גברים, נשים ואלימות: הלוחם שמנפץ מיתוסים

מדוע אומני לחימה, ואפילו שוטרים וחיילים מאומנים, עלולים לקרוס כשהם נקלעים לסיטואציה של קרב אמיתי? רורי מילר, אומן לחימה, סוהר וחוקר אלימות, מפריך מיתוסים נפוצים לגביה: האלימות דווקא כן משתלמת, הגיוני מאד להיות פושע, ואנשים אלימים כמעט אף פעם לא מחפשים קרב. מה ההבדל בין סוגים שונים של אלימות, ואלו מטרות היא נועדה לשרת? מדוע אנשים קופאים בסיטואציה של סכנה? איך חושבים רוצחים סדרתיים ובעלים מכים? כיצד נשים יכולות לשמור על עצמן מאלימות, ומה ההבדל בין גברים לוחמים ונשים לוחמות? ינשוף צבאי-אסטרטגי יורד אתכם ללב המאפליה.

Credit: Frenzelll, depositphotos.com

כשהייתי תלמיד תיכון, אומנויות לחימה היו אחד התחביבים העיקריים שלי, אם לא העיקרי שבהם. התאמנתי באותה תקופה בקראטה, בדוג'ו המצויין של ד"ר רוני קלוגר, ואף שקשה לומר שהייתי מוכשר במיוחד, אהבתי מאד את האומנות והתקדמתי לאיטי בסולם החגורות. בכל אותה תקופה, אני זוכר לא מעט תגובות לעגניות מצד בריוני הכיתה למיניהם, כל מיני נערים שקטטות ואלימות היו לחם חוקם. אלו דאגו להבהיר לי – לא פעם ולא פעמיים – שאם יחליטו לפוצץ אותי במכות, אפילו חגורה שחורה בקראטה לא תעזור לי. "כל הבולשיט הזה לא יהיה שווה", אמר אחד מהם, "כשיכניסו לך איזה מוט עם מסמרים בראש". ואכן, במשך שנים תהיתי עד כמה אמנויות הלחימה המסורתיות ואפילו המודרניות, כמו קרב מגע, יעילות בסיטואציה של סכנה אמיתית: קרב, קטטת רחוב, או, במקרה של נשים, הגנה בפני נסיונות אונס. הויכוח הזה היה, במידה רבה, קשה להכרעה. כמעט כל המדריכים שלי, ורוב מוחלט של המתאמנים, היו אנשים שתיעבו אלימות באופן עמוק, וראו בקראטה עיסוק אומנותי ורוחני. בדוג'ו היה תלוי שלט עם כללי התנהגות, שהראשון מביניהם היה "אל תהא תוקפן". שיערתי תמיד שהמדריכים שלי לא נכנסו לקטטות ולא הסתבכו בהן, ועל כן הדיון על יעילותו של הקראטה במצב של קרב אמיתי נשאר תמיד תיאורטי, אי שם בחלל האוויר.

עד כמה יעיל בקרב אמיתי? אומני קראטה – תמונת אילוסטרציה. Credit: Aptyp_Kok. depositphotos.com

לאחרונה, יצא לי להתוודע לכותב מרתק ואפילו מטלטל, שעונה על השאלה הזאת – ועל רבות אחרות הנוגעות לאלימות – ברגישות, מקצועיות ומיומנות. רורי מילר, חגורה שחורה במספר אומנויות לחימה, בילה את רוב חייו בסיטואציות אלימות – כסוהר בארצות הברית וקבלן אבטחה בעיראק. ספריו השונים, ביניהם הרהורים על אלימות ואלימות – מדריך לכותבים מאפשרים לקורא מן השורה להתוודע לעולמה של האלימות האמיתית ולהבין אותה לעומק. הם מעניינים גם מבחינה תיאורטית וגם כמדריכים פרקטיים, למשל הנחיות לסופרים כיצד לתאר סצינות אלימות ריאליסטיות.

הטור הזה לא מתיימר למצות את משנתו של רורי מילר, אלא לתאר כמה מהתובנות המרכזיות שבספריו. ראשית כל, הוא מנסה להפריך מיתוסים מרכזיים, טעויות וכשלים מחשבתיים בכל הנוגע לאלימות. כמה פעמים אמרו לכם גננות, מורים ויתר דמויות סמכות ש"אלימות אף פעם לא משתלמת"? שטויות, מטעים מילר. אלימות משתלמת מאד, ולכן היא אחת התופעות הנפוצות ביותר בהיסטוריה. למעשה, היא אחת הדרכים העיקריות שמאפשרות לאנשים להשיג את מה שהם רוצים בקלות וביעילות מאנשים לא אלימים שאינם יודעים להתגונן. זו הסיבה שבגינה צעירים בשכונות קשות נמשכים לארגוני פשע, טרור ויתר קבוצות אלימות, ואף נוטים לחזור לחיים הללו אפילו לאחר שנים רבות של מאסר. האם אתם מכירים הרבה עבודות אחרות, שואל מילר, שבהם אדם צעיר יכול להרוויח משכורות כל כך גבוהות, לזכות לכבוד מהסביבה שלו ולהשיג מה שהוא רוצה – בעיקר כסף ומין – מתי שהוא רוצה? זו הסיבה שמלאכת שיקום של אסירים אלימים כל כך קשה, אם כי לא בהכרח בלתי אפשרית. שנית, אומר מילר, דווקא מי שמתנגד לאלימות צריך ללמוד אותה ולהבין אותה לעומק, זאת מפני שלרוב אין דרך לעצור אלימות אלא באמצעות דה-אסקלציה או אלימות נגדית.

שנית, מילר מותח קו אדום וברור בין אנשים שמפעילים אלימות באופן חובבני (למשל נערים שמתקוטטים) ובין מקצועני אלימות. בסרטים אוהבים להראות לנו קרבות, אבל בפועל, מקצוען אלימות אינו מעוניין בקרב, אלא להשיג משהו (כסף, רכוש) או סתם לפגוע בקורבן. לכן, מקצועני אלימות תמיד ינסו להימנע מקרב, בדרך כלל באמצעות התקפה מלוכלכת מהמארב, יסיימו את ההיתקלות האלימה במהירות הבזק, ייקחו מה שהם רוצים ויילכו. שנית, יש מטרות שונות לאלימות, וראוי להבחין ביניהן בכדי לנתח לעומק את התופעה. מילר מבדיל, קודם כל, בין אלימות "חברתית" לבין אלימות "אנטי חברתית" או "טורפנית" (predatory). מטרתה של אלימות חברתית היא לחזק את הקהילה (למשל כנופייה) מול גורמים חיצוניים, או לשדרג את מעמדו של היחיד בתוכה. הסוג הנפוץ ביותר שלה הוא "ריקוד הקופים", מעין ריטואל של מבטים זועמים, דחיפות ומכות של נערים או בריוני רחוב, או שוד שנועד להשיג משאבים עבור הקהילה. ישנה אלימות "הענשתית" נגד חברים שחורגים מכללי הקהילה, שבאמצעותה המנהיג מנסה לבסס הן את הכללים והן את מעמדו בצמרת. לפעמים, האלימות הזאת יכולה להיות אכזרית מאד, בעיקר אם המנהיג אינו בטוח בעצמו. ישנה אלימות שנועדה לשמור מוניטין של חבר בקהילה ("אני משוגע, אל תגעו בי") או להגן על הטריטוריה של הקהילה מפולשים ומתחרים. הסוג האחרון קטלני במיוחד לאזרחים תמימים, אם אתרע מזלם להיקלע לאזור שנוי במחלוקת בין שתי כנופיות.

"ריקוד קופים" – תמונת אילוסטרציה. Credit: Monkeybusiness, depositphotos.com

להבדיל מאלימות חברתית, אלימות אנטי-חברתית, או טורפנית, נועדה להשיג דבר-מה עבור האדם האלים שלא במסגרת של קהילה. הסוג הנפוץ ביותר הוא גניבה או שוד המתבצעים בידי מסומם הזקוק למנה, או אלכוהוליסט שחסר לו כסף למשקה. אנשים כאלו נוקטים באלימות בגלל צורך נואש. תחשבו, אומר מילר, באלו אמצעים אלימים הייתם מוכנים לנקוט אם הילדים שלכם היו גוועים ברעב, ואז תבינו מה המסומם או האלכוהוליסט יהיה מוכן לעשות עבור המנה. סוג יותר נדיר, אם כי הרבה יותר מחריד ומפורסם, הוא אלימות פסיכופטית, תקיפת אונס או רצח סדרתי. במקרה הזה, התוקף אינו רוצה משהו, אלא נהנה מהתהליך. רוצים להבין רוצחים פסיכופטים? תחשבו על התחביב היקר ביותר שלכם, בין אם מדובר בכתיבה יצירתית, בישול או ריקוד, משהו שגורם לכם להרגיש חיים, משהו שבהעדרו אתם מתייבשים וקמלים. כך מרגיש הרוצח או האנס הסדרתי כשהוא גורם סבל לאנשים אחרים. גם כאן, כל ניסיון לדבר על ליבו רק ישעשע אותו. הוא אולי ישחק אתכם קצת, רק כדי להנות מתחושת הבגידה ברגע שתבינו שבזבזתם את זמנכם היקר על דיבורים במקום לברוח או להילחם על נפשכם.

מכאן, עובר מילר לשאלה שהתחלתי איתה את הפוסט: מדוע אנשים מאומנים, בין אם באומנויות לחימה ואפילו באימון צבאי ומשטרתי, קורסים לעיתים קרובות בסיטואציה של קרב אמיתי? ראשית כל, אימון שונה מאד מקרב. בדוג'ו אתה מתאמן עם חברים שרוצים בטובתך, לא עם אנשים שרוצים לפגוע בך. במטווח אתה יורה בתנאי תאורה טובים, מתוך עמדה יציבה וללא סכנת מוות. זוכרים את אבי ספן, אלוף הקליעה שניסה לחטוף נערה ונהרג בקרב יריות עם שוטרים? במצב של סכנה, להבדיל מאימון, ישנם תהליכים פיזיים וביולוגיים שמקשים מאד על התפקוד: בוסט של הורמונים (המפורסם ביותר מביניהם הוא אדרנלין), שגורמים לקיפאון, תחושה של סלואו מושן, ראיית מנהרה (רואים רק ישר ולא לצדדים), מעין פטפוט פנימי (מה אני עושה כאן, למה זה קורה לי), רעידות בידיים, וכן שכחה של טכניקות שלמדנו באימונים. מסיבה זו, אומר מילר, בסרטים ישנים נהגו להדגים את קור הרוח של הגיבור במצבי סכנה, על ידי סצינה שבה הוא מדליק סיגריה. הדלקת הסיגריה דורשת מוטוריקה עדינה, ואם האצבעות שלך לא רועדות, סימן שעמדת במבחן הסכנה היטב.

פעולה שדורשת מוטוריקה עדינה- הדלקת סיגריה, תמונת אילוסטרציה. Credit: Kostya Klimenko, depositphotos.com

אין אדם שהתהליך הזה פוסח עליו. אבל ככל שעברת אותו יותר פעמים, ככל שאתה יותר מנוסה, כך הקיפאון יהיה קצר יותר, ויתחלף במהירות רבה יותר בתחושת צלילות שתאפשר לך לפעול מול הסכנה. אין תחליף לניסיון קרבי אמיתי, ולכן ביחידות משטרתיות בארה"ב נוטים להציב טירונים ביחד עם לוחמים ותיקים שיוכלו לתמוך בהם בשעת ההלם הראשוני.

זאת ועוד: מילר טוען שישנן דרגות שונות של אלימות, ומי שמורגל באחת מהן, יצטרך לעבור את תהליך החניכה ולהתגבר על הקיפאון כל פעם מחדש ברגע ש"יעלה" לרמה הבאה. הדרגה הנמוכה ביותר היא מניפולציה, אותם האנשים הדוחים שמחזקים את מעמדם במקומות עבודה, למשל, באמצעות הקטנה, השפלה, תככים ואלימות סימבולית למיניה. אלו יקרסו בו במקום ברגע שיתקלו באדם אסרטיבי, שיודע להעמיד אותם במקומם. אולם גם האדם האסרטיבי עלול ללקות בהלם ברגע שייתקל באלימות אגרסיבית, למשל זר שנכנס למשרד שלו, מתחיל לבעוט ברהיטים, לנופף בידיים, לצרוח ולהשתולל. האדם האגרסיבי, בתורו, עלול לקרוס כ"כלב נובח שאינו נושך" מול אלימות התקפתית. זה דבר אחד לאיים ולהשתולל, ועניין אחר לגמרי לעמוד מול מישהו שמסוגל לתת לך אגרוף בפרצוף או להלום בך עם קרש מסומר. וגם מי שלחם חוקו היא אלימות התקפתית, ייכנס בדיוק לאותו ההלם כמו האזרח הנורמטיבי – ברגע שייתקל באלימות ממיתה. הבעל המכה, למשל, שרגיל להתעלל באשתו חסרת הישע עם אגרופים וחגורה, ייכנס להלם מוחלט ברגע שהיא תשלוף מולו סכין ותהיה מוכנה לשסף לו את הגרון. באופן עקרוני, אומר מילר, לאנשים יש נטייה לזלזל במי שנמצא דרגה אחת מתחתיהם בסולם ולפחד ממי שנמצא דרגה אחת מעל. עבור האדם האגרסיבי, למשל, רוב שותפיו לעבודה יהיו "רכרוכיים" ו"סיסי", אבל אלו שיפעילו נגדו אלימות התקפתית יהיו "משוגעים". מה, אני קצת מאיים, אבל אני לא מסתובב ומרביץ לאנשים! כך גם ברמות האחרות. נכון, אני מכניס "פליקים" ו"סטירות" פה ושם, אבל בואו, בחיים לא הרגתי אדם!

לבסוף, ב"מדריך לכותבים" של מילר יש פרק חשוב מאד על נשים, מגדר ואלימות שלא הייתי רוצה לסיים את הרשימה הזאת בלי להתייחס אליו. כמי שלימד נשים ונערות רבות להגן על עצמן מאנסים ומתוקפים, וגם נלחם צד בצד עם נשים ביחידות מבצעיות, מילר סוקר את הנושא במבט מפוכח, מלא כבוד אך נטול פוליטיקלי-קורקט. עבור נשים שרוצות להגן על עצמן מתוקפים ואנסים, מילר ממליץ להשתחרר מסיסמאות רווחות כגון "זכותה של אישה להיכנס באיזה לבוש שהיא רוצה למועדון אופנוענים ולא לקבל אפילו הערה אחת". זה, כמובן, נכון ברמת העיקרון, אבל אישה שרוצה להגן על עצמה צריכה להתמודד עם העולם כפי שהוא, ולא כפי שהוא אמור להיות. כללים כמו "תתרחקי מאזורים מלאים בגברים צעירים שיכורים, ובמיוחד אל תשתי איתם, ובוודאי לא בלי ליווי של אנשים שאת בוטחת בהם" אינם מסירים אחריות מהאנס או המטריד. אבל, כפי שכותב מילר, "הביטחון שלך הוא בעיקר בידיך. האנס לא מתעניין בביטחון שלך או בזכויות שלך אפילו כמלוא הנימה." הדרך הכי טובה להימנע מאנסים זה לא לפגוש אותם מראש.

מבט ריאליסטי על גברים ונשים בתפקידי לחימה. חיילת קרבית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Sad444, depositphotos.com

מילר מסתכל באותו מבט ריאליסטי גם על הויכוח על שילוב נשים ביחידות לוחמות, בין אם צבאיות או משטרתיות. נשים יכולות להיות לוחמות מצויינות, הוא אומר, אבל יש הבדלים ביולוגיים, פיזיים ותרבותיים בינן לבין גברים שחייבים להביא בחשבון כבר בשלב האימון. נשים, למשל, מקבלות את בוסט האדרנלין לאט יותר מאשר גברים במצב של סכנה, אך גם מאבדות אותו לאט יותר. יש לכך השלכות משמעותיות הן על הקיפאון כשמצב הסכנה מגיע, והן על תחושת הצלילות שמאפשרת לחימה טובה יותר כשהוא עובר. הבדלים משמעותיים יותר הם תרבותיים. אלימות שנשים חוות במהלך חייהן, למשל, נוטה להיות יותר דורסנית, משפילה ו"מענישה" מאשר אלימות של גברים, שחלק גדול מהם גדלים על ריטואל "ריקוד הקופים" של מכות ודחיפות, והדבר עלול להתבטא הן בתגובתן לאלימות, והן באלימות שהן עצמן יפעילו כשידרשו לכך. לפיכך, מילר יוצא כנגד המגמה "להאחיד" אימון של גברים ונשים ביחידות לוחמות, וממליץ להעניק לנשים לוחמות הכשרה מיוחדת (עדיף עם מדריכות שעברו את אותו המסלול), אימון ספציפי שיעצים את היתרונות שלהן ויתגבר על החסרונות.

מחבר הפוסט הזה, ובוודאי רוב אלו שקוראים אותו, אינם אנשים אלימים. אבל כפי שמילר כותב, דווקא מי שמתנגד לאלימות ורוצה לצמצם אותה, חייב להכיר אותה לעומק. הספרים שלו עצמו הם צעד ראשון וחשוב בכיוון.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-מרץ 6, 2021, ב-ינשוף צבאי-אסטרטגי ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 20 תגובות.

  1. מאלף ומרתק. תודה

    • מניסיון, תגובת ההלם /קיפאון לא חלה על כולם. גיליתי על עצמי במצבים האלו שאני נוטה לחשיבה צלולה ותגובה מהירה מאד. ואנשים שחשבתי שיתפקדו מצויין נכנסו להלם ו קיפאון.

      אין תחליף לאימון בתנאים ראליסטיים ולעבודה לצד לוחמים ותיקים.

  2. מאמר מרתק ומאחר ונתקלתי אישית בדיוק באותם מצבים שציינת, אומר גם -נכון .

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    תמיד מעהיין

  4. היה לי מעניין לקרוא, נושא האלימות נהפך לפרה קדושה וקשה לנהל בו דיון בגלל מגבלות PC, כל הכבוד על האומץ לפרסם ומקווה שלא תיפול טרף לעדר צדקנים.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מרתק, תודה רבה !

  6. תודה. מילר מרתק. פגשתי אותו כשהגיע ללמד סמינר בארץ, אחד המדהימים שפגשתי, גם ביכולת להעביר חומר מורכב בפשטות, גם בצניעות שלו.

  7. תודה על עוד מאמר מצויין! מעניין אם ההדרגה באלימות שמתוארת במאמר חייבת להתבצע באופן כזה. אני יכול לראות אדם אגרסיבי או אפילו תוקפני שנכנע לאלימות מניפולטיבית או אסרטיבית, אם היא מבוצעת בכישרון (אגב, אני חושב שרוב האלימות המינית היא מניפולטיבית או אסרטיבית, במיוחד אלימות שמגיעה מצד אנשים מוכרים)

    • נקודה מאד טובה! אני חושב שזה מודל, וכמו כל מודל, יש לו מגבלות כשמנסים ליישם אותו על סיטואציות מאד מורכבות במציאות. אני חושב שמילר מדבר יותר על כיוון אחד. כלומר, אדם אסרטיבי שיקרוס מול אדם אגרסיבי או תוקפני, אבל לא מתייחס מספיק לאפשרות ההפוכה. שאדם מניפולטיבי "יוציא את העוקץ" מקריזה של אדם תוקפני, למשל. מסכים איתך מאד גם לגבי אלימות מינית.

  8. פוסט חשוב מאוד.

    מכיוון שקצת הייתי בתחום גם בעצמי, אעיר שחסרה לי את הערה המתבקשת לגבי אלימות טורפנית: כמו טורפים בטבע, הם מחפשים קורבנות קלים. אין להם אינטרס להיכנס לקרבות שיש סיכוי שהם יפגעו כשיש הרבה קורבנות קלים בסביבה.
    הרבה פעמים מה שהאימון מקנה זה את היציבה, ההתנהגות והשדר שאתה לא קורבן קל, וזה מספיק בשביל ההגנה.

    ולכן האמירה צריכה להיות: לכו ללמוד הגנה עצמית. עוד יותר נכון עבור נשים. יותר מכל הפעמים שתשתמשו בזה להגן על עצמכן, זה יעזור במקרים שלא ינסו לתקוף אתכן.

    (ואני עוצר כאן, אחרת זה עלול להיות באורך של הפוסט שלך)

    • הי איתן, תודה על ההערה החשובה הזאת. מסכים בהחלט : יציבה, צורת הליכה, ביטחון עצמי, כל אלו יכולים להשפיע, עד גבול מסויים כמובן. טורפים אכן מעדיפים קורבן חלש. ובהחלט – לימוד הגנה עצמית יהיה טוב עבור כולם, אם כי צריך להיות מודעים למגבלותיו.

  9. חיים שלום כהן

    יופי של מאמר וניתוח
    נכון ומדוייק לטעמי

  10. שלום דני,
    תודה על חשיפה לעוד נושא מעניין שלא זוכה להישמע בדרך כלל.

    בקשה כללית בהקשר זה – אני אישית, ומאמין שאיני היחיד, אשמח לקרוא פוסט על קריאה. כלומר, כיצד ניתן לקרוא כמויות גדולות של חומר בצורה מעמיקה. הזכרת את חשיבות הקריאה בסדרת הפוסטים על קריירה אקדמית, אך אשמח לשמוע ממך עצות וטיפים ספציפיים לקריאה, אם זה יתאפשר.

    תודה שוב!

    • תודה, אברהם. זו שאלה טובה, ומעניין לכתוב עליה פוסט. יש כמה דרכים ל"קריאה אסטרטגית", כלומר קריאה מהירה של חומר אקדמי שלא למטרות הנאה. אפשר לקרוא את ההקדמה ואת הסיכום, ולדגום פרקים באמצע. כשממש ממהרים ורוצים לקרוא כמות גדולה של חומר (נכון בעיקר לספרים ומאמרים בעלי מבנה אקדמי קלאסי), אפשר לקרוא את המשפט הראשון בכל פסקה, שבדרך כלל מכיל את הטיעון, ולרפרף על הדוגמאות.

  11. מאמר מעניין על ההבדלים הביולוגיים בין גברים ונשים בנוגע למלחמה: https://mida.org.il/2021/03/01/%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%95-%d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%94-%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%94-%d7%9c%d7%9c%d7%9e%d7%93-%d7%94%d7%a8%d7%a4%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%94/

    מהתבוננות בהבדלים אלה, אנו יכולים לחשוב כיצד לשלב נשים ביחידות קרביות או לשקול שאסור להילחם (עמדה זו, עם כל הכבוד לפמיניסטיות, ניתנת להגנה לחלוטין). מצד שני, לשלב אותם תוך שהם מרוצים להאמין שזה כמו הגברים זו טעות חמורה.

    אחת הסיבות העיקריות שקשה מאוד לשלב פושעים אלימים מחדש. הסיבה לכך היא שפושעים רבים אינם אנשים אינטליגנטים במיוחד. אז, האמת, הם לא יכולים להרוויח כסף בקלות. בנוסף, הם בדרך כלל מאוד אימפולסיביים. הם אלימים כי אין להם שליטה מועטה על עצמם. (זה קשור לאינטליגנציה הנמוכה שלהם).
    בנוסף, עבריינים נוטים לאמפתיה נמוכה לאחרים.
    https://threadreaderapp.com/thread/1273430013883191297.html?refreshed=yes

    https://zekejeffrey.com/2019/10/04/crime-and-iq/amp/

להגיב על איתן לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: