נגד השבטיות: המהומות האחרונות ואנחנו

שתי המסקנות העיקריות מהמהומות האחרונות: להשיב את החוק והסדר ביד ברזל, בלי הקלות ובלי "הקשרים", ולדחות את תפיסת השבטיות הרעילה שמגלמים כאן בצלאל סמוטריץ' ודומיו. יחיא סינוואר רוקח לנו חזון אימים של מלחמת אזרחים נצחית בין יהודים וערבים: בואו לא נשחק לידיו.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

ראשית כל, אני רוצה להתנצל בפני קוראי הינשוף על ההזנחה היחסית של הבלוג בשבועות האחרונים. כמו כולנו, המלחמה בעזה והמהומות האחרונות בין יהודים לערבים בערי ישראל תפסו אותי בהפתעה יחסית, והכניסו אותי לטלטלה רגשית לא פשוטה. כאשר האש בוערת מסביבנו קשה לחשוב בהיגיון, וחשתי שאני לא מסוגל לניתוח קר ומושכל מעבר לפוסטים מזדמנים בפייסבוק. עכשיו, כשהמדורות דעכו שוב לגחלים לוחשות, הגיע הזמן למעט מחשבה לאחור.

במהלך המהומות טענתי שוב ושוב שהצעד החשוב ביותר שצריך לעשות הוא להשיב את החוק והסדר ללא פשרות וביד ברזל, עד שכל אזרח ישראלי יוכל להסתובב מחדש בכל יישוב ישראלי. אולם במהירות ראיתי שהתמיכה שלי בשיטור חזק, אם צריך גם באמצעות הצבא, מג"ב והשב"כ, שונה מאד מהקריאות שהגיעו מימין. בועדה לבעיות המגזר הערבי בראשות ח"כ מנסור עבאס, אמרה נציגת הפרקליטות שהיא, מבחינת אכיפה, עיוורת צבעים. מעניין אותה מי עבר על החוק, ועל איזה חוק הוא עבר, ולא אם מדובר ביהודי או ערבי. נדהמתי לראות איזו אש היא ספגה מאיתמר בן גביר,שמחה רוטמן ויתר חברי הסיעה של בצלאל סמוטריץ'. מבחינתם לא מדובר במדינה דמוקרטית מודרנית שמנסה להשליט חוקים בקריטריונים אחידים ושווים, אלא במלחמה נצחית בין שני שבטים, יהודי וערבי, כאשר תפקיד הפרקליטות והמשטרה היא לסייע ליהודים נגד הערבים. זו כמובן תמונת ראי לאופן שבו ערבים רבים תפסו את המצב: מאבק של השבט "שלנו" מול השבט "שלהם", שהובילה להתקרבנות והשתבללות שמנגד.

לפי תמונת העולם הסמוטריצ'ית והבן גבירית, שהצטרפו אליה משפיעי דעת קהל מימין כמו קלמן ליבסקינד, אין מול המדינה אנשים יחידים, שיכולים להיות שונים מאד בתרומתם לחברה, בהעדפותיהם ובהתנהגותם, אלא שבטים הנשפטים כקולקטיב מונוליטי. לשבט הערבי מלחמה נצחית בשבט היהודי, וזו נמשכת כל הזמן, אפילו אם "בינתיים" יש לערבים אזרחות. העובדה שרובם המוחלט של הערבים לא השתתפו במהומות האחרונות, ושהפורעים היו בעיקר (לפי ממצאי השב"כ) נוער שוליים אלים ומנותק, אינה מעלה ואינה מורידה. הם אחראים קולקטיבית. לכן, למשל, דרש סמוטריץ' שלא לתקן את הרמזורים בכביש ואדי ערה שהפורעים תלשו כעונש לתושבים. מה עם אלו שלא תמכו במהומות ולא השתתפו בהן, אבל עכשיו חייבים להסתכן כל יום בתאונות דרכים קטלניות? זבש"ם. השבט שלהם פרע, והם צריכים לשלם. מכאן גם הטיעון המטעה כאילו "אין סימטריה". נכון, לא היתה סימטריה מספרית במהומות האחרונות, והרבה יותר ערבים פרעו ביהודים מאשר ההיפך. אבל הסמוטריצ'ים לקחו את הנתון הנכון הזה, ובאופן מטעה ניסו לשלול איתו גם את הסימטריה המוסרית. לשיטתם, אותן כנופיות יהודיות מאורגנות שפרעו בערבים וערכו בהם לינצ'ים בצומת אור עקיבא, בחיפה ובבת ים, אולי מגעילות מבחינה אסתטית ומוסרית, אבל עדיין שייכות לצד "שלנו". הפורעים היהודים הם אחים טועים אולי, אבל עדיין אחים, בדיוק כפי שרופאים, אחים ורוקחים ערבים שלא נטלו חלק במהומות הם אולי אויבים רדומים, אבל עדיין אויבים. לכן, צריך לטפל ביד רכה יחסית בראשונים, אבל להטיל על האחרונים עונשים קולקטיביים.

בעיני סמוטריץ', מדובר ב"צד שלנו": לינץ' בשידור חי בערבי בבת ים, כאן 11.

התפיסה הזאת הרסנית בכמה מובנים. מפני שבניגוד לפנטזיות של סמוטריץ', הערבים לא הולכים ולא ילכו מכאן לשום מקום, היא דנה אותנו למלחמת אזרחים נצחית בערי ישראל. ברגע שאתה מתייחס למיעוט שלם – שרובו כאמור לא השתתף בפרעות או באלימות – כאויב של המדינה, הוא בסופו של דבר גם יהפוך לכזה. מי שרוצה לחיות, לא רק בתקופות של מתיחות אלא באופן קבוע, בעולם של אלימות אתנית נצחית, שיקדם את התפיסה הזאת. הסמוטריצ'יזם מרחיק אותנו מהעולם הדמוקרטי המודרני והמערבי, שבו אנחנו רוצים להשתלב, וגורר אותנו לתפיסת השבטיות האתנית שמאפיינת מדינות מזרח תיכוניות מתפרקות כמו סוריה, עיראק ותימן – מקומות שבהן המדינה עצמה אינה אלא כלי שנועד לשרת שבט מסויים נגד שבט אחר. בשולי הדברים, יאמר שזה היה בדיוק ההיגיון של אנטישמים שפרעו ורצחו יהודים במזרח אירופה של מלחמת העולם השנייה. אם תביטו בנימוקים שלהם, תראו שהם כמעט תמיד טענו שהם נוקמים ב"יהודים" על מעשי הפשע של הבולשביקים. העובדה שרק מיעוט של יהודים תמך במפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא העלתה או הורידה: בעיני הפורעים, היהודים נתפסו כאחראים קולקטיבית למעשי אחיהם.

לצד השבטיות הסמוטריצ'ית, נתקלנו בשבטיות מסוכנת לא פחות מהצד השני, החל ממנהיגי ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי והרשימה המשותפת, שאמנם גינו אלימות, אבל ניסו להציג את עצמם כשבט במצוקה שמותקף על ידי "מדינה" ו"ממסד" עוינים, וכלה במיני אפולוגטים מהשמאל הרדיקלי שהצדיקו את אלימות הפורעים הערבים במיני "תסכולים" שיש לקולקטיב הערבי נגד המדינה. בעיניהם, יש אינספור גורמים שמאפשרים "להבין" את הפורעים הערבים במקרה הטוב, או להתעלם מהלינצ'ים ביהודים ומשריפת בתי הכנסת במקרה הרע: עזה, שייח' ג'ראח, חוק הלאום, מצוקת הדיור בערים המעורבות, you name it. חלק מגורמי התסכול שהם מונים אכן אמיתיים ונכונים, אבל זה לא העניין. כפי שכתבתי עוד בזמן המהומות בפייסבוק:

בזמן האחרון אני רואה כל מיני אנשים שוחרי טוב, כמו נועה לנדאו מ"הארץ" למשל, שטוענים בתוקף כי הלקח מהמהומות האחרונות הוא "להקשיב היטב" לשכנינו הערבים, להבין את הזעם והתסכול שלהם, לשים לב לשורה של עוולות או לעובדה שאפילו ההשתלבות הכלכלית לא הצליחה להפיג את ההשפלה הלאומית. אז קודם כל, להקשיב זה טוב; טוב ברמה האנושית וטוב ברמה הפוליטית (כי לפעמים אפשר להתפשר ולשפר את המצב או להימנע מפרובוקציות מיותרות), אבל *זו* לא יכולה להיות המסקנה העיקרית ממה שקרה כאן בשבועיים האחרונים. גם אם אף ערבי לא יפונה מביתו בשייח' ג'ראח, גם אם ההסדרים באל אקצא ישתנו לטובת הפלסטינים, ואפילו אם הקהילה הערבית בלוד תקבל את אותו התקצוב של הגרעין התורני, המחלוקות הפוליטיות בין יהודים וערבים בארץ הזאת לא יפתרו. חלקן מגיעות לדברים שקשורים לאופי המדינה הבסיסי ביותר, שחשוב יותר מכל דבר אחר לרוב מוחלט של התושבים היהודים, ובכלל, היכן שיש שתי קהילות, תמיד יהיו טענות של אפלייה, חיכוכים וחוסר הסכמה על שורה של נושאים בסיסיים יותר ופחות. ואפילו ההקשבה האמפתית ביותר לא תפתור את חוסר ההסכמה הזה.

אם כל מחלוקת עמוקה וכל תסכול יהפכו לאלימות, אנחנו נהפוך ללבנון במקרה הטוב, או לסומליה במקרה הרע. המסקנה האמיתית מהאירועים האחרונים הוא שצריך לחדד את גבולות ההתנהגות המותרת במדינת ישראל: באמצעות אכיפה, באמצעות מודיעין וכן, גם באמצעות פחד ויראה מסמכות המדינה והמשטר. אנשי אקדמיה, רוח ועיתונאים ליברלים נוטים לזלזל באלימות, בפחד ובאכיפה, בין היתר תוך הדהוד הטענה השקרית בעליל ש"אלימות לא משתלמת". אז לא: מבט פשוט בהיסטוריה יראה שאלימות, במקרים רבים, משתלמת מאד. הנטייה הטבעית של בני אדם היא לחוסר סדר ואנרכיה. אם אני, וכל אדם נורמטיבי אחר, לא נפחד מחוקי התנועה, אז אולי נשמור על הכללים שנועדו להציל את חיינו למשך זמן מסויים, אבל בהדרגה הם יתכרסמו. היום אני ממהר במיוחד לפגישה קריטית בעבודה, אז אסע מעל המהירות המותרת. אני דולק לטיסה, אז מותר לי לחצות רמזור אדום בשלוש בלילה, אבל רק פעם אחת! בהעדר פחד מסמכות, החוקים לאט לאט מתפוגגים.

התוצאה היא אנרכיה שבה חוסר ההסכמה בין קהילות, הזעם והתסכול מתרגמים לאלימות יומיומית שהופכת את החיים של כולם לסיוט. כי אם תשתרש כאן הנורמה שצעיר ערבי יכול להביע את התסכול והזעם שלו, ולא משנה על מה, באמצעות לינץ' ביהודים ושריפת בתי כנסת, בלי לרעוד מפחד ממה שיקרה לו בעקבות כך, אז גם צעירים יהודים יתחילו לבטא את הזעם שלהם על פיגועים, למשל, באמצעות לינצ'ים בערבים. רק יד ברזל של כוח ציבורי יכולה למנוע אלימות פרטית. וזו, בקליפת אגוז, הבעיה האמיתית שגרמה למהומות. במגזר הערבי, ובמידה מועטה יותר גם במגזר היהודי, צמחו קבוצות של נוער שהתרגלו לא לפחד מהחוק. המחדל של המדינה, שלא מיגרה בזמן את האלימות והאנרכיה בתוך המגזר פנימה, גרמו ל"הגירה" של אותה אלימות לסכסוך הלאומי בין יהודים וערבים. כנ"ל בנוגע לחוסר הטיפול בנוער השוליים שנגרר ללהבה, לה-פמילייה ודומיהן, והכישלון בטיפול במסיתים שעומדים בראש הארגונים האלה. כל אלו ביחד, והעדרה של יראת המשטר, הם אלו שתרגמו את חוסר ההסכמה, התסכול והזעם שתמיד היו ותמיד יהיו – לאלימות שהובילה אותנו לסיפה של מלחמת אזרחים.

היום שמעתי את מוחמד בראכה, ראש ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, מכנה בחינניות את האלימות שראינו בשבוע האחרון כ"התלהבות יתר של צעירים". זה לא שבראכה תומך באלימות: ראיתי את הקריאות שלו בערבית לכבות את האש כבר בעיצומם של האירועים. אבל השבטיות גורמת לו, למרבה הצער, לצופף שורות ולדרוש "לשחרר את העצורים מהמגזר הערבי". אפשר לראות את אותה תופעה גם ברמות נמוכות יותר. חנין מג'אדלה הדהדה את אותו המסר כאשר קראה לשבות נגד "מסע המעצרים" ונגד כניסת השב"כ ל"יישובים שלנו". אז, לא, גברת חנין – צריך ללכת בכיוון ההפוך בדיוק. ה"יישובים שלכם" הם במדינת ישראל, ואסור שיהפכו ל-No go zone עבור כוחות אכיפת החוק, ולא מעניין אותי אם את אוהבת אותם או לא. צריך יותר משטרה, יותר מג"ב, יותר שב"כ, יותר מעצרים, ורפורמת החמרה מסיבית בענישה, עד שאחרון המתפרעים יישב בכלא, ואחרון המסיתים ישלם את המחיר החברתי והכלכלי, אם לא המשפטי, על תרומתו או תרומתה לליבוי האש. כי להקשיב זה נפלא – אבל מחלוקות, זעם, תסכול ואפילו חוסר תקווה תמיד יהיו. תפקידם של יראת המשטר, הפחד והאכיפה הוא שאלו לא יתורגמו לחציית גבולות מפעולה דמוקרטית לאלימות רצחנית. את הראשונה יש לאפשר, גם כשהיא מקוממת ומרגיזה. את השנייה יש למגר ביד ברזל. יש לשרטט כאן מחדש את הגבולות: לא משנה כמה אתה עצבני, לא משנה כמה אתה מתוסכל, אתה לא תזרוק אבנים, לא תפגע בשכניך, לא תתעמת עם שוטרים ולא תצית בניינים. גם אם היו מהומות באל אקצא או מבצע בעזה, אתה לא תיגע בחרדי או בדתי שעובר ברחוב לידך. גם אם היה פיגוע רצחני באוטובוס, אתה לא תעז להרים יד על האישה בחיג'אב שעוברת ברחוב. זו לא בקשה, אלא דרישה. ומי שכן חושב לעשות את זה, צריך לרעוד מפחד מהעונש שמצפה לו.

כל הפורעים צריכים לרעוד מפחד מהחוק – מהומות של פורעים ערבים בלוד, כאן חדשות

כיום, אנחנו נמצאים בצומת דרכים. אי אפשר לדעת איזו ממשלה חדשה תקום במדינת ישראל, אבל צריך לקוות שהיא תנסה לחזק את המרכיבים הדמוקרטיים-מודרניים שקיימים כאן, ולהחליש כמה שאפשר את אלו השבטיים. אני לא תמים, ויודע היטב שה"קולקטיבים" שמרכיבים את החברה הישראלית ימשיכו להתקיים ואף להתחזק במובנים רבים של הזדהות וזהות קולקטיבית, של סימפטיה ותרבות. אבל במובן אחד לפחות, אכיפת חוק, צריך למגר את התפיסה השבטית מהיסוד. אחרת, המהומות האחרונות יהיו רק הקדימון לגיהנום שמצפה לנו. מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר, הבין זאת היטב, כאשר התרברב שה"דו קיום" בישראל מת לנצח, ושבעימות הבא יהיו לו כעשרת אלפים מחבלים מתאבדים בתוכה של ישראל פנימה. יהיה עצוב מאד אם נסייע לו להגשים את חזון האימים הזה.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-מאי 29, 2021, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 19 תגובות.

  1. אתה הצבעת ועודדת את ההצבעה לרע"ם פה ופשוט ממשיך לתוך הקרחון, ולחשוב שאתה הסטוריון צבאי.

  2. You are absolutely right. But the problem is, if Israel does what you say the country will be condemned by the international community.
    Yesterday, I read in an article in Lalibre (a Belgian newspaper) which said that it was the mass arrests of Arab Israelis that were undermining coexistence. Not the riots. All this to explain to you the level of dishonesty of
    journalists who hate Israel.
    https://www.lalibre.be/international/moyen-orient/en-israel-une-campagne-d-arrestations-musclee-met-a-mal-les-envies-de-coexistence-60afe6607b50a61dfe2e53b3
    (I speak English because my Hebrew is too bad)
    I fear Israeli leaders under Western pressure dare not act against Arab criminals

  3. צודק במליון אחוז.
    יש שמלבים את השנאה ממניעים אישיים כדי להביא לחזית אחת של קיצוניות וכל השאר לא נספרים.
    שכחו מה עשו לנו ב – אושוויץ ודומיהם. עצוב שבודדים ב"חסות" הורסים כל חלקה טובה.

  4. אריק הייליג

    דני היקר
    אתמול הייתי בחתונה בעספיא. להלן דברים ששמעתי בשולחן הארוחה: בעספיא כ- 12,500 תושבים. 77% דרוזים, 14% נוצרים ו- 9% מוסלמים. כשהתחילו המהומות של ערביי ישראל וגם ערביי עספיה רצו להפגין, יצאנו אליהם (הדרוזים), הבהרנו להם במילים וזיקוקים בכינון ישיר שלא כדאי להם. בו בערב נגמרה ההתקוממות של המוסלמים נגד המדינה – "דגל פלשתין לא הונף בעספיא" ציין אחד המשתתפים בגאווה.
    חבר שלי שהיה שם, המג"ד שלנו לשעבר, הסביר: "הדרוזים נאמנים לריבון, הדרוזים יודעים להיות כשהם חושבים שצריך אלימים ואכזרים ובגדול הם אוכלוסייה של אנשים שלא הפחד מדריך אותם…"

    האם אני בעד זיקוקים בכינון ישיר כחלק מדיאלוג חברתי – כמובן שלא
    האם דגל פלשתין לגיטימי בהפגנות נגד המדינה – ממש לא!

    ערביי ישראל הם מיעוט אזרחי שווה זכויות. לא צריך לדרוש מהם הצהרת נאמנות ולא לצפות שישירו את התקווה בת שנות אלפיים. צריך לומר בריש גלי שהשוויון לא מושלם – זכות השיבה שמורה ליהודים בלבד. אבל מכאן ואילך, שוויון מלא בפני החוק והמשטרה ביד חזקה ובזרוע נטויה והידיים הם ידיים של צדק ושוויון…

    • עדו סוקולובסקי

      למה דגל פלסטין לא לגיטימי אם נתניהו בעצמו הסכים למדינה פלסטינית וישראל מקיימת שיתוף פעולה רצוף עם הרשות בשטחים?

      • דגל פלסטין לדעתי לגיטימי לחלוטין, ובוודאי שהנפתו לא עוברת על שום חוק קיים. Danny Orbach, PhD Associate professor in general history and East Asian studies, the Hebrew University of Jerusalem 972-527244538 dannyorbach@gmail.com

      • דגל פלסטין מבטא את השאיפות הלאומיות של עם שפסגת שאיפותיו היא לסלק את היהודים מכל הארץ שבין הים לירדן. זה לא בהכרח אומר שצריך לאסור את הנפתו (אם כי לדעתי ראוי שהוא לא יונף על מבני ציבור), אבל זה משהו שצריך תמיד לקחת בחשבון, ולא לשגות בחלומות על איזה פיוס היסטורי שימנע את מימוש השאיפות הנ"ל.

      • נכון, אבל במדינה דמוקרטית-מודרנית לא מענישים על שאיפות, כל עוד לא מנסים
        להשיג אותן באלימות או בדרכים לא חוקיות. דגל פלסטין גם יכול לסמל שאיפה
        לפתרון של שתי מדינות, דרך אגב.
        Danny Orbach, PhD
        Associate professor in general history and East Asian studies, the Hebrew
        University of Jerusalem
        972-527244538
        dannyorbach@gmail.com

      • בהרבה מדינות דמוקרטיות (כולל ישראל) יש חוקים המטילים עונש פלילי לא רק על שאיפות אלא על הערכה מסוימת של אירועי העבר — הכחשת השואה, ובמדינות מזרח אירופה, גם הכחשת פשעי המשטרים הקומוניסטיים. כדרכה של סמכות המדינה לאסור משהו, ברגע שהכניסו אותה בדלת הקדמית, קשה למנוע ממנה להתפשט, ולכן לחוקים האלה יש עכשיו השלכות נוספות (לגבי הכחשת רצח העם הארמני, למשל).
        אין לי, כמובן, גרם של סימפטיה להכחשת שואה, או להכחשת כל רצח עם אחר, אבל אני לא רואה גורם בעל משקל באירופה ששואף לחזור על המעשים האלה. מצד שני, הקישור בין דגל פלסטין לשאיפה לשים קץ לקיום היהודי בארץ — ודאי לקיום המדיני, ומבחינת גורמים מסוימים, גם לקיום הפיזי — קיים בהחלט.

  5. *מיעוט שתופס את עצמו נרדף למרות שמושקעים בו אינספור כספים ומשאבים

    *מנהיגים שמבקשים להילחם בפשיעה, אבל מוחים כנגד כל פעולה מוצדקת של המשטרה בתור "שיטור יתר"

    *חסימת צמתים מרכזיים שכוללים זריקת אבנים, שריפת צמיגים, ויידוי בקבוקי תבערה בנגד שוטרים ואזרחים לא מעורבים

    *נסיונות לבצע מעשי לינץ' מחרידים באנשים חפים מפשע שבמקרה נקלעו למקום וניצלו בנס.

    *מיתוג הפרעות בתור "הפגנות" או "מחאה"

    *משטרה אימפוטנטית שבמקום לפעול בנחישות למיגור התופעה מאפשרת לפורעים להמשיך במעשי ההרס מתוך כוונה "להכיל"

    *אנשים מובילים בחברה שמספרים לנו עד כמה הפורעים הם אנשים טובים שרק רוצים לזעוק על "קיפוח" ועל "ניצול"

    במלים אחרות – ברוך הבא לפרעות שביצעו החוליגנים ממוצא אתיופי רק לפני שנתיים ביולי 2019. יש הרבה פחות אנשים ממוצא אתיופי מאשר אנשים ממוצא ערבי בישראל, ולכן מה שהתחולל השנה היה יותר גדול בהיקפו – אבל האירועים הם בדיוק אותם האירועים. אם האזרחים שומרי החוק במדינת ישראל שתקו על הפרעות של 2019, שלא יבואו אח"כ להתלונן על פרעות 2021

    • בהפגנות האתיופים היו חסימות כבישים והתעמתות עם שוטרים, אבל אני לא זוכר מעשי לינץ' או בקבוקי תבערה. יש לך ראיות מהסוג הזה?

    • צחי, אתה טועה. אני שכן של אמיר אוחנה ואפשר להגיד שמוקד עיקרי של מהומות האתיופים היה פה. לרגע לא חששתי לחיי או חיי ילדי (אבל כן לטקסטים שהם נחשפו אליהם). האתיופים הביעו כאב והאלימות שלהם היתה דרך להביע אותה. לעומת זאת, הפרעות של הערבים הביעו עוינות, שנאה וכוונה אמיתית לפגוע.

      • נראה לך שלמי שעובר לינץ׳ אכפת אם פוגעים בו מכאב או מעוינות?

      • יניב, זאת *בדיוק* הנקודה שדני ניסה להעביר במאמר (כמובן אם אני מפרש אותו נכון) – הנטייה של החברה בישראל לקבל ולהבין אלימות אם היא מגיעה מהשבט "שלנו" (או כזה שאנחנו מזדהים איתו) ולפסול אותה אם היא מגיעה מהשבט האחר. אז בעינייך האלימות של האתיופים היא ביטוי לכאב והאלימות הערבית היא ביטוי לרצחנות. בעיני כותב מהשבט האחר, זה יהיה בדיוק ההיפך.

        הפתרון צריך להיות אפס סובלנות לאלימות. להפסיק עם הבנה, להפסיק עם הכלה, ושמערכות אכיפת החוק יתחילו לטפל בעד קשה בניצנים הראשונים בהם אלימות מופיעה

  6. דני, אני מסכים עם מה שכתבת, אבל שים לב שפירוק החברה בישראל לשבטים לא נעצר בשסע היהודי-ערבי. השמאל התאהב בתפיסת הרב-תרבותיות, אבל במקום האוטופיה של קהילות שונות החיות יחד בשלווה ובכבוד הדדי, קיבלנו חברה שמתפרקת לעדות שונות הרבות זו עם זו בלי הפסקה. מישהו יכול להחזיר לכאן את כור ההיתוך של מפא"י?

  7. בבקשה. נסיון לינץ' בתל אביב

    https://m.ynet.co.il/Articles/5542471

    נסיון לינץ' בגבר ואישה הרה ברחובות

    https://rehovot.mynet.co.il/local_news/article/m_396047

    יש עוד הרבה אירועים כאלה, זה מה שזכרתי בחיפוש זריז.

    כאמור מי שמוכן לקבל בהבנה חסימות כבישים, אלימות ונסיונות לינץ' מצד צעירים ממוצא אתיופים, שלא יתפלא אח"כ שזה מגיע פי כמה וכמה מצעירים ממוצא ערבי. העובדה שלא שמענו בתקשורת על כאלה נסיונות לינץ' היא ההוכחה

  8. דני, שלום
    לכאורה, אתה סותר את עצמך מיני וביה,
    מצד אחד אתה כותב שלא ראוי להתייחס לערבים כשבט אלא כפרטים ולכן גם אם ה"שבאב" עשה בלאגן זה לא מכתים את כולם.
    מצד שני אתה כותב שהערבים כן מתנהגים כשבט כשאתה טוען שאפילו הפוליטיקאים הערבים מצופפים את שורות השבט ומגינים על הפורעים משלל סיבות.
    לעניות דעתי, זה שבפועל לא היו גינויים אמיתיים וחזקים מאנשי הציבור הערביים לפרעות של ה"צעירים" שלהם, מאחר והם אלו שמחנכים אותם שנים לחזרה לפלסטין השלימה וינשאללה נגרש את היהודים חזרה לארצות מהם באו, הם לא מכירים אפילו בקשר שלנו לארץ ישראל גם אם הם מחייכים אלינו ונותנים לנו שירות מעולה בכל מקצוע.
    ואני לא מדבר רק על ערביי השטחים, אני מדבר על ערביי הגליל והדרום והמשולש! יש לי חבר ערבי שעובד איתי – באופן אישי אדם נעים שיחה והליכות – ואומר לי א"ז בפירוש, הם לא מכירים בזכותנו על הארץ, הוא לא השתתף בפרעות אבל כך הוא חושב, לכן טיבעי שהילדים שלו – ה"צעירים"- בלהט האמונה, לוקחים א"ז כבר לשלב הבא של פרעות ביהודים כמיטב המסורת.
    וכן, השבט טבוע בדמם, "חוק השבט יותר חשוב מכל חוק" (ד"ר מרדכי קידר), אנחנו רואים אותם בראיה מערבית ולא מבינים שבסוף אנו חיים במזרח התיכון במנטליות שונה לגמרי!

להגיב על מני זהבי לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: