איראן לא היתה גן עדן ליהודים: ביקורת על "בין איראן לציון" מאת ליאור שטרנפלד
בספרו החשוב, "בין איראן לציון", חוקר ליאור שטרנפלד את הזהות וההיסטוריה של יהודי איראן לפני המהפכה האסלאמית, במהלכה ולאחריה. בטור ביקורת לינשוף כותב אלכס גרינברג, מומחה להיסטוריה איראנית ויועץ מודיעין וגיאופוליטיקה בקבוצת ראות, כי לצד תרומתו של הספר, הוא סובל מבעיות קשות שפוגמות בערכו: מתודולוגיה מרושלת, הזדהות אידיאולוגית עם מושאי המחקר, טינה כלפי ישראל והציונות והתמקדות יתר ביהודים שפעלו במפלגות השמאל האיראניות.
ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים (הוצאת כתב, 2020). תרגום: תומר בן אהרון
ספרו של ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים, מהווה תרומה חשובה למחקר על יהודי איראן. הספר סוקר את מגוון הפעילויות בתחומים שונים באיראן שיהודים השתלבו בהם, ומביא ראיות למכביר לכך שהיהודים באיראן ראו עצמם כחלק בלתי נפרד מהעם ומהתרבות האיראניים. תהליכי חילון ואקולטורציה לא פסחו על יהודי איראן – יהודים רבים רכשו השכלה גבוהה ופנו גם לפעילות פוליטית. גם כאשר יהודי איראן הזדהו עם הציונות הם לא נטשו את זהותם האיראנית. שותפות הגורל של יהודים עם איראן נמשכה גם במהלך המהפכה האסלאמית ולאחריה, כאשר יהודים רבים נלחמו בשורות הצבא האיראני נגד הצבא העיראקי. יהודים רבים איישו את מפלגת תוּדֶה ומפלגות שמאל אחרות. ניכר וברור שהציונות לא הייתה מוקד ההזדהות היחיד של יהודי איראן.
שכרו של הספר היה מרובה אלמלא פגמיו הרבים מספור, שראשיתם כבר בכותרת שלו. מחקרו של שטרנפלד היה אמור לקבל כותרת אחרת מאשר "בין איראן לציון", מאחר שהנראטיב המוצע מתאר בעיקר יהודים פעילי מפלגת תוּדֶה או פעילי שמאל בכלל. למקרא הספר נוצר הרושם שיהודי איראן כולם הזדהו עם מפלגת תוּדֶה והתנגדו לעריצותו של השאה מוחמד רזא פהלוי. האם היו יהודים במפלגת תוּדֶה והיו יהודים שהזדהו עם המהפכה? בוודאי. אבל כמה יהודים היו במפלגת תוּדֶה, כמה הזדהו עם המהפכה, כמה היו ציונים וכמה פנו לכיוונים אחרים? שטרנפלד לא מביא נתונים סטטיסטיים המצליחים לבסס את טענותיו. המחבר אכן מביא עובדות אחדות כגון סיועו של צוות בית החולים היהודי ספיר לפצועי ההפגנות מטעם חומייני נגד השאה. אולם אנקדוטות, מרתקות ככל שיהיו, אינן תחליף לתימוכים מספריים שיאפשרו לנו לאמוד את כמות היהודים שתמכו במהפכה או התנגדו לה. שטרנפלד גם שוכח את העיקרון הבסיסי של חיי יהודים בגולה, מיעוט קטן שאפשרויות התמרון הפוליטי שלו מוגבלות. מיעוט שכזה אינו יכול להתנגד לכוח עולה ופופולארי וזאת מתוך אינסטינקט הישרדות בסיסי. האם ייתכן שליהודים באיראן בזמן המהפכה הייתה אופציה כלשהי להתנגד לחומייני?
בפרק הדן באיראן העכשווית הנימה הכללית היא אותה נימה. שטרנפלד מצטט אישים יהודיים ברפובליקה האסלאמית הנשבעים אמונים לאיראן; הוא מדגיש את נוכחותו של ציר יהודי במג'לס ועוד כיוצא באלה דוגמאות. התהייה שאינה מוזכרת היא האם ייתכן שציר יהודי רשמי במדינה אוטוריטרית יתבטא באופן שונה? הספר מזכיר את היהודים האיראנים שהקפידו להסביר שליהדות אין לה דבר עם הציונות ושישראל היא כובשת ברברית. גם כאן אין שום התייחסות לכך שבתנאים הנוכחים באיראן קשה להתייחס לאמירות אלה ככנות ואמיתיות. זוהי מציאות המזכירה את ברית המועצות עם הוועד היהודי האנטי-ציוני ועם הוקעות פשעי הציונות מדי יום ביומו.
שטרנפלד מקפיד לבעוט ב"נראטיב הציוני" על הטיותיו. למשל הוא מציין שבניגוד לנראטיב הציוני, רוב היהודים באיראן ראו את עצמם כאיראנים או שבניגוד לנראטיב הציוני והישראלי, רוב היהודים שהיגרו מאיראן לא עלו לישראל. הוא לא טרח להסביר באיזה נראטיב ציוני מדובר ואיזה נראטיב ציוני קבע שהיהודים לא יכולים להיות גם איראנים, רוסים, צרפתים או אמריקאים. השאלות כגון איזו ציונות, באיזו תקופה, של איזו מפלגה או של איזה מוסד ישראלי נותרו ללא מענה. במקום זאת שטרנפלד מצייר דמות של נראטיב ציוני אחיד ודיכוטומי. יש כאן סירוב לראות מורכבות כמו כפל זהויות. הרי יכול אדם יכול להיות יהודי ואפילו יהודי דתי וציוני ובו בזמן גם בן אותו לאום שבקרבו הוא חי. שגריר ישראל באיראן מאיר עזרי, אשר שטרנפלד משתלח בו בספר, הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך.
כל התופעות המתוארות אצל יהודים איראנים כתופעה מיוחדת במינה, מאפיינות למעשה יהודים בכל מקום בעולם, דבר המדגיש את שותפות הגורל היהודי ואת הדמיון בדפוסי החיים של יהודים בארצות שונות. העדר הגדרה ברורה וממוסמכת של אותו נראטיב ציוני משמשת כאיש קש, שכן רק כך המחבר מצליח ליצור תזה קוהרנטית כלשהי. בהעדר איש הקש בדמות הנראטיב הציוני הספר לא מכיל שום טענה חדשה, שכן אין הבדל רב מבחינה זו בין יהודי איראן ליהודי רוסיה, פולין או מרוקו, שיחסם לציונות ולזהותם המקומית היה רב פנים ומורכב לא פחות. ניכרת שאיפתו של המחבר להוכיח שהזהות היהודית היא דתית בלבד ואין לה דבר עם שאיפות ציוניות. אלא שהיהודים המתארים את הזהות היהודית כדתית בלבד, למשל קומוניסטים, הם הרחוקים ביותר מכל פרקטיקה דתית יהודית בפועל. שטרנפלד מזכיר את חגיגות ט"ו בשבט באיראן ומתאר אותו כחג יהודי, מבלי לציין שמדובר בחג ציוני לחלוטין שלא נחוג טרם הופעת הציונות.
במהלך הספר, המחבר נוטה לתאר עובדות פשוטות בנימה מתריסה כאילו מישהו התכוון לשלול אותן. למשל, העובדה שבזמן הרעב באיראן יהודים עניים סבלו כמו כל השאר. וכי מי אומר אחרת? שטרנפלד, בעקבות האידאולוגים של השמאל היהודי והכללי, לוקה בכשל בסיסי. הוא מסרב להבין שהיהודים סבלו בדיוק מאותן צרות מהן סבלה האוכלוסייה הכללית, אלא שבנוסף לכך סבלו גם בשל היותם יהודים.
למקרא תיאוריו של שטרנפלד עלול להיווצר רושם שאיראן הייתה סוג של גן עדן ליהודים. רק בכמה משפטים לאורך הספר מודה המחבר בחצי פה שהאנטישמיות הייתה נפוצה ביותר באיראן. אולם במקומות אחרים, מנסה להצניע שטרנפלד את אותם היבטים אנטישמיים. כך, למשל, הוא מתאר באופן בולט את מפגשם של בכירי הקהילה היהודית עם חומייני וטורח להסביר שמנהיג המהפכה הבחין בין היהודים לציונות, ועד כמה לא היה אנטישמי. למעשה, חומייני לא היה נאצי אבל בהחלט היה אנטישמי: הוא התחיל את ההסתה שלוחת הרסן נגד ישראל ב-1963 עוד לפני הכיבוש של 1967, וכתב בספריו שהיהודים, יחד עם המזרחנים והקומוניסטים התאחדו כדי למגר את האסלאם. שטרנפלד מציין כי במהלך דיכוי ההפגנות בטהראן נפוצו שמועות שצנחנים ישראלים יורים על מפגינים איראניים. עם זאת, המחבר פוסח על העובדה שחומייני עצמו עמד מאחורי שמועות אלה, וכן על אופיין הגזעני: צנחנים ישראלים תוארו כבלונדינים אירופאיים כמיטב התעמולה הפלסטינית. במקרים רבים, שטרנפלד פוסח על אירועים שמהווים אנטישמיות גלויה או על כאלו שאי אפשר להעניק להם אינטרפרטציה סלחנית. כך אין אזכור להסתה הפרועה נגד ישראל עוד משנת 1963, לאמירות אנטישמיות מובהקות של מובילי המהפכה האסלאמית כגון מרתזא מטהרי ועלי שריעתי או לפיגועים הנוראים נגד שגרירות ישראל ונגד הקהילה היהודית בבואנוס איירס בתקופת הרפובליקה האסלאמית.
הסוגייה הקריטית והמעניינת ביותר נותרה ללא התייחסות תיאורטית: לצד היחס של היהודים עצמם לזהותם האיראנית, יש לשאול גם באיזו מידה ראו רוב האיראנים (לפחות עד המהפכה) את היהודים כאזרחים שווים וכאיראנים לכל דבר. שאלה זו נותרת אף היא ללא מענה.
לאורך רוב פרקי הספר, לוקה הכתיבה של שטרנפלד בפגמים אקדמיים חמורים. ראשית כל, רוב האינפורמנטים שלו הם חברי תוּדֶה או אנשים אחרים המזדהים עם רעיונות מרקסיסטיים, הם אנונימיים למעט שמם הפרטי ואין עליהם שום פרטים רשמיים, מה שפוגע באמינותו של הספר כמחקר מדעי. שנית, כאשר שטרנפלד מתאר "גיבורים חיוביים", כגון חברי תוּדֶה או אפילו בכירי המשטר האסלאמי הנוכחי, הוא נוטה לתאר אותם בטון אמוציונאלי, בעוד ישראל, הציונות והציונים תמיד מתוארים באור שלילי. למשל הצעתו של מוסאדק היא "נדיבה" והמבטא העיראקי הוא "יפהפה". תיאורים אמוציונליים או הזדהות פוליטית גלויה מקומם לא יכירם בכתיבה אקדמית. יתרה מכך, כאשר שטרנפלד משתלח במושאי הביקורת שלו הוא לעולם לא טורח להביא מקורות מדויקים ויש שהוא מעוות את המציאות. כך למשל הוא טוען שעולה מספרו של מאיר עזרי שחיי ישראלים בטהראן התמקדו סביב עסקנים והכל היה סודי. מדובר בעיוות מוחלט. למעשה, כתיבתו של עזרי מלאה הערכה וכבוד לעם האיראני ולתרבות האיראנית, אם כי מדרך הטבע פעילותו היתה חייבת להיות דיסקרטית.
שטרנפלד מתאר קשרים בין איראן לישראל אבל ניכר שהתיאור שלו שם למטרה לא להראות את רוחב הקשרים האלה בכל התחומים, אלא לסתור טענות של הנראטיב הציוני המדומיין. בהערת שוליים אחת הוא מציין שהאהדה לישראל נפסקה ברגע שנודע דבר שיתוף הפעולה בין ישראל לסוואק (שירות הביטחון האיראני). כאן רומז המחבר לעלילה שהופצה על ידי הקג"ב וחלחלה לנראטיבים אנטי-ישראליים, כאילו שת"פ מקובל בתחום הבטחוני בין מדינות ידידותיות הוא דבר שלילי. אין שום הוכחה אמפירית, על כל פנים שטרנפלד לא הביא שום ראיה כזאת, שיש קשר בין התגברות השנאה לישראל באיראן לבין שיתוף הפעולה בין סוואק לקהילת המודיעין הישראלית. מאז חומייני ועד היום התקבעה התפיסה שלפיה יחסי איראן-ישראל בתחומי הביטחון והמודיעין היו רעים מטבעם, וכי השב"כ והמוסד העבירו למודיעין האיראני קורסים בעינויים ובחקירות. מובן שזה כזב שלא נתמך בשום הוכחה. ישראל קיימה ומקיימת יחסים עם כל שירותי הביטחון והצבא העמיתים – זהו הנוהג הקיים בכל המדינות ומהווה חלק בלתי נפרד מדיפלומטיה צבאית. הטענות בדבר העינויים שסוואק למד כיבכול מהשב"כ הם עלילה מבית היוצר של הקג"ב. הטענה הכוזבת הזאת ממוחזרת על ידי המשטר האיראני וכמובן באקדמיה המערבית. היחסים האלה החלו בשנות החמישים. מה היו שב"כ ומוסד בשנות החמישים והשישים כדי "ללמד" את האיראנים? הרעיון שאיראן, שהעינויים מאז מעולם היו נהוגים בה, הייתה צריכה ללמוד משהו בתחום אפל זה מישראל שייך ככל הנראה לעולם האגדות.

שטרנפלד מספר על התנהלותו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק בקשר להלאמת תעשיית הנפט באיראן, אולם גם כאן הדבר נעשה במטרה במטרה להוכיח עד כמה ישראל הייתה אווילית על שלא נענתה להצעתו של מוסאדק לספק לישראל 25% מתצרוכת הנפט שלה. המחבר פוטר עצמו מעיסוק בשאלה מה היה קורה אילו ישראל נענתה להצעת מוסאדק ומה הייתה עושה לאחר הפלת מוסאדק וחזרת השאה לשלטון. בנימה כללית, ההנחה שמדינה כמו ישראל בשנת 1952 היתה יכולה להרשות לעצמה מדיניות אנרגיה עצמאית ומתריסה נגד בריטניה ונגד ארצות הברית לא הגיונית ולא סבירה.
התיאור של מפלגת תוּדֶה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, לוקה בהטייה מפורשת ובלתי אקדמית בעליל ועקב כך הוא נעדר כל ביקורתיות, לא רק כלפי המפלגה האיראנית אלא גם כלפי ברית המועצות והקומוניזם. שטרנפלד מתאר את הוצאתם להורג של מרגלי האטום אתל ויוליוס רוזנברג על סמך "האשמות בריגול כביכול" וזאת שעה שהוכח מעל לכל ספק שבני הזוג רוזנברג אכן ריגלו והופעלו על ידי המודיעין הסובייטי. לעומת זאת הרדיפות האנטישמיות בברית המועצות לא מוזכרות כלל והמחבר מסתפק בתיאור משפט הרופאים במוסקבה ב-1952 כתקרית מצערת וחריגה. המחבר לא מציין שמפלגת תוּדֶה הייתה מפלגה קומוניסטית לגמרי, שהוקמה ביוזמה סובייטית וכמו כל מפלגה קומוניסטית סרה לחלוטין למשמעתה של מוסקבה. שטרנפלד מתעלם מכך שתוּדֶה תמכה ב-1946 בדרישה סובייטית לקבל קונסציית נפט באיראן, היא תמכה בפלישה הסובייטית לאיראן ואפילו תמכה בניסיון סובייטי לקרוע שטחים מאיראן, מה שכמובן פגע בתדמיתה בעיני איראנים רבים.
הפרק האחרון ופרק האפילוג של הספר נראים כמו חנופה למשטר האיראני תוך כדי השלכת רפש בישראל. הספר לא מזכיר ולו במילה אחת את הרדיפות הנוראיות נגד בהאיים שגם עכשיו נרדפים באיראן כאשר המשטר מציק להם על צעד ושעל. אין שום זכר להוצאה להורג של אלפי אסירים פוליטיים בהוראת חומייני, לתפיסת השגרירות האמריקאית אשר היוותה הפרה בוטה וחמורה של כל נורמה בינלאומית, ולפיגועים ולחטיפת בני ערובה בלבנון בהוראה ישירה מטהראן. איראן וישראל מתוארות כמי שהתדרדרו "לרטוריקה מרירה" ללא שום התייחסות לסיבות , כאילו איראן וישראל פשוט מחליפות נאצות אחת כנגד השנייה. שטרנפלד מתאר אמנם את הכחשת השואה של אחמדינז'אד ובכל זאת מקפיד לדלות נקודות זכות כדי להראות שנשיאה לשעבר של איראן לא ממש אנטישמי. לאחר מכן הוא מצר על כך שהכחשת השואה של אחמדינז'אד העניקה פיתחון פה למבקרי איראן המציגים את איראן "כארץ אנטישמית באופן מהותי וחסר תקנה". במקרה הזה מדובר כבר לא בחריגה מכללי כתיבה אקדמית בלבד אלא במניפולציה: אף דובר ישראלי או יהודי מעולם לא הציג את איראן כולה כארץ אנטישמית או כאומה אנטישמית. ישראל הרשמית תמיד הבחינה בין המשטר ובין העם האיראני. שטרנפלד מגדיל לעשות וטוען שישראל וכלי תקשורת תאבי פרסום תרגמו לא נכון את הסיסמא של יום ירושלים "ישראל חייבת להימחק ממפת העולם" בפועל, זוהי אמירה של חומייני והטענה שמדובר בתרגום שגוי אינה תואמת למציאות.
לסיכום, בין איראן לציון מהווה נדבך חשוב במחקר המעורבות של יהודים בחיי השמאל הקומוניסטי באיראן. הראיונות שהמחבר ליקט על סמך שיחות עם אינפורמנטים מוסרים מידע רב ערך. עם זאת המידע הזה נקודתי ואנקדוטלי, כלומר הוא מוסיף על הקיים אך אינו מגלה היבטים חדשים באופן עקרוני. עם זאת, חריגות רבות מספור מכללי הכתיבה האקדמית, אי דיוקים מכוונים ונטייה אידיאולוגית מובהקת של המחבר הופכים את הספר למנשר פוליטי ואין לראות בו מחקר מדעי במלוא מובן המילה.
פורסמה ב-דצמבר 12, 2020, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-איראן, בין איראן לציון, היסטוריה איראנית, היסטוריה יהודית, יהודי איראן, ליאור שטרנפלד. סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.
הקישור להוכחת הריגול של רוזנברג איננו מוביל לשום מקום
לא אמור להיות קישור – יתוקן בקרוב
כתבת כך: "אין שום הוכחה אמפירית, על כל פנים שטרנפלד לא הביא שום ראיה כזאת, שיש קשר בין התגברות השנאה לישראל באיראן לבין שיתוף הפעולה בין סוואק לקהיליית המודיעין הישראלית."
אתה מתכוון לקהילה (Community) ולא לקהילייה, שהיא "רפובליקה".
אתקן
הערה קטנה על המאמר המצויין – לומר שטו בשבט לא נחוג לפני הציונות זה לא מדוייק – לא חגגו אותו בנטיעות, ואולי באיראן לא בכלל, ואין ספק שהתנועה הציונית האדירה את החג, אבל הוא היה קיים גם קודם
סליחה, קיים פה בלבול מסוים. ברור שהייתה מסורת, מנהג האר"י, ראש השנה לאילנות, אף פעם לא ממציאים משהו מכלום. גם אצל השיעה האיראנית המיתוס של מות קדושים של האמאם חוסיין תמיד היה קיים. רק שהמשמעות שונה. הספר מציין את חגיגת טו בשבט באיראן ושהנשיא ח'אתמי נכח שם. אז זהו שספציפית קיום טקס טוב בשבט כשתילת עצים וציונו בתפוצות הוא השפעה ציונית מובהקת ואי אפשר לציין את זה כ"חג יהודי" כמו פסח או שבועות. יכול להיות שהמחבר אכן לא יודע זאת ( אבל אז כדאי אולי לברר יותר) אסל לי הקטן נראה שזו העלמה מכוונת כדי לא לסתור את התזה אחרת יתברר שהיהודים באיראן הושפעו מהציונות ומארץ ישראל.
תוכן המאמר חשוב ומעניין.
המסקנה העולה ממנו כמעט בנאלית – קומוניסט משכתב היסטוריה כדי להלבין קומוניסטים אחרים ו\או בני בריתם.
איני קורא הסטוריונים קומוניסטים, ככה שאני שואל בכנות – למישהו היו ציפיות אחרות?
טוב נשברתי באמצע. מישהו כתב ספר גרוע, למה זה מעניין?
עידו, שמעת על המוסד הזה שנקרא ביקורות ספרים?
כן. במוסף של עיתון הארץ. הבלוג שלך עוסק בדרך כלל בהיסטוריה.
ביקורות ספרים הם מוסד חשוב גם בהיסטוריה. אבל אתה באמת לא מוכרח לקרוא.
עוד הערה והבהרה סופית לגבי טו בשבט באיראן. צריך להסביר פה משהו על מנת שההקשר יהיה ברור. אני חוקר איראן ולא חוקר ההיסטוריה של ההלכה ונכון שפה ושם טוב בשבט אכן נחוג אבל זה נקרעה גם אחרת, חמישה עשר או משהו כזה. להלן אני מצטט מהגרסה האנגלית של הספר. מדובר בביקורו של הנשיא ח׳אתמי בבית הכנסת בטהראן ב-2003.
President Khatami championed the policy of “discourse of civilizations” (Goftigu-yi tamadun-ha), and he imple-mented it on the domestic level, as he did on the international level. Two interesting events are worth mentioning in this context. First, on the Jew-ish holiday of Tu Bi'Shvat in 2004, President Khatami conducted an
official visit to the Tehran synagogue of Yousef-Abad. This visit was per-ceived by the Iranian Jews as more than a showing of goodwill on behalf of the president.4 For them it was a sign that they belong.
זה ההקשר כאשר הערה מספר 4 מובילה לאתר אינטרנט יהודי איראני רשמי כדלהלן
http://www.iranjewish.com/News_e/22-1.htm
הקריאה באתר כבתבת אינטרנט המצוטטת מעלה שבטקסט המקורי אין שים אזכור של טו בשבט בכלל. מכאן ששטרנפלד בעצמו קישר את הביקור של הנשיא ח׳אתמי מבלי שהנשיא לשעב כידע על כך דבר. אולי ידע ואולי לא אבל העובדה היא שמשום מה הקהילה היהודית לא ציינה את האירוע כקשור לחג זה. כבר שלב אחד של מניפולציה .
השלב השני הוא שזה לא ספר על תולדות המנהגים היהודיים אלא משהו שמתיימר להיות מחקר היסטורי לציבור רחב, כמובן הציבור הלא יהודי. טוב בשבט איננו חג יהודי המוכר ללא יהודים, בדרך כלל. למקרא השורות האלה נוצר הרושם שטוב בשבט הוא חג יהודי כגון פסח או יום כיפור. במקרה זה אי ציון העובדה שטוב בשבט התפתח, נהיה קשור לשתיל עצים ולפיתוח ארץ ישראל על ידי הציונות נראה כמניפולציה מכוונת נוספת.
גם בחקר היסטוריה של דתות יש דירוג ורמות שונות. גם חנוכה עבר שינוי מבחנת המטען האידיאולוגי תחת השפעת הציונות אבל תמיד חגגו חנוכה עם ברכה והקלת שמונת הנרות. המעטפת הרעיונית הערכית של החג השתנתה ועברה תמורות. בדיוק כמו שהמיתוס השיעי של מוצ הקדושים של האמאם חוסיין עבר תמורות ותחת ההשפעה של רעיונות המהפכה והפך ממיתוס אסכטולוגי שהנציח את הכאב ואת התבוסה למשהו הפוך לחלוטין קרי קרב צודק נגד אי צודק ועושק, המדברן לפעולה. המיתוס וציון האירוע ( קשה לקרוא לזה חג) תמיד היה אבל ציון עשורא באיראן תוך כדי רטוריקה מהפכנית וללא שום טקסים שיעים מסורתיים של עזאדארי ( בכי ונהי ואבל וצליפות וסריטוצ עד זוב דם, כי המשטר האסלאמי מאוד לא אוהב את הפרקטיקות המסורתיות) הוא משהו חדש .
לכן אי אפשר למשל, לתאר את העאשורא באיראן כ״סתם חג שיעי״ בדיוק כמו בפאקיסטאן או בעיראק כי ברור שבאיראן יש לחג זה משמעות השונה והחדשה בתכלית מאשר אצל שיעים רגילים ברחבי העולם.
לבסוף מניפולציה נוספת: באותו עמוד כתוב:
must also be men-tioned that setbacks took place under Khatami's presidency as well. For example, the arrest of thirteen Jews from Shiraz on different counts of es-pionage for Israel hit Iran's Jewish population by surprise, and only after the last of them was released from prison did the cloud of this affair van-ish from over their heads, as well as their future.6
שטרנפלד לא אומר ולי במילה אחת על המשטמה והמאבקים נגד ח׳אתמי מצד המנהיג עלי ח׳אמנהאי ומשמרות המהפכה כאילו הגישה הרפורמי טיל של דיאלוג הציוויליזציה הייתה העמדה הרשמית והכנה של המשטר האיראני. מובן שהוא לא מזכיר באותו אופן שמקבל ההחלטות הסופי באיראן הוא המנהיג ולא הנשיא הנבחר. ( אזכור פרטים אלה היא מקלקל את התמונה הוורודה)
לבסוף מקומם שכאשר מוזכר מעצרם של 12 יהודים בהאשמות בגידה המחבר לא טרח להסביר שמדובר בעלילת שקר מומצאת לחלוטין- כי זה היה שימוש ביהודים לצורכי מאבקי כח פנימיים במשטר. יוזכר שבאיראן מוציאים להורג על ריגול ואילו זה היה אמיתי זה לא היה נגמר בשחרור ממאסר אפילו ללא זיכוי במשפט. שנית, לא צריך להיות איש מודיעין כדי להבין שמודיעין ישראלי בחיים לא היה מסתייע ביהודים במדינה עוינת. עוד פעם מניפולציה וכזבים , במיוחד לאור העובדה שהפרטים המובנים לנו כישראלים באופן אוטומטיים אינם מובנים מאליו לקורא זר.
תודה על הסקירה.
לגבי האפשרות של ישראל בתחילת שנות ה-50 לנהל מדיניות אנרגיה עצמאית ומתריסה נגד בריטניה, היא לא הייתה בלתי-קיימת לחלוטין. ב-1950 דוד הורוביץ, מנכ"ל משרד האוצר שניהל מו"מ עם ממשלת בריטניה בשליחות בן גוריון, שכנע את ממשלת הוד מלכותו, שהייתה בעלת השליטה בחברת הנפט האנגלו-איראנית, להפעיל את בתי הזיקוק בחיפה שהיו בבעלות החברה — בניגוד לעמדתה של הנהלת החברה שחששה מחרם מצד מדינות ערב. הדרך שבה נקט הורוביץ הייתה יצירתית למדי: הוא איים על הממשלה הבריטית בכך שישראל תלאים את בתי הזיקוק. מבחינה כלכלית, החברה האנגלו-איראנית לא הייתה מפסידה דבר מההלאמה. אבל מהלך שכזה מצד ישראל היה יוצר דחף להלאמות דומות אצל ממשלות ערב, שהיו מתקשות להיראות פחות אנטי-קולוניאליות מהכובש הציוני. הבריטים הבינו עניין, ובתי הזיקוק — עדיין בבעלות החברה האנגלו-איראנית — חזרו לפעול.
(הפרשה מתוארת, למשל, בעמ' 14-13 בספר הזה:
https://books.google.co.il/books?id=zaaPT3V6odYC&printsec=frontcover&hl=iw&source=gbs_ge_summary_r&cad=0#v=onepage&q&f=false)
ממשלות ישראל ידעו לעשות מהלכים מפתיעים ומבריקים נגד מעצמות, אבל שומו שמיים והזדעזעי ארץ, הן עשו זאת במשורה ולטובת אינטרסים ממשיים של ישראל, לא למען רעיונות מלהיבים של קדמה אוניברסלית.
מאד מעניין מני, תודה. השאלה היא באיזה עניין. הלאמת בתי הזיקוק אינה דומה לתמיכה בהלאמת הנפט האיראני, שנתפסה, הן בעיני הבריטים והן בעיני האמריקאים, לאיום על עצם משטר החוזים של שוק הנפט העולמי.
תודה מני, מעניין. בהתאם למה שדני כבר לעיל. ראשית כל כמו ביתר האפיזודות ההיסטוריות שהספר מתאר, ניכר שהמטרה היא לנגח את ישראל בכל מקרה ללא שום ניסיון להבין את התנהגותן של הנפשות הפועלות וללא ניסיון לפתח תרחישים אפשריים בבחינת היסטוריה אלטרנטיבית( גם יכול להיות מעניין ומעשיר אם עושים זאת בשום שכל וברצינות) . זאת לא הייתה סתם התנגדות של בריטניה למהלכים של מסאדק אלא חשש אסטרטגי של ממש של בריטניה לעצמאות אנרגטית-הרי בריטניה הייתה במצב כלכלי גרוע, מותשת ומרוששת לאחר המלחמה. זאת לא הייתה התנהגות קפיטליסטית חמסנית קולוניאלית גרידא (אבל ברור שגם היא הייתה).
הצי המלכותי נרתם להטלת המצור הימי על איראן כך שההסתבכות עם בריטניה מצד ישראל הייתה האפשרות הסבירה ביותר. שנית, אסור לשכוח שגם במהלך שנות החמישים למעט אפיזודה חולפת של מלחמת סיני בריטניה הייתה ממש עוינת ביותר כלפי ישראל, פעם אחת היא איימה במתקפה אם ישראל הייתה מעיזה לפלוש לירדן. הרי בריטניה שיסתה את מנהיגי ערב לתקוף את ישראל, מפקדי הלגיון הירדני היו בריטיים. כלומר בריטניה לא הייתה סתם "מעצמה שלא כדאי להסתבך איתה" אלא גורם עוין. היכולת של חיל הים הישראלי (בדיחה בפני עצמה ב1952) להתמודד עם המצור של Royal Navy הייתה גם דמיון פרוע בלשון המעטה.
מובן שבספר לא נסקרים מהלכיו הלא מושכלים והלא חכמים של מסאדק שאמנם היה דמוקרטי אבל זה לא שכל האיראנים היו בעד מסאדק-אחרת ההפיכה בהנהגת סי אי אי לא הייתה מצליחה. מסאדק היה משפטן עם השכלה שוויצרית וכנראה לא כל כך התמצא בגיאופוליטיקה. לא מספיק להיות צודק( ומסאדק היה בהחלט צודק מוסרית בדרישתו לחתום על חוזה משופר ושווויוני) אלא חשוב גם להיות חכם וזה הוא לא היה. למשל, כאשר ראה שהאמריקאים לא ממש מעוניינים להתערב בכלל, הוא הפיץ שמועה שהוא מתכוון "לפלרטט" עם הסובייטיים. המטרה שלו הייתה לסמן לאמריקאים (שאז דעת קהל איראנית הייתה מאוד פרו-אמריקנית) שאיראן לא בכיס שלהם וכדאי להם לתמוך בדרישתו. אבל כל אדם שעיניו בראשו כאז כן היום מבין שהאיום לחבק את הסובייטיים על רקע המלחמה הקרה, מלחמת קוריאה, ריגול בענייני האטום ומקרטיזם בארה"ב בגלל חדירת קגב לכל הדרגים בארה"ב (שאכן התקיימה) זה טמטום מסוכן ביותר. ורק אחרי זה האמריקאים השתכנעו מהטיעונים הבריטיים שכמובן בחכמה בריטית אופיינית ששו על האמירות האלה של מסאדק כמוצא שלל רב ורק ניפחו וניצלו את זה לטובתם
דני ואלכס, שניכם צודקים. אני הבאתי את הסיפור על דוד הורוביץ בעיקר כאנקדוטה משעשעת.
לגבי מוסאדק, מדינאים בעלי חזון והשכלה מרשימים וחדורי כוונות טובות, אך חסרי מודעות לאופי סביבתם הפוליטית — גם פנימית וגם חיצונית — ויכולת ניהול סיכונים הם טרגדיה שכיחה של מדינות מתפתחות. וכשאני מסתכל על ניסיונות מחנה השמאל להדיח את נתניהו מהשלטון ותוצאותיהם, אני חושב שזה נכון לא רק לגבי מדינות מתפתחות…
פינגבק: רעיון 33. על תרבויות בקונטקס גבוה ונמוך – בוריס גורליק