בשבחם של פוליטיקאים: טור אורח מאת נדב שנרב

האם הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו ש"אינו אינסטלטור"? אם לא, מדוע אנחנו בוחרים שוב ושוב לתפקידים פוליטיים באנשים שמתהדרים בכך שאינם פוליטיקאים? נדב שנרב, מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת בר אילן, טוען שפוליטיקה היא מקצוע. הנבחר האידיאלי הוא לא בהכרח אדם עם רעיונות יפים ומתוחכמים, אלא זה המיומן בהבאתם לכלל ביצוע. אז באלו אנשים אנחנו צריכים לבחור? טור אורח בינשוף.

Credit: Microgen, depositphotos.com

עם פרוס עונת הבחירות הבאה עלינו לטובה, הרשו לי לדרוש קצת בשבחם של שנואי נפשנו באשר הם – הפוליטיקאים.

אפתח במשהו שתפס אותי, משהו שאמר לי פעם אדם שדעותיו הפוליטיות היו ממש הפוכות משלי. האיש שאל אותי שאלה פשוטה: כשהוקמה מדינת ישראל, איזה סיכוי היית נותן לה להצליח להתקיים? מדינה  עלובה ועניה, מלאה פליטים וניצולי שואה במצב רע, חסרת כל משאבי טבע, עם אוכלוסיה קטנה, סביבה עולם ערבי ומוסלמי ענק שרוצה להשמיד אותה וארצות הברית מטילה עליה אמברגו נשק. מי היה אמור להמר עליה?

כמעט בכל שלב משלבי קיומה של מדינת ישראל, גם היום, טעות רצינית של מנהלי העסק הייתה יכולה לגרום, לא רק לנזק גדול או לאסון, אלא לקץ קיומה של המדינה. זה שהדבר לא קרה עד היום, זו סיבה לפרגן – לכולם. לאשכול ולנתניהו, לרבין ולשרת, לבן גוריון ולשמיר ולבגין – לכולם. כל אחד מהם עשה טעויות, שגיאות, מחדלים, אולי אפילו פשעים – אבל בסופו של יום הם פעלו בשיקול דעת מספיק על מנת שמדינת ישראל תמשיך להתקיים. זהו הישג עצום.

ומפרספקטיבה אחרת: הביטו באויביה של מדינת ישראל. לא ברזולוציה של שנה או שנתיים אלא על פרקי זמן של עשר ועשרים שנה. נסו לזהות, מאז 1948, פרק זמן של עשר שנים עליו תוכלו לומר שבסופו היתה מדינת ישראל במצב יותר גרוע מאשר בתחילתו, או שאויביה התחזקו יחסית במשך הזמן הזה והגדילו את הסיכוי להשמדתה. לדעתי לא תמצאו (אם תמצאו – הגדילו ל 15). בגדול, כאשר מרימים את הראש מן הכותרות בעתון של היום ומסתכלים לאורך זמן, אנו עולים מעלה מעלה והם יורדים מטה מטה. כמובן שאסור להיתפס לשאננות ולהניח כי מדובר במצב שימשך לנצח, צריך להודות שפצצת היתוך איראנית אחת יכולה לשנות את הסיטואציה באופן מכריע, אבל לפחות על פי ניסיון העבר אפשר להסיק כי למדינה שלנו יש באופן כללי ניהול טוב.

האם הפוליטיקאים מטומטמים ושקרנים כמו שהם נראים לנו? לא. אנשים טפשים וחדלי אישים לא היו מצליחים להתקדם במערכת תובענית שבה יש להם מאות מתחרים כשרוניים. למעט מקרים נדירים (כאן אתם יכולים לשבץ את שמו של ההוא שאתם באמת לא סובלים) הפוליטיקאי הטיפוסי הוא פיקח יותר ומוכשר יותר מהאדם הממוצע. הרבה יותר.

Credit: RealCallahan, depositphotos.com

אז למה הם נראים טפשים? למה הם משקרים? התשובה היא שאין להם ברירה. תחשבו על מצב בו נשיא אמריקאי עצבני מודיע לראש ממשלה ישראלי שאם הוא לא עושה X, ארצות הברית יורדת עלינו בכל הכח. האם ראש ממשלה כזה יכול להופיע ברבים ולומר: אזרחי ישראל, אני ממש לא רוצה לעשות X, אבל מסובבים לנו את היד מאחורי הגב? כמובן שלא. זה משדר חולשה, זה מזמין לחצים נוספים, זה פוגע ביחסים וכו' וכו'.  לטובת העניין, לטובתנו, הוא חייב להציג את הכניעה כאילו הוא גילה בזה הרגע ש X הוא הצעד הנכון והטוב ביותר, מהלך כזה יפגע פחות אפילו אם הוא יהיה שקוף, אפילו אם עתונאים יצחקו עליו וילעגו לו על הכניעה. אם תחשבו על כך, יש מאות ואלפי סיטואציות כאלו: החיזבאללה עקץ בצפון אבל מחליטים לא להגיב כי יש מבצע בדרום על הפרק, או בגלל שמניחים שהתגובה רק תחזק את חזבאללה וכדומה – בכל מקרה אין לנציגי הציבור שמץ של יכולת לומר בגלוי את האמת. 

דבר דומה קורה  כאשר הפוליטיקאי משוכנע שמהלך כלשהו הוא נכון, אבל מבין שהוא יאבד תמיכה ציבורית אם ינקוט בו. פשוט אין לו ברירה. לא! לא! אנא! אל תדקלמו את המנטרה האוילית לפיה "מנהיג אמיתי" מוביל את הציבור לפי חזונו ולא מובל על ידו, כאילו אתם בני 19 מבולבלים שנפלטו הרגע ממכינה קדם צבאית בחרצצי צאלונים. "מנהיגים אמיתיים" כאלו הם סטלין ומאו ומוסוליני, הם אנשים שאין עליהם איום של הדחה בבחירות דמוקרטיות.

מי שמעוניין בשלטון בהסכמת הנשלטים צריך להבין שהפוליטיקאים אינם יכולים להיות הרבה יותר טובים או חכמים, בשום מדד, מהציבור הרחב שבוחר אותם. מי שינסה ליישם  תכנית מדינית או כלכלית או חברתית גאונית ונכונה, אבל כזו שתרתיע חלקים רחבים מדי מן הציבור שלא יבינו שהתכנית תפעל לטובתם, לא יצליח להבחר כלל (או יאבד את משרתו) ולא יביא אפילו את מעט התועלת שיכולה להביא תכנית פחות שאפתנית ויותר בעייתית. במלים אחרות – זה לא הם, זה אנחנו.

Revisiting Stalin's and Mao's Motivations in the Korean War | Wilson Center
"מנהיגים שמובילים ולא מובלים" – סטלין ומאו

אי לכך, אחד ההרגלים שיש להיגמל מהם הוא הנטייה לרוץ אחרי כל מטאטא חדש המעיד על עצמו שהוא "אינו פוליטיקאי". אם אתה לא פוליטיקאי אז אהלן וסהלן, התכבד ועסוק במה שאתה כן מבין בו. הייתם מזמינים לתקן את הברז בביתכם אדם המעיד על עצמו שהוא "לא אינסטלטור"? פוליטיקה היא מקצוע. כדי להיות פוליטיקאי צריך לא רק לדעת מה לעשות, אלא גם להיות מסוגל להביא את הדברים לידי ביצוע בהינתן האקלים הציבורי, להשיג קואליציה של 51% על בסיס תמרון ויצירת שותפויות בין אנשים וציבורים שאין ביניהם קשר, לעזור למשה לדפוק את אלי כדי שמחר אלי יצביע נגדו בהצבעה שחשובה לי וכן הלאה. את ידיעת המלאכה הזו אנו אמורים לשקלל בהצבעתנו ברמת חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר הסכמה עם כל פרט שולי במצע שהפוליטיקאי מציג בפנינו.

באופן כללי, מה שאנו רוצים מהאנשים עבורם אנו משלשלים פתק לקלפי הוא שיהיו פוליטיקאים מקצועיים הפועלים למען אשכול מטרות שבגדול נראה לנו נכון. מי שמחפש את האיש עמו יסכים הרבה יותר, ובתמורה לכך מוכן לוותר על הדרישה ליכולות פוליטיות מוכחות, עושה טעות. אם להציג את אותו טיעון אחרת, לדעתי יש להתייחס לבחירת פוליטיקאי כמו לבחירת עורך דין טוב במשפט חשוב: אתה לא מחפש צדיק, וגם לא את הפרופסור שכותב מאמרים מחוכמים על התיאוריה של המשפט. אתה מחפש מקצוען שיודע איך לעבוד מול שופטים ואיך לחקור עדים. אפילו לא חשוב לך כל כך אם הוא מאמין בחפותך או לא, העיקר שהוא מוכן לעבוד למענך בתמורה לתשלום שאתה מציע לו.  

כאשר ג'ון קנדי מילא את ממשלו בכל מיני פרופסורים מבריקים שהוא גייס מהאקדמיה (אלו שהטביעו לבסוף את ארה"ב בבוץ הויאטנמי) אמר מושל דמוקרטי ספקן "אכן, אנשים מבריקים, אבל הייתי הרבה יותר מרוצה אם מי מהם היה רץ אי פעם כמועמד למשרת שריף". כולנו פוליטיקאי כורסה מצויינים, כולנו יודעים מה צריך לעשות בכל רגע נתון, אבל ההצעות המצוינות שאנו מפריחים בשעת סעודת הצהרים או בשיחה במסיבה – איך להביא שלום, איך להפחית את הפקקים בכביש, איך להקל את נטל המס ולמנוע בזבוזים – כולן מופרחות מהפוזיציה של 'לו הייתי דיקטטור', הן לעולם לא לוקחות בחשבון את האילוצים הממשיים של חיים פוליטיים ריאליים במדינה דמוקרטית.  אנו שוכחים תמיד את הפקטור החשוב ביותר בחייו המקצועיים של פוליטיקאי – את הצורך לגייס רוב למען הדבר הנכון. אל תחשבו על המועמד כמי שהייתם שמחים לו היה מבקש את ידה של בתכם, חשבו על מי שהייתם מציבים כמועמד למשרת שריף. זה האיש.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ינואר 15, 2021, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. דני אני מסכים אתך שפוליטיקה זה לא שחור לבן אבל גם אם אתה הולך בתחום האפור או השחור אתה צריך פנס שיאיר את דרכך עוצמת האור שונה מאדם לאדם – "הפנס" זה התודעה המוסרית שלך.

    • נדב שנרב כתב את הטור, לא אני. אבל לדעתי ברור שאתה צריך לדעת לאן אתה רוצה ללכת. השאלה אבל אינה רק היעד, אלא למי יש את הכישורים הפוליטיים להוביל אותך לשם.

  2. אתה כותב על "פוליטיקאים מקצועיים הפועלים למען אשכול מטרות שבגדול נראה לנו נכון" כאילו אתה בן 19 מבולבל שנפלט הרגע ממכינה קדם צבאית בחרצצי צאלונים.

    העבודה של "פוליטיקאי מקצועי" היא להבחר. לא לקדם מדיניות – לא כזו, ולא אחרת. לכן האבחנה לפיה אנשים כאלה מעוררים אי-אמון היא טריוויאלית ולא דורשת הסבר.

    אם נוח לך יותר להסתכל רחוק מהבית, העף מבט על הרפובליקאים בבית התחתון בארה"ב: תמצא שם עשרות (אם לא מאות) אנשים שעד לאחרונה הציגו עצמם כ-"מגיני החוקה" וכמקדמי ערכים שמרניים-נוצריים שהיום מוכנים לשקר במצח נחושה לציבור בוחריהם תוך פגיעה ברורה ומסוכנת בחוקה, לטובת אדם ששפלותו המוסרית ניכרת לכל. למה? חישובים צינייים לפיהם הם יתוגמלו על כך בשל שלל עיוותים טכניים.

    בוחר רציונלי חייב לתלות את תקוותו במוסדות ובפרוצדרות, בכוחם להציב גבולות בפני נציגיו, וביכולתם לעצב מערכת תמצריצים בה האינטרסים של אנשי הציבור יתלכדו עם אלו של הבוחרים. ולא לתת לרגע אמון בכוונותיהם הטובות. ה-alignment בין האינטרס האנוכי של נבחרי-הציבור לבין האינטרס הציבור הוא עדין ושביר, ולפוליטקאים מקצועיים יש את כל הסיבות בעולם לשחוק אותו כמיטב יכולתם.

    אז מצד אחד, אני מסכים איתך לחלוטין שהחלום על מפלגת דאוס-אקס-מכינה המאויישת בלא-פוליטיקאים חדורי כוונות טובות שתסתער על הזירה הפוליטית ותתקן בה את כל הפגמים הוא בעייתי ומסוכן. אבל מצד שני. להמשיך לסמוך על הפוליטקאים כי "זה המקצוע שלהם" היא גישה לא פחות בעייתית.

    יש להעניש (אלקטורית, לכל הפחות) פוליטקאים שלא מציבים את המערכת ומוסדותיה בראש מעייניהם. קל וחומר כאלה המשתדלים אקטיבית להחלישה. לצערי במצב העניינים היום זה לא משאיר הרבה "פוליטקאים מקצועיים" הראויים למקום בכנסת.

    • נדב לא מצליח להתחבר ולהגיב, אז הוא ביקש ממני לכתוב בשמו את התגובה הבאה:

      לא רואה את המציאות עין בעין אתך, אבל מסכים עם הטענה הבסיסית לפיה יתרונה של המערכת הדמוקרטית הוא מבני ולא אישי: היא מערכת מוסדית שמאפשרת החלפת שלטון ללא צורך באלימות, וממילא יוצרת תמריצים שגורמים לפוליטיקאים לשרת את בוחריהם.

      מה שחשוב להבין, ומה שניסיתי להדגיש במאמר הזה, הוא שיש מגבלות לשיטה הזו. בפרט, לא ריאלי להשיג בה מטרות שלא מתקבלות על דעתו של הציבור הרחב *גם אם הן מטרות ראויות ונכונות*. צריך להבין שזה אילוץ מובנה בשיטה, ושאלו שמנסים לעקוף אותו, לדוגמה דרך שימוש במערכת המשפט כאינסטנציה מוסרית עליונה הכופה נורמות על המערכת, פועלים דה-פקטו למען משטר רודני שאינו בהסכמת הנשלטים.

  3. תודה לנדב על הטור. נגעת בנושא חשוב.
    רבים כיום מחזיקים בתפיסה פוליטית מנותקת מהמציאות.
    לדוגמא, אנשים אינטילגנטיים שמממשים את זכותם הדמוקרטית, מצביעים לגנץ ואומרים:
    'גנץ הוא בדיוק מה שאנחנו צריכים *כראש ממשלה*!'
    ופחות משנה אחרי האמירה הזו
    'איזה סמרטוט לא הייתי נותן לו לנהל את ועד הבית אצלי בבניין' – ומחפשים מישהו חדש להצביע לו.
    אותם בוחרים מעדיפים כנראה לשכוח שפוליטיקה היא מקצוע (קשה!) לכל דבר ועניין.

    מה שכן חסרו לי בטור אזכורים ומובאות חיצוניות לביסוס והעשרת הטענות.
    למשל, ל- "Politics as a Vocation".

  4. טור מצוין! מוסיף גם שזו הסיבה שלא צריך לחפש בפוליטיקאים מנהיגים – פוליטיקאים הם עובדי קבלן של הציבור, לא מנהיגים שלו.. והערת דיוק קטנה – אני חושב שצריך לבחור במי לשדעתי יקדם בצורה המיטבית את הערכים שאני מאמין בהם – כלומר יש משקל כלשהו לסט הערכים האישי של הפוליטיקאי ולמה שהוא מאמין בו, וזה משוקלל יחד עם היכולת הפוליטת שלו (שלדעתי תתפוס הרבה יותר נפח בשקלול הזה)

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    "מדוע אנחנו בוחרים שוב ושוב לתפקידים פוליטיים באנשים שמתהדרים בכך שאינם פוליטיקאים?"
    אני מניח שמסיבה דומה לסיבה שאנחנו בוחרים לקרוא טורים על פוליטיקאים מאת אנשים שיש להם תואר בפיזיקה.

    • זו תגובה מתחכמת אבל היא לא אומרת לנו הרבה. יש הבדל בין קריאת טור דעה מנקודת של הבוחר, שמתלבט במי לבחור, לבין בחירת מי יעבוד עבורינו כנבחר. בדיוק כפי שלכתוב ביקורת על אינסטלטורים מנקודת המבט של הלקוח אינה זהה לעבודה כאינסטלטור.

  6. או שלא לבחור באף אחד. ושתהיה אנארכיה https://en.wikipedia.org/wiki/Anarchism

  7. ובהקשר של המאמר הזה של נדב שנרב המופלא (איך שכנעת אותו דני?) כדאי גם לקרוא גם המאמר החכם הזה על לשונו הציורית:
    https://www.inn.co.il/news/464688
    ההשוואה שהוא עושה בין האין פוליטיקה החרדית והשמאלנית מול הפוליטיקה הימנית מאירת עינים.
    בנוסף כדאי גם לקרוא את המאמר הבא:
    https://www.zman.co.il/184438/open/
    המעיר על הרמז של פוקימה שסוף ההיסטוריה הוא גם סוף הפוליטיקה.

  8. פעם היו בארץ מפלגות גדולות ומאורגנות. היום רוב המפלגות הגדולות נשלטות בצורה מאוד חזקה על ידי מנהיג (גם הליכוד. יש שם בעיקרון חוקה ומוסדות אבל ראינו איך נתניהו מכופף אותם כרצונו. יש שרידי מפלגות ששומרים על מוסדות: רכיבי הרשימה המשותפת, מרצ, והעבודה והבית היהודי (בהנחה שהן תמשכנה להתקיים).

    אין לפוליטיקאים היום איפה לצמוח. בשמאל לא נשאר כמעט אף מנהיג עם ניסיון ולכן ברור למה מחפשים קיצורי דרך. בימין נתניהו נלחם בכל מתחרה אפשרי. אפשר אולי לקוות שייצוב של מפלגות יאפשר לדור חדש של פוליטיקאים לצבור ניסיון.

להגיב על י.ד. לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: