נשות הנחמה: מתי מוצדק "לבטל" מחקר מדעי?

לאחרונה, פרסם מומחה אמריקאי ליפן מאמר, ובו טען ששפחות המין הקוריאניות של הצבא היפני במלחמת העולם השנייה הגיעו לעבוד בבתי הזונות "מרצונן החופשי". המאמר עורר סערה, ומבקריו הראו כי המחבר עיוות, סילף ועיקם מקורות באופן מגמתי בכדי להצדיק זנות של נשים, נערות וילדות קטנות. האם מוצדק למשוך את הפרסום של מחקרים מהסוג הזה, באקלים שבו פרוגרסיבים ממילא מנסים להתנכל לחוקרים שמרנים גם במקרים לא מוצדקים? ינשוף אקדמי מסביר מדוע במקרה זה מוצדק למשוך את המאמר, סילוף אידיאולוגי שלא רק דורס את רגשותיהן של קורבנות, אלא גם שופך דלק על המדורה של תרבות הביטול.

"נשות נחמה" סיניות

בשבוע האחרון פרצה סערה ביפן, דרום קוריאה ובקרב חוקרים של שתי המדינות. מרק רמסאייר (J. Mark Ramseyer), פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד המתמחה בדיני חוזים יפניים, נגע באחת הנקודות הרגישות ביותר בהיסטוריה הטראומטית של מזרח אסיה, סוגיית "נשות הנחמה". במהלך מלחמת העולם השנייה, גייסו הצבא היפני וסוכנים אזרחיים מטעמו אלפי נשים קוריאניות, אך גם יפניות, טייוואניות ואחרות כשפחות מין חרופות במנצ'וריה, סין, בורניאו, סינגפור וחזיתות אחרות. אלו גויסו, לרוב, בכפייה או במרמה, ונאלצו "לקבל" עשרות חיילים וקצינים יפנים ביום, רבים מהם אלימים ואכזריים. השכר, הן במקדמות והן בטיפים, קוזז עם ההוצאות של הסרסורים. במקרים רבים, אותם סרסורים רימו את הנשים אפילו בכל הנוגע לשכר הרשמי הזעום, וכדי שלא יוכלו לברוח, הפקידו אותו בכל מיני חשבונות ביפן. לאחר המלחמה, הנשים הקוריאניות לא זכו אפילו לקבל את המעט הזה, שהופקע על ידי הבנקים בטענה שהן כבר לא אזרחיות יפניות.

מעבר להיות טראומה אישית קשה מנשוא עבור הניצולות וקרוביהן, סוגיית נשות הנחמה היתה ונותרה אבן נגף ביחסים בין יפן לבין דרום קוריאה. אף על פי שיפן התנצלה מספר פעמים על הגיוס של נשות הנחמה, התנצלויות אלו (במיוחד בשנים האחרונות) נמהלו בטענות רוויזיוינסיטיות כאילו הסיפור לא התרחש במציאות, או לפחות היה מוגזם. בשנות השישים יפן שילמה פיצויים למשטר הדרום קוריאני, תמורת ויתור על תביעות נוספות, אך כספים אלו לא הגיעו לנשים הרלוונטיות. מאז, טוענת יפן שמילאה את חובתה, ואילו חלוקת הכספים היא עניין קוריאני פנימי. הנשים, בצדק רב, טוענות שהעוולה היתה אישית כלפיהן ולא רק או בעיקר לאומית, ולכן לממשלה הדרום קוריאנית הדיקטטורית בשנות השישים לא היתה כל זכות לחתום על הסכם בשמן. הסדרי פיצויים חלקיים שנידונו לאחרונה בין קוריאה ליפן נתקלו, ועודם נתקלים, בקשיים משפטיים ופוליטיים מרובים, דבר המכביד על היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות.

אבן נגף ביחסים בין יפן וקוריאה: אנדרטת נשות הנחמה מול השגרירות היפנית בסיאול. Credit: Sakaori, CC-BY-SA 3.0

במאמריו השונים, העלה רמסאייר טענה קיצונית במיוחד. הסיפור המקובל על נשות הנחמה, כך כתב, אינו רק מוגזם או מגמתי, אלא מופרך לחלוטין, המצאה מרושעת של תועמלנים קומוניסטיים אנטי-יפניים בקוריאה. אלו, הטעים, מסתמכים על מספר קטן מאד של עדויות מוטות ומזוייפות, בעוד רוב העדויות של נשות הנחמה, משרד הפנים היפני, הצבא האמריקאי ועדים שעבדו ב"תחנות הנחמה" מצביעות על תמונה שונה לחלוטין. במאמר מדעי שפרסם ב-International Review of Law and Economics מתעקש רמסאייר שנשות הנחמה הגיעו לבתי הזונות הצבאיים מרצונן, כפי שעובדות מין תמיד הלכו אחרי צבאות בכל ההיסטוריה. החוזה שחתמו עם המגייסים נועד לשמור על האינטרסים של כל הצדדים: הן קיבלו תשלום גדול מראש, והתחייבו לעבוד במשך תקופה קצרה יחסית (לרוב חצי שנה עד שנתיים). אם הרוויחו מספיק כסף בכדי להחזיר את המקדמה, יכלו להשתחרר מהר יותר, ולכן היה להם אינטרס "לעבוד קשה" (יופומיזם של רמסאייר ליחסי מין עם עשרות חיילים וקצינים ביום). במידה ורצו, היו יכולות "להיעלם" אפילו באמצע החוזה.

לאחר שהתפרסם, עורר מאמרו של רמסאייר סערה רבתי. אנדרו גורדון (גילוי נאות: המנחה שלי לדוקטורט) וקרטר אקרט, היסטוריונים של יפן וקוריאה מאוניברסיטת הרווארד, הצביעו על כך שרמסאייר הסיק מסקנות ממקורות שאינם קיימים. זה מדהים שמומחה לדיני חוזים מנתח, ובכן, חוזים – בלי להסתמך אפילו על טקסט של חוזה אחד. רמסאייר בונה מגדלים באוויר מכל מיני מקורות מכלי שני ושלישי, או פוסטים בבלוגים אנונימיים של ימין ריביזיוניסטי ביפן ודרום קוריאה. אולם אין בהערות השוליים שלו, טוענים גורדון ואקרט, אפילו הפנייה אחת לחוזה שנחתם עם אשת נחמה קוריאנית. הוא אמנם מביא "תבניות מומלצות" של חוזים מטעם משרד הפנים היפני לזונות יפניות שנשלחו לחזית הסינית, אך אפילו כאן אין אפילו דוגמא אחת לחוזה חתום.

נשות נחמה נחקרות בידי הצבא האמריקאי (החוקרים שייכים ליחידה של אמריקאים ממוצא יפני), בורמה, אוגוסט 1944

גרוע מכך, צוות של חוקרות וחוקרים המתמחים בהיסטוריה של הגירה ומגדר ביפן וקוריאה (איימי סטנלי, סייאקה צ'טאני, האנה שפרד, דייויד אמברס וצ'לסי שנדי-שידר) פרסמו תשובה מרשימה ומפורטת של עשרות עמודים, ובה הראו כי העבודה של רמסאייר אינה שווה את הנייר שעליו נכתבה. המומחה לדיני חוזים, כך עולה מהמסמך, עיוות וסילף ראיות באופן שיטתי. לא ניתן אפילו להצדיק את מעידתו בכך שאינו מכיר את הכללים המקובלים בעבודה היסטורית, מפני שעל חלק גדול מחטאיו אין מחילה בשום תחום אקדמי, לרבות משפטים. כך, למשל, מביא רמסאייר עדות של אשת נחמה יפנית, אוסאקי, וטוען כי לאחר שגויסה בגיל עשר (!) בהסכמתה, בילתה שלוש שנים "מאושרות" בבית הזונות. מעבר לזוועה של להגדיר "חוזה" מין עם ילדה בת עשר כמשהו שאפילו מתקרב להסכמה, רמסאייר מעוות את זכרונותיה של אוסאקי. היא אכן כותבת על שלוש שנים "מאושרות", אך אלו היו שנות ההכנה, בטרם הפכה לשפחת מין של ממש. באותו הזמן היא היתה שמחה על כך שקיבלה אורז לבן שלוש פעמים ביום, בלי להבין את הגורל שמצפה לה לאחר שתגיע לגיל 13. הוא כותב על כך שברחה לסינגפור, ומנסה להשתמש בכך בכדי להוכיח שנשות הנחמה היו יכולות "להיעלם" כאשר רצו, אולם משמיט קטע קריטי: הנערה שברחה עם אוסאקי, לפי זכרונותיה, נתפסה והוחזרה בכפייה לבית הזונות. "להיעלם" היה עסק די מסוכן.

רמסאייר ממשיך ומביא עדות של אשת נחמה קוריאנית, מון אוק-ג'ו (Mun Ok-ju) על ה"קניות שעשתה בראנגון", העיר הבורמזית שבה שירתה כעובדת מין, כהוכחה לכך שעבדה במקצוע חופשי והרוויחה שכר הגון. הוא מצטט את העדות שלה מבלוג אנונימי, למרות שזו פורסמה במלואה כספר, ונמנע מלצטט חלקים קריטיים בעדות. כך, למשל, מספרת מון על כך שבפעמיים שבהן עבדה כאשת נחמה, לא היה שום "חוזה חופשי". בפעם הראשונה נחטפה בידי שוטרים צבאיים, ובפעם השנייה – נפלה קורבן להונאה. כסף הכיס שלה לא הגיע מהשכר בבית הזונות אלא מטיפים מזדמנים, ואת הכסף שהופקד בשמה היא לא קיבלה בסופו של דבר. במקרים אחרים, מסתמך רמסאייר על עדויות ומקורות משניים שסותרים למעשה את דבריו, ואף טוענים את ההיפך הגמור. למשל, מסמך של משרד הפנים היפני מעיד על כך שמגייסים של הצבא "שכנעו" נערות לעבוד כנשות נחמה בשיטות של הונאה. רמסאייר מסתמך על אותו דו"ח בכדי לטעון שלא היו שיטות כאלו. במקרה אחר, הוא מצטט את האטה איקוהיקו, חוקר חשוב של פרשת נשות הנחמה המזוהה דווקא עם הימין היפני, בכדי לטעון שתעשיית הזנות היפנית קרסה מעצמה. בפועל, האטה כותב שבתי הזונות ביפן עצמה אמנם קרסו, אבל בעיקר כתוצאה מכך שהנערות נשלחו לחזית בכדי לשרת בהמוניהן כשפחות מין. אלו כמובן רק דוגמאות מעטות: המאמר של רמסאייר מלא בכשלים רבים מן הגורן ומן היקב, כגון ציטוט מקורות ללא מספרי עמודים, ציטוט מספרי עמודים שאינם קיימים, התעלמות מעדויות נוגדות וממחקר לא נוח, וכיוצא בזה.  

נשות נחמה קוריאניות: תערוכה באוניברסיטה של קליפורניה אירווין

כאן, אני מגיע לשאלה מעניינת נוספת. החוקרות והחוקרים שיצאו נגד רמסאייר אינם מסתפקים בביקורת, אלא תובעים מכתב העת "למשוך" את מאמרו, כלומר, לבטל את הפרסום. בפני עצמה, זו תביעה בעייתית, במיוחד אם מתחשבים בהקשר הרחב יותר של התקופה הנוכחית. כפי שיודע כל מי שקרא את הבלוג הזה, בימים אלו ממש מתקיים מסע רדיפה פרוגרסיבי נגד חוקרים שמרנים וליברלים קלאסיים, ואפילו נגד פרוגרסיבים מובהקים שהעזו לעבור על כללי פוליטיקלי-קורקט הולכים ומתקשחים. רק לאחרונה – וזו דוגמא אחת בלבד- החל מסע ציד נגד חוקרים הודים שפיתחו טכנולוגייה שיכולה לסייע לחרשים. מומחים ל"לימודי נכות" דרשו למשוך את מאמרם מפני שהוא מכיל "ביטויים מעליבים", לא מכיר ב"עושר של תרבות לקויי השמיעה" ומפני ש"חוקרים לקויי שמיעה לא היו שותפים בכתיבתו". בהקשר של לימודי מזרח אסיה, כללי הפוליטיקלי-קורקט הרגילים משתלבים בגישה פוסט-קולוניאליסטית ואנטי-יפנית בוטה, דמוניזציה של האימפריה היפנית מראשיתה וקבלה לא ביקורתית של "נראטיב הקורבנות", לרבות טענות סיניות רשמיות מפוקפקות בעליל. מרק רמסאייר ידוע כאחד החוקרים השמרנים והפרו-יפניים היחידים ש"שרדו" בתחום, ועל כן נסיונות "לבטל" אותו עשויים להתפרש כחלק מאותו אקלים דורסני.

עם זאת, לדעתי התביעה למשוך את מאמרו של רמסאייר מוצדקת. טוב עשו מבקריו כאשר כתבו במפורש שתביעתם למשוך את המאמר אינה מתבססת על כך שפגע ברגשותיהן של ניצולות הנחמה, על כך שהוא לא מוסרי או על ההשלכות האידיאולוגיות שלו. אמנם חלקם טוענים שרמסאייר התעלם מההקשר הרחב, המגדרי והקולוניאלי, אך בפני עצמה, זו עילה לפולמוס, לא לפסילה. המבקרים ראויים לשבח על כך שכתבו כי "כהיסטוריונים, אנחנו סבורים כי חוקרים עוסקים בפרשנויות שונות של העבר, ומאמינים כי מחקר היסטורי מבוסס היטב ראוי לכבוד ולדיון מעמיק, ולא משנה עד כמה הוא לא פופולרי, פוגעני בפוטנציה או לא נוח מבחינה פוליטית. עם זאת, אנחנו סבורים שמאמרו [של רמסאייר] אינו שייך לקטגוריה הזאת. אי הדיוקים שבו אינם טעויות שטחיות, אלא כאלו שחותרים באופן מוחלט מתחת לטענה של המאמר. אם הכותב היה מציג את המקורות שלו נאמנה, התזה שלו היתה מתמוטטת. מסיבה זו, אנו סבורים כי יש למשוך את המאמר."

למעשה, ההקשר הרחב של מאבק בתרבות הפסילה, הביטול ומשיכת המאמרים בשם הפוליטיקלי-קורקט הופך את חטאיו של רמסאייר למרתיחים אלף מונים. פגיעה ברגשותיהם של ניצולות עשויה להיות מוצדקת, עם כל הצער שבדבר, כאשר הטענות ההיסטוריות אמיתיות. כאשר הן שקריות – פגיעה כזאת הופכת לנבזית פי כמה. אבל בכך שחתר מתחת לכללי המתודולוגיה ההיסטורית, החובה הבסיסית לומר אמת, רמסאייר גם סיפק תחמושת לכל אלו שינסו לרדוף חוקרים ימנים ושמרנים בעתיד. המתודולוגיה ההיסטורית שכולנו אמונים עליה, לרבות כללי הציטוט הנכון, הגינות מחקרית וביקורת מקורות ראויה, מהווה את גשר הדיאלוג היחיד בין חוקרים המחזיקים בהשקפות אידיאולוגיות שונות. כל מי שחותר תחתיה, בין אם מתוך גישה שמאלנית רדיקלית, פוסט מודרניסטית או ימנית רוויזיוניסטית, מסייע למוטט את הגשר הזה ועמו את המקצוע ההיסטורי כולו.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-פברואר 20, 2021, ב-ינשוף היסטורי, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 27 תגובות.

  1. עדו סוקולובסקי

    אז יותר מרגיזה אותך הפגיעה במחקר האקדמי מאשר הפגיעה ברגשות הקורבנות?

    • בהחלט. התפקיד של מחקר היסטורי זה להיות אמיתי, לא נעים ומלטף. אם אמת פוגעת ברגשות של אנשים, אז חבל אבל אין מה לעשות. לעומת זאת, לשקר ולפגוע ברגשות של קורבנות הופך את השקר למזיק יותר.

  2. איזה מן כתב עת מפרסם מאמר כזה, שלפי מה שאתה מתאר לא אמור לעבור ביקורת עמיתים מינימאלית?

  3. בלי השגיאות אחותי אוף טופיק, אבל קראתי את הסיפור על החרשים. הם בהחלט יכלו לכתוב יותר pc, או פחות להשתמש בביטויים פחות מעליבים, אבל הטענות על כך שאין כבדי שמיעה בקרב החוקרים היא מגוחכת. זה כמו שלגבר יהיה אסור לחקור דיכאון אחרי לידה או לישראלי יהודי יהיה אסור לחקור את הערבית המדוברת.
    וגם ההוצאה לאור פשוט משכה את המאמר? אפשר היה לערוך את הביטויים המעליבים לביטויים יותר מקובלים, להוסיף פרק ביקורתי (רציני) על המסקנות, לפרסם תגובה כמאמר נפרד אבל הם בחרו דווקא בביטול מוחלט? איך אפשר לחקור כשהערכים הכי קיצוניים של צ. אמריקה מחייבים כל חוקר בעולם?

    • זה מטורף, נכון? וכאן מדובר בהמצאה שהפיתוח שלה היה יכול להיות מועיל מאד.

      • שמתי לב שבדיון שם מפנים לכמה מאמרים שמוכיחים שאי אפשר לפתור את הבעיה (שהחוקרים ההודים מנסים לפתור).

        לחרשים שונים יש היסטוריה לא מבוטלת של התנגדות לטכנולוגיה. נראה לי שמה שנקרא „קהילת החרשים״ אולי אפילו מוגדר במידה רבה על ידי ההתנגדות לטכנולוגיה: יש ניתוח שמסוגל להחזיר שמיעה לפחות לחלק מהחרשים. הבעיה היא שמדובר על צורך לחיות עם מכשיר שמיעה צמוד שמטיל כל מיני מגבלות. וגם המכשיר הזה אינו מושלם. אבל בכל זאת מדובר על מכשיר שמחזיר שמיעה.

        יכול להיות שמהסיבה הזו יש בקהילה הזו התנגדות מובנית למי שבאים למכור להם פתרונות טכנולוגיים.

        אבל נקודה קטנה להגנת ספרינגר: הם לא ביטלו את הפרסום עצמו (ככנס), אלא את פרסומו כפרק מספר. יכול להיות שביקורת של המומחים בתחום משיק מצדיקה את זה (למרות שאולי היה עדיף להשקיע בעריכה מחדש אם זו דוגמה טכנית מספיק טובה, גם אם הצד המדעי לוקה בחסר).

  4. ומה לגביי כל הקטע הזה עדיין של תרבות הביטול וזה ? אולי תביא מחקר שמראה את כל זה ? כי מבחינתי זה באה מהכשל הפנימי שלך.

  5. כביסה מלוכלכת: המתנקשים של פוטין – שיחה עם יגאל ליברנט דני, קשה מאד להקשיב ליגאל ליברנט. הוא מרים ומוריד את הקול בצורה קיצונית מאד בכל משפט. צורת דיבור שמחייבת האזנה קרוב ומרוכזת. מתיש מאד. לתשומת לבך 🙂

  6. michal.croll@gmail.com

    תודה רבה ושבוע טוב.

    בבקשה מי הם "הפרוגרסיבים" שמתנגדים לאקדמיה?

  7. אכן שאלה מורכבת. אני יוצא מתוך הנחת בסיס שהחוקר הוציא תחת ידיו משהו שקרי במכוון. אקח את התשובה לשני מישורים. האם ראוי להשאיר את שמו של הספורטאי שעשה שימוש בסמים אסורים וזכה במקום הראשון בתחרות לריצת מאה מטר ? אני לא מדבר על פסילת השיא אלא על השארת שמו בטבלה. לעניוטתת דעתי, ראוי למחוק את שמו והסיבה פשוטה. הוא אינו רלוונטי. במקרה של חוקר שקרן זה הרבה יותר חמור, כיוון שנתנו בו אמון ולכן לא רק שראוי לפסול את המאמר – ראוי למחוק אותו ולבדוק היטב את כל עברו האקדמי. לעניין זה ראוי ללמוד כיצד מתיחסים לפרשה דומה בגמרא כשאחד מהרבנים מסרב לקבל עליו את 'כללי המשחק' – לא רק שפוסלים את פסיקתו, אלא פוסלים את כל ההיתרים שהתיר משחר נעוריו. ע"ע 'תנורו של עכנאי'.

    • ואכן, בודקים עכשיו, ומסתבר שיש בעיות קשות מאד גם במאמרים קודמים של רמסאייר.

    • דני שלום. תודה על (עוד) מאמר מאיר עינים. לצערי אני חושש שכל מנגנון השיפוט של מאמרים פשט את הרגל. מניסיוני, חוות דעת מומחה שנקרעה לגזרים בבית המשפט פורסמה כמאמר ענק (למעשה מונוגרפיה של ממש) בכתב עת ולאחר מכן בספר בהוצאת הארווארד פשוט אמרה את הדברים ה"נכונים" (במקרה דנן- שמדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד פושעת וכו').

  8. דני שלום. תודה על (עוד) מאמר מאיר עינים. לצערי אני חושש שכל מנגנון השיפוט של מאמרים פשט את הרגל. מניסיוני, חוות דעת מומחה שנקרעה לגזרים בבית המשפט פורסמה כמאמר ענק (למעשה מונוגרפיה של ממש) בכתב עת ולאחר מכן בספר בהוצאת הארווארד פשוט אמרה את הדברים ה"נכונים" (במקרה דנן- שמדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד פושעת וכו').

  9. לא לגמרי קשור אבל האם תוכל לחוות דעה על Age of Samurai: Battle for Japan שיש עכשיו בנטפליקס?
    זה דוקו-דרמה על Sengoku period.

  10. דני שלום,
    אם אני זוכר נכון במסגרת עבודת מחקר לתואר שני באוניברסיטת תל אביב נטען שחיילי צה"ל נגועים בגזענות וזאת מכיוון שאינם אונסים נשים פלסטיניות (!) האם לדעתך יש לבטל את המחקר הנ"ל?

  11. צפריר הלמן

    מעניין,מרתק.עוד נקודת מבט במחקר על נושא רגיש זה.
    תודה.

    צפריר-סטודנט שנה ג-לימודי אסיה,HUJI

להגיב על בבה לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: