שעוסק בנאצים במזרח התיכון, אפילו בספרים האקדמיים הרציניים ביותר.

Simon Wiesenthal (1982).jpg
בלע לוקש, והפיץ אותו לכל עבר: צייד הנאצים שמעון ויזנטל

שימו לב שהפוסט הזה אינו עוסק במחלוקות עובדתיות לגיטימיות, בפירושים שונים של אותן העובדות או אפילו בטעויות נקודתיות, אלא בסיפורים מופרכים לחלוטין שהתגלגלו מדור לדור והפכו בשלב מסויים ל"ידע מוסמך" שמצטטים בלי לחשוב. מה עושים כדי להתגבר על פירמידות כאלו? אין לכך פתרון קסם. מי שכותב ספרי היסטוריה, ראוי לו שיסתמך כמה שיותר על המקורות הראשוניים ולא יסתפק בספרים ומאמרים, כדי שיוכל ליצור מגע ישיר עם הראיות מהתקופה ולא ליפול בכל מיני פירמידות מהסוג הזה. אולם זה כמובן פיתרון עבור מי שכותב, לא עבור מי שקורא. אפשר לומר שגם לקורא כדאי לבדוק, לחקור ולדרוש, וזה כמובן נכון תמיד, אבל לרובנו אין ולא יהיה זמן או ידע בכדי לעשות זאת בכל דבר ועניין. אפשר לומר שכדאי לקרוא דיסידנטים המערערים על הידע המקובל, וזה גם נכון במקרים רבים. אולם במקרים אחרים, אותם דיסידנטים הם בעצמם סוכני בולשיט. זו סוגיה שאני מתלבט בה רבות, ואשמח מאד לשמוע את דעתכם בנושא.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-דצמבר 4, 2020, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 27 תגובות.

  1. בוקר אור, קראתי ונהנתי לקרוא,
    בתי החולים ריקים מקורונה, עוד ביום הראשון אמרתי שזו לא קורונה.
    אני מתמיד האמנתי שיש בראש הפירמידה אולי 20 מלירדרים או אחרים שמכתיבים לעולם.
    זוכרת את בג 2000, לא האמנתי, וצדקתי. גם אז אמרת שעשו לנו מהפכה תעשייתית כדי שעוד כמה יתעשרו.
    גם הפעם לדעתי זו מהפכה תעשייתית שתוכננה בקפידה. ואולי גם חוק הברירה הטבעית יצירת האדם. כי כמות המזון שישנה לא מספיקה לגודל האוכלוסיה.
    ויש לי חברים שחושבים אותו דבר לגבי "קורונה".
    חיסונים זה ……………. הוירוסים והבקטריות ואחרים יש להם חיים משלהם וגם הם עושים מוטאציות כאלו ואחרות.
    ושיטת ההפחדה תמיד עבדה. ויש מי שמנצלים אותה היטב.
    מצד אחד במקום לעשות שינוי אבל שמתבקש עם הכנה, בחרו בדרך מלוכלכת. פגעו בילדים, בחיילים, בדור הביניים שנזרק לרחוב, והגיל השלישי מבחינתם שילכו.
    אני שאלתי מדוע לא פרסמו שיש מגפת דלקת ריאות קשה לפני שנתיים ולפני שנה. מדוע לא פרסמו על מגפת חצבת?
    זה מזכיר לי טיול באיסלנד, יצא לנו לבקר אצל אמר נורדי שבנה על משטח ענק שטוח 5 צריחים מסביב ובאמצע אחד. אם הייתה אפשרות לצרף קובץ הייתי שולחת את התמונה . עם המחשה שהכל מתנקז לנקודה אחת מרכזית עלומה.
    בתקווה לטוב. ובעיקר בריאות

  2. בראונמילר היא עיתונאית שכתבה ספרים פופולריים ומעולם לא עמדה בסטנדרטים אקדמאים. כנגד רצוננו מלא בכל מיני שטויות, בין אם זה הטענה שלה שכל רעות העולם, כגון מלחמה וקפיטליזם, הן תוצאה של אונס, בין אם זה ההצדקה שלה לרצח אמט טיל, שלימים האישה הלבנה שהאשימה אותו בהטרדה הודתה שהיא בדתה את הסיפור וסתם לא רצתה לראות אדם שחור צפוני לידה, בין אם זה הטענה שלה שאין אונס בבתי כלא של נשים כיוון שנשים אינן אונסות…

    • הבעיה היא פחות היא, אלא כל אלו שהתבססו עליה ואז אחד על השני.

      • (הטענה לגבי אונס בבתי כלא של נשים, אגב, הופרכה כליל בסקר האונס בבתי כלא שממשלת ארה״ב ביצעה החל מלפני בערך 10 שנים, סקר שלמיטב הבנתי נחשב למהימן למרות שלשאול אסירים ״האם אנסו אתכם בכלא?״ זה באופן מהותי קשה. מסתבר שדווקא שיעור האונס בבתי כלא של נשים גבוה מבבתי כלא של גברים. אונס בבתי כלא זה בעיקר בעיה של גברים בכל זאת כיוון שהרוב המוחלט של האסירים הם גברים, אבל הטענה שנשים לא אונסות היא פשוט שטויות.)

  3. ב "אשליית הביסוס", כפי שציינת נגעת בבעיה יומיומית, "זמזום" מתמשך של אמת אלטרנטיבית כפי שהשקר מכונה היום. הצורך לבור את הבר מן התבן, מהווה מאמץ מתמשך ומתיש.
    מאמרך מהווה משב רוח מרענן מול "הקונספירציות".

  4. האם במהלך ביקורת עמיתים לא נבדקים מהימנות המקורות?

  5. משהו שמאוד חשוב לי במחקר על עלויות של תחבורה ציבורית זה לוודא שלא מדברים עם מראה. כלומר, נניח שאני מראיין מהנדס שמספר לי על בעיות מסוימות בפרוייקט כלשהו. ונניח שזה מהנדס שקורא את הבלוג שלי ומחזיק מהניתוח שלי. אז הוא יביט על הפרוייקט בעיניים של אדם שמנסה לאשש את המסקנות שלי, ואז אם הוא יגיד לי משהו כמו ״שיטת design-build לא עבדה כאן מכל מיני סיבות״ אז אני במידה מסוימת מדבר עם מראה. כמובן שזה לא לגמרי המצב, כיוון שהוא עדיין מהנדס מומחה, ואם הביקורת שלי על design-build לא היתה נכונה במקרים שהוא מכיר אז הוא היה מתווכח איתי או מעריך את הניתוח שלי פחות. אבל זה עדיין סיכון במחקר שהוא למעשה אתנוגרפי וחשוב מאוד להתמודד איתו.

    במיוחד זה מסוכן אם החוקר הוא בעל שם עולמי, כי אז יותר ויותר אנשים עלולים לכוון לרוח החוקר. וזה נראה לי בעיה מאוד גדולה אצל עיתונאים באליטה, למשל – תומס פרידמן של עשרים השנים האחרונות בעיקר מדבר עם אנשים שאומרים את מה שהם חושבים שהוא רוצה לשמוע, בעוד שתומס פרידמן של שנות השמונים היה יותר אנונימי ודיבר עם מקורות שלא הפכו למראה.

  6. זו אכן בעיה קשה, ואתה מתאר במאמר את המקרים ה"קלים" יחסית: מקרים שבהם השקר נובע מטעות או שרלטנות. לעתים קרובות זה בעייתי הרבה יותר, למשל במקרה של חברות הטבק שניסו להסתיר מהציבור את הידע על נזקי העישון, או תאגידים רבים כיום שמנסים להסתיר את העובדות לגבי משבר האקלים.

    מומלץ בהקשר הזה לראות את הסרט סוחרי הספק (merchents of doubt) שנותן מבט מבפנים על השיטות שהתאגידים האלה משתמשים בהם. בשביל דוגמא חיה, מומלץ לשמוע שמרנים בארה"ב מדברים על האקלים ולנסות לפרק את הטיעונים שלהם.

    הפתרון האישי שלי נעוץ בחשיפה. אני משתדל לקרוא מאמרים ולשמוע ראיונות של אנשים שאני לא מסכים איתם בעליל. צריך להודות: זה קשה ומעייף. אבל זה מחדד את המחשבה, עוזר לראות את המקומות שבהם אתם בעצם מסכימים, והופך אותך לביקורתי יותר גם עבור דעות שאתה כן מסכים איתם. באקלים של הרשתות החברתיות זה קריטי לחלוטין, אנחנו מוצפים במידע שאנחנו אמורים לכאורה להסכים איתו, ואם לא נקרא אותו בביקורתיות פשוט נלך ונקצין עד שלא נוכל לתקשר יותר עם מי שחושב אחרת.

  7. תיקון לקרקטורה – האמריקאי לא מושך בחוטים אלא הוא מובל בעקבות מה שמראים לו האחרים. היהודי מונע מכסף וגורם לאמריקאי שרץ אחרי ההמבורגר לגרור אותו (שים לב שהם מחוברים). בקיצור, זה לא קרקטורה נגד ארהב אלא נגד היהודי.. עוד ראוי להזכיר שהבן של ראש הממשלה שלנו שיתף את הקריקטורה האנטישמית..

  8. הגורם המרכזי לתיאוריות הקונספירציה היא הmainstream media בארץ ובחו"ל שמשקרת בכל עניין ונושא ומלאה באינטרסים. כשאנשים שמתיימרים לייצג עובדות משקרים בלי הרף ו"מומחים" מתגלים כשקרנים בתשלום, קשה כבר לדעת למה להאמין ותיאוריית קונספירציה נראות הרבה יותר מהימנות.

    אם הworld health organization לא היה משקר בלי הרף לגבי הקורונה ומקורה אולי יותר אנשים היו מאמינים לגרסה הרשמית.

  9. מאחר ואחד ממשפטי נירנברג הוקדש כולו לגנרלים, והביא עדויות מטרידות על התנהגותם (כולל אחד רייהארדט, שקרשאו ב'הסוף' מצטט מיומנו כמה קטעי הכאה על חטא…), היה צריך סוג מסויים של *הלך מחשבה* כדי לקבל את הפרופוגנדה של האלדר ושות', על 'נקיון הוורמאכט'

    יש על כך ספר מצויין של סמלזר ודיוויס, https://www.amazon.com/Myth-Eastern-Front-Nazi-Soviet-American/dp/0521712319
    שאמנם מרחיב להערצה במערב שהחלה באותו הזמן של הגנרלים הגרמנים (מאנשטיין תרם מאמר לעיתון של המארינס בשנות הששים), אבל לא מתעלם מהמיתוס הנזכר.

    הלך המחשבה הזה איפיין את הרוח במערב גרמניה (וגם במערב) בימי המלחמה הקרה, שרצה להמעיט את האשמה הגרמנית ולטשטש את העבר, לטובת מיתוסים חדשים מאחדים.

    הניתוץ החל עם הדור החדש של החוקרים, בסוף שנות השבעים בעיקר (עם מחקרו של שטרייט על היחס לשבויים הסובייטים, שהיו ברובם באחריות הוורמאכט) והמשיך משם, ככל שהמלחמה הקרה נחלשה ודעת הקהל חזרה לעסוק בעבר.

    המסקנה על כן היא שיש השפעה מהותית לרוח הזמן ואינטרסים פוליטיים (מדינתיים וגם תרבותיים) על דעת החוקרים, ולא רק איכותם המקצועית.

  10. להתפתחות תיאוריות קונספרטיביות יש כמה סיבות. לעיתים מתרחש ארוע שקשה מאוד לקבל ולהכיל אותו. התיאוריה הקונספרטיבית מהווה לעיתים "בית חם" שמאפשר "לחיות" עם הארוע. שלוש הפתעות צבאיות גדולות "זכו" לתיאוריות כאלה. מבצע "ברברוסה, התקיפה היפנית של הצי האמריקני בפרל הרבור ומלחמת יום הכיפורים.
    לעיתים מי שמסייע בטיפוח תיאוריות כאלה הם אינטרסנטים. רצח רבין לדוגמה. יומיים לאחר רצח רבין התקשר נתניהו, אז יו"ר האופוזיציה, לכמה עיתונאים וניסה לשכנע אותם ששירותי הביטחון עומדים מאחורי המעשה ( מקור: "מלחמות הצללים" יוסי מלמן ודן רביב עמ' 394 ).
    לעיתים השקפת העולם שלנו משפיעה על ההתייחסות לארוע ומשבשת אותו . למשל הביטוי "עצת אחיתופל"- ביטוי שפרושו עצה גרועה. למעשה אחיתופל היה יועץ חכם עם עצות טובות. אבל אחיתופל יעץ לאבשלום שמרד בדוד. אחיתופל צייד אותו בשתי עצות. האחת לשגול את פילגשי דוד על גג הארמון לעיני העם כאקט של חיזוק מעמדו, עצה שאבשלום ביצע ( בשמחה). העצה השניה היתה להתנפל מיד על מחנה דוד שהיה מותש ולחסל אותו.. ועל כך נאמר " ה' צוה להפר את עצת אחיתפל הטובה ".
    עיוות נוסף הוא המושג "כג יורדי הסירה" , דהיינו 23 יורדי הסירה אנשי ההגנה בפיקודו של צבי ספקטור ( בנו יפתח ספקטור היה מפקד בכיר בח"א).
    אבל בסירה היו 24 לוחמים. מייג'ור אנטוני פאלמר אשר צורף כמשקיף.

  11. מאמר מעניין וחשוב. תודה רבה.
    ובענין המה לעשות בנדון אני יכול להציע את השיטה שלי (חובבן במקרה הטוב) לזהירות המתבקשת. השיטה לא מסוגלת להחליף את הצורך בקריאת המקורות הראשוניים אבל היא עוזרת לשמור על מידת הזהירות הראויה.
    1. יש להניח שתמיד מאחורי מסקנה מסתתרת השקפת עולם. אין מה לעשות זהו טבע האדם.
    2. יש לשאול תמיד מי מרוויח מהמסקנה ומהו הרווח האפשרי מקבלת המסקנה?
    3. יש לשאול תמיד מי מממן את המחקר?
    4. יש לשאול תמיד האם המסקנה סבירה ומתיישבת עם אופי האדם והחברה כפי שאנו מכירים מחיי היום יום שלנו?

    וכך, מספיק רק לזכור את השאלות כדי לשמור על הזהירות המתבקשת למרות שברוב המוחלט של המקרים לא יהיו לנו תשובות מלאות לשאלות 2 ו 3 והתשובה לשאלה ארבע היא סובייקטיבית לגמרי.

  12. או שיותר סביר ששמעון ויזנטל בכוונה רצה מסיבת עיתונאים שתעורר תהודה מקסימלית. הוא ידע שמסתתרים פושעי מלחמה נאצים רבים במצרים הנאצריסטית והוא רצה ליצור אפקט שיהדהד עד לנאצריסטים במצרים.
    בדיוק מאותה סיבה שבשנות ה-80 וה-90 מכון ויזנטל העדיף לעבוד עם ה"סאן" ו"הדיילי סטאר".

    שמעון ויזנטל ז"ל מלבד הכובע של ההיסטוריון לבש גם ואולי קודם כל את הכובע של הצייד. אי-אפשר להבין את הגדולה של העבודה של שמעון ויזנטל מבלי להבין את השניות הזאת.

    • רק שכמעט כל פושעי המלחמה האלה לא היו קיימים במציאות. הוא לא ״ידע״ אלא בלע וסיפר לוקש, לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה.

      • מספיק שאחדים מהם היו קיימים, לא לדבר על נאצים אחרים שלא הופיעו ברשימה וכן היו במצרים, כדי להדיר שינה מעיניהם וליצור במצרים הנאצריסטית מצב של אי-שקט. בנוסף באמצעות הדגשה העצמה והבלטה של הנוכחות הנאצית במצרים הוא הפעיל בכך לחץ בזירה הפנים ישראלית לפעול.

        האיש הענק הזה ,ויזנטל, הבין את הכוח של התקשורת ושל הסנסציה התקשורתית.

להגיב על Alon Levy לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: