שווים: סיפורה של ספרטה

ב"הערת שוליים", סרטו הקלאסי של יוסף סידר, מדמה המלומד אליעזר שקולניק את כתיבת ההיסטוריה לשחזור כד עתיק שיכול להיות מדויק או יפה, אך לא שניהם גם יחד. בספרו "שווים – סיפורה של ספרטה", בחר ניל בר להציג בפני הקורא הישראלי כד מרהיב ביופיו, אם כי לא מדויק במאת האחוזים. בעט קלה ופיוטית, הוא מתאר את סיפורי האלים והמיתולוגיה, מלחמת טרויה ותקומתה של ספרטה, את הקרבות האפיים מול הפרסים ואת תולדות המאבק בין ספרטה ואתונה. הקורא מזיע עם הנערים הספרטניים במערכת החינוך האכזרית של האגוגה, נכנס למועצות פוליטיות ברגעי הכרעה וצועד עם החיילים הספרטניים במעבר תרמופיליי. והאם ידעתם שהספרטנים הציעו ליהודים ברית, והגדירו את עצמם כבניו של אברהם אבינו? החוויה מושלמת, אבל יש לה גם מחיר. ינשוף היסטורי מסביר.

ניל בר, שווים – סיפורה של ספרטה (הוצאת זרש, 2021)

ב"הערת שוליים", סרטו הקלאסי של יוסף סידר, מסביר המלומד אליעזר שקולניק לעיתונאית פעורת פה כי יש שתי דרכים לכתוב מחקר היסטורי, ומדמה את שתיהן לשחזור כד עתיק. חוקרים מהסוג הראשון מודדים בסבלנות כל חרס וחרס, מקטלגים אותו, מתארכים אותו, ולא מתפשרים על דיוק, אפילו אם בסופו של דבר לא יוצא כד שלם וגם אם איש לא יראה את עבודתם. עמיתיהם מהסוג השני מחפשים חרסים שמגיעים פחות או יותר מאותו מקום ומדביקים איתם כד יפיפייה שהציבור מתפעל ממנו. לא אכפת להם, אמנם, שהחרסים אינם בדיוק באותו גודל ולא בדיוק מאותה תקופה, אבל הם מתפשרים על "בערך" למען היופי והגישה לציבור.

באותה סצינה בלתי נשכחת, מתאר אליעזר (באופן ציני ומוטה, אמנם) את המתח בין היסטוריה מקצועית, אקדמית, להיסטוריה פופולרית שנכתבת לציבור הרחב. כל מי שעסק בהיסטוריה באופן מקצועי, קרא וכתב מחקרים אקדמיים, יודע כי יש לנו הרבה מאד חורים בידע: פרטים לא ברורים, סוגיות השנויות במחלוקת, מקורות שסותרים זה את זה, או דברים שאנחנו פשוט לא יכולים להיות בטוחים שאנחנו מדייקים לגביהם. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה להיסטוריה של יוון ורומא המוקדמות, שם מיעוט המקורות מכתיב לחוקרים זהירות מופלגת. כשלמדתי היסטוריה קלאסית בתואר הראשון, אני זוכר חוקרים ששפכו תילי תילים של מילים על השאלה איזה מההיסטוריונים העתיקים אמין יותר ובאלו סוגיות, אלו פרקים נכתבו בכלל מאוחר יותר על ידי מחברים אחרים, האם דמויות של גיבורים ומדינאים מסויימים הן היסטוריות או פיקטיביות, וכיצד מתיישבים המקורות הספרותיים עם הראיות הארכיאולוגיות. התוצאה היתה תמונה מרתקת, לפחות עבור חוקרים, אבל חלקית מאד ומלאה חורים. לא מדביקים בהכרח את כל החרסים, ומסתפקים, אם הדיוק דורש זאת, בכד חסר וחלקי. הבעיה היא שכתיבה מסוג זה פונה, בדרך כלל, למספר מצומצם יחסית של עמיתים ומזניחה את הציבור הרחב שרוצה כד מלא, מושלם ויפה, אפילו אם השחזור איננו מדוייק. ההיסטוריון הפופולרי עושה בדיוק את זה: מתפשר לפחות במידת מה על דיוק כדי להציג לקוראים סיפור אחיד, קוהרנטי ובתקווה גם מרתק של העבר.

ד"ר ניל בר, חוקר של היסטוריה עתיקה, בחר באופן מודע בגישה השנייה, זו של הכד המלא, כאשר כתב את שווים – סיפורה של ספרטה, ספר פופולרי מומלץ מאין כמוהו שיצא לאחרונה. בפעם הראשונה בעברית, בר מקדיש ספר מלא ונגיש לציבור הרחב על תולדותיה של הפוליס היוונית הלוחמנית, שהיוותה השראה לרבים כל כך במהלך ההיסטוריה, עמוק לתוך המאה העשרים. כך הוא כותב כבר בתחילת הספר, ובשל חשיבות הדברים, אני מצטט אותם באריכות:

למרות שזהו ספר היסטוריה רציונלי, נוכחים בו גם האלים והמיתולוגיה, שהיו מרכזיים בתפיסת עולמם של היוונים העתיקים. גם החלקים ההיסטוריים מפרלטטים עם האגדה, כדי ליצוק תשתית להבנת העולם היווני העתיק. בלי להכיר את סיפור בריאת העולם ומלחמת טרויה, אי אפשר להבין באמת איך יווני בעולם העתיק ראה והבין את העולם שסביבו. בלי מרכיבי האגדה, אין דרך להבין את ההיסטוריה היוונית. הדבר דומה לניסיון להבין את ההיסטוריה היהודית מבלי להכיר את סיפורי התנ"ך.

אבל גם החלקים המעוגנים בהיסטוריה "אמיתית" רוויי מוקשים. לאור המחסור במידע על ספרטה בכלל ועל התרבות הפסרטנית בפרט, חוסר ההסכמה במחקר הוא כמעט אין-סופי. היה עלי להכריע בנושאים רבים שהמחקר חלוק בהם, לעיתים באופן חריף. במקומות מסויימים קוששתי פרטי מידע, ובמקומות אחרים השתמשתי בהיכרותי עם ההיסטוריה היוונית העתיקה כדי למלא חורים באמצעות הנחות מושכלות. למעט פרטים שהמחקר שולל מכל וכל, או מקומות שיש בהם סתירות מובהקות בנרטיב, הדיווחים על המקומות והמאורעות מובאים כפי שהיוונים העתיקים דיווחו עליהם.

(ע"ע ח-ט)

כתוצאה מהבחירה האמיצה הזאת, שחוקרים נוסח אליעזר שקולניק אולי יתעבו, בר מציג בפני קוראיו כד מושלם, זוהר ויפיפייה: נראטיב אחיד על תולדותיה של ספרטה כפי שמספרים עליה המקורות העתיקים, סיפור שבו מיתוס והיסטוריה נשזרים זה בזה. בעט קלה ופיוטית, הוא מתאר לקוראים את סיפורי האלים והמיתולוגיה, מלחמת טרויה ותקומתה של ספרטה. בשום ספר אחר בעברית – וקראתי כמה וכמה כאלה – לא תמצאו תיאור יותר חי, בהיר וברור של האירועים המרכזיים בתולדות יוון הקלאסית, הפעם מנקודת ראות ספרטנית. קוראיו של בר יזיעו עם הנערים הספרטניים במערכת החינוך האכזרית של האגוגה, ישאבו למתח בקרבות ובדיונים מכריעים של אספות העם, ויבקרו בחצרות המלכים הפרסים, רחובות ספרטה הצנועים והאקרופוליס האתונאי ברגעי מפנה היסטוריים. התיאורים וההסברים על המלחמות הפרסיות, קרבות מרתון וסלמיס, ובעיקר – מלחמת פלופונס בין אתונה לספרטה, ברורים, קלים לזכירה ובלתי נשכחים ביופיים. כמותם גם הדמויות: תמיסתוקלס הערמומי ומרחיק הראות, דרייווש תאב הכוח, קלאומנס השיכור והציני, הילדה החכמה גורגו, המצביאים, הנואמים והלוחמים השונים. לפעמים, אנחנו נכנסים לסיפור כאילו היינו בו ממש. הנה למשל תיאור של קרב תרמופיליי בין הספרטנים לפרסים:

לפתע הפרו את דממת הבוקר רחשים דקים ועמומים מחלקו העליון של השביל. לא חצוצרות, לא תופים ולא צעקות קרב רמות, אלא רשרוש מוכר שהלך וגבר ככל שעברו הדקות. אחרי הכל, גם ההר סבל מחום הקיץ, ופסגתו כוסתה בשכבה עבה של עלים יבשים, שהתפצחו תחת עשרת אלפים זוגות רגליים. תכשיטי הזהב של בני האלמוות [יחידת העילית הפרסית] נצצו כשיצאו מבין העצים אל השמש העולה, וסינוורו את אלף ההופליטים המנומנמים שהיו אמורים לחסום את דרכם.

(ע"ע 181-182)  

Scene of the Battle of the Thermopylae.jpg
קרב תרמופיליי – ציור של ג'ון דייויס מהמאה ה-19

בקטע אחר, בלתי נשכח של הספר, מתוארת ברית שהציעו הספרטנים בסוף המאה הרביעית לפנה"ס ליהודים דווקא. "מצאנו כתוב בדברי הימים", מסר המלך אריאוס לכהן הגדול בירושלים, "כי יושבי אשפרתא [ספרטה] והיהודים אנשים אחים המה, ואברהם אב לשניהם. ועתה כי ידענו זאת, הואילו נא וכתבו לנו השלום לכם, וגם אנחנו נכתוב לכם. גורל אחד יהיה לכולנו. מקנינו וקניינינו יהיו לכם, ומקניכם וקנייניכם יהיו לנו. ואנוכי שפטתי אל נכון להודיעכם את כל אלה" (עמ' 376).

שווים אמנם מנתח מדי פעם תהליכים, ומכיל גם פרק סיכום מצויין על האופן שבו השפיע המיתוס של ספרטה על מדינות מאוחרות בהרבה, לרבות גרמניה הנאצית, אולם עיקר כוחו של הספר בהצגת מבוא קריא, מרתק ומשכנע שאינו זמין בדרך כלל לקורא הישראלי. רבים אולי יחלקו עלי, אבל אני חושב שספרים כאלו, כל עוד הם נכתבים בידי חוקרים ששולטים במקורות הראשוניים, הספרותיים והארכיאולוגיים, ובשפה היוונית העתיקה, חשובים הרבה יותר מעוד מחקר מדעי סטנדרטי. זה יהיה אולי מדויק יותר, אבל יקראו אותו רק מומחים מעטים לתחום, בעוד הציבור הרחב, זה שממנו אמור לצאת דור ההיסטוריונים העתידי, יתרחק עוד ועוד מההיסטוריה העתיקה. בר עצמו מודע לכך שספרו הוא שער לנושא. "ההיסטוריה העתיקה", הוא כותב, "נותרה חבויה מפני הסקרנים שאינם בקיאים בנכבי הספרות והמחקר, ואני מאמין שתפקידי כהיסטוריון – אולי ייעודי – אינו לאצור את הידע שרכשתי במשך השנים אצלי או אצל עמיתיי. אף על פי שכל שורה נכתבה בעזרת ארגז הכלים של היסטוריון, הספר שווים לא נועד להיות ספר מחקרי לסטודנטים להיסטוריה או לימודים קלאסיים, אלא דווקא לקהל הרחב-  אלה שאין להם גישה לתחומים הללו מתוקף עיסוקם או השכלתם תקוותי היא שהספר הזה ישמש כרשת שתלכוד את הדור הבא של היסטוריונים." (עמ' י)

ואכן, הספר של בר – ואין לי מילים להדגיש עד כמה הוא בהיר, קולח, יפיפייה ולפרקים אף פיוטי – פותח שער מצויין להיסטוריה היוונית העתיקה. אלו שרוצים לקרוא למען ההנאה יוכלו להסתפק בו, אבל המעטים שיחפצו ללכת במורד השביל ירימו מהמדף ספרי המשך קשים ותובעניים יותר, אולי את יצירות המופת הקלאסיות עצמן: היסטוריה של הרודוטוס, החוקר ומספר הסיפורים הפיוטי, את תולדות מלחמת פלופונס של תוקידידס הריאליסט, השנון והציני, את מסע הרבבה ההרפתקני של כסנופון, הביוגרפיות המפוקפקות מה של פלוטרכוס, כתבי אפלטון, המחזות של אוריפידס, אריסטופנס, אייסכילוס וסופוקלס, האיליאדה, האודיסיאה וספרי המיתוסים של הסיודוס. אותם קוראים יוכלו אולי לקרוא את ספרו של משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ואת ספרו של אפרים דוד על הדמוקרטיה האתונאית, כדי לקבל שוב את הסיפור של בר בגרסה מורחבת שמביאה בחשבון מחלוקות, פינות לא נהירות וממצאים ארכיאולוגיים מורכבים. משם ימשיכו אולי לשיבותיו של אודיסיאוס, מחקרו של עירד מלכין, שמציג את המיתולוגיה היוונית על רקע גלי ההגירה של יוונים ברחבי הים התיכון, לספרו של מוזס פינלי המנסה לשחזר את עולמו של אודיסיאוס בהתאם לממצאים הספרותיים והארכיאולוגיים, וממנו לספרות שלא תורגמה, וזמינה באנגלית ובשפות אחרות. ההיסטוריה העתיקה היא אוקיאנוס שאין ערוך לעומקו. אולם דווקא בקרבת החוף, האלמוגים והדגים צבעוניים ומרהיבים. משם יוכל מי שירצה לקחת נשימה עמוקה, לשחות למרחבי הים ולצלול למעמקים.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אוגוסט 28, 2021, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. וזו ההזדמנות להזכיר: את המלצת בזמנו על הספר הקרב על מידוואי ואני הזמנתי אותו באמזון כמתנות לחברים וזכיתי לתשבחות והתלהבות אותה אני מעבירה אליך.

  2. נלכדתי ברשת שטווית ביד מהימנה. עוררת את סקרנותי לקרוא את הספר. הספר זכה בתיאור אנליטי ופיוטי גם יחד. תודה רבה

  3. תודה, נראה ספר מעניין. אבל…
    הוא מתייחס לאיגרת אראוס הראשון מלך ספרטה לכוהן הגדול חוניו הראשון (סביב 300 לפנה"ס) שמובאת בספר מקבים א כמסמך אותנטי? זה די מוזר. (המגעים הדיפלומטיים בין החשמונאים לספרטה הם סיפור אחר.) והמתרגם השתמש בתרגום אברהם כהנא למקבים א? למה? העברית של התרגום שהוא מביא ארכאית באופן מביך (בין אם זה כהנא או לא), ומאז 2004 יש תרגום של אוריאל רפפורט, שנגיש הרבה יותר לקורא העכשווי.

    • ניל בר ביקש ממני להביא את תגובתו:

      "אורי אמיתי טוען שהתעודה אותנטית. סופר חשמונאים לא היה תיאולוג גדול או מקור מוטה, שיש לו אינטרס להציג בעלת ברית חסרת חשיבות (אז) כבעלת קרבת דם, אז אני נוטה להסכים איתו. מן הסתם אין קשר דם בין היוונים ליהודים, וסביר להניח שאלה התחנפויות דפלומטיות, אבל אין סיבה לחשוד שההתכתבות מזוייפת.
      לגבי התרגום – מתוך מאות ציטוטים שמופיעים בספר, זה היחידי שלא תרגמתי בעצמי. לדעתי הוא המוכר יותר, למרות הארכאיות שלו, ולכן השארתי אותו as is"

      • אוקיי, תודה לך ולניל.
        אני מכיר את המאמר של אורי אמיתי. ככל שאני זוכר, הוא פחות נחרץ במסקנותיו, במיוחד לגבי המכתב המוקדם ביותר בכל סדרת המכתבים המצוטטת במקבים א פרק יב, שיש בו כמה תכונות תוכן ולשון שלא ממש מתאימות למכתב ממלך ספרטה (וגם למה שמלך ספרטה בכלל יתעניין ביהודה בימי הדיאדוכים או בראשית התקופה התלמית?). אבל זה לא דיון לתגובות כאן.
        התרגום של כהנא קיבל כנראה סוג של מעמד קנוני בקרב לומדי וחובבי היסטוריה יהודית עתיקה בישראל. לא שיש לי משהו עקרוני נגדו, אבל התרגום של רפפורט פשוט קולח ונגיש יותר לקוראי העברית במאה ה-21.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: