פעם, לפני מספר שנים, זכיתי לעבוד על פרוייקט עם בכיר לשעבר בקהילת המודיעין; אדם מנוסה, מרתק ובעל ידע ותובנות כרימון. פעם אחת, סיפר לי כיצד נזף בחוקרי מודיעין שעבדו תחתיו, מפני שהכניסו יותר מדי "מעצמם" לתוך הדוחות וההערכות. המחקר המודיעיני, לדעתו, חייב להיות אובייקטיבי, מדעי, ולא אישי. במאמר חדש, טוען חוקר המודיעין אוון אורמרוד שגישה "מדעית" זו מרוקנת את התחום מתוכן, כמו מגיפת כולרה שמייבשת את גוף החולים בה. מדוע מודיעין הוא למעשה אומנות, ומהו תפקידו של ידע נסתר ומוכמן? הינשוף מנסה לענות.

פעם, לפני מספר שנים, זכיתי לעבוד על פרוייקט עם בכיר לשעבר בקהילת המודיעין; אדם מנוסה, מרתק ובעל ידע ותובנות כרימון. פעם אחת, סיפר לי כיצד נזף בחוקרי מודיעין שעבדו תחתיו, מפני שהכניסו יותר מדי "מעצמם" לתוך הדוחות וההערכות. האקדמאיים שבהם, נזכר, השתמשו במונחים כמו "נראטיב" או "שיח" המקובלים במדעי הרוח. ההורים הצעירים נזכרו פתאום ברפרטואר שלם של אגדות ילדים, והרבו לעשות שימוש במטאפורות כמו "בגדי המלך החדשים". ולבסוף, חובבי הספורט דאגו לציין ש"הכדור הוא עגול", "הטבלה לא משקרת", "הצד השני הבקיע שער" וכיוצא בזה. אכן, אותו בכיר דגל בעבודת מודיעין מסודרת, רזה, לא פרסונלית, שפועלת לפי חוקים וכללים ברורים בכדי לשמור על אחידות ואובייקטיביות. יצחק בן ישראל, בספרו הפילוסופיה של המודיעין (ראו ביקורת קודמת כאן בינשוף) ניסח רעיונות דומים ביתר פירוט. המודיעין, כתב, דומה למדע, ובכדי להימנע מכשלים קוגניטיביים קטלניים, החוקרים חייבים לעבד את המידע כפי שמדען היה עושה: היפותזות, ראיות, אישור והפרכה. ועדת החקירה האמריקאית לאסון ה-11 בספטמבר החזיקה אף היא בגישה דומה. מתוך ניסיון להתמודד עם נקודות העיוורון שסיכלו את גילוי הפיגוע, היא המליצה על שורה של טכניקות הקרויות SAT (ראשי תיבות של structured analytic techniques), שתפקידן לנפות מתוך התוצר המודיעיני הטיות, כשלים קוגניטיביים ויתר בעיות של החוקר האינדיבידואלי.

הבעיה היא שפתרונות מסוג זה בדרך כלל מגלים אפקטיביות נמוכה מאד, ועובדים באופן חלקי ביותר אם בכלל. בספרו הקלאסי, האויבים של המודיעין, סוקר החוקר ריצ'רד בטס שורה ארוכה של רפורמות כאלו, חלקן בארגוני המודיעין וחלקן בעבודתם של האנליסטים. כולן נהגו כתגובה לכשל מודיעיני כלשהו, במטרה למנוע כשלים דומים בעתיד, אולם כשלים כאלו כמעט תמיד הופיעו מחדש. למשל, ועדת אגרנט המליצה על שורה של רפורמות בקהילת המודיעין הישראלית לאחר ההפתעה האסטרטגית של מלחמת יום כיפור. האם אלו מנעו כישלונות מודיעיניים בעתיד? לא בטוח. למעשה, קהילת המודיעין האמריקאית אימצה רפורמות מאד דומות (מסיבות אחרות) לפני מלחמת יום כיפור, ובכל זאת נכשלה בחיזוי פרוץ המלחמה בדיוק כמו מקבילתה הישראלית. בטס מסביר שכל רפורמה מודיעינית, הן ארגונית והן אנליטית, היא בסופו של דבר שמיכה קצרה. אם היא פותרת בעיות (בדרך כלל בשוליים), היא גם יוצרת בעיות חדשות בדרגה דומה של חומרה. למשל, מוסד כמו "איפכא מסתברא" או "פרקליט השטן", גוף מודיעיני שתפקידו למסור הערכה הפוכה מזו של יתר הקהילה, נועד להתגבר על חשיבה קבוצתית ודעות קדומות ארגוניות. בפועל, הוא עשוי לדחוק את הדעות האופוזיציוניות לשוליים (נו, נקשיב לנודניק שתפקידו לערער עלינו, ניתן לו לקשקש שעה ולהציג פאוארפוינט ונמשיך בדיון מהמקום שבו הפסקנו) ובכך להחמיר את הבעיות שנועד לפתור. פרקטיקות כמו "שיפוט עמיתים" על דוחות מודיעין עשויות אמנם להעניק פרספקטיבות יקרות ערך ולהקל קבעונות מחשבתיים, אבל גם לסרבל ולעכב את ייצור התוצר המודיעיני באופן שיהפוך אותו לחסר ערך אקטואלי.

אולם באפריל השנה, הראה חוקר המודיעין אוון אורמרוד (Owen Ormerod) שהבעיה עמוקה אף יותר. במאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי מודיעין וביטחון לאומי (Intelligence and National Security) ביקר אורמרוד את התפיסה ה"מדעית" של המודיעין, זו שדוגלים בה בן ישראל, דו"ח הועדה של 11 בספטמבר ואותו בכיר ישראלי שעבדתי עמו. למעשה, הוא הרחיק וטען כי אלו הסבורים שאיש מודיעין צריך לעבוד לפי תהליך סדור שמדיר את הסובייקטיביות האישית שלו מהתוצר המודיעיני, בסופו של דבר פוגעים אנושות בארגוני המודיעין. העבודה המודיעינית, הוא רומז, הרבה יותר אומנותית מאשר מדעית. תהליכים סדורים כמו SAT מרוקנים אותה מתוכן, כפי שמגיפת הכולרה מייבשת את גוף החולה מנוזלים וגורמת למותו.

בכדי להסביר את גישתו, משתמש אורמרוד בתורתו של מיכאל פולאני, מדען ופילוסוף הונגרי. פולאני, איש מדע ורופא שחקר תהליכי ידע וגילוי מדעיים, הפריד בין "לדעת באופן מפורש" (explicit knowing) לבין "לדעת באופן מוכמן" (tacit knowing). ידע מפורש הוא דברים שאנחנו יודעים ויכולים להסביר בקלות, כמו "מים רותחים במאה מעלות" או "כוח הכבידה הוא הסיבה לכך שחפצים נופלים למטה", בעוד ידע מוכמן חולש על מאגר מידע שלם שאנחנו מודעים לו ויכולים להשתמש בו, אך לא יכולים להסבירו במפורש. כל מי שלמד שפה זרה, למשל, יודע שהתלמיד יכול להשתמש בפועל, בשיחה, רק בחלק קטן מאוצר המילים שהוא יודע וזוכר. אפילו מדריכי ריקוד יתקשו לפעמים להראות מדוע תנועות מורכבות צריכות להתבצע כך ולא אחרת, ומה בדיוק מתוכן יוצר את הסטייל, היופי והאלגנטיות של המכלול. תלמידים בתחום, כמוני, יכולים להעיד כי ברגע שמפרקים תנועת ריקוד מורכבת לחלקים שלה, אפילו באופן מדוייק להפליא, היא נראית בדרך כלל מגושמת ומלאכותית.

בעולם המודיעין, תהליך האנליזה מפרק את הידע הגולמי לחלקיו השונים, אולם אז מחבר אותו מחדש ליצירה קוהרנטית שנועדה לענות על שאלות ספציפיות, בדיוק כפי שהרקדן מחבר מקטעי ריקוד לתנועה יפה, זורמת ואלגנטית. כך, הופכת ערבוביה של פיסות ידע גולמיות, חלקן לא רלוונטיות, חלקן מוגזמות וחלקן שקריות, לתוצר מודיעיני בעל ערך. הבעיה היא, שתהליך ההרכבה מחדש עושה שימוש מסיבי בידע מוכמן ולא רק בידע מפורש, ולכן כל כך קשה להסביר אותו לאחרים. תהליכי עבודה סדורים כמו SAT, שכוללים כתיבה מפורשת של ההיפותזות שלך, סידור של הראיות השונות בטורים וקביעה דיכוטומית מה מתאים להיפותזה ומה לא, גורמים לאדם להשתמש אך ורק בידע המפורש שלו, ודוחקים החוצה את הידע המוכמן – בדיוק זה שמתבטא בסגנון כתיבה אישי, מטאפורות, והנחות יסוד סמויות. הם אולי מדירים מהתוצר הסופי חלק מהכשלים הקוגניטיביים האישיים, אולם יוצרים בסופו של דבר הערכת מודיעין משוכפלת, חסרת לחלוחית ומקוריות, שמוכתבת באופן מוחלט כמעט על ידי מתודולוגיה צרה והנחות יסוד שמקובלות בארגון. האנליזה של SAT מקטעת את המידע ומפרקת אותו למרכיביו, אך בהעדר הדבק של הידע המוכמן, מתקשה לחבר אותו מחדש למשהו בעל ערך. יש לציין כאן שכשלים מודיעיניים בעבר, כמו פרל הרבור, נגרמו בין היתר בשל קיטוע כזה. קובעי המדיניות בצי האמריקאי קיבלו הרבה מאד מידע שהעיד על כך שהיפנים עומדים לתקוף אותם, אולם בהעדר אנליסטים שיחברו את כל פיסות המידע ויהפכו אותן לשלם שגדול מסך חלקיו, לא הסיקו מהמודיעין את המסקנות הנכונות.

בעקבות פולאני, אורמרוד מטעים כי יש לשמר בתוך הערכות המודיעין את הסובייקטיביות, ניסיון החיים האישי (ואני אוסיף, גם את סגנון הכתיבה והמטאפורות) של חוקרי המודיעין עצמם, ולא להקים פס ייצור של הערכות שנכתבות כולן באופן זהה. זאת מפני שהידע האישי, המוכמן, הוא הדבק שמאפשר לאנליסט לחבר מחדש את מה שפירק. המחיר יהיה, כמובן, הטיות אישיות וכשלים קוגניטיבים למיניהם שייכנסו לתוצר הסופי. אורמרוד מציע לרכך אותו באמצעות בניית "קהילה של חוקרי מודיעין" שיתקשרו זה עם זה מעבר לגבולות הארגונים השונים ויאזנו את ההטיות אחד של השני. אולם כרגיל בסוגיות הללו, הפתרון הזה אף הוא אינו מושלם. בסופו של דבר, העדר פתרון מושלם כזה, הוא מה שנותן למחקר המודיעיני, ולדעתי גם ההיסטורי, את איכותו האומנותית.