סיפורה של הפוליטיקה הישראלית: האם הגג מתמוטט לנו על הראש?

בספרו החדש, מנסה עמית סגל להאיר את מבני העומק של הפוליטיקה הישראלית, ומסביר כיצד השיטה שבנה דוד בן גוריון קורסת בהדרגה על ראשינו. האם הוא צודק, וממה אנחנו צריכים לפחד? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

חלק מקוראי הבלוג הזה יודעים שבנוסף לינשוף, אני מנהל גם פודקאסט על מודיעין וריגול. במסגרת השידורים של סוכן משולש מתארחים אצלי מומחים מהאקדמיה וגם מהעולם האמיתי, ואחד המעניינים שבהם היה היועץ האסטרטגי רונן צור. במשך שעה מרתקת שחלפה כהרף עין, סיפר רונן לי ולשותפי להנחייה, חגי אלקיים-שלם, על מודיעין וריגול במערכות בחירות בישראל. בין היתר שמענו על סוכנים כפולים במטות פוליטיים, על שיטות ציתות מתוחכמות לטלפון, על הונאה, חפרפרות והדלפות מכוונות. מהשיחה עם רונן, ואולי מעצם הנושא שבחרנו, השתמע שהעולם הפוליטי הישראלי הוא כאוס מוחלט של תככים, ספינים ומאבקי כוח. החדשות שמגישים לנו היום, שמורכבות בחלקן הגדול מפושים לטלפון הנייד, קליקבייטים וכותרות זועקות, מחזקות את התדמית הזאת. רוב האירועים הפוליטיים שנראים לנו חשובים חולפים למעשה בלי להותיר עקבות, ומפנים את מקומם לדרמות אחרות שגם הן יתפוגגו בתורן. אולם האם ניתן, מעבר לרעש, להתבונן על הפוליטיקה הישראלית וההיסטוריה שלה, לצלול לתוכה ולזהות בה מבנים, חוקים ותהליכי עומק? זה מה שמנסה עמית סגל לעשות בספרו החשוב, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית שיצא לאור לאחרונה.

כעיתונאי ופרשן, שמעורב בעצמו בויכוחים הפוליטיים המתחוללים מדי יום על המסכים, מנסה סגל להתרחק מהרעש ולגלות את מפת השבילים הנסתרים בביצת הפוליטיקה המקומית שלנו. לשם כך, הוא נוקט בגישה היסטורית. בניגוד לספרים אחרים על תולדותיה של ישראל, הדיון שלו במדיניות חוץ או פנים נועד כולו לשרת את הבנת הפוליטיקה: כלומר, באמצעות אלו מהלכים ניסו מנהיגיה השונים של ישראל לבצר את כוחם ולהנציחו, מה היו נקודות העיוורון שלהם, ומדוע נפלו בסופו של דבר, כל אחד בתורו.

הספר, שכתוב ביד אומן, עוצר נשימה וקשה להניח אותו מהידיים. לצד התובנות החשובות שבו, שיתוארו להלן, הוא מלא כרימון באנקדוטות משעשעות, שלקוחות הן מספרי ההיסטוריה והן מנסיונו האישי של סגל עם הפוליטיקאים במשך כעשרים שנה. כך, למשל, בתקופה שבה המילה "חברתי" הפכה להיות יופומיזם לפוליטיקאים מזרחים, נהג אהוד ברק, מרושע וציני כתמיד, לשלוף בפני אורחיו שקית של עוגיות עבאדי מזרחיות, ולשאול אותם האם הם מעוניינים לכרסם "עוגיה חברתית". יש גם סיפורים טרגיים. נדהמתי לקרוא, למשל, שמנחם בגין נכנס לדיכאון כה עמוק עד שלא טרח להצביע עבור ממשלתו של שמיר בהצבעת האמון בכנסת, ללכת לקלפי לאחר מכן, או אפילו להרים טלפון למחליפו; או שהרב עובדיה יוסף תיעב את הליכוד בראשית שנות התשעים, ונסחף לימין בלחץ קהל תומכיו וכמעט בניגוד לרצונו. לפעמים יש גם פרטי טריוויה מעניינים, שבאמצעותם תוכלו לאתגר את חבריכם שאינם קוראים את סגל או את הינשוף: האם ידעתם, למשל, שהבחירות היחידות בהיסטוריה הישראלית שהוכרעו על חודו של קול (אחד ויחיד) היו… לועד המקומי של מושב צפריה ב-2018?

כתב ספר עוצר נשימה – עמית סגל. צילום: אריק סולטן, ויקימדיה קומונס, CC-BY-SA 3.0

הפרקים חופפים פחות או יותר לכהונתם של ראשי הממשלה השונים של ישראל, שכולם (חוץ ממשה שרת, שסגל די מתעלם ממנו) מבליחים, זוהרים וכבים בפיצוץ או דעיכה איטית במהלך העלילה. בחכמה רבה, המחבר לא מנסה אפילו לספר את עלילת כהונתם של אותם ראשי ממשלה, פרוייקט שיטביע את הקורא בעומס של פרטים. במקום זאת, הוא "מנצל" כל ראש ממשלה בכדי להדגים עיקרון, דפוס או מבנה עומק אחר בפוליטיקה הישראלית, כדי להסביר כיצד התפתחו והשתנו כללי היסוד שלה. בביקורת הזאת, נתמקד בעיקר בתהליך אחד מבין רבים שסגל מתאר: סיפור ניוונה, הרקבתה והתמוטטותה ההדרגתית של שיטת הממשל שיצר דוד בן גוריון.

הפרק העוסק בדוד בן גוריון, אחד החשובים והטובים בספר, מתחיל את הדיון הזה. סגל מסביר כיצד ייצרה ישראל מבנה פוליטי מאולתר במהלך מלחמת העצמאות, תוך כדי העדפה של ויכוח אינסופי על פני הכרעה. בן גוריון, כביכול נאמן לתרבות הפוליטית היהודית של מזרח אירופה ולסיעתיות שאפיינה את התנועה הציונית, לא יצר משטר נשיאותי סמכותי, אלא שיטה פרלמנטרית שבה ראש הממשלה תלוי באמון הכנסת. אחוז חסימה נמוך העצים את כוח המיקוח של מפלגות קטנות ואף זעירות, בעוד שיטת בחירות ארצית-יחסית (ולא אזורית) ניתקה את חברי הכנסת מהציבור הרחב והעניקה כוח לא פרופורציונלי לעסקני מפלגות למיניהם. השיטה עבדה, בהתחלה, למרות שבן גוריון עצמו התחרט על כינונה וניסה לשנותה ללא הרף. בסופו של דבר, הדומיננטיות המוחלטת של מפא"י יצרה מרכז כובד שמנע מהמערכת הפוליטית מלהתפרק למרכיביה.

יצר שיטה, והתחרט: דוד בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית, אוסף התצלומים הלאומי

כנגד הרקע הזה, מדגיש סגל את שנת המפץ של הפוליטיקה הישראלית: 1973. בעוד מלחמת ששת הימים יצרה את הויכוח על השטחים והשלום, מלחמת יום כיפור שללה את המונופול של מפא"י בזירה הבטחונית. מכאן, הוא טוען, החלה להתחלק הזירה הפוליטית הישראלית ל"ימין" ול"שמאל" כפי שאנחנו מכירים את המונחים הללו כיום. לאחר המהפך של 1977, התארגנה המערכת מחדש והפכה להיות דו קוטבית: ימין ושמאל, ליכוד ועבודה, כל מעצמה והמפלגות הקטנות הכפופות לה. השיטה של בן גוריון התערערה אולי, אבל עדיין החזיקה מעמד. פעם היה שריף אחד במערכת. עכשיו היו שניים, שחרף העוינות ביניהם שמרו במידה כזאת או אחרת על יציבות.

מכת הפטיש הראשונה שסדקה את השיטה, היתה, לשיטתו של סגל, החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה שעבר ב-1992. זאת מפני שהוא החליש את שתי המפלגות הגדולות, שהיוו את מרכזי הכובד והיציבות של המערכת. החוק הזה הועבר בצורה מוזרה ושלומיאלית, שכנראה אין לה אח ורע בעולם. מצד אחד, הציבור בחר ישירות ראש ממשלה, ומצד שני, להבדיל מארצות הברית או מדינות אחרות שבהן יש שיטת בחירות כזו, ראש הממשלה היה זקוק עדיין לאמונה של הכנסת. התוצאה היתה זריקת חיזוק מסיבית למפלגות הקטנות והבינוניות. הציבור, שהבין שיוכל לתמוך במועמד המועדף עליו לראשות הממשלה, ועדיין להצביע למפלגה קטנה ש"תשמור" על ראש הממשלה ותסחט אותו, התרגל לעקוף את הליכוד והעבודה, הרגל שהמשיך גם לאחר שהחוק בוטל. שימו לב שאפילו בנימין נתניהו, בשיא כוחו, הגיע בקושי למספר המנדטים שבימי יצחק שמיר נתפסו כהפסד צורב. התוצאה היתה החלשותו של המרכז הפוליטי, התחזקות של השחקנים הקטנים, והקצנה של המפלגות הגדולות עצמן, שהפכו להיות תלויות במפלגות הקטנות, הרדיקליות מהן.

מכת הפטיש השנייה ליציבותה של המערכת היתה קריסתה של מפלגת העבודה, התמוטטות שפגעה אנושות בשמאל הישראלי כולו. הפיגועים הגדולים, שנמשכו גם לאחר רצח רבין, כהונתו הרת האסון של אהוד ברק, ובעיקר, כישלון המו"מ עם הפלסטינים והאינתיפאדה השנייה, שמו ללעג מחנה שהפך את השלום עם הפלסטינים לדגלו העיקרי. ה"שלום" התגלגל והפך ל"הפרדה" ולנסיגה חד צדדית. אלא שעל רקע האש והדם של האינתיפאדה השנייה, הציבור היה מוכן להפקיד משימה כזאת רק בידי דמויות ניציות מהימין. ההתנתקות של אריאל שרון, שהביאה עלינו את טילי החמאס מרצועת עזה, המאיסה על הציבור אפילו את רעיון הנסיגה החד צדדית. נסיונו של שרון להקים "מרכז" חזק שיחליף את השמאל הגווע קרס אף הוא מרגע שמת המנהיג. המפה הפוליטית הורכבה כעת מביבר של מפלגות מסוכסכות וניציות, בינוניות בגודלן. "בימים ההם אין מלך בישראל". זאת, כמובן, עד הקאמבק של בנימין נתניהו.

השלום התחלף בהפרדה ובנסיגה חד צדדית: אריאל שרון מודיע על תוכנית ההתנתקות

במקום להשיב למערכת את יציבותה, נתניהו הוא שהנחית עליה את מכת הפטיש השלישית, על ידי שינוי דרמטי בויכוח הציבורי שהעניק לה פעם נופך אידיאולוגי. במקום להתווכח על ביטחון, נושא הדיון המרכזי מאז 1973, או על נושאים נלווים כמו כלכלה, דת ומדינה, המערכת החלה להסתובב סביב דמותו של המנהיג העומד בראשות הממשלה. הרטוריקה ה"טראמפיסטית", המתסיסה והלא ממלכתית בעליל של נתניהו, וגם (אני מוסיף) מלחמתו במוסדות המדינה, חילקה את הזירה הפוליטית הישראלית ל"ביביסטים" ו"אנטי ביביסטים". התוצאה היתה מכירת חיסול של עמדות אידיאולוגיות לאורך כל המפה. רבים מתומכי ביבי היו מוכנים אפילו לברית עם רע"מ בכדי להשאירו בראשות הממשלה, ומתנגדיו הסכימו להמליך כל איש ימין, רדיקלי ככל שיהיה, בכדי להחליף אותו. שני הצדדים נטרלו זה את זה, והמערכת נכנסה לשיתוק. חוסר התפקוד שלה התבטא, בשלהי ימי ביבי, ביצור הכלאיים המוזר של "ממשלת החילופים": רוטציה בין שני ראשי ממשלה עוינים שנקלעו לסטגנציה וחוסר יכולת להכריע.

מכאן, רואה סגל את המצב הנוכחי במשקפיים שחורים משחור. בפרק האחרון, שסוקר את דרכו של נפתלי בנט מההיי-טק לראשות הממשלה, הוא טוען שנפילת נתניהו רחוקה מלהיות האירוע הגדול והחשוב ביותר של 2021. התפנית המרכזית, מבחינתו, היא התפרקותה הסופית של המערכת המרקיבה והקורסת שבנה בן גוריון בשנות החמישים. אם חוק הבחירה הישירה החליש עמוד אחד שלה על ידי גימוד המפלגות הגדולות, עמוד שני נפל ביחד עם השמאל הישראלי, וביבי קעקע את העמוד השלישי על ידי ערפול הדיון האידיאולוגי ויצירת מוסד הרוטציה, הרי שבנט הנחית על המערכת את מכת הפטיש האחרונה. בעבר, הציבור היה יכול לדעת לפחות שראש המפלגה הגדולה ביותר, או כמעט הגדולה ביותר (פער של מנדט, שניים, שלושה) יעלה לראשות הממשלה. לפיכך, הן הנבחרים והן הבוחרים כיוונו את עצמם בהתאם לציפייה הזאת. בנט, לעומת זאת, הוכיח את עצמו כחלש בבחירות אך רב-אומן בחדרי המו"מ. ברגע שהצליח להרכיב ממשלה עם שישה מנדטים, מי יוכל להבטיח לנו שגם האירוע ה"חד פעמי" הזה, כמו הרוטציה, לא יהפוך להרגל? עכשיו, בתיאוריה, כל חבר כנסת נושא בכיסו את שרביט ראש הממשלה. מה ימנע בעתיד מאדם כמו אלי אבידר, למשל, לדרוש רוטציה כסיעת יחיד, או שיוביל את המדינה לבחירות? מדוע שלא יהיו בשנים הבאות שניים, שלושה או ארבעה ראשי ממשלה ברוטציה? עמודי שיטת הממשל שנחלשו והרקיבו מזה שנים, קרסו לחלוטין, ויהיה קשה מאד לשקמם.

הניתוח הזה של סגל אינו מדויק או לפחות חסר, לדעתי, מפני שהוא מתעלם לחלוטין מהסיבה העיקרית לחולי של המערכת בשלהי ימי נתניהו: תרבות החרמות הפוליטיים. ככל שהשנים חלפו, שחקנים פוליטיים ישראלים נטו לסמן יותר ויותר יריבים ככאלו שאסור לשבת עמם בממשלה בשום מקרה. החרדים החרימו את יש עתיד ואת ליברמן, שהחרים את ש"ס ואת יהדות התורה. הביביסטים החרימו א-פריורית כל מנהיג שאינו נתניהו. מתנגדי ביבי סירבו לשבת, כמובן, בכל קונסטלציה שהמלך השנוא עומד בראשה. בנט התחייב לפני בחירות 2021 שלא ישב בממשלה בראשות יש עתיד, וגם לא עם מרצ ואבתסאם מראענה. כולם כמעט החרימו את הרשימה המשותפת, שפסלה מצדה חלקים נרחבים של המערכת הפוליטית. לכל אחד מהמחרימים היו סיבות מצויינות, אפילו משכנעות. אבל סך כל החרמות הללו ביחד, יצר מערכת שאי אפשר להתנהל בה, ואף אחד לא מסוגל להקים בה קואליציה. מהסיבה הזאת, ביחד עם אופיו הקלוקל של ביבי שהרחיק ממנו בעלי ברית טבעיים כמו ליברמן, בנט וסער, נקלעה ישראל לסחרור של מערכות בחירות שלא הצליחה לצאת ממנו.

בסופו של דבר, רק המיאוס מביבי בימין והמהפך האסטרטגי של מנסור עבאס, שהפך את רע"מ לשותף קואליציוני לגיטימי, הצליחו לנפץ את תרבות החרמות וליצור את הממשלה ההטרוגנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. תרבות החרמות היא שהפכה, בסופו של דבר, את שיטת הממשל הישראלית הקיימת לבלתי מתפקדת. ביטולה הוא חלק בלתי נפרד מכל תהליך של שיקום. מבחינה זו הממשלה הקיימת, אם תשרוד, היא דווקא סימן טוב מאד לעתיד. אולי היא מבשרת על מערכת פוליטית כאוטית, כפי שטוען סגל, אך מכיוון שיותר מפלגות יוכלו לשבת עם יותר מפלגות, היא לפחות תהיה גמישה יותר ונוקשה פחות מזו הנוכחית.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ספטמבר 11, 2021, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 26 תגובות.

  1. עדו סוקולובסקי

    עצרתי בנקודה שבה אתה מספר על ההתנתקות ש'הביאה' את הטילים מעזה. הקסאם הראשון נורה 4 שנים לפני ההתנתקות.

    • תדירות וטווח, עידו. תדירות וטווח.

      • כן, לפני ההתנתקות לא היה צורך בטווח גדול כי אפשר היה להסתפק בפצמ"רים על גוש קטיף שהנזק שלהם באבידות בנפש היה הרבה יותר גדול. בכל מקרה יש גם אבולוציה במשך הזמן. אני מניח שגם ללא התנתקות היינו רואים שיפור ברקטות שנורות מעזה.

      • הפצמר״ים לא איימו על מרכזי האוכלוסיה של ישראל, ואיום כזה לא היה אפשרי ברמה הנוכחית בהעדר שליטה מוחלטת של חמאס בשטח.

    • רק להזכיר, ש"חכמים" כמוך לעגו לנתניהו, שהזהיר ש"ההתנתקות" תוביל לירי טילים על אשקלון ואשדוד ואכן הם צדקו, הטילים מעזה הגיעו לנתב"ג ושיתקו את התחבורה האווירית מישראל ואליה, הגיעו לתל אביב וצפונה ממנה. אין ספק שנתניהו לא ידע על מה הוא מדבר, רק שרון וכנופיית המאתרגים שלו בזמן אמת בתשקורת, בראשות האיש שהוכיח יותר מכל עיתונאי אחר וזאת משימה קשה, שהנבואה נתנה לשוטים, אמנון אברמוביץ. כך אמר הטיפש ב 1999 על עתידו של נתניהו: "בנימין נתניהו יורד מעל במת ההיסטוריה, ללא חותם כלשהו, ללא הישג של ממש, הוא יהיה הערת שוליים אם בכלל בהיסטוריה של ראשי הממשלות בישראל".

  2. הדוגמה המצערת של שיטת הבחירות האווילית עם שני פתקים, לראש ממשלה ולרשימה לכנסת, שיטה שהובילה כמו שנאמר בכתבה לדמוקרטיה חולה, עם הרבה מפלגות קטנות וסחטניות, מוכיחה שמרבית ההצעות לקחת ממדינות אחרות דבר כזה או אחר משיטת המשטר שלהם או משיטת המשפט, שיטת ניהול התביעה ועוד הן הבל ורעות רוח. צריכים לתכנן שיטה שלמה חדשה. שתי דוגמות מצוינות של השר החלש גדעון סער: ההצעה שלו לאמץ הגבלת שתי קדנציות, או הגבלת כהונת ראש ממשלה ל 8 שנים, שיטה שהוא מנסה לאמץ משיטת משטר נשיאותית, תוך התעלמות מכך ששיטת המשטר בישראל היא פרלמנטרית ואין דמוקרטיה פרלמנטרית אחת שיש בה הגבלת כהונה של ראש ממשלה ובשביל מה סער עושה זאת ? הוא מחוקק חוק אישי פסול כדי לסלק יריב פוליטי, בניגוד לרצון בוחריו של היריב, עקב שנאה אישית לנתניהו.
    דוגמה מאלפת שנייה: סער סיפר תחת כל עץ רענן ובפני כל מיקרופון או מצלמה שפגש, שהוא הולך לבטל את השיטה הנלוזה של שימוש בראיות שהושגו בצורה בלתי חוקית בחקירת משטרה. מה שמכונה בארה"ב "פירות העץ המורעל". אבל מה קורה כאשר סער מאמץ רק חלק מהשיטה והופך את הצעת התיקון לחוק שלו לבדיחה גרועה ? כך כתוב בתיקון לחוק שמציע סער:
    "בית המשפט הדן במשפט פלילי רשאי שלא לקבל ראיה, ובכלל זה הודעה, חפץ, או כל ראיה אחרת, אם שוכנע שהראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תפגע בזכות להליך הוגן, בשים לב לאינטרס הציבורי בקבלת הראיה". בקיצור, המילה האחרונה היא של השופט או השופטים והחוק יהפוך במהירות ל"חוק כנוביץ" של מערכת המשפט, בדיוק כמו חוק הסוביודיצה. העובדה שהנשיא הבא של העליון מטריח עצמו לומר בפועל משהו בגנות "התיקון" של סער שאיננו אלא נפיחה חסרת ערך, רק מראה כמה הדיקטטורה של בג"ץ עומדת על המשמר מפגיעה כלשהי בסמכויותיה, כולל במקום שהפגיעה איננה קיימת כלל, אפילו לא מראית עיין של פגיעה. מה השיטה האמריקנית ? הסמכות היחידה של בית המשפט היא לקבוע אם הראיה הושגה בניגוד לחוק. אם התשובה חיובית, אין לבית המשפט שיקול דעת, הוא חייב לפסול אותה ואת תוצריה, כלומר כל ראייה שהתבססה על הראיה הבלתי חוקית.

  3. לא מבינה למה עכשיו אחרי 72 שנה עמית סגל מוציא את בן גוריון והשיטה שלו ומעלה אותה באוב. לא היו בהמשך מספיק מנהיגים חדשים שעזרו בשינוי השיטה? הבעיה של ישראל היא לא שינוי השיטה אלא אי קיומה של חוקה שתסדיר את כל השיטות וכל החוקים וההתעקשות של כל המנהיגים מדוד בן גוריון עד לנפתלי בנט לא לחוקק חוקה לישראל. זה רק יביא להתפוררות המדינה בסופו של דבר.

  4. למען האמת, אני לא חושב שיש הבדל גדול מאוד בין מה שאתה כותב למה שסגל כותב (חוץ מהיחס, לממשלה הנוכחית, שלדעתי קשור גם בעמדות המדיניות של שניכם), זה עניין של סיבה ומסובב – אתה טוען שסיבה של חרמות פוליטיים סובבה משבר פוליטי, סגל יטען שהסיבה של היחלשות המערכת סובבה אפשרות להקצנה וחרמות פוליטיים

  5. אמנם לא קראתי עדיין את הספר אבל לדעתי סגל נותן משקל גדול מדי לכהונת בנט כראש ממשלה. המציאות היא שרוב הציבור בארץ ימני ונוצר מצב שבו מצד אחד צריך ראש ממשלה ימני ומצד שני צריך מישהו שהוא לא ביבי. בנט פשוט היה ברירת מחדל, אני מעריך שבבחירות הבאות נחזור למציאות שפויה יותר

    לטעמי הבעיה העיקרית במערכת הפוליטית בישראל היא שהמרכז לא מזהה נכון את שורש המחלוקת העיקרי שקיים היום בפוליטיקה הישראלית. המחלוקת העיקרית של ימינו אינה ימין נגד שמאל, יהודים נגד ערבים דתיים נגד חרדים או ביביסטים נגד ביביפובים. המחלוקת העיקרית היא הציבור היצרני כנגד קבוצות אינטרסנטיות שחיות על חשבון אנשים אחרים. הבעיה היא שהאינטרסנטים (וועדים גדולים, חרדים, בדואים, חקלאים וכדומה) מבינים זאת מצויין אבל הציבור הכללי לא. זאת הסכנה העיקרית שניצבת לפתחנו

  6. הסלידה שלך מביבי מערערת את האובייקטיביות שלך. אתה מאשים אותו בקעקוע העמוד השלישי במקום להאשים את האופורטוניסטים. בתור אחד שהצביע ועודד הצבעה לרע"ם איך אתה בכלל יכול להעביר ביקורת שפוייה ולגיטימית עליו? הוא אשם שאתה ירדת מהפסים והצבעת לרע"ם? שאתה מוצא תירוצים להצדיק את הממשלה המגוחכת הנוכחית שמבוססת על סלידה? הרי אם המדינה תיפול בשל חוסר הכישרון שלהם אתה תאשים את ביבי באיזו דרך פתלתלה שהוא אחראי להרס המדינה כי אופיו הביא עדר של אינקומפטנט לשילטון.

  7. הטענה שאחוז חסימה נמוך גורם לחוסר יציבות לא נראית לי מסתדרת עם העובדות. לא זכור 5 סביבי בחירות בתקופה שאחוז החסימה היה רק אחוז 1.

    • בגלל שאז המפלגות הגדולות היו חזקות יותר. ובכל זאת, הסחטנות של אבו חצירא ב-1984 דחפה את שמיר ופרס לממשלת אחדות.

      • זאת אינטרקציה בין כמה דברים שונים, שאף אחד מהם הוא לא הכח של המפלגות הגדולות:

        1. מפלגות שלא מעניין אותן הנושאים העיקריים של ימין מול שמאל ולכן יכולות לסחוט; זאת למשל ש״ס של פעם, אבל מאז היא זזה ימינה עד כדי שהיא כבר לא יכולה לעשות סולחה עם ליברמן והשמאל.

        2. מפלגות בגודל בינוני ולא קטן – מפלגה אחת של 10 ח״כים יכולה להיות לשון מאזניים ולסחוט, חמש מפלגות של שני ח״כים כ״א לא כי אחת מהמפלגות הגדולות תמיד תמצא מספיק שיצטרפו לקואליציה במחיר נמוך.

        3. תיקו בין-גושי, מה שאפיין את ישראל של שנות ה-80 וגם את של היום, אבל לא למשל את ישראל של תקופת קדימה או תקופת הימין האידאולוגי של ממשלת ביבי השניה.

  8. 1. ע"פ החוק ראש הממשלה הוא חבר הכנסת שקיבל את המלצות מרבית חברי הכנסת. לא כתוב בחוק שאותו ח"כ צריך להיות ראש מפלגה גדולה, ולכן מינויו של בנט חוקי. האם מדובר בפחות ודאות עבור המצביע? אני מבין את הטיעון בכתבה, אבל לא בטוח שיתממש במציאות. אולי צריך לחכות ולראות.
    2. פעם התקשורת סיקרה את עמדותיהם של המתמודדים בבחירות. היום היא מדגישה את התחרות ביניהם, כי כך יותר קל. עמדות הן נושא סבוך, לעומת זאת מקומו היחסי של מתמודד במרוץ הוא נושא פשוט, צריך רק לציין "ראשון", "שני" וכן הלאה. למשל במקום "בנושא …, מתמודד א' סבור כי … בעוד מתמודד ב' טוען כי…, וזאת מנימוקים …", היום הסיקור בתקשורת הוא "מתמודד א' פתח פער מול יריבו" או "מתמודד ב' נחלש וצפוי להפסיד … מנדטים". דרך ההצגה בתקשורת מרדדת את הדיון הציבורי. במקום לדבר על עמדות עקרוניות (מהות), אנו צופים במרוץ דוהר (בידור). הנה עוד רעה חולה.

  9. עמית סגל מהדהד את הנרטיב של תומכי ביבי שהממשלה אינה ליגיטימית ובנט הוא נוכל, כך גם ניסיון ההפחדה שלו שאין תוחלת למערכת הפוליטית כי כל חבר כנסת יכול מעתה לדרוש להיות ראש ממשלה. זה סוג של שטויות שרווחות במחנה שממנו הוא מגיע ושגורמים מסויימים ממשיכים לפמפם ברשתות החברתיות. בסיכומו של דבר ברגע שתוציא את אותו ״גורם משבש״ מהמשוואה הפוליטית המערכת תגיע לאיזון (כדרכה של כל מערכת!) והאדם היותר ראוי שחבריו נותנים בו אמון (כמו בנט במקרה הנוכחי) הוא זה שיעמדו בראש.

  10. עמית סגל מהדהד את הנרטיב של תומכי ביבי שהממשלה אינה ליגיטימית ובנט הוא נוכל, כך גם ניסיון ההפחדה שלו שאין תוחלת למערכת הפוליטית כי כל חבר כנסת יכול מעתה לדרוש להיות ראש ממשלה. זה סוג של אגדות שרווחות במחנה שממנו הוא מגיע ושגורמים מסויימים במערכת הפוליטית ממשיכים לפמפם ברשתות החברתיות. לעצם הענין, ברגע שתוציא את אותו ״גורם משבש״ מהמשוואה הפוליטית המערכת תגיע לאיזון (כדרכה של כל מערכת!) והאדם היותר ראוי שחבריו נותנים בו אמון (כמו בנט במקרה הנוכחי) הוא זה שיעמדו בראש.

  11. לא קראתי את הספר. אם הוא פותח בבן-גוריון מעניין אם הוא סוקר את דבקותו הנרקסיסטית ב"ברור בפרשה". כל כך התמכר לציר הזה [שהוא ואישיותו הציר המרכזי] שהביא עליו את סופו הפוליטי, ועל המערכת, את הצורך עד כדי התמכרות ל 'בנוניות תלותית' שמרכזה הוא מנגנון מפלגתי בו אין אמירות חדות, אלא שמירה הדדית ומאיימת על מי שייצא מה'קוצנזוס' ההיולי. הכל ברוח מפא"י, והתנפץ לנו בפנים במלחמת יום-הכיפורים.
    גם יש מקום להשוות את התנהגות בן-גוריון בסוף ימיו הפוליטיים כרוה"מ ויותר מכך – בסוף ימיו, איך את המרמור שלו הפך לאש בוערת, כולל ניסיון הפחדה של הרמטכ"ל ערב מלחמת ששת-הימים. הדימיון [וממילא הזהירות המתבקשת] מ'שריפת האסמים' הביביסטית, גדול ועצוב.
    ואגב עם כל הכבוד לבחירות ל'וועד מקומי' בצפרייה שלמדנו שנפל על חודו של קול כפשוטו. בבחירות למועצה אזורית עזתה/שדות הנגב [מדגם גדול לאין ערוך] לפני כ 15 שנה נפל ראש-המועצה המכהן בהפרש 2 קולות.
    ובמועצה אזורית שומרון לפני 20 שנה הוכרז על מנצח בספירה, עד שפעיל של בנצי ליברמן עבר על כל הקלפיות והוכיח שפשוט שכחו לצרף קלפי אחת [משערי תקוה] שהפכה את הקערה על פיה.
    וכוח"ט

  12. התיאוריה שהמפלגות הגדולות נחלשו בגלל השפעות ארוכות־טווח של החוק לבחירה ישירה נשמעת לכאורה הגיונית, אבל קצת נסדקת כשמסתכלים על השוואה בינלאומית – אותה היחלשות המפלגות הגדולות קרתה כמעט בכל המדינות בעלות שיטה פרלמנטרית דומה לישראל. ב 1990 לשתי המפלגות הגדולות בפרלמנט ההולנדי היו 103 מושבים מתוך 150. כיום לשתי הגדולות יש 58. בפינלנד ירדו מ 109 ל 79 (מתוך 200). בספרד מ 282 ל 209 (מתוך 350). בשבדיה מ 222 ל 170 (מתוך 349). נראה שיש גורם גדול יותר שמשפיע על זה.

    • או יתכן שבכל מדינה יש סיבה אחרת.

    • בצפון אירופה חל פיצול בשמאל-מרכז, שפעם היה שייך לסוציאל-דמוקרטים בטאבו, והיום מפוצל בין סוציאל-דמוקרטים, ירוקים, וסוציאל-ליברלים. אז המפלגות נראות יותר קטנות אבל ההבדלים ביניהן לא מאוד גדולים, וההתנהגות שלהן היא ממלכתית ואידיאולוגית ולא סחטנית; בישראל הדבר משול להבדלים בין העבודה ומרצ, או בין הליכוד, ישראל ביתנו, וימינה.

      בימין-מרכז אין פיצול כי בצפון אירופה תמיד היה הבדל בין ימין נוצרי-דמוקרטי וימין ליברלי, אבל בספרד לא היה ועכשיו יש. וגם יש ימין קיצוני שברוב החצי השני של המאה ה-20 לא היה קיים (בעוד ששמאל קיצוני דווקא כן, מפלגות קומוניסטיות היו כמעט בכל מערב אירופה).

      זה בעיקר כלי שנותן לבוחרים את האופציה להעניש מפלגות על התנהגות לא-ראויה, כמו שבימין בישראל אפשר היה לערוק למפלגות ימין בגוש השינוי כדי להעניש את שחיתויותיו של ביבי. בגרמניה זה מעודד קמפיינים יותר חיוביים – הקמפיין של CDU בבחירות הנוכחיות היה למשך חודשים בעיקרו שלילי נגד הירוקים, כולל סקנדלים מצוצים מהאצבע שלא היו מביישים את ביבי (מנהיגת הירוקים אנלנה ברבוק עשתה תואר שניה בבריטניה אז שופרי הימין שיקרו שהיא זייפה את התואר), אבל יש כאן שתי מפלגות שמאל-מרכז גדולות אז בסופו של דבר הבוחרים ששמעו את כל ההתקפות על הירוקים עברו לסוציאל-דמוקרטים ולא ל-CDU.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: