המהומות האחרונות בירושלים מלמדות אותנו שוב שחופש ההפגנה חשוב פחות מהחיים של תושבי ירושלים הנורמליים, אלו שרוצים ללמוד, לעבוד, להתפרנס ולבלות, ולא להשתתף בקטטות פוליטיות. המדינה חייבת לרסק את פושעי השנאה משני הצדדים באגרוף ברזל, ואף לומר בריש גלי: קודם סדר וביטחון, אחר כך "צדק", "כבוד", "זכות ההפגנה" וכל השאר.

יתכן שבעתיד, יש שיזכרו את המהומות שהיו בימים האחרונים בירושלים כ"אינתיפאדת הטיקטוק". הכל מכירים את גורמי העומק שמתסיסים את הרחוב הערבי והרחוב היהודי הירושלמי, והמתח ששורר בין שתי הקבוצות. ההתלקחות הנוכחית התחילה כשילוב של שני גורמים: הוראה תמוהה של המשטרה שאסרה לשבת על המדרגות של שער שכם, מנהג רמדאן ידוע, שגרמה לחיכוכים יומיומיים מסביב לשער, וטרנד שנאה שהחל ברחוב הפלסטיני, להרביץ ליהודים חרדים ולהעלות את הסרטונים לטיקטוק. ברגע שסרטוני הטיקטוק הפכו לאופנה, ואלימות של פלסטינים נגד יהודים דתיים אקראיים הפכה לטרנד, ההידרדרות היתה רק עניין של זמן. בתגובה למהומות, החליט ארגון השנאה הגזעני "להבה" להוסיף גלונים של שמן למדורה, ויצא לשער שכם בתהלוכה. הפורעים היהודים לא הסתירו את מטרותיהם. בקבוצות פייסבוק יעודיות, הם דיברו על הכנת אגרופנים וכלי נשק קרים מאולתרים אחרים. כנופיות של נערי שוליים הרביצו לערבים ברחבי מרכז העיר, בעוד פלסטינים התארגנו בהפגנה משל עצמם, וערכו לינץ' בעוברי אורח שנסעו במזרח העיר.

בין כל הדיווחים על המהומות, בלטה בעיני התבטאות של ראש העיר משה ליאון. בראיון רדיו לרומי נוימרק ועמרי אסנהיים, אמר ליאון כי הוא ביקש בכל תוקף מהמשטרה למנוע את הפגנת השנאה של להבה בשער שכם, אך נענה שהדבר לא אפשרי מבחינה משפטית. התשובה של המשטרה מוזרה ממספר בחינות. ראשית כל, במספר מקרים בעבר, נמנעו הפגנות משיקולי ביטחון, בוודאי הפגנות של פלסטינים. שנית, התכתבויות הואצאפ של המפגינים הצביעו על סכנה קרובה ומיידית לאלימות גזענית. שלישית, הקריאות הקצובות שלהם, "שישרף לכם הכפר", "מוות לערבים וכדומה", הם קריאות שבית המשפט כבר הגדיר בעבר כפליליות. אם המשטרה לא היתה מתעשתת ובולמת את האספסוף של גופשטיין מאה מטרים משער שכם עם פרשים ורימוני הלם, היה ללא ספק מרחץ דמים.

יש כאלו שיסכימו אולי עם המשטרה. חופש ההפגנה, אחרי הכל, נחשב לאחד מיסודות הדמוקרטיה. אולי מפקד מחוז ירושלים נהג נכון כשנתן לנעריו של גופשטיין "להוציא קיטור" ובלם אותם ליד שער שכם? עמדה כזאת מתעלמת מדינמיקת ההתלקחות שההפגנה של להבה ליבתה, ביחד עם האלימות הפלסטינית, ומהסכנה ההולכת וגוברת לשובם של פיגועי היחידים משני הצדדים. אלו שדוגלים בחופש ההפגנה חושבים בדרך כלל על הפעיל, האקטיביסט, שרוצה לזעוק את זעקתו, אפילו אם היא מרגיזה ומקוממת. אני, לעומת זאת, חושב על הירושלמי הנורמלי, הממוצע. זה שלא מתעסק בפוליטיקה, אבל רוצה ללמוד, לעבוד ולפרנס את המשפחה, לבלות, או לחילופין ללכת להתפלל בבית כנסת, כנסיה או מסגד בלי השפלות והפרעות. עבור אלו, המהווים את רוב רובם של תושבי העיר, סדר וביטחון חשובים יותר מכל זכות אדם תיאורטית, ובוודאי שיותר מ"צדק", מ"כבוד" או מזכות ההפגנה. אנשים נוטים לשכוח שעם כל חשיבותן של חרויות האזרח, לרבות חופש הביטוי וחופש ההפגנה, לאף אחת מהן אין משמעות כשאתה חי בעיר בוערת וצריך לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא לרחוב. קודם כל הזכות לחיים ולביטחון – אחר כך כל השאר.

אני לא מזלזל, כמובן, בחופש ההפגנה – רק שם אותו בפרספקטיבה הנכונה. חשוב לי גם להדגיש, שביטחון אינו תירוץ שמאפשר להשתיק אנשים בכל עת. גם בארצות הברית וגם בישראל, למשל, יש נטייה למשטרה לאסור הפגנות שלוות ולא אלימות לחלוטין, רק כי גורם אלים כלשהו מאיים שייפרע מהמפגינים אם יופיעו ברחובותיו. הטיעון הזה שימש בעבר את אלו שרצו לאסור את מצעד הגאווה, למשל. אבל אין להשוות את מצעד הגאווה, הפגנה שלווה ולא אלימה מעצם הגדרתה, להפגנות כמו אלו של "להבה", שכל כולן ומהותן קריאה לאלימות גזענית. הפגנות כאלו יש לעצור עוד לפני שהן מתחילות, בלי להתחשב בכל מיני "חרויות" תיאורטיות. הביטחון של תושבי העיר קודם להן. לגיטימי בעיני שפלסטינים יפגינו בשער שכם נגד התקנות התמוהות של המשטרה (איסור ישיבה על המדרגות), אבל ברגע שהפגנות כאלו גולשות לאלימות – יש לפזר אותן מיד. בירושלים, כל ערעור אלים על הסדר הקיים וכל אלימות אתנית עלולה להביא למרחץ דמים.

ומה חוץ מזה? הדברים מובנים מאליהם, אך חייבים להיאמר שוב ושוב. אלו שמזדהים אידיאולוגית או לפחות "מבינים" פשעי שנאה (בדרך כלל מהצד "שלהם") תמיד מעלים את ההקשר כדי להמעיט בחומרתם. כן, לא נחמד שערבים מכים חרדים ומעלים את הסרטונים לטקטוק, אבל "אתה צריך להבין את ההקשר של דיכוי הפלסטינים במזרח ירושלים". בוודאי פסול לצעוק "מוות לערבים" או להרביץ לעובדי ניקיון פלסטינים במרכז העיר, אבל "אתה חייב להבין שהכבוד היהודי נרמס ויש כאלו שנאלצים להגיב". יש גם שמעלים את טיעון "חוסר הסימטריה": אם ערבים נוהגים באלימות יותר מיהודים, אזי יש לגלות יותר סלחנות לאחרונים.

לכל האפולוגטים הללו של האלימות, מתוחכמים יותר או פחות, צריך לענות בתשובה פשוטה, חד משמעית וברורה. לפשעי שנאה, ערבים שמכים יהודים או יהודים שמכים ערבים, שלא לדבר על לינצ'ים או אלימות רצחנית יותר, אין "הקשר", אין הבנה, אין סליחה ואין מחילה. המדינה חייבת לדכא אלימות כזאת מיד ובאגרוף ברזל. עדיף אלימות מדינתית, קשה ככל שתהיה, מאלימות פרטית שמכה באנשים בלי הבחנה. אם צריך, יש לחוקק עונשי מינימום בכדי להתגבר על הרחמנות של שופטים מסויימים, שמשחררים פורעים אחרי מספר ימים. ארגונים אלימים מטבעם, כמו להבה, יש לאסור מיד, ולנהוג בהם כפי שנהגו בתנועה האסלאמית הצפונית. למשך המהומות, יש לעצור את גופשטיין וכל יתר המנהיגים במעצר מנהלי, ובהקדם האפשרי להעמיד אותם למשפט. בשלב הבא, יש לעבור למעצרים של פעילי הגרעין הקשה, ואת נוער השוליים להעביר לטיפול של רשויות הרווחה.

ארגונים שאולי נוהגים לפעמים באלימות, אך רוב פעילותם אינה אלימה, יש להסס לפני שאוסרים ומפזרים. אולם ארגונים, הפגנות ואירועים שכל מהותם אלימות גזענית – יש לפזר ולשבור ללא היסוס. הסדר, הביטחון והחיים של תושבי ירושלים קודמים ל"חירות" של מתסיסים מקצועיים לשפוך שמן לתוך המדורה.

נ.ב. איך להתגבר על הגב הפוליטי של אנשי להבה – זו שאלה קשה הרבה יותר. צעד אחד לפתרון הוא להשאיר את סמוטריץ' וחבריו מחוץ לממשלה הבאה.