"אל תהיה נדיב על חשבוני": על צביעות, מכירת אוצרות והמוזיאון לאמנות האסלאם

כמה מפתה להיות נדיב ורחב לב על חשבון אחרים? פרשת מכירת האוצרות מהמוזיאון לאמנות האסלאם תוכיח. ינשוף תרבותי על אמנות, צביעות, פציפיזם תמוה ומקום שאתם פשוט חייבים לבקר בו.

אולם המבואה לתערוכת הקבע. קרדיט: המוזיאון לאמנות האסלאם

הפולקלור הלבנוני מספר שפעם אחת, לפני שנים רבות, נפגש נשיא לבנון דאז באשיר אל-ג'מאייל עם עיתונאי אירופי כלשהו. השניים דנו להם בבעיות המזרח התיכון, ובפרט בבעיה הפלסטינית. לקראת סוף הפגישה, העיתונאי הרגיש בטוח מספיק בכדי להציע לג'מאייל פתרון לתחלואי האזור. "מדוע", שאל, "שלא תקימו לפלסטינים מדינה בשטח לבנון? הרי ישראל אינה מתכוונת לעשות זאת." ג'מאייל חייך במרירות לבן שיחו ואמר לו: "אל תהיה נדיב על חשבוני."

הבעיה שג'מאייל תיאר נפוצה במיוחד גם במקומותנו. אנשים שמתעניינים במשברים שונים ומשונים מזדרזים לעיתים להציע ויתורים שאחרים – ולא הם עצמם – יישאו במחיר שלהם. הדוגמאות אינסופיות: אמריקאים שרוצים להגשים כל מיני חזונות במזרח התיכון ממרחק בטוח, כאשר המקומיים – ולא הם – יסבלו וידממו מהכישלון הצפוי; ליכודניקים שדרשו שנפתלי בנט יישכב על הגדר וישליך את כל יהבו על ביבי, רק למען סיכוי קלוש להשאיר את הליכוד בשלטון; שמאלנים מהסוג הישן שמוכנים לתת לפלסטינים כמה שצריך בגדה המערבית אך רק על חשבון המתנחלים ובלי לוותר חס וחלילה על אדמות חקלאיות של קיבוצים בחילופי שטחים, ועוד ועוד. לאחרונה התאכזבתי לראות כיצד אנשי אקדמיה, אמנות ותרבות שאני מעריך נפלו באותו פח, והפעם בשערורייה שקשורה במוזיאון לאמנות האסלאם.

למי שלא מכיר, המוזיאון לאמנות האסלאם, ששוכן בשכונת טלביה בירושלים, הוא אחד מהמוזיאונים המרהיבים במדינת ישראל. מי שמגיע אליו, יזכה לראות אוסף קבוע של אוצרות מאיראן, סוריה, מצרים, הודו ומרכז אסיה, החל מספרי קוראן עתיקים, עבור במנורות מסגדים, שטיחים, חרבות, קסדות ושריונות, טבעות ותכשיטים, ועד כלי חרסינה עדינים, כדים מזהב ומכסף ושמלות מעשה אומן, כל אלו מסודרים היטב ומלווים בהסברים מאירי עיניים. בנוסף, אפשר לראות במוזיאון גם את אוסף השעונים העתיקים של המייסדת ורה סולומונס (לא תוכלו להתיק מהם את העיניים), ותערוכות מתחלפות בנושאים מגוונים, למשל תולדות הקפה מאתיופיה ותימן ועד לישראל. הצוות המסור של המוזיאון מקיים סיורים מודרכים ברמה הגבוהה ביותר ומגוון הרצאות ופעילויות לתלמידים, סטודנטים ומבקרים אחרים. יש בו אפילו חדרי בריחה בנוסח העולם המוסלמי.

תיבת נגינה עם ציפור מזמרת מאוסף השעונים. קרדיט: המוזיאון לאמנות האסלאם
בקבוק עם שעון וציפור מזמרת. קרדיט: המוזיאון לאמנות האסלאם

אך אליה וקוץ בה. מכיוון שהמוזיאון לאמנות האסלאם פרטי לחלוטין, הוא מקבל רק תמיכה זעומה מהמדינה (1.12 מיליון שקלים, כעשרים אחוזים מהתקציב הכללי) ונתמך בעיקרו מכספי הקרן השולטת בו (הרמן דה שטרן) ומתרומות של נדבנים שונים. כך, המוסד הכל כך ייחודי הזה חי במשך שנים על בלימה. קרן דה שטרן החלה להצטמק כבר במשבר הכלכלי של 2008, וחוסר הוודאות הכלכלית שאפיינה את המוזיאון הפכה אקוטית עם משבר הקורונה, שסגר את המוזיאונים כולם לתקופה ארוכה. עוד לפני המשבר, תכנן המוזיאון להבטיח את עתידו הכלכלי באמצעות מכירה של 268 פריטים לבית המכירות הבריטי סותביס. כתבת הארץ, נעמה ריבה, ציינה בזעזוע שבין הפריטים הללו ניתן למצוא "שטיח טורקי מפואר, קסדה מצרית ייחודית ושעון ברגה נדיר מזהב." אמנם, רוב מוחלט של אותם אוצרות היה ממילא במחסן המוזיאון ולא בתצוגה, ולחלקם הגדול היו תחליפים דומים באוסף, אבל כל זה לא מנע מהמבקרים לצאת בשצף קצף נגד ההחלטה. כתבי "הארץ" למיניהם, משרד התרבות, רשות העתיקות, החברה ההיסטורית הישראלית, מומחים לארכיאולוגיה ולאסלאם, אפילו הנשיא ראובן (רובי) ריבלין, האשימו את המוזיאון בויתור על אוצרות שאין ערוך להם למען אינטרסים כלכליים צרים. אף אחד מהם, כמובן, לא הציע פתרון מעשי של מימון חלופי למוזיאון. כלומר, הם "היו נדיבים", רצו לשמור על ערכי היסטוריה, מורשת ועל אוצרות לאומיים, אולם לא על חשבונם, אלא על חשבונו של מוזיאון פרטי המצוי בקשיים כלכליים.

למען ההגינות יש לציין כי מנהל המוזיאון דאז, נדים שיבאן, סיפק לא מעט תחמושת למבקרים. שיבאן, עובד סוציאלי במקצועו, הכפיף את האוסף לתפיסת עולם פציפיסטית תמוהה. בראיון ל"הארץ", אמר שהחליט למכור "כמה קסדות של לוחמים, מכיוון שאני לא מקדש מלחמה וגם ככה סגרתי את הגלריה של כלי מלחמה." מנהל שסוגר את אחת מהגלריות הפופולריות ביותר במוזיאון מסיבות פוליטיות, ואז מתלונן שהוא נמצא בקשיים כספיים, אכן אינו מעורר אמון רב. על כך אמרה פרופ' חנה טרגן, חוקרת אמנות האסלאם מאוניברסיטת תל אביב, כי "הופתעה מהנימוקים שסיפק שיבאן, הנעדר השכלה בתולדות האמנות…תמוה שהוא מתייחס לקסדות היסטוריות ולחרבות שאותן העביר לסותביס כייצוג של מלחמה הנוגד את תפיסות השלום שלו. הרי לא מדובר באוסף פרטי שלו." טרגן גם יצאה נגד טענותיו של שיבאן, כאילו החפצים שהועמדו למכירה היו "כפולים", כלומר כאלו שיש להם תחליף באוסף, והדגישה כי מדובר בחפצים נדירים וחד פעמיים.

אוצרות נדירים וחד פעמיים – מנורת מסגד מסוריה, המאה ה-14. קרדיט: המוזיאון לאמנות האסלאם.

בסופו של דבר, נכנע המוזיאון ללחץ הציבורי ולאיומים של משרד התרבות, והחליט לבטל את המכירה ברגע האחרון. התוצאות היו הרות אסון. סותביס דרשו מהמוסד המרושש קנס של 1.4 מיליון פאונד על הפרת חוזה, שהמדינה כמובן סירבה לשלם. בצוק העיתים, נמצאה קרן קטארית שהסכימה לשלם את הקנס, תמורת זכות לשאול את אחד מאוצרותיו יקרי הערך של המוזיאון, כד כסף יפיפייה ונדיר מהמאה ה-12, לתצוגה של אמנות אסלאמית בפריז, וזאת למשך שנתיים תמימות. ומה עם הבטחת עתידו של המוזיאון לאמנות האסלאם ואיתנותו הפיננסית? ברגע שסערת המכירה שככה, כל המבקרים נעלמו להם ללא שוב, התפוגגו ברוח האביב הקרירה. מה זה עניינם? הם את שלהם עשו, ונותרו נאמנים לערכיהם המקצועיים, האמנותיים והמוסריים. בפועל, הם דאגו שפריטים שרובם היו במחסן הרחק מעין הציבור, יישארו במחסנים הרחק מעין הציבור, כד כסף עתיק ומרהיב ייעלם לשנתיים תמימות, והמוזיאון הזה, שכל כך דאגו להלל את חשיבותו וחשיבות האוסף שלו, יישאר ללא תמיכה פיננסית מספקת גם בשנים הבאות.

הושאל לשנתיים בכדי לכסות את הקנס: כד כסף מוזהב מאיראן, המאות ה-11 וה-12, אוסף הררי. קרדיט: המוזיאון לאמנות האסלאם.

במידה רבה, לא מדובר כאן רק בנדיבות על חשבון אחרים, אלא גם בשטחיות שכופה עלינו עידן הרשתות החברתיות. אנחנו סוערים, קוצפים ושוצפים בטוויטר על שערורייה תורנית, לפעמים בלי לחשוב על משמעויותיה העמוקות וארוכות הטווח. כשהלחץ נותן את אותותיו והסערה יוצרת נזקים, אנחנו מתהדרים בנצחוננו, עוברים לנושאים אחרים ב-attention span קצר במיוחד, ומותירים את בעלי העניין הנטושים לשקם את ההריסות בעצמם. כרגע, המוזיאון לאמנות האסלאם מנסה לקושש תקציבים באמצעות פעילויות שונות ומשונות שיכולות להכניס כסף, למשל חדרי בריחה והפקת ימי הולדת.

אני יודע שהשאלה האם המדינה צריכה לממן תרבות שנויה במחלוקת. אני אישית תומך נלהב, ויודע שיש כאלו שמתנגדים. אבל אליבא דכולי עלמא, המדינה צריכה לבחור: או שתממן את המוזיאון כמו שצריך, או שתיתן לו להתנהל כמוסד פרטי בשוק החופשי, לרבות זכות מלאה למכור פריטים. השילוב של רגולציה מכבידה ומסרסת לצד חוסר עניין כספי מוחלט הוא ה"רע מכל העולמות", גישה שחייבת להשתנות לאלתר.

ובלי קשר לתוכן הפוסט, אני ממליץ לכולכם לבקר במוזיאון לאמנות האסלאם, להנות מחוויה אמנותית ואינטלקטואלית יוצאת דופן ולתמוך במוסד החשוב הזה.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסם ב-יולי 23, 2021,ב-ללא קטגוריה. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. מה אומר החוק בישראל בנושא?

    אני שואל כי הימין הכלכלי בישראל מייבא את משנתו מארה״ב (ולא למשל מהאורדו-ליברליזם הגרמני), ובארה״ב באופן ספציפי, מוזיאונים מוניציפליים בערים קשות יום כמו דטרויט פלירטטו עם מכירת האומנות לצרכי מימון בתקופת המשבר הפיננסי. מכירת האומנות היתה הצעה נפוצה בקרב פרשנים מהימין ומהמרכז הנאו-ליברלי. אלא מה, בחוק האמריקאי, מוזיאונים נהנים מהטבות מס בתור מוסדות תרבותיים ללא מטרות רווח, ומכירת האומנות הופכת אותם לסוחרי אומנות הצריכים לשלם מס רווח הון, מה שטירפד את ניסיון המכירה, ובסופו של דבר המוזיאון בדטרויט מצא תרומות שהצילו אותו ובינתיים כלכלת העיר השתפרה.

    השאלה היותר מהותית היא למה אין מימון ציבורי למוזיאון אמנות האיסלם. האם זה כי אין מימון ציבורי למוזיאונים בכלל? או כי המוזיאון הזה הוא פרטי בעוד שמוזיאון תל אביב לאמנות למשל לא? מעניין אותי האם יש מצב שכמו שבדטרויט יש פחות כסף מקומי למימון פילנתרופי של מוסדות מבעיר עשירה כמו ניו יורק, אז גם יש פחות כסף למימון מוזיאון אמנות האיסלם בישראל מכסף למימון מוזיאון תל אביב לאמנות.

    • שאלות מסובכות. החוק הישראלי אוסר על מכירת עתיקות שמקורן בארץ ישראל, אבל לא על מכירת עתיקות שאינן מכאן (כמו רוב המוצגים באוסף של המוזיאון לאמנות האסלאם). כמובן, מבין מבקרי המוזיאון, היו כאלו שניסו לפרש את החוק ב"פרשנות תכליתית" כדי לטעון שהמוזיאון לא רשאי למכור כלום. עם זאת, החוק הישראלי מחייב מוזיאון שמוכר פריטים להשתמש ברווחים אך ורק לתועלת המוזיאון, ואסור שיגיעו לכיסים פרטיים. במצב כזה, בוודאי שאין מקום לראות בהם סוחרי אמנות שצריכים לשלם מס רווח הון.

      יש מימון ציבורי למוזיאון לאמנות האסלאם, אבל מוגבל וקמצני מאד. לדעתי, העובדה שהוא פרטי נמצאת כרגע בעוכריו.

  2. הי, תודה על הפוסט. ככל הזכור לי חלק עם לא רוב הפריטים שיועדו למכירה היו בבעלות הקרן שמממנת את פעילות המוזיאון, ולא בבעלות המוזיאון עצמו. מבחינה זו הזעם על המוסד ומנהלו היו מוגזמים. אני כמובן מסכים עם הביקורת על הסרת כלי הנשק מתצוגה ע״י המנהל, אבל במה שנוגע לפריטים אני חושב שהוא פשוט נאלץ לבצע הוראות שנבעו מניהול בעייתי (ואף מעורר חשד) של הקרן.
    מההשאלה הארוכה של הכד מהמאה ה-12 אין מה להתרגש. השאלות הן פרקטיקה מקובלת במוזיאונים בכל העולם, והמוזיאון ממילא לא יכול להציג בו זמנית את כל (או אפילו חלק קטן) מהאוסף המלא שלו. הכד שנסע לשנתיים בפריז יפנה מקום להצגת פריט אחר.

להגיב על דני אורבך לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: