המהפכה הסאחית: מטרתה של ממשלת השינוי

את מטרתה של ממשלת השינוי אפשר לסכם בשתי מילים: חזרה לנורמליות. החיים עצמם עדיפים מאידיאולוגיה, פשרה עדיפה מחרמות, קיום בפועל עדיף על ייעוד תיאורטי, ובעיקר, מדינת ישראל חשובה יותר מגורלו של המנהיג העומד בראשה. ינשוף פוליטי-מדיני על המהפכה הסאחית.

Credit: Bestofgreenscreen, depositphotos.com

ממשלת השינוי שעומדת לקום בשבוע הבא – ומי יודע אם אכן תושבע -חורטת על דגלה בפועל שתי מילים: חזרה לנורמליות. בכהונתו האחרונה של בנימין נתניהו, נחשוב מה שנחשוב על הישגיו הרבים וכשלונותיו הרבים לא פחות, ישראל התנהלה במצב חירום תמידי שפורר אותה מבפנים. אם חייזר היה מסתכל על ישראל של אותם ימים, הוא היה נדהם. ראש ממשלה שעומד למשפט פלילי, וביחד עם שריו תוקף את מערכת אכיפת החוק שהוא ממונה עליה, כולל מפקדי משטרה וראשי תביעה כללית שהוא עצמו מינה; ממשלה שבשם מאבק ב"דיפ סטייט" מדומיין משמידה את השדירה המקצועית שלה עצמה, זו שאמורה לנהל את המדינה ביומיום. שרים שמייבשים את משרד החוץ עד חוסר תפקוד מוחלט, ולאחרונה אפילו את הפקידות הבכירה של משרד האוצר; עשרות תפקידי מפתח, בכירים יותר או פחות, שנשארים לא מאויישים ומנטרלים את המנגנון הדיפלומטי ואת משרדי הממשלה, כאשר במקום משרתי הציבור הקבועים מכהנים ממלאי מקום שצריכים להתחנף לשרים הממונים בכדי להישאר בתפקידם; ניסיון לפמפם שוב ושוב תחושה של "מצב חירום" בכדי להסית ציבור נגד ציבור, ולהציג את האחר, ה"שמאלני" או ה"ערבי" לא כיריב פוליטי שטועה אלא כדמון שאורב בשער (כמובן, עד שצריכים אותו קואליציונית, ואז אפשר להתחנף אליו ולהבטיח לו הכל, עד לפעם הבאה).

גרוע מכל – בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה ולהעביר תקציב, וגרר את כולנו ללופ אינסופי והרסני של מערכות בחירות. הדבר נבע לא מהאידיאולוגיה הימנית שלו, אם יש לו כזאת, אלא משקרנות פתולוגית ויחסי אנוש גרועים להחריד. שורה ארוכה של אנשי ימין שעבדו לצד נתניהו – איווט ליברמן, יועז הנדל, צבי האוזר, גדעון סער, נפתלי בנט, איילת שקד – והרשימה עוד ארוכה, הסתלקו בשאט נפש, כי אי אפשר לעבוד עמו בלי לחשוש מסכין בגב בכל רגע נתון. התרגיל המלוכלך שעשה לגנץ, פירוק ממשלת הרוטציה מסיבות אנוכיות לחלוטין, הגדיש את הסאה. נתניהו לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות, פשוט כי איש לא סומך עליו. המדינה לא מתפקדת, וראש הממשלה, כדבריו הנכוחים של מחליפו המיועד נפתלי בנט, גורר את כולנו ל"מצדה הפרטית שלו".

"מדינת ישראל נגררה לטירוף ולופ אינסופי של בחירות. נתניהו גורר אותנו למצדה הפרטית שלו" – נאום ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט

בדיוק מהסיבה הזאת, נוצרה קואליציה בלתי אפשרית של מפלגות שמאל, ימין, מרכז וערבים, ממרצ, העבודה ויש עתיד, עבור בכחול לבן, תקווה חדשה, ימינה ורע"מ, שהקימה ממשלה בלתי אפשרית לא פחות. אבל בניגוד למה שאנחנו שומעים לא פעם בתקשורת, מטרתה של הממשלה הזאת אינה רק להפיל את בנימין נתניהו, אלא, בעיקר, להחזיר את מדינת ישראל לנורמליות.

כי ממשלת השינוי מייצגת, בסופו של דבר, את האזרח שפוליטיקה פחות מעסיקה אותו. את הגברים והנשים מראשון לציון, תל אביב, ירושלים, אפרת, רהט ואום אל פאחם, שכל מיני "מאגניבים" מטעם עצמם אולי יכנו "סאחים". לאותו תומך של ממשלת השינוי יש כמובן עמדות פוליטיות. יש שיתמוך בהתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל, ויש שידגול בפתרון שתי המדינות. הוא עשוי להיות סוציאל-דמוקרט, או, לחילופין, תומך בכלכלה חופשית או בעל עסק קטן שנאנק תחת תקנות הקורונה והרגולציה. היא עשויה להיות ציונית נלהבת או מוסלמית אדוקה, ערביה-פלסטינית, חילוניה או דתיה, אך כזו שמתעבת אלימות ולינצ'ים, ותומכת בחוק, סדר ציבורי, איסוף נשק בלתי חוקי וחיים נורמליים. במילים אחרות, לתומכי ממשלת השינוי יש אידיאולוגיה, אך כרגע הם מעדיפים לדחות סיפוקים מסוג זה למען החיים עצמם, ולו עד שהמדינה תחזור למסלולה. אם נשתמש במונחים של ידידי החכם יצחק קרומביין, שכתב פעם מאמר אורח מאלף בינשוף, ממשלת השינוי נועדה עבור אלו שמעדיפים את ציר הקיום (החיים עצמם) על פני ציר הייעוד (רעיונות, חזון ואידיאלים).

מתעדף קיום על פני ייעוד- ראיון עם יו"ר רע"ם מנסור עבאס

מי אלו שמרכיבים את האופוזיציה לממשלת השינוי? בקצירת האומר, אלו הם כל האנשים שמתנגדים לחזרה לנורמליות של חיי היומיום. יש, כמובן, את הביביסטים, ועליהם אין צורך להכביר מילים: אלו שזהותם קשורה לגורלו של מנהיג ספציפי, לא משנה מה יאמר ומה יעשה. לצדם, יש טיפוסים נוספים, למשל, אידיאולוגים כמו סמוטריץ' שמעדיפים ללכת ל"עשר מערכות בחירות" (ציטוט מדויק) בכדי שערבים לא ייכנסו לממשלה ויפגמו בחזון המפורט והמנומק שלהם לעליונות יהודית נצחית במדינת ישראל. מבחינת האידיאולוג מימין, יותר חשובים מאפייניה התיאורטיים של המדינה, מאשר האופן שבו היא מתפקדת בפועל. הטיפוס האידיאולוגי מימין דומה בהקשר הזה למקביליו מהשמאל הרדיקלי והמחנה הלאומני הערבי. גם עבור אלו האחרונים, החזון חשוב יותר מהמציאות בפועל. לאחרונה, למשל, ביקר פרופ' אסעד גאנם את מנסור עבאס, והטעים בתוקף כי רע"מ "תהיה אחראית על כל בית שייהרס במגזר הערבי". אותה אחריות תיאורטית פחות חשובה מהישגיה המעשיים והתקציביים של רע"מ בפועל, כי כאמור, האידיאל חשוב יותר מהמעשה. בכלל, חשיבתם של הגאנמים והאבו שחאדות אופיינית לאנשי אקדמיה מסוג מסויים, שחיים בעולם של עקרונות ותיאוריות, ולא של בני אדם אמיתיים. כמובן, לאלו נוספים סוכני האלימות והכאוס עצמם: הבריונים החצי-עירומים של להבה, השבאב המתלהמים במגזר הערבי, אוהדי להב"ה ולה-פמילייה.

אנחנו עומדים כרגע לפני ימים של הכרעה. אין לדעת האם ממשלת השינוי אכן תקום, או שעריק תורן יכריע אותה ברגע האחרון. חשוב מכך, אין לדעת כמה תצליח לשרוד. מבחינתי, אם היא תצליח להעביר תקציב דו שנתי, אז עשינו את שלנו מבחינת החזרה לנורמליות. מנגד, יחסים אישיים טובים בין חברי הקואליציה, מנגנונים קבועים מראש לפשרות, הבנה שלאיש אין כרגע אינטרס לטלטל את הסירה, ומנגנון האי האמון הקונסטרוקטיבי שמקשה על הפלת ממשלות, עשויים דווקא להאריך את ימיה. כרגע ברור שלא משנה מה יקרה, הושגו כבר הישגים משמעותיים: מפלגה ערבית שדוגלת בנורמליות הצליחה לעשות היסטוריה ולהפוך ללגיטימית בעיני השמאל, המרכז, וחלקים גדולים של הימין; יאיר לפיד, שאני מעריך אותו יותר ויותר בזמן האחרון, הצליח למצב את עצמו כמנהיג של מחנה הנורמליות השפוייה, ולהניע שורה ארוכה של שותפים, חלקם אידיאולוגיים, משמאל ומימין, לכיוון ציר הקיום על חשבון ציר הייעוד, וחשוב מכל – השגנו ניצחון, ולו זמני, על תרבות החרמות הארורה שמשתקת מזה שנים את הפוליטיקה הישראלית. במקום עקרונות כמו "לא אשב לעולם עם X כי הוא X", נלמד לומר ש"אשב עם X בתנאי שיסכים ל-Y, ונתפשר ביחד על Z". למדנו שימנים, שמאלנים וערבים יכולים לשבת בחדר אחד, להסכים על דברים מסויימים ולהתפשר על אחרים, תוך כדי דחיית המחלוקות הבלתי פתירות לצד. מערכות פוליטיות היסטוריות, לרבות הרפובליקה של ויימאר, התמוטטו בעבר, מפני שהשחקנים המרכזיים שלהן התבצרו בעמדות לעומתיות ולא ניסו להתפשר זה עם זה. כולי תקווה שהפוליטיקאים הישראלים יחזרו וילמדו את אומנות הפשרה. ממשלת השינוי, אם תקום, יכולה להיות צעד חשוב ראשון בכיוון.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-יוני 5, 2021, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 23 תגובות.

  1. לא מסכים עם רוב הדברים שנאמרו כאן. "חורטת על דגלה חזרה לנורמליות" אלו מילים ריקות שרלוונטיות רק עד לרגע השבעת הממשלה. ברגע שהממשלה תקום וביבי לא יהיה עוד ראש הממשלה, אף פוליטיקאי לא ינוח על זרי הדפנה וכולם יילחמו להוכיח לציבור שלהם שהם לא ויתרו על האידיאולוגיה שלהם. ואז יתחילו הבעיות הפוליטיות -(רק בממשלה הנוכחית ראינו זאת – וזאת הייתה הבעיה האמיתית שלא הממשלה הנוכחית. מזכיר שבהתחלה הייתה תקווה שממשלת החירום בין ביבי לגנץ תעבוד – רוב מצביעי גנץ חשבו כך על פי הסקרים).
    לכולם ברור שלמפלגות ימינה ותקווה חדשה יש אינטרס מובהק לא ללכת לבחירות כי הן תימחקנה, ולכן ברור שהם ייאלצו להתקפל בהמון מקרים – ככה שלמרות שהממשלה היא ממשלת "אחדות" לשמאל יש בה יתרון מובהק (גם אובייקטיבית מספרי). כשלמעלה מ70 מנדטים הם של מפלגות ימין – ברור למה זה מרגיז. מעניין אותי אם עדיין תעריך את יאיר לפיד אם הוא יעזור בפירוק הממשלה בשנים הקרובות – לאחר שביבי לא במשחק והאינטרס שלו להעיף גורמים ימניים בממשלה יעלה.
    שלא לדבר על אינסוף השקרים שבנט פיזר לאורך הדרך – אם היה אומר במפורש שהקואליציה המסתמנת היא קונסטלציה אפשרית לא היה עובר את אחוז החסימה – כי מצביעיו מבחינה אידאולוגית היו נוטשים אותו – ורואים זאת בסקרים עכשוויים.
    חוץ מזה, יש סיבה למה האמון בהרבה מוסדות מדינה ירד דרסטית – ולא זה בגלל הסתה זה בגלל ביקורת לגיטימית שחושפת בעיות וליקויים מהותיים. להלעיג את הנושא כ"דיפ סטייט" לא יעלים אותו.
    מצחיק שאתה אומר שנגמרה תרבות החרם כשכל הממשלה שקמה מבוססת על חרם (בעיקר על ביבי אבל גם על החרדים והציונות הדתית).
    מוזר שאתה מעדיף את מפלגת רעם על מפלגת הציונות הדתית או שס כשההבדל העיקרי ביניהן הוא הלאום שבוחר בהן. רעמ היא מפלגת ש"ס הערבית אבל עם ערכים שמרניים מופגנים כמו ההומופוביה כמו של הציונות הדתית. אתה היסטוריון ואדם חכם ולא צריך להרחיב על כך שרעמ היא לא רק מפלגה שרוצה להשתלב במדינה, היא הרבה יותר מכך ובקטע רע (אחים מוסלמים, אי הסכמה אוטומטית למהלכים ביטחוניים נגד ערבים, הרבה מצביעים הם בדואים בדרום ולכן לא סביר שהוא יפעל כדי לרסן את ההתנהגות שלהם שם וכו).
    קצרה היריעה מלכתוב עוד, ויש עוד. והרבה.

    • יש כאן כמה עניינים חשובים:

      1. לאף פוליטיקאי כרגע בחירות לא מגיעות בטוב. אולי בעוד שנה הן יועילו ליש עתיד. לא עכשיו – וכל מי שייתפס כזה שפירק את הממשלה עשוי לסבול, בדיוק מפני שהציבור שתומך בממשלת השינוי דורש חזרה לנורמליות ולתפקוד יומיומי. אם תעביר תקציב דו שנתי, למשל, זה כבר יהיה שיפור משמעותי לעומת המצב הקיים.

      2. המערכת הפוליטית הישראלית חייבת להחזיר לעצמה את אומנות הפשרה. כלומר, לעבוד ביחד למרות חילוקי דעות אידיאולוגיים ולמצוא פתרונות שירצו את כל הצדדים, כאשר לכל שר יש בכורה בתחום המשרד שלו. גם אם לא יעבוד בפעם אחת, זה הכיוון ולשם צריך ללכת.

      3. הממשלה בין גנץ לביבי לא עבדה, בעיקר כי ביבי הפר ברגל גסה את ההסכמים שחתם עליהם, כולל המהלך שהוביל לפירוק הממשלה. אפילו חלק מתומכיו מכירים בזה היום, וזה לא לחינם שאנשי ימין רבים מספור שהיו במעגל הקרוב שלו לא מוכנים לעבוד איתו יותר. מילה שלו לא שווה פרוטה.

      4. למתוח ביקורת על מוסדות המדינה זה עניין אחד: לרסק אותם, לא למנות מינויים חשובים ולייבש אותם תקציבית, זה עניין אחר לגמרי. מוסדות המדינה הם אלו שמנהלים את ישראל ברמת היום יום, ומאפשרים לה להתמודד עם משברים. וראה תשובתי לחייל זקן בנוגע לפירוט התפקידים שנותרו לא מאויישים אצל ביבי, כולל, דרך אגב, משרות אמון מובהקות שלו וקריטיות לתפקוד המדינה במשרד ראש הממשלה.

      5. ה"חרם על ביבי" זה אחד מהספינים המטופשים ביותר של הביביסטים. לא מדובר בחרם, אלא בחוסר נכונות לעבוד עם אדם שהוכיח לכל מקורביו, ביניהם אנשי ימין אידיאלוגיים ומובהקים, שמילה שלו אינה מילה. כשיצאתי נגד תרבות החרמות, קראתי לא להחרים אף אחד א-פריורית, אלא לשאת ולתת ולראות האם הם מוכנים להתפשר מספיק. אבל מה שווה נכונות להתפשר, כאשר אתה יודע שהצד השני (שתחת הנהגתו אתה נמצא) לא מתכוון לקיים שום הבטחה שהבטיח? לא מדובר רק בהפרת ההסכם עם גנץ, אלא בשקרים רבים אחרים. לא סתם מיקי זוהר אמר ש"הבטחנו למנסור עבאס אבל לא התכוונו לתת,". זה הביביזם בתמצית. וכשאתה משקר ליותר מדי אנשים, קח בחשבון שיותר ויותר אנשים לא ירצו לעבוד איתך. זה, ורק זה, הביא את ביבי למצבו הנוכחי.

      6. אין שום חרם על החרדים. הם (וגם סמוטריץ' דרך אגב) הוזמנו להצטרף לממשלה. ברור שסמוטריץ' לא יעשה את זה, מכיוון שעצם הרעיון של מדינה נורמלית מנוגד לאידיאולוגיית המשיחיות והעליונות היהודית שלו במאה שמונים מעלות, ומכיוון שהוא לא מוכן לשבת עם רע"מ.

      7. רע"מ, בניגוד לציונות הדתית, היא מפלגה שיודעת להתפשר על חלקים נכבדים באידיאולוגיה שלה, ולכן דרשה אך ורק דרישות אזרחיות שגם הימין יכול להסכים להן, ולא דרישות לאומיות. ה"אחים המוסלמים" אינם גוף בינלאומי מאוחד, אלא שם קוד לאסלאם פוליטי מסוג מסויים. ולראייה, החמאס ממש, אבל ממש לא מרוצה מהמהלך האחרון של מנסור עבאס.

      • ה"חרם על ביבי" זה אחד מהספינים המטופשים ביותר של הביביסטים. לא מדובר בחרם, אלא בחוסר נכונות לעבוד עם אדם.
        אין גבול ללהטוטנות הלשונית הפרוגרסיבית?
        קבל סיוע:
        חרם חברתי – קבוצה של אנשים המנדים אדם מסוים מחוץ לחברה ונמנעים מכל קשר עמו, לפעמים תוך כדי הימנעות ממתן שירותים מסחריים או קהילתיים עבורו.

      • תגיד, אם אתה לא עושה עסקים עם מיידוף, מדובר בחרם? מי שרימה אותי עשר פעמים, סביר שלא אעשה איתו שוב עסקים. החרם הספציפי שדיברתי עליו, ויצאתי נגדו, הוא חרם א פיורי נגד מפלגות וקבוצות בחברה.

      • עברתם למיידוף? זה אמנם יותר טוב מהיטלר אבל פחות טוב מארדואן שאיתן כן עושים עסקים. מה עשית לדני אורבך ההיסטוריון המבריק?

      • חייל, נראה שהדיון חדל להיות רציונלי. אם כן, אשמח אם נפסיק אותו בנקודה זו – ונסתפק בתשובה המפורטת שכבר נתתי לך.

  2. שקט בטחוני עם מיעוט נפגעים, פריחה כלכלית ומדינית (צונאמי), אבטלה נמוכה הם לא נורמליים.
    השאיפה לחזרתם של קורבנות השלום וחיזוקה של מדינת הטרור האירנית היא הנורמליות החדשה?

    • כמה דברים:

      1. ראשית כל, אני לא רלב"יסט. במקרים רבים שיבחתי את נתניהו, למשל על זהירותו בנושאי מלחמות, על החיסונים ועל הסכמי השלום, למרות שחטפתי על זה הרבה מאד אש משמאל. דעתי לא השתנתה בעניין הזה: אני זוקף לו קרדיט משמעותי בנושאים הנ"ל.

      2. ובכל זאת, אחד מקווי האסטרטגיה העיקריים של נתניהו, להחליש את הרשות ברמאללה ולתחזק את החמאס בכדי להנות מהפיצול בין הגדה לעזה (תוך כדי כיסוח דשא עונתי ב"סבבים") התפוצץ לנו בפרצוף במבצע שומר החומות. בפועל, היכולות של החמאס מתחזקות מסבב לסבב, ובכל פעם שיעלה בדעתו הוא יוכל לשתק את מרכז הארץ בטילים.

      3. כלומר, באסטרטגיה של נתניהו היו יתרונות וחסרונות, כפי שלמדיניות של כל ראש ממשלה אחר יהיו יתרונות וחסרונות. אבל הבעיה העיקרית לא כאן. כמעט כל הנושאים שמנית – שקט בטחוני עם מעט נפגעים, פריחה כלכלית ומדינית, חיזוקה או החלשתה של איראן, מושפעים רק באופן מוגבל מהחלטותיו ומדיניותו של ראש ממשלת ישראל, מכיוון שלשחקנים עוצמתיים אחרים (ולפעמים עוצמתיים יותר) יש גם יד ורגל בעניין. גם אי אפשר למנוע משברים, אפילו פנימיים קשים, כמו שראינו במהומות האחרונות של ערביי ישראל.

      4. מה שכן נמצא באחריותו הבלעדית של ראש ממשלת ישראל, אלו כל הצעדים שיכולים לחזק את מנגנון המדינה כדי שיוכל להתמודד עם משברים חיצוניים ופנימיים: חיזוק הפקידות המקצועית, מינויים ראויים ומקצועיים, חיזוק הלכידות בחברה, הקמת צוות שיפתור משברים וקידומן של רפורמות מבניות נחוצות. כאן נתניהו כשל באופן מוחלט. מתוך אינטרסים אישיים ומשפטיים, הוא החליש באופן דרמטי את מנגנון המדינה: ייבש את משרד החוץ עד חורבן, גדע את שדירת ההנהלה של משרד האוצר, לא מינה תפקידים מרכזיים במשרד ראש הממשלה (בעלי חשיבות אדירה, כי אלו האנשים שעומדים בראש צוותים בין משרדיים, פותרים מחלוקות, מקדמים רפורמות ומסירים חסמים במערכת) ויצא למלחמת חורמה במשטרה ובמערכת אכיפת החוק. המערכה הזאת אינה רק רטורית. מפכ"ל, למשל, לא מונה במשך שנתיים כמעט, וכך גם תפקידים אחרים במשטרה – והתוצאה, משטרה מוחלשת, ניכרה לעין במהומות שהיו בזמן מבצע "שומר החומות".

      5. חמור מכך, לופ חוזר ונשנה של מערכות בחירות אינסופיות, וכישלון של שנתיים להעביר תקציב, מייבש מוסדות, תוקע רפורמות ומפחית מיכולתה של מדינת ישראל לעמוד מול כל משבר שהוא, חיצוני או פנימי.

      6. כשאני מדבר על חזרה לנורמליות, כוונתי לא לאידיאולוגיה של נתניהו או אפילו לאסטרטגיה הבינלאומית שלו. על שני אלו אפשר להתווכח, אלא על העברת תקציב, העמדת משרדי ממשלה מתפקדים, לאייש את כל התפקידים הלא מאויישים, לקדם רפורמות נחוצות (למשל פיצול תפקיד היועמ"ש אבל גם אחרות), להפחית רגולציה על עסקים קטנים, ובכלל לעסוק בכל הנושאים היומיומיים האפורים שלא מעניינים את נתניהו ושרתיו.

      • אתה מונה שורה של צעדים שאתה מציע לממשלה שאת רובן ניתן להגדיר "בעד הטוב ונגד הרע". הביצועים של ביבי וכל פוליטיקאי אחר הם נגזרת של יכולותיו, האידיאולוגיה שלו והתנאים הפוליטיים. אני מניח שלשיטתך 5 חיסונים זה חזרה לנורמליות ו5 מיליון חיסונים זה שיסוי ופילוג. לממשלה החדשה יש כבר הישג גדול והוא הפחתת רגולציה. אמנם זו הפחתה שמיועדת רק לעבריינות של הערבים אבל למה להתקטנן? זו נורמליות במיטבה. מה יקרה לדעתך להסכמי אברהם כשנחזור לנורמליות?

      • מינויים לתפקידים לא מאויישים ותקציב. ואם אפשר בלי מערכת בחירות פעמיים בשנה. זה יותר מדי לבקש?

      • בכלל לא. אבל צריך לקחת בחשבון את האלטרנטיבות ואת המחיר. נורמליות זה לא

  3. נכון מאד, ולוואי ויתממש

  4. איימי וונג

    אם נלך לבחירות נוספות ובהן הערבים הישראלים יזכו ב 24 חברי כנסת, האם זה סביר שהם ידרשו ויקבלו ראש ממשלה חליפי? האם זה יהיה חלק מהנורמלי שאת המתאר פה?

  5. אני חושב שמלבד כמה סיסמאות חלולות שפיזרת כאן, יש גם כמה אי דיוקים.

    כתבת שסמוטריץ מסרב לשבת עם ערבים. וזאת דמגוגיה. המפלגה מסרבת לשבת עם ערבים שלא מגלים נאמנות למדינת ישראל כבית לעם היהודי. אם תבוא מפלגה ערבית שמכירה במדינת ישראל כמדינת היהודים ובאה מתוך רצון כנה של לשפר ולשלב את מצבם של אזרחיה הערבים – תבוא עליו הברכה.

    בדיוק כמו שאין למפלגת הציונות הדתית בעיה לעמוד מאחורי שפי פז למרות היותה להטבי״ת. אל תחטא בפוליטיקה של זהויות.

    • זו תגובה צבועה ומגלגלת עיניים. לא רק שיש כאן התעלמות מהמהלך שמנסור עבאס עשה (שנים אמרו שמחפשים פוליטיקאים ערבים שיתעסקו באזרחי ולא בלאומי, אז הנה), וההיאחזות בדמות של ערבי שלא קיים, אלא שזה נוגד ישירות את דברי סמוטריץ׳. הוא אמר, במפורש, שמה שמדאיג אותו זה עליית אחוז ההצבעה בקרב הערבים, אם יראו שהם יכולים להשפיע. זו טקטיקה גזענית קלאסית של דיכוי הצבעה.

  6. דני שלום
    היכן אמר סמוטריץ את מה שייחסת לו?
    אתה מדבר על נורמליות, אבל באמת לא נורמלי, ולא דמוקרטי, שנבחר ציבור מרמה את בוחריו. אף מילה על כך. היה מצופה מאדם ישר שגם אם השקר עובד לטובתו, הוא יאמר שאינו מכון לקבלו. ככה לא פועלים בדמוקרטיה. היה מצופה לא רק מהרמאי הגדול בנט, לעמוד בדיבוריו קודם הבחירות, אלא גם מאחרי םלעמוד על כך שלא יפר ברגל גסה כל הבטחת ליבה שנתן. בין היתר, דבריו על כך שלא דמוקרטי שמי שאין מאחרויו ששה חברי כנסת, אינו רואי שיכהן כראש ממשלה. היה מופה ממר לפיד, זה שהגיש בגת נגד ממשלה עם ראש ממשלה חילופי, בטענה שזה עקירת הדמוקרטיה, שיעמוד אחרי דבריו גם כשזה נח לו. אבל נראה שאין מה לצפות ממנו ומחבריו. החתול יכול לדבר גבוהה גבוהה על שמירת השמנת, כל עוד אינה זמינה לו.
    בדמוקטיה, העם הוא הריבון. לא קל תמיד לקיים את רצונו. אבל מה שקורה כאן הוא פשוט גניבת שלטון. וכל המלים היפות מסביב על אחדות (של 61 מול 59), של נורמליות ועוד, לא יעזרו לטהר שרץ כזה.
    ואגב, על נתניהו. יש לו הרבה חסרונות, ומדיניותו באופן כללי אינה מקובלת עלי (אני תומך במפלגה שמאלנית מאד, אע"פ שעכשיו נתעוררו לי ספקות לגבי ההמשך), אבל די ברור שנעשה לו רצח אופי, ובתקשורת יש רבים שמייחסים לו כל פגם ומום אפשריים, החל מזה שלא עשה שום דבר טוב למדינה (טוב שלפחות אתה מסכים שלא זו האמת), וכלה בנסיון להציג את כל השגיו כאילו הם "במקרה" בתקופתו, ואת כל הכשלונות לייס לו ישירות. התעמולה עבדה, והצליחה, ואנו רואים רבים רבים שכן שייכים לרל"ב, בלי שום טענה אלא רק שביבי רע, כאקסיומה. ודי מפחיד לחשוב שניתן בתעמולה ארסית ושקרית להביא לתוצאות, או בלשון אחרת, שיש חלק גדול מאד בדעת הקהל לשיקולים שאינם עם מחשבה מאחריהם (זה קיים גם בצד השני, ללא ספק, אבל הרבה פחות מכח תעמולה. תמיד יש כאלו שמצביעים מהבטן, ולא מהראש. הלואי והיתה דרך לאבחן ולמנוע כזו הצבעה) .

    • הבעיה שנתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה, להעביר תקציב, לאייש תפקידים בכירים וקריטיים בשירות במדינה, ובכלל להשיט את הספינה באופן יומיומי, חרף הישגיו המשמעותיים. העובדה היא ששורה ארוכה של אנשים שעבדו עם נתניהו לאורך זמן (אלקין, האוזר, הנדל, בנט, שקד, סער, ליברמן והרשימה עוד ארוכה) הסיקו שלא ניתן לעבוד איתו ולסמוך על ההבטחות שלו ברמה היומיומית, ולכן נקלע למצב שהוא נמצא בו עכשיו. אין אלטרנטיבה בין ממשלת שינוי לממשלת נתניהו, אלא הבחירה היא בין ממשלת שינוי לשיתוק ניהולי וגל בלתי נגמר של מערכות בחירות. בתנאים הללו, ההבטחה של בנט להציל את המדינה מכאוס היא החשובה מכולן.

      • השיתוק הניהולי היה יכול להסתיים אם בנט לא היה מפר הבטחות בצורה כה בוטה. אם היה מסכים ללכת לממשלת ימין, בלי לקבל גוב תמורת עקרונותיו, יש סיכוי גדול שכן היתה קמה ממשלה ימנית (לא שאני מאושר מזה, להיפך), כאשר המציל הגדול הזה דואג תחילה לעצמו, קשה לי לראות בזה הצלה.
        אני לא יודע היכן בנט הבטיח להציל מכאוס, אבל אני כן יודע היטב היכן הוא חתם והצהיר שיעשה הפוך ממעשיו. העם בחר אחרת, ובנט גנב את קולות בוחריו. אם העם רוצה כאוס, ובא מישהו ואומר שהוא מציל את המדינה (ובפרט שאנו יודעים שההצלה הזו יש בה טובה אישית אדירה בשבילו, היא לא לשם שמים) זה לא בדיוק דמוקרטיה. מה היית אומר אם סער, או גנץ, היו אומרים שהם רוצים להציל את המדינה מכאוס ולכן מצטרפים לממשלת נתניהו, היית מקבל באותו קור רוח ומצדיק אותם כי זו הצלה מכאוס? הרשה לי לפקפק (אם אני טועה, אני מראש מתנצל, אנא כתוב כן). גם אם בנט היה בא ואומר שכדי להציל את המדינה הוא הולך לממשלה בראשות לפיד, או סער או גנץ, הייתי רואה זאת כהצלה. אבל כשהתנאי להצלה הוא שהוא יהיה ראש ממשלה, קשה לי מאד לראות בזה קיום הבטחה עיקרית. די ברור שקודם כל פעל האגו, המנופח וזחוח עד מאד, ורק להצדקתו הוא יאמר שזו הבטחה עיקרית. , .

      • יש כאן כמה טיעונים בעייתיים מאד:

        1. ראשית כל, לא משנה מה בנט היה מחליט, פשוט לא היתה אפשרות לממשלת ימין.
        לכן, הבחירה היתה בין ממשלת אחדות לבין כאוס אינסופי, בחירות בלתי נגמרות
        וחורבן איטי של המדינה.

        2. ה"עם" לא רוצה דבר אחד. העם מפולג ברצונותיו, ותוצאת הסך של הרצונות השונים
        הוא שיתוק פוליטי. פוליטיקאי אחראי צריך לפרוץ את השיתוק הזה ולא להשלים עם
        כאוס חורבני כי איזה "עם" מדומיין כביכול רוצה בזה.

        3. בוודאי שהייתי תומך בממשלה בראשות נתניהו אם המחיר היה בחירות חמישיות, ואם
        לא היתה אפשרות לממשלה אחרת.
        Danny Orbach, PhD
        Associate professor in general history and East Asian studies, the Hebrew
        University of Jerusalem
        972-527244538
        dannyorbach@gmail.com

      • תודה רבה
        כשהגיעו תוצואת הבחירות, אני דוקא הייתי משוכנע שאין היתכנות לממשלת שמאל, יש רוב חזק לימין. האפשרות שבנט ישנה את דעותיו והתנהלותו, היתה שקולה מבחינת הענין לאפשרות שסער או ליברמן או גנץ ישנו בכיוון ההפוך (אדרבה, היה נראה לי יותר הגיוני דוקא צד זה). ולכן באותה מידה היה אפשר לומר שאין אפשרות לממשלת שמאל.
        אני בהחלט מסכים, וכתבתי את זה, שפוליטקאי לפעמים צריך לפרוץ את השיתוק. אבל אני לא יכול לראות בפורץ השיתוק הזה גבור גדול, כשהאגו שלו מרויח בגדול מהסיפור, ודי ניכר שהמוטיבציה שלו לא נובעת מתוך רגש פטריוטי של הצלת האומה, אלא מתוך אגו מנופח וזחוח. ואני בהחלט חושב שצריך לומר זאת בפה מלא. גם אם אני שמח שהתוצאה היא ממשלת שמאל ולא להיפך, בנט אינו גבור, הוא מנוול גדול. "במקרה" זה יצא גם טוב (אני עוד לא בטוח, צריך לראות איך הממשלה תתנהל).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: