ב-2005, השתתף נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו בטקס שישים שנה לשחרור אושוויץ. המנהיג מקייב הגיע לאדמת פולין עטור בפרחים ובתקוות, כנציגה של המהפכה הכתומה הדמוקרטית והפרו-מערבית. לצד ההתבטאויות הצפויות על זכרון השואה ומלחמה באנטישמיות, הכריז יושצ'נקו כי "לעולם לא תהיה עוד בעיה יהודית במדינה שלי." אבל כשמישהו אומר "הבעיה היהודית", "הבעיה הגרמנית" או ה"בעיה הערבית", למה הוא מתכוון למעשה? בספר מרתק, בוחנת החוקרת הולי קייס מתי ובאיזו צורה התחילו להגדיר קבוצות של בני אדם כ"בעיות" הזקוקות לפתרון, וכיצד הגיע ההיגיון הזה, רציונלי ושוחר טוב בבסיסו, לשיאו המחריד בפיתרון הסופי של היטלר.

"כמה רבים השימושים שלך לבוקר טוב," אמר גנדלף. "עכשיו כוונתך דווקא להיפטר ממני והבוקר לא יהיה טוב עד שאסתלק ואלך."

ג'.ר.ר. טולקין, ההוביט (תרגום הטייסים)

ב-2005, השתתף נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו בטקס שישים שנה לשחרור אושוויץ. המנהיג מקייב הגיע לאדמת פולין עטור בפרחים ובתקוות, כנציגה של המהפכה הכתומה הדמוקרטית והפרו-מערבית. לצד ההתבטאויות הצפויות על זכרון השואה ומלחמה באנטישמיות, הכריז יושנקו כי "לעולם לא תהיה עוד בעיה יהודית במדינה שלי." המשפט הזה, שללא ספק נאמר בכוונה טובה, העלה קונוטציות שיש לתת עליהן את הדעת. כמו ברכת ה"בוקר טוב" מ"ההוביט" של ג'.ר.ר. טולקין לעיל, אפשר להבין אותו במספר דרכים. יושצ'נקו, מן הסתם, התכוון לכך שהיהודים האוקראינים הם אזרחים ככל האזרחים ולא "בעיה" שיש לדון בה. מנהיג אנטישמי או נאצי היה יכול לומר את אותו הדבר, ולהתכוון לסילוק היהודים בכדי להיפטר מעונשה של "בעייתם". מסיבה זו, לא מקובל היום להשתמש בביטוי "הבעיה היהודית", שנודף ממנו ריח חזק של אנטישמיות. אבל לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, הביטוי היה נפוץ להפליא, גם אצל היהודים ולא רק אצל מבקשי רעתם. תיאודור הרצל, הוגה הציונות המדינית, הציע דרכים לפתרון ה"בעיה היהודית", אותה ראה כמפתח לפתרון בעיותיה של אירופה כולה, וכמותו גם הוגים יהודים לא ציונים.

ואכן, אם נערום את הספרים שנכתבו על ה"בעיה היהודית" זה על זה, נקבל ספרייה עמוסה ומאובקת של עשרות אלפי כרכים שתוכל למלא כיכר עירונית עצומה מקצה לקצה. מסיבה זו, החוקרת הולי קייס החליטה שלא לכתוב עוד ספר על ה-Jewish Question, ובמקום זאת להסתכל על הנושא כולו מזווית מקורית ומעניינת. אם מתבוננים היטב בפוליטיקה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, היא טוענת, נוכל לשים לב שה"בעיה היהודית" בשום אופן לא היתה הבעיה היחידה. למעשה, כמעט כל נושא פוליטי, בעיקר כזה שנגע לשטחים שנויים במחלוקת, אימפריות מתפרקות או קבוצות מיעוט שנויות במחלוקת, הוגדר כ"The X Question". לצד הבעיה היהודית היו גם  "הבעיה הצוענית", "הבעיה המזרחית" (גורל שטחי האימפריה העותמאנית המתפרקת), "בעיית הנשים", "בעיית המתכת היקרה", "הבעיה ההודית", "הבעיה הבלקנית" ואין ספור ניסוחים משוכפלים מסוג זה. קייס החליטה לא להתעסק באחת הבעיות הללו באופן פרטני, אלא דווקא בניסוח. מה גרם לסופרים, עיתונאים ופוליטיקאים באינספור מדינות מערביות להתייחס כמעט לכל מחלוקת פוליטית, קבוצה לא אהודה, שטחים שגורלם לא היה ברור ואפילו משבר רפואי בניסוח של "בעיה"? כאן כדאי לשים לב, שהמילה האנגלית הרלוונטית היא Question. כמו מקבילתה הגרמנית Frage, אפשר לתרגם Question לעברית גם כ"בעיה" וגם כ"שאלה". לכן, כשאנחנו אומרים The Jewish Question אנחנו מתייחסים ל"שאלה" שיש לברר, ובו בזמן ל"בעיה שיש לפתור", בין אם בפיתרון זמני ובין אם בפיתרון סופי.

כבלשית היסטורית, הולי קייס מתחקה אחרי המקור של המושג הבעייתי. לפני המאה ה-18, היא אומרת, מי שהתייחס למשהו כ"בעיה" או "שאלה" בדרך כלל לא הניח שיש פתרון בנמצא. המונח היה בעיקר בשימוש תיאולוגי, והתייחס לסוגיות כמו "שאלת טובו של האל", שאפשר לדון בהן לנצח בלי להגיע לפתרון ברור. השימוש ב"בעיה" לתיאור סוגיות פוליטיות הגיע, היא טוענת, מהתרבות הפרלמנטרית של האימפריה הבריטית. במהלך המאה ה-18, צבר הפרלמנט הבריטי כוח הולך וגובר מול המלך. זה כבר לא היה יכול להתנהג באופן שרירותי, אלא חוייב להסביר לחברי הפרלמנט באופן רציונלי את הצעדים שנקט בהם. כשנתקלה הממלכה הבריטית במשבר, ביקשו חברי הפרלמנט דו"ח מפורט על העובדות, דנו בהן בכובד ראש על כל צדדיהן, ואז ניסו להגיע להחלטה שתוביל בתקווה לפתרון רציונלי, מהיר ויעיל. בסוף המאה ה-18 נתקל הפרלמנט הבריטי בשפע של "בעיות" כאלו, מאזורים מורדים בהודו ועד "הבעיה האמריקאית", שהחמירה עד כדי כך שהובילה להתנתקות הקולוניות הסוררות מהאימפריה הבריטית. במהלך המאה ה-19, הניסוח הפרלמנטרי של "בעיה" שדנים בה ופותרים אותה באמצעות החלטה נדד מאולמות ווסטמינסטר לתרבות האינטלקטואלית של אירופה כולה, בין היתר דרך קונגרס וינה שדן בבעיות המרובות שמלחמות נפוליאון הותירו אחריהן. מכאן ואילך, צצו בעיתונות האירופיות אינספור בעיות שכאלו. "הבעיה האירית" המשיכה, למשל, לייסר את אנגליה לאורך המאה כולה, ואיתה גם "הבעיה הגרמנית" (כלומר, השאלה מי יצליח לאחד את גרמניה ובאלו תנאים), "הבעיה המזרחית" של שטחי האימפריה העותומנית וכמובן, הבעיה היהודית.

בפרקים השונים של ספרה, מעלה קייס טיעונים שונים ביחס ל"בעיות". ראשית כל, בעיקר במאה ה-19, הדיון בבעיות נטה להיות קשור לשאלות של אמנספיציה ושחרור. ה"בעיה האירית", למשל, עסקה במידת האוטונומיה והעצמאות שתינתן לאירלנד מהדיכוי הבריטי, וכך גם בעייתם של העמים הנוצריים שנאנקים תחת עול השיעבוד העותמאני. אפילו הבעיה הגרמנית והבעיה היהודית נתפסו, לרוב, כבעיות של שחרור עמים משועבדים: איחוד גרמני נקי מפיאודליזם, ואמנסיפציה יהודית שתגאל את העם מאפלייה, פוגרומים ודיכוי. שנית, "בעיה" הניחה במקרים רבים פתרון לאומי – אירלנד עצמאית, גרמניה שתשלוט בגורלה ותהפוך למעצמה מרכז אירופית, או עם יהודי משוחרר במדינה משלו, בהתאם לחזון הציוני של הרצל וממשיכיו.

שלישית, ברגע שהסתבר שה"בעיות" לא ניתנות לפתרון קל ופשוט, אלו שהעלו אותן שוב ושוב נכנסו להלך רוח מסוכן. ברגע שהפתרון הקל שחזו הלך והתרחק מהם, הם נטו להעלות את ההימור, לצרף בעיות שונות זו לזו, ולהגדיר אותן כגורליות, כאילו ששלום אירופה, או העולם כולו, תלוי בהן. אמנם חלק מהבעיות "נפתרו", אבל במקרה כזה, תמיד צצו אחרות, או שהשאלה הוגדרה מחדש. למשל, גם לאחר שגרמניה אוחדה, בעית "הייעוד הגרמני" במרכז אירופה טרם נפתרה. העם הגרמני אמנם חי במדינה משלו, אבל היא קטנה מאד, ואין לו מרחב מחייה שיבטיח את קיומו בעתיד. כל עוד לא תיפתר שאלת מרחב המחייה, הרי שקיומה של גרמניה עומד בסכנה והבעיה שלה לא באמת נפתרה. הייאוש מפתרון הבעיות הסבוכות הקשורות זו בזו, ביחד עם החשיבות העצומה שייוחסה להן, הובילה – בקרב רבים מדי – להלך רוח אלים ורצחני. אמנם, מעלי הבעיות הניחו שפתרונן יוביל לשלום נצחי, אבל גם שפתרון כזה מצריך בוודאות גבוהה מלחמה אפוקליפטית. אם אי אפשר להתיר את הקשר הגורדי, אולי כדאי פשוט לחתוך אותו בחרב. במובן זה, ה"פיתרון הסופי" של היטלר, השמדת היהודים כולם, לקח את ההיגיון של "עידן הבעיות" עד לקצה. היטלר הניח שהבעיה היהודית גורלית, קשורה באופן הדוק לבעיות קיומיות אחרות של גרמניה ואירופה, ולא ניתן להשיג את יתר מטרותיו בלי לפתור אותה. לשיטת הנאצים, הזמן לפתרונות חלקיים שלא הואילו במאומה חלף עבר לו. יש להגיע ל"פתרון סופי". וברגע שהשתכנעו שגירוש מוחלט מכל שטחי שלטונם אינו ריאלי מסיבות שונות, הם בחרו לקחת את היגיון עידן הבעיות עד לקצו המחריד ו"לפתור" את הבעיה של מיעוט על ידי השמדתו המוחלטת. כך, היגיון שהתחיל באופן רציונלי לחלוטין, כדרך פרלמנטרית לפתור סוגיות באופן הגיוני, הסתיים בטירוף של ארובות אושוויץ וטרבלינקה. קייס מסכמת את ספרה במילים הבאות:

השאיפה [לפתור בעיות באופן שיבטל את הסתירות ביניהן] היתה נוקבת. אבל היו גם עולם אמיתי, אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים… הנעליים הגדולות להפליא שהתיימרו לפתור את הסתירות המציקות על ימין ועל שמאל, נחתו לעיתים קרובות מדי, ולפעמים בעוצמה קטלנית, על ראשיהם של מצבורי הבעיות הגדולים והסבוכים ביותר: בני אדם.

כאן, אנחנו חוזרים במעגל לדבריו של ויקטור יושצ'נקו, נשיא אוקראינה לשעבר, בתחילת הפוסט. ברגע שאתה הופך קבוצה מוגדרת של בני אדם ל"בעיה", אתה עלול לסמן מדעת או שלא מדעת פתרון אלים וקטלני. הגדרת השאלה, במקרים רבות מדי, מבשרת כבר את התשובה. אולם אנחנו חיים בעולם אמיתי, שאכן מלא בבעיות שיש לדון בהן ולפתור אותן, ורבות מהן אכן נוגעות לאנשים אמיתיים. המסקנה, אולי, היא שיש להגדיר בעיות באופן חלקי, מתוחם ומוגבל ככל האפשר, ואף פעם לא לקשור אותן למהות של קבוצות. לא לדבר למשל על "הבעיה הערבית" (מושג שמשתמשים בו בדרך כלל חסידי טרנספר למיניהם), אלא על "בעית הפשע המאורגן במגזר הערבי" או על "בעיית הפיתוח של היישובים הערביים". וכמובן – להבין שבעולם האמיתי כל פתרון יהיה מעצם טבעו זמני וחלקי. השאיפה לפתרונות מוחלטים וסופיים, כאלו שמניחים מאבק אפוקליפטי שאחריו הבעיה לא תתקיים יותר, היא החריקה הראשונה של שערי הגיהנום הנפתחים לרווחה.