קרב מידווי: אנטומיה של כישלון צבאי

מדוע היפנים הפסידו בקרב מידווי, שנחשב לאחד מהקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה, ומה היה קורה אילו היו מנצחים בו? לאחר שכתבנו על המערכה האפית ההיא בפוסט קודם, הגיע הזמן לצלול לתוכה. מה היתה הטעות הגורלית של אדמירל יממוטו, וכיצד הנדסו היפנים את משחקי המלחמה שלפני הקרב כדי לתחזק את האשליות של עצמם? ינשוף צבאי-אסטרטגי חוזר למלחמת העולם השנייה ומפיק לקחים.

בפשיטה על פרל הרבור בדצמבר 1941, נחלה האימפריה היפנית את אחת ההצלחות המזהירות ביותר בתולדותיה. הצי האמריקאי של האוקיאנוס השקט, שהיה אחד מבלמי ההתפשטות העיקריים שלה, נמוג ואיננו. לאחר אותו יום סתווי והרה גורל נמשכה התנופה היפנית ללא מעצור, כפי שהבטיח לקיסר מפקד הצי המשולב אדמירל יממוטו. בהעדר צי אויב רציני, כבשו היפנים במהירות את הפיליפינים, את סינגפור, מלאייה ואינדונזיה, והתקרבו לעבר פפואה גיניאה החדשה ואוסטרליה. אולם אז, הגיע ההאנג-אובר. לאימתם, הקברניטים של הצי היפני גילו כי ההצלחה שלהם בפרל הרבור היתה חלקית בלבד. הצי האמריקאי אמנם נפגע, אך נושאות המטוסים, מכלי הדלק וסדנאות התיקון שלו נותרו ללא שריטה. כך, בעוד החודשים חולפים, הצליחו האמריקאים לרכז כוח הולך וגובר באוקיאנוס השקט. היפנים, לעומתם, לא ידעו כיצד להמשיך הלאה. המשאבים שלהם היו מוגבלים להכאיב. הזמן שיחק לרעתם. הם היו צריכים להחליט כיצד להשתמש במשאביהם המתכלים בכדי לבלום את התקפת הנגד האמריקאית, שתגיע בוודאות ובעוצמה רבה.

אופציה אחת, שמטה הצי בטוקיו דגל בה, היתה לבצר את כיבושיה הנוכחיים של יפן בקו הגנה, ולתת לאמריקאים להתרסק עליו כשיחליטו לתקוף. ההצעה הזאת נדחתה. ראשית כל, היא נראתה לא הירואית מספיק, להגן? זה לא מה שעושים לוחמים. כמו כן, ליפן יהיה קשה לעמוד במלחמה התשה. אופציה נוספת היא לנסות לפלוש לאוסטרליה, במקום כלשהו בקו החוף החשוף והארוך שלה. לכל הפחות, יוכלו היפנים לכבוש את צפון המדינה ולרסק את הכוח האמריקאי באזור. כאן נתקלו היפנים בבעיה מבנית: העוינות בין הצי לצבא. באימפריה היפנית, שני הכוחות המזויינים היו עצמאיים לחלוטין אחד מהשני ותיעבו זה את זה. כצפוי, הצבא לא היה מוכן להקצות את עשרת הדיביזיות הדרושות לכיבוש צפון אוסטרליה. הגנרלים אמרו שהם כבר מחוייבים למלחמה מול סין, ורצו לשמור כוח לאופציה של התקפה על ברית המועצות שנאבקה על חייה מול גרמניה הנאצית.

אופציה שלישית היתה לכבוש את האיים מסביב לאוסטרליה, איי שלמה, פפואה גיניאה החדשה, קלדוניה החדשה ולבסוף סמואה, בכדי לכתר את אוסטרליה ולנתק את קווי הקשר שלה עם ארצות הברית. לרגע קט שקלו גם אופציה רביעית: לפלוש לאוקיאנוס ההודי כדי להתאחד עם גרמניה במזרח התיכון, אבל גם הדפא"ה הזאת נדחתה, במיוחד כשגרמניה הבהירה שהמזה"ת אינו בראש סדר העדיפויות שלה.

המצב לפני קרב מידווי Credit: Creataccount, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 3.0

לבסוף, וזו האופציה שדגל בה יממוטו עצמו, ניתן להמר על קרב מכריע שני, "פרל הרבור בשידור חוזר". האדמירל הציע לכפות על הצי האמריקאי קרב מכריע במידווי, אי באוקיאנוס השקט שנמצא כאלפיים קילומטרים מהוואי. תוכניתו של יממוטו התקבלה, אבל כבר הדיונים לקראתה היו אמורים להדליק נורות אזהרה. מפקד הצי המשולב לא שכנע את עמיתיו והממונים עליו בצדקת עמדתו באמצעות נימוקים רציונליים, אלא פשוט כפה אותה באמצעות לחץ פוליטי. מבלי לדעת זאת, האמריקאים סייעו לו לעשות זאת, כאשר הפציצו את טוקיו בגיחה אווירית משפילה באפריל 1942. ההלם של "פשיטת דוליטל" חיזק את אלו בממסד היפני שרצו להכריע את ארצות הברית – ובמהירות, באמצעות קרב גדול באוקיאנוס השקט. אפילו יממוטו, יש לציין, לא האמין שיוכל להכריח את ארצות הברית לעזוב את המלחמה, או לכבוש חלקים ממנה. הוא פשוט ציפה שניצחון יפני במידווי יכאיב לה עד כדי כך, עד שתבחר לצאת מהמלחמה ביוזמתה או לשבת עם יפן לשולחן המשא ומתן. האסטרטגיה הזאת כבר נכשלה בפרל הרבור, אבל כמו מהמר, האדמירל התעקש לנסות אותה שוב.

אולם להוותו של יממוטו, מטה הצי הכריח אותו להתפשר בנקודה מסויימת, ולשלב את רעיון הקרב המכריע במידווי עם האסטרטגיה של כיתור אוסטרליה. לפיכך, נאלץ יממוטו לפצל את כוח המשימה שלו, "קידו בוטאי", שהורכב משש נושאות מטוסים. שתיים מהן פרשו מכוח ההתקפה על מידווי וירדו דרומה, בניסיון לכבוש את פורט מורסבי בפפואה גינאה החדשה. כאן חוו היפנים כישלון ראשון. מפקד הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, הצליח לעצור את התקדמותם דרומה בקרב ים האלמוגים, בין ה-4 ל-8 במאי 1942. במבט ראשון, תוצאות הקרב נראו כתיקו, אולם למעשה יפן הובסה. האמריקאים איבדו נושאת מטוסים אחת (לקסינגטון) ואחרת (יורקטאון) נפגעה קשה. היפנים, מצדם, איבדו נושאת מטוסים קלה אחת, אבל גרוע מכך – חשפו את שתי נושאות המטוסים הכבדות של קידו בוטאי לפגיעה קשה. כעת, ליממוטו כבר לא היה את כוח המחץ הבלתי מנוצח של שש נושאות מטוסים, אלא ארבע בלבד: עדיין שייטת מרשימה, ללא ספק, אך פחות אימתנית וקטלנית משהיתה.

נושאת המטוסים שוקאקו, כאן בתמונה משגרת מטוסים לפני ההתקפה על פרל הרבור, היתה אחת מנושאות המטוסים שהתפצלו מקידו בוטאי לפני קרב מידווי

אם לא היה די בכך, יממוטו החליט לפצל את הכוח שלו עוד יותר. בעוד הוא שלח רבות מהספינות ואת ארבע נושאות המטוסים של קידו בוטאי למידווי, הוא פיצל חלק מכלי השיט שלו לטובת התקפה משנית על האיים האלאוטיים בצפון. בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב פעם, המבצע האלאוטי לא היה תוכנית להתקפת הסחה. יממוטו קיווה לתפוס שטח כשהצי האמריקאי עסוק במקום אחר, למנוע איגוף של האימפריה היפנית מצפון ולנתק את קווי התקשורת בין ארצות הברית וברית המועצות.

כך, לקראת סוף מאי 1942 וערב הקרב, סימני האזהרה הלכו והתרבו. התוכנית האסטרטגית של יממוטו היתה סבוכה מדי (החוקרים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי ממליצים לכל מי שמנסה להבין אותה להכין כוס גדולה של אלכוהול חזק במהלך הקריאה). הוא פיצל את הכוח שלו פעמיים, ריכך את אגרוף המחץ של קידו בוטאי, וכדי להוסיף קצף על ביזיון, קרא באופן מוטעה לחלוטין את האויב האמריקאי. בשל מודיעין גרוע, הוא היה בטוח שהאמריקאים לא יודעים היכן הוא נמצא ושנושאת המטוסים יורקטאון נפגעה בים האלמוגים ולא תוכל להשתתף בקרב. למעשה, המודיעין של הצי האמריקאי פיענח את הצופן היפני (J-25), והמתכננים של צבא ארה"ב ידעו היטב שיממוטו מתכנן להתקיף את מידווי. לרוע מזלו של האחרון, מספנות הצי האמריקאי הספיקו לתקן את יורקטאון תוך זמן קצר להדהים, והיא היתה מוכנה להילחם שוב. גם התפקוד המבצעי של קידו בוטאי לא היה אופטימלי. בגלל בעיות טכניות, כוח המחץ העיקרי, בפיקודו של אדמירל נגומו, איחר ביום אחד, ויממוטו לא טרח לשנות את שאר פרטי התוכנית בכדי להתאים אותה ללו"ז החדש. יתר על כן, הספינות היפניות היו רחוקות יחסית זו מזו והתקשו לתמוך אחת בשנייה. יממוטו רצה לפזר אותן בכדי להקשות על גילויין, דבר שהיה הגיוני אלמלא האמריקאים גילו אותן בין כה וכה באמצעות פיענוח J-25.

למעשה, פרשאל וטאלי הראו שהיפנים היו יכולים לחזות חלק מהבעיות הללו בזמן, אילו היו מנהלים משחקי מלחמה רציניים בחודשים שלפני הקרב. משחק מלחמה הוא סוג של תרגיל, שבו מנסים לנבא בעיות אפשריות ומהלכים פוטנציאליים של האויב בכדי למצוא דרכים להתמודד איתם. אולם משחקי המלחמה היפניים היו רשלניים להכעיס, עד לרמת האיוולת, ו"הונדסו" מראש בכדי לאשר את ההנחות המוקדמות של יממוטו. הקצין ששיחק את האמריקאים, שניחש נכונה (פחות או יותר) מה אדמירל נימיץ יעשה בקרב, התחיל לנצח את היפנים, אולם אז התערב יממוטו ואילץ את השופט לשנות את כללי המשחק. ה"טקטיקה האמריקאית" עברה מניפולציה כך שתהיה נוחה יותר עבור היפנים.

Isoroku Yamamoto.jpg
הנדס את משחקי המלחמה: אדמירל יממוטו

מה קרה בקרב עצמו? ראשית כל, יממוטו ונגומו כשלו מבחינה מודיעינית ולא הצליחו לאתר את כוח ההתקפה האמריקאי בכדי להתכונן לקראתו בזמן. נגומו הגיב מיד למודיעין שקיבל, אבל הוא קיבל אותו מאוחר מדי, מפני שהיו לו מעט מטוסי סיור מהדרוש. טעות של אחד מהם, שלא הקפיד על המסלול שהוקצה לו, מנעה את איתור הכוח העויין בזמן. היפנים שילמו את המחיר על זלזול ארוך שנים במודיעין, שגרם להם להקצות מעט מדי מטוסים לצרכי סיור ויותר מדי לצרכי התקפה. האמריקאים, מצדם, איתרו את היפנים באוקיאנוס באופן מושלם, שילוב של מודיעין מקדים מפיענוח הצופן היפני, מזל טוב ומודיעין חזותי איכותי שנאסף על ידי מטוסים בשטח, שחלקם טסו תוך הקרבה עצמית על אדי הדלק האחרונים.

כשנגומו קיבל סוף סוף את דו"ח מטוסי הסיור על מיקומו של כוח ההתקפה האמריקאי, בסביבות 7:40, הוא לא היה בטוח האם מדובר בנושאות מטוסים או בספינות פחותות ערך, והיסס האם לשחרר את כל המטוסים שלו להתקפה מיידית. ממילא, התזמון היה גרוע במיוחד מבחינתו. חצי ממטוסי ההפצצה שלו היו לאחר התקפה על האי מידווי וטרם חזרו. דקות ספורות לפני שקיבל את דו"ח המודיעין, ובניגוד להוראות שקיבל מיממוטו, החליט לשלוח גם את כוח מטוסי העתודה שלו להתקפה שנייה על מידווי. הבסיס האמריקאי על האי היה צרה צרורה, ושלח ארבעה גלים של התקפות נגד קידו בוטאי, התקפות שהיו אמנם בלתי יעילות ביחס, אך שיתקו את הספינות היפניות וסיכנו אותן למשך זמן ממושך. בדיוק כשהמטוסים היו בתהליך של התחמשות, נגומו קיבל את דו"ח המודיעין על כוח המשימה האמריקאי, שכלל אולי נושאות מטוסים. הוא ביטל מיד את הפקודות וציווה על המטוסים להחליף את החימושים מפצצות שנועדו לפגוע בבסיסי קרקע לטורפדו שהיה יעיל נגד נושאות מטוסים. מכאן נקלע לדילמה. בסביבות תשע בבוקר, גל המפציצים הראשון שתקף את מידווי אמור לחזור לספינות, אחרת ייפול לים מפאת מחסור בדלק. אי אפשר להנחית אותם על הספינות כשמשגרים גל מפציצים נוסף. לכן, נגומו עמד בפני שתי אופציות לא אטרקטיביות: הוא יכול לשגר את כל מה שהיה לו בכדי לתקוף את כוח המשימה האמריקאי בזמן, אבל אז ייאלץ לעשות זאת בחופזה, בתוך רבע שעה, בכדי לאפשר לגל המפציצים הראשונים לנחות. במקרה כזה, יתקיף את האמריקאים עם חלק מהכוח בלבד. לחילופין, הוא יכול לחכות עד שגל המפציצים הראשון ינחת, ואז לשגר את מלוא הכוח שלו נגד נושאות המטוסים האמריקאיות. בגלל הדוקטרינה היפנית, שקידשה את עיקרון ריכוז הכוח, נגומו בחר באופציה השנייה. כך, למעשה, אפשר לכוח המשימה האמריקאי להנחית נגדו התקפת מחץ בטרם הגיב.

פעם היה נהוג להניח שהמפציצים האמריקאים השחילו את הספינות היפניות בדיוק לפני ששיגרו גל מטוסים, כשהסיפונים שלהן היו מלאים בכלי טיס מתודלקים ותחמושת מכל הסוגים. כפי שמראים פרשאל וטאלי, התיאור הזה לא מדויק, ומבוסס על זכרונות סלקטיביים של חלק מהמשתתפים בקרב. בפועל, המטוסים היפניים היו מאוכסנים בהאנגרים בבטן הספינות, אבל אכן, הפיצוצים המשניים תרמו מאד להצלחת ההתקפה האמריקאית.

מטוסים אמריקאים תוקפים את נושאת המטוסים היפנית היריו במהלך קרב מידווי

יתר על כן, הצי היפני לא היה ערוך להתמודד מול המפציצים האמריקאים היעילים והאכזריים. מערכות הנ"מ של הספינות עצמן היו מיושנות והתקשו להינעל על מפציצי צלילה מהירים ששינו מהירות בקצב גבוה ותמרנו בשלושה ממדים, אורך, רוחב וגובה. לפיכך, האמריקאים הצליחו להשמיד ארבע נושאות מטוסים יפניות עם כמות גדולה של צוותי אוויר טובים ומאומנים, ושברו את התקווה היפנית האחרונה לנצח במלחמה במהירות. עילית כוח הטייס של הצי היפני עדיין לא הושמדה במידווי, אך תתרסק מאוחר יותר, בקרבות על איי שלמה בשארית 1942 וב-1943. קריטי יותר היה מותם של מאות מכונאים מנוסים. אולם האובדן הכי משמעותי מבחינת היפנים היה של הספינות עצמן: לא רק ארבע נושאות מטוסים מהסוג הגדול והמהיר, אלא כוח שידע להילחם באופן מאורגן ומתואם כאגרוף מחץ של האימפריה. עכשיו, המלחמה הפכה למלחמת התשה, מלחמה שהנבונים מבין הגנרלים היפנים הבינו שאין להם סיכוי לנצח בה.

אפשר להסיק מהסיפור, שהיפנים נכשלו בקרב מידווי בגלל שילוב של אסטרטגיה וטקטיקה גרועה (פיצול הכוח, משחקי מלחמה מהונדסים) בעיות מבניות וטכנולוגיות (חוסר יכולת להחליט על אסטרטגיה קוהרנטית בגלל מערכת קבלת החלטות שבורה ומבוזרת, מערכות נ"מ מיושנות, מחסור במטוסי סיור) וטעויות קשות של יממוטו ונגומו ביום הקרב. האמריקאים ניצחו בגלל יכולות מודיעיניות ומבצעיות עדיפות, בשילוב מנה גדושה של מזל טוב. כאן כדאי לשאול, האם קרב מידווי היה נקודת מפנה? אם היפנים היו מצליחים לנצח בו, האם יש סיכוי שגורל המלחמה כולה היה משתנה? האם יתכן שיפן היתה מנצחת את ארצות הברית, או לפחות מצליחה לצאת מהקונפליקט בלי להתרסק באופן מוחלט? כפי שקובעים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי, התשובה לכך ככל הנראה שלילית. גם אם היפנים היו מצליחים לכבוש את מידווי, קשה מאד להאמין שניצחון טקטי כזה היה גורם להם לנצח במלחמה כולה או אפילו מונע מהם להפסיד. הם לא היו יכולים באמת "להמשיך הלאה" ולכבוש את הוואי. לא היתה להם את הלוגיסטיקה להביא כ-45,000 חיילים מהצבא לכיבוש שטח כל כך רחוק ממרכזיהם הצבאיים והתעשייתיים, ובוודאי שלא לתספק אותם, וזה אפילו אם נתעלם מהכוח הצבאי האמריקאי המשמעותי מאד שהיה באיים ובקושי להנחית כוחות מהים על חופים מבוצרים. אולי יפן היתה יכולה לפלוש לחוף הצפוני של אוסטרליה, אבל זה לא היה מעניק לה יכולת לכבוש את כל היבשת או להשתלט על מרכזי ייצור גדולים. בסופו של דבר, העובדות נותרו בעינן: הכוח התעשייתי האמריקאי היה כל כך עדיף על זה היפני, עד שבמוקדם או במאוחר אמריקה היתה משיגה יתרון מכריע במלחמה ומורידה את האימפריה היפנית על ברכיה. מלחמתה של יפן היתה, ככל הנראה, אבודה מראש. 

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-יוני 19, 2021, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף צבאי-אסטרטגי ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. מאד מעניין וקל לקריאה והבנה.

  2. תודה על המאמר.

    סוף הניתוח לא מזכיר את הפצצה האטומית.
    גם אם יפן היתה כובשת את אוסטרליה כולה, זה לא היה משנה. בגלל פרויקט מנהטן.
    אני טועה?

    • תזכור שבאותה תקופה לא היו טילים נושאי נשק גרעיני לטווח רחוק. בלי בסיסים בגואם, או קרוב יותר, ארה״ב לא היתה יכולה להפציץ ביעילות את יפן בנשק גרעיני או קונוונציונאלי.

  3. מעניין מאוד. המאמר חידש לי למרות שהכרתי לא מעט את הקרב הזה ואפילו כתבתי עליו מאמר.

  4. גורם נוסף היה ארגון פעולות הכיבוי וחילוץ: אצל האמריקאים, כל חייל היה מאומן בפעולות כיבוי, והציוד פוזר בכל נקודה בספינה; אצל היפנים הייתה יחידת כיבוי ייעודית בכל ספינה, שחיכתה לפקודה לפעול.

  5. למעשה, היפנים כן פלשו לאוסטרליה. לאחר כיבוש פאפפואה, הם הנחיתו כח סיור בחוף שומם בצפון אוסטרליה. אבל הכח מהר מאוד הבין שאין שם שום דבר שאפשר לכבוש, והמרחק לעיר או בסיס צבאי הקרוב ביותר הוא עשרות קילומטרים של מדבר, חשוף להתקפות מהאויר. הם עלו לספינות וחזרו לבסיסם.

  6. תודה על סקירה מעמיקה ומרתקת עד מאוד !!
    שיתפתי בקבוצת הפייסבוק החדשה " מלחמת העולם השנייה , מחקרים , אישים , קרבות "
    https://www.facebook.com/groups/171442731510355

    עמיקם סלנט

    • מאמר מעולה. מן הסתם כתוב יותר מנקודת ראות אמריקאית (אני כתבתי מנקודת ראות
      יפנית), ומדגיש קצת יותר מדי את הגורם האנושי והטכנולוגי על חשבון גורמים
      מערכתיים ןאסטרטגיים. אבל בהחלט מוסיף זווית חשובה. יש בו רק טעות אחת
      משמעותית: נושאת המטוסים היריו לא הושמדה באותו קרב ב-10:20 בבוקר אלא מאוחר
      יותר, בערב. בבוקר הושמדו קאגה, אקאגי וסוריו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: