שתי המסקנות העיקריות מהמהומות האחרונות: להשיב את החוק והסדר ביד ברזל, בלי הקלות ובלי "הקשרים", ולדחות את תפיסת השבטיות הרעילה שמגלמים כאן בצלאל סמוטריץ' ודומיו. יחיא סינוואר רוקח לנו חזון אימים של מלחמת אזרחים נצחית בין יהודים וערבים: בואו לא נשחק לידיו.

ראשית כל, אני רוצה להתנצל בפני קוראי הינשוף על ההזנחה היחסית של הבלוג בשבועות האחרונים. כמו כולנו, המלחמה בעזה והמהומות האחרונות בין יהודים לערבים בערי ישראל תפסו אותי בהפתעה יחסית, והכניסו אותי לטלטלה רגשית לא פשוטה. כאשר האש בוערת מסביבנו קשה לחשוב בהיגיון, וחשתי שאני לא מסוגל לניתוח קר ומושכל מעבר לפוסטים מזדמנים בפייסבוק. עכשיו, כשהמדורות דעכו שוב לגחלים לוחשות, הגיע הזמן למעט מחשבה לאחור.

במהלך המהומות טענתי שוב ושוב שהצעד החשוב ביותר שצריך לעשות הוא להשיב את החוק והסדר ללא פשרות וביד ברזל, עד שכל אזרח ישראלי יוכל להסתובב מחדש בכל יישוב ישראלי. אולם במהירות ראיתי שהתמיכה שלי בשיטור חזק, אם צריך גם באמצעות הצבא, מג"ב והשב"כ, שונה מאד מהקריאות שהגיעו מימין. בועדה לבעיות המגזר הערבי בראשות ח"כ מנסור עבאס, אמרה נציגת הפרקליטות שהיא, מבחינת אכיפה, עיוורת צבעים. מעניין אותה מי עבר על החוק, ועל איזה חוק הוא עבר, ולא אם מדובר ביהודי או ערבי. נדהמתי לראות איזו אש היא ספגה מאיתמר בן גביר,שמחה רוטמן ויתר חברי הסיעה של בצלאל סמוטריץ'. מבחינתם לא מדובר במדינה דמוקרטית מודרנית שמנסה להשליט חוקים בקריטריונים אחידים ושווים, אלא במלחמה נצחית בין שני שבטים, יהודי וערבי, כאשר תפקיד הפרקליטות והמשטרה היא לסייע ליהודים נגד הערבים. זו כמובן תמונת ראי לאופן שבו ערבים רבים תפסו את המצב: מאבק של השבט "שלנו" מול השבט "שלהם", שהובילה להתקרבנות והשתבללות שמנגד.

לפי תמונת העולם הסמוטריצ'ית והבן גבירית, שהצטרפו אליה משפיעי דעת קהל מימין כמו קלמן ליבסקינד, אין מול המדינה אנשים יחידים, שיכולים להיות שונים מאד בתרומתם לחברה, בהעדפותיהם ובהתנהגותם, אלא שבטים הנשפטים כקולקטיב מונוליטי. לשבט הערבי מלחמה נצחית בשבט היהודי, וזו נמשכת כל הזמן, אפילו אם "בינתיים" יש לערבים אזרחות. העובדה שרובם המוחלט של הערבים לא השתתפו במהומות האחרונות, ושהפורעים היו בעיקר (לפי ממצאי השב"כ) נוער שוליים אלים ומנותק, אינה מעלה ואינה מורידה. הם אחראים קולקטיבית. לכן, למשל, דרש סמוטריץ' שלא לתקן את הרמזורים בכביש ואדי ערה שהפורעים תלשו כעונש לתושבים. מה עם אלו שלא תמכו במהומות ולא השתתפו בהן, אבל עכשיו חייבים להסתכן כל יום בתאונות דרכים קטלניות? זבש"ם. השבט שלהם פרע, והם צריכים לשלם. מכאן גם הטיעון המטעה כאילו "אין סימטריה". נכון, לא היתה סימטריה מספרית במהומות האחרונות, והרבה יותר ערבים פרעו ביהודים מאשר ההיפך. אבל הסמוטריצ'ים לקחו את הנתון הנכון הזה, ובאופן מטעה ניסו לשלול איתו גם את הסימטריה המוסרית. לשיטתם, אותן כנופיות יהודיות מאורגנות שפרעו בערבים וערכו בהם לינצ'ים בצומת אור עקיבא, בחיפה ובבת ים, אולי מגעילות מבחינה אסתטית ומוסרית, אבל עדיין שייכות לצד "שלנו". הפורעים היהודים הם אחים טועים אולי, אבל עדיין אחים, בדיוק כפי שרופאים, אחים ורוקחים ערבים שלא נטלו חלק במהומות הם אולי אויבים רדומים, אבל עדיין אויבים. לכן, צריך לטפל ביד רכה יחסית בראשונים, אבל להטיל על האחרונים עונשים קולקטיביים.

התפיסה הזאת הרסנית בכמה מובנים. מפני שבניגוד לפנטזיות של סמוטריץ', הערבים לא הולכים ולא ילכו מכאן לשום מקום, היא דנה אותנו למלחמת אזרחים נצחית בערי ישראל. ברגע שאתה מתייחס למיעוט שלם – שרובו כאמור לא השתתף בפרעות או באלימות – כאויב של המדינה, הוא בסופו של דבר גם יהפוך לכזה. מי שרוצה לחיות, לא רק בתקופות של מתיחות אלא באופן קבוע, בעולם של אלימות אתנית נצחית, שיקדם את התפיסה הזאת. הסמוטריצ'יזם מרחיק אותנו מהעולם הדמוקרטי המודרני והמערבי, שבו אנחנו רוצים להשתלב, וגורר אותנו לתפיסת השבטיות האתנית שמאפיינת מדינות מזרח תיכוניות מתפרקות כמו סוריה, עיראק ותימן – מקומות שבהן המדינה עצמה אינה אלא כלי שנועד לשרת שבט מסויים נגד שבט אחר. בשולי הדברים, יאמר שזה היה בדיוק ההיגיון של אנטישמים שפרעו ורצחו יהודים במזרח אירופה של מלחמת העולם השנייה. אם תביטו בנימוקים שלהם, תראו שהם כמעט תמיד טענו שהם נוקמים ב"יהודים" על מעשי הפשע של הבולשביקים. העובדה שרק מיעוט של יהודים תמך במפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא העלתה או הורידה: בעיני הפורעים, היהודים נתפסו כאחראים קולקטיבית למעשי אחיהם.

לצד השבטיות הסמוטריצ'ית, נתקלנו בשבטיות מסוכנת לא פחות מהצד השני, החל ממנהיגי ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי והרשימה המשותפת, שאמנם גינו אלימות, אבל ניסו להציג את עצמם כשבט במצוקה שמותקף על ידי "מדינה" ו"ממסד" עוינים, וכלה במיני אפולוגטים מהשמאל הרדיקלי שהצדיקו את אלימות הפורעים הערבים במיני "תסכולים" שיש לקולקטיב הערבי נגד המדינה. בעיניהם, יש אינספור גורמים שמאפשרים "להבין" את הפורעים הערבים במקרה הטוב, או להתעלם מהלינצ'ים ביהודים ומשריפת בתי הכנסת במקרה הרע: עזה, שייח' ג'ראח, חוק הלאום, מצוקת הדיור בערים המעורבות, you name it. חלק מגורמי התסכול שהם מונים אכן אמיתיים ונכונים, אבל זה לא העניין. כפי שכתבתי עוד בזמן המהומות בפייסבוק:

בזמן האחרון אני רואה כל מיני אנשים שוחרי טוב, כמו נועה לנדאו מ"הארץ" למשל, שטוענים בתוקף כי הלקח מהמהומות האחרונות הוא "להקשיב היטב" לשכנינו הערבים, להבין את הזעם והתסכול שלהם, לשים לב לשורה של עוולות או לעובדה שאפילו ההשתלבות הכלכלית לא הצליחה להפיג את ההשפלה הלאומית. אז קודם כל, להקשיב זה טוב; טוב ברמה האנושית וטוב ברמה הפוליטית (כי לפעמים אפשר להתפשר ולשפר את המצב או להימנע מפרובוקציות מיותרות), אבל *זו* לא יכולה להיות המסקנה העיקרית ממה שקרה כאן בשבועיים האחרונים. גם אם אף ערבי לא יפונה מביתו בשייח' ג'ראח, גם אם ההסדרים באל אקצא ישתנו לטובת הפלסטינים, ואפילו אם הקהילה הערבית בלוד תקבל את אותו התקצוב של הגרעין התורני, המחלוקות הפוליטיות בין יהודים וערבים בארץ הזאת לא יפתרו. חלקן מגיעות לדברים שקשורים לאופי המדינה הבסיסי ביותר, שחשוב יותר מכל דבר אחר לרוב מוחלט של התושבים היהודים, ובכלל, היכן שיש שתי קהילות, תמיד יהיו טענות של אפלייה, חיכוכים וחוסר הסכמה על שורה של נושאים בסיסיים יותר ופחות. ואפילו ההקשבה האמפתית ביותר לא תפתור את חוסר ההסכמה הזה.

אם כל מחלוקת עמוקה וכל תסכול יהפכו לאלימות, אנחנו נהפוך ללבנון במקרה הטוב, או לסומליה במקרה הרע. המסקנה האמיתית מהאירועים האחרונים הוא שצריך לחדד את גבולות ההתנהגות המותרת במדינת ישראל: באמצעות אכיפה, באמצעות מודיעין וכן, גם באמצעות פחד ויראה מסמכות המדינה והמשטר. אנשי אקדמיה, רוח ועיתונאים ליברלים נוטים לזלזל באלימות, בפחד ובאכיפה, בין היתר תוך הדהוד הטענה השקרית בעליל ש"אלימות לא משתלמת". אז לא: מבט פשוט בהיסטוריה יראה שאלימות, במקרים רבים, משתלמת מאד. הנטייה הטבעית של בני אדם היא לחוסר סדר ואנרכיה. אם אני, וכל אדם נורמטיבי אחר, לא נפחד מחוקי התנועה, אז אולי נשמור על הכללים שנועדו להציל את חיינו למשך זמן מסויים, אבל בהדרגה הם יתכרסמו. היום אני ממהר במיוחד לפגישה קריטית בעבודה, אז אסע מעל המהירות המותרת. אני דולק לטיסה, אז מותר לי לחצות רמזור אדום בשלוש בלילה, אבל רק פעם אחת! בהעדר פחד מסמכות, החוקים לאט לאט מתפוגגים.

התוצאה היא אנרכיה שבה חוסר ההסכמה בין קהילות, הזעם והתסכול מתרגמים לאלימות יומיומית שהופכת את החיים של כולם לסיוט. כי אם תשתרש כאן הנורמה שצעיר ערבי יכול להביע את התסכול והזעם שלו, ולא משנה על מה, באמצעות לינץ' ביהודים ושריפת בתי כנסת, בלי לרעוד מפחד ממה שיקרה לו בעקבות כך, אז גם צעירים יהודים יתחילו לבטא את הזעם שלהם על פיגועים, למשל, באמצעות לינצ'ים בערבים. רק יד ברזל של כוח ציבורי יכולה למנוע אלימות פרטית. וזו, בקליפת אגוז, הבעיה האמיתית שגרמה למהומות. במגזר הערבי, ובמידה מועטה יותר גם במגזר היהודי, צמחו קבוצות של נוער שהתרגלו לא לפחד מהחוק. המחדל של המדינה, שלא מיגרה בזמן את האלימות והאנרכיה בתוך המגזר פנימה, גרמו ל"הגירה" של אותה אלימות לסכסוך הלאומי בין יהודים וערבים. כנ"ל בנוגע לחוסר הטיפול בנוער השוליים שנגרר ללהבה, לה-פמילייה ודומיהן, והכישלון בטיפול במסיתים שעומדים בראש הארגונים האלה. כל אלו ביחד, והעדרה של יראת המשטר, הם אלו שתרגמו את חוסר ההסכמה, התסכול והזעם שתמיד היו ותמיד יהיו – לאלימות שהובילה אותנו לסיפה של מלחמת אזרחים.

היום שמעתי את מוחמד בראכה, ראש ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, מכנה בחינניות את האלימות שראינו בשבוע האחרון כ"התלהבות יתר של צעירים". זה לא שבראכה תומך באלימות: ראיתי את הקריאות שלו בערבית לכבות את האש כבר בעיצומם של האירועים. אבל השבטיות גורמת לו, למרבה הצער, לצופף שורות ולדרוש "לשחרר את העצורים מהמגזר הערבי". אפשר לראות את אותה תופעה גם ברמות נמוכות יותר. חנין מג'אדלה הדהדה את אותו המסר כאשר קראה לשבות נגד "מסע המעצרים" ונגד כניסת השב"כ ל"יישובים שלנו". אז, לא, גברת חנין – צריך ללכת בכיוון ההפוך בדיוק. ה"יישובים שלכם" הם במדינת ישראל, ואסור שיהפכו ל-No go zone עבור כוחות אכיפת החוק, ולא מעניין אותי אם את אוהבת אותם או לא. צריך יותר משטרה, יותר מג"ב, יותר שב"כ, יותר מעצרים, ורפורמת החמרה מסיבית בענישה, עד שאחרון המתפרעים יישב בכלא, ואחרון המסיתים ישלם את המחיר החברתי והכלכלי, אם לא המשפטי, על תרומתו או תרומתה לליבוי האש. כי להקשיב זה נפלא – אבל מחלוקות, זעם, תסכול ואפילו חוסר תקווה תמיד יהיו. תפקידם של יראת המשטר, הפחד והאכיפה הוא שאלו לא יתורגמו לחציית גבולות מפעולה דמוקרטית לאלימות רצחנית. את הראשונה יש לאפשר, גם כשהיא מקוממת ומרגיזה. את השנייה יש למגר ביד ברזל. יש לשרטט כאן מחדש את הגבולות: לא משנה כמה אתה עצבני, לא משנה כמה אתה מתוסכל, אתה לא תזרוק אבנים, לא תפגע בשכניך, לא תתעמת עם שוטרים ולא תצית בניינים. גם אם היו מהומות באל אקצא או מבצע בעזה, אתה לא תיגע בחרדי או בדתי שעובר ברחוב לידך. גם אם היה פיגוע רצחני באוטובוס, אתה לא תעז להרים יד על האישה בחיג'אב שעוברת ברחוב. זו לא בקשה, אלא דרישה. ומי שכן חושב לעשות את זה, צריך לרעוד מפחד מהעונש שמצפה לו.

כיום, אנחנו נמצאים בצומת דרכים. אי אפשר לדעת איזו ממשלה חדשה תקום במדינת ישראל, אבל צריך לקוות שהיא תנסה לחזק את המרכיבים הדמוקרטיים-מודרניים שקיימים כאן, ולהחליש כמה שאפשר את אלו השבטיים. אני לא תמים, ויודע היטב שה"קולקטיבים" שמרכיבים את החברה הישראלית ימשיכו להתקיים ואף להתחזק במובנים רבים של הזדהות וזהות קולקטיבית, של סימפטיה ותרבות. אבל במובן אחד לפחות, אכיפת חוק, צריך למגר את התפיסה השבטית מהיסוד. אחרת, המהומות האחרונות יהיו רק הקדימון לגיהנום שמצפה לנו. מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר, הבין זאת היטב, כאשר התרברב שה"דו קיום" בישראל מת לנצח, ושבעימות הבא יהיו לו כעשרת אלפים מחבלים מתאבדים בתוכה של ישראל פנימה. יהיה עצוב מאד אם נסייע לו להגשים את חזון האימים הזה.