לפצח גרעינים: מה היה מיוחד בפצצות האטום שהוטלו על יפן?

בספר קצר ומרתק, מנסה ההיסטוריון מייקל גורדין לטעון ששתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ועל נגסקי כלל לא היו מיוחדות ודרמטיות כפי שאנחנו חושבים. האם הוא מצליח לשכנע? לא כל כך, אבל בדרך הוא חושף כמה וכמה תובנות חשובות ומעניינות הן על מלחמת העולם השנייה והן על העידן הגרעיני. ינשוף היסטורי טוען שלא תמיד קל לפצח גרעינים, ומי שמתיימר להיות מקורי, לא תמיד מצליח להיות כזה בפועל.

כל אחד שאי פעם שלח את ידו בכתיבת היסטוריה מכיר את התסכול הזה. אתה בוחר נושא שמעניין אותך, מרתק אותך ואפילו מלהיט לך את הדם; סיפור, בעיה או תסבוכת מהעבר שאתה קורא כל מה שנכתב עליהם ומשתוקק לתרום משהו חדש לדיון. דא עקא, שהנושא נחרש מכל צדדיו, ויש מעט מאד דברים חדשים לומר עליו. לפעמים, ברי המזל שבינינו מצליחים לגלות ראיות חדשות שצובעות את העבר באור שונה לחלוטין, בהנחה, כמובן שיש ראיות כאלו ושהם מצליחים לאתר אותן. אלו, בדרך כלל, הספרים הטובים והמעניינים ביותר. אחרים, שמזלם לא שיחק להם עד כדי כך, לשים אמנם בצק ישן, אבל מפצים על כך בהברקה קונספטואלית. באמצעות זוית חדשה ומקורית, הם מצליחים לקחת את העובדות הישנות ולהציג אותן בעטיפה חדשה שגורמת לנו לחשוב על העבר אחרת, להבין אותו מכיוון שטרם חשבנו עליו, ואולי גם להסיק ממנו תובנות חדשות. לעיתים נדירות, המשימה הזאת מצליחה, לעיתים קרובות מדי, היא נכשלת, ולפעמים התוצאה מעורבת. זה האחרון הוא המקרה של חמישה ימים באוגוסט, ספרו של היסטוריון המדע מייקל גורדין, שעוסק בשתי פצצות האטום שהוטלו על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה.

לכאורה, גורדין עוסק בנושא לעוס לעייפה. הררים של ספרים, מאמרים ודיוני פולמוס סוערים יצאו על החלטתה הגורלית של ארצות הברית להטיל שתי פצצות אטום על הערים היפניות הירושימה ונגסקי באוגוסט 1945, החלטה שחתמה במידה רבה את מלחמת העולם השנייה ופתחה את העידן הגרעיני. ההיסטוריונים והעיתונאים שכתבו על הנושא נחלקים בעמדותיהם, לפעמים בחריפות, אבל עוסקים לרוב באותן השאלות. האם הטלת פצצות האטום היתה מוצדקת, למרות שפגעה באזרחים רבים? האם יפן היתה נכנעת גם ללא פצצת האטום? ולצד זאת, מדוע החליטה ארצות הברית להטיל את הפצצה? הנראטיב הטיפוסי, כפי שמבהיר גורדין בהקדמה לספרו, תמיד נע בין מספר מוגבל של זירות, ובסדר קבוע. בהתחלה, משגרים אותנו ההיסטוריונים ללוס אלמוס, אזור מדברי ונידח של ניו מקסיקו, שם אנחנו בדרך כלל שומעים על הקווסט המדעי לייצר את פצצת האטום. מכאן, אנחנו עוברים למקבלי ההחלטות בוושינגטון הסוערת של ימי המלחמה, לדיונים אצל הנשיא טרומן, מזכיר המלחמה סטימסון ועמיתיהם במחנה בעלות הברית, לועדה שקבעה את המטרות ותעדפה אותן, לויכוחים השונים ולהחלטה הסופית להטיל את הפצצה. לרוב, הפרק הזה מסתיים בדיוני ועידת פוטסדאם. משם, אנחנו עוברים להירושימה ונגסקי, כדי לחזות בפטריית העשן. אלו שמתעניינים בקורבנות עוסקים בהרחבה בנזקי הפצצה, אבל כולם תמיד עוברים משתי הערים החרבות לתחנה האחרונה של המסע: הבונקר מתחת לארמון הקיסר בטוקיו, שם דנו המנהיגים הצבאיים והאזרחיים של יפן בשאלת הכניעה.

ההיסטוריונים השונים שהשתתפו בפולמוס הזה, מדגיש גורדין, נחלקו אמנם בעמדותיהם בשאלה האם היה מוצדק להטיל את הפצצה, אבל נטו להסכים לפחות בסוגיה אחת. אליבא דכולי עלמא, פצצת האטום היתה נשק גורלי, מכריע, ששינה את העולם. כפי שכתב אייל נווה, היסטוריון ישראלי של ארצות הברית, בספר לימוד ידוע פרי עטו, השעונים שנעצרו בהירושימה הצביעו על רגע פתיחתו של העידן הגרעיני. העולם לפני ה-6 באוגוסט, 1945, היה שונה באופן רדיקלי מהעולם שלאחריו. הנחת היסוד מאחורי הנראטיב הזה היא שפצצת האטום היתה ונותרה "נשק מיוחד" בעל אופי אפוקליפטי, שנבדל באופן מהותי מכל נשק אחר. באופן ספיציפי, הנחת היסוד הזאת עמדה גם ביסודה של התנועה האנטי-גרעינית לאחר המלחמה. בעוד פצצות תבערה קונבנציונליות, למשל, נתפסו כעובדת חיים מצערת, הנשק הגרעיני הוקע ככלי שאסור להשתמש בו פן יושמד העולם.

בספר חמישה ימים באוגוסט, מנסה גורדין להתבונן מחדש על הסיפור בפרשנות רדיקלית, שמסתכלת עליו כפי שהדברים נראו באותה התקופה, קיץ 1945, ולא בדיעבד, מתוך המלחמה הקרה והעידן הגרעיני. הוא טוען שבזמן אמת, למקבלי ההחלטות בכלל לא היה ברור שפצצת האטום היא נשק מיוחד, או שונה באופן מהותי מפצצות התבערה שטחנו לאבק את ערי יפן (וגרמניה) במשך חודשים ארוכים. הויכוחים האינסופיים על השאלה האם פצצת האטום מוצדקת, או האם היא גרמה לכניעתה של יפן והצילה את כל הצדדים ממלחמה קונבנציונאלית ארוכה ואכזרית מבית לבית, מייצגים חכמה שבדיעבד. באותם ימי קיץ לוהטים של אוגוסט, מנהיגיה של ארצות הברית, הצבאיים והאזרחיים, ראו בפצצת האטום נשק עוצמתי אמנם, אבל המשך ישיר לכלי משחית קונבנציונאליים רגילים, וכלל לא היו בטוחים שהיא תוביל לכניעתה של יפן. כעבור שנים, נשפכו נהרות של דיו על השאלה האם היה די בפצצת אטום אחת, על הירושימה, בכדי להכניע את יפן, או שלא היה מנוס מלהחריב גם את נגסקי. באותו הזמן, מקבלי ההחלטות והדרגים הצבאיים שיערו שלא יהיה די בשתי פצצות, ולמעשה התכוננו להשליך על יפן "מתנות" גרעיניות נוספות, כולל כאלו שילוו את הכוחות האמריקאיים המתקדמים לאחר הפלישה ליפן. למעשה, הם הופתעו (לטובה, יש להודות) כשהקיסר נכנע, והחורבן הזה נחסך מהם ומאויביהם. הצוותים שהיו אמונים על תפעול הפצצה באי טיניאן התכוננו להשלכת פצצות אפילו אחרי כניעתה של יפן, במקרה שקצינים יפנים חמומי מוח יפילו את הממשלה הקיסרית ויחליטו לחדש את פעולות האיבה.

Little Boy - Wikipedia
לא כולם ראו בה נשק מיוחד. "ילד קטן" (Little Boy), פצצת האטום שהוטלה על הירושימה באוגוסט 1945

לדעתי, התובנה החשובה ביותר מספרו של גורדין קשורה לשאלת הקרינה. השיח על פצצת האטום כנשק "מיוחד" מתבסס לא רק על כוח ההרס האדיר שלה (למעשה, בהפצצות התבערה הקונבנציונאליות על טוקיו נהרגו יותר יפנים מאשר בהירושימה או נגסקי), אלא גם על העובדה שבניגוד לכלי נשק אחרים, פגיעתה הרעה, בדמות קרינה רדיואקטיבית, גורמת למוות ולמחלה שנים ארוכות לאחר תום הקרבות. גורדין מראה באופן משכנע שלמרות שהמדענים ידעו שתהיה קרינה, ההבנה הזאת לא חלחלה לדרגים הצבאיים והפוליטיים. אף אחד לא ניחש, בזמן אמת, שגם כעבור עשור אנשים יחלו בסרטן באופן מוגבר באזור ההפצצה, ולראייה – מקבלי ההחלטות תכננו להפציץ בגרעין שטחים שחיילים אמריקאיים יגיעו אליהם כעבור שעות וימים. ידע מדעי, למרבה הצער, לא בהכרח מחלחל לאנשי המעשה שמשתמשים באותו המדע לצרכים צבאיים. יותר מזה, גורדין מראה שאפילו לאחר המלחמה, לא כולם השתכנעו שפצצת האטום היא נשק מיוחד. היו מספיק אמריקאים בכירים שחשבו להשתמש בפצצות אטום בסיטונות גם נגד ברית המועצות וטענו שאין הבדל בין פצצת אטום לכדור רובה, דעה שנדחקה לשוליים רק בעקבות פיתוח פצצת המימן, על כוח ההרס העצום שלה. קטע מרתק נוסף בספר, אחד החשובים בו, מראה שהאמונה האמריקאית בפצצות האטום בשנים הראשונות אחרי המלחמה היתה מוגזמת באופן פראי. בפועל, לאמריקאים היו מעט מאד פצצות אטום בשנים הראשונות שלאחר 1945, ולפני פיתוח הטילים הבליסטיים המתאימים, גם מעט מאד אמצעים להביא אותן למטרה. לסובייטים, לעומת זאת, היה יתרון צבאי מכריע על האמריקאים באירופה, וקשה להאמין ששימוש טקטי בכמות קטנה של פצצות אטום היה עוצר אותם. בראשית המלחמה הקרה, לפחות, המטריה הגרעינית האמריקאית היתה מחוררת באופן מפחיד.

אולם בכל זאת, חרף כתיבתו היפה והתובנות החשובות שהוא מעלה, נראה שנסיונו של גורדין לפרש מחדש את סיפור פצצת האטום אינו מוצלח לחלוטין. ומכיוון שהוא היסטוריון הגון, שמביא גם עובדות לא נוחות, ניתן להיווכח בכך בנקל גם כאשר קוראים את ספרו שלו. בכל מערכת צבאית ומדינית יש ויכוחים ותפיסות שונות של טכנולוגיות צבאיות, בין אם מדובר בטנק ובין אם מדובר בפצצת האטום. אולם גורדין עצמו מדגים, כאילו בניגוד לרצונו, שההנחה הרווחת יותר בין מקבלי ההחלטות היתה שפצצת האטום היא נשק מיוחד, חריג וחסר תקדים. כיצד ולמה? הם הרי תכננו להכניע את יפן באמצעות מה שקראו לו "אסטרטגיית הלם", כלומר, נשק שיחולל אפקט פסיכולוגי חזק יותר מבעבר. מנהיגים אמריקאים כמו מזכיר ההגנה הנרי סטימסון חשבו שפצצת האטום תוכל למלא את התפקיד הזה ביעילות, בדיוק מפני שהיפנים לא נתקלו בה עדיין. עוד הפצצות תבערה לא ישנו כלום. אם הצבא ייכנע בעקבות "עוד מאותו דבר", כיצד יסביר לקיסר ולעם מדוע לא נכנע בעבר, והמיט על יפן סבל בל יתואר? הקיסר אישר זאת למעשה בנאום הכניעה שלו, ואחד מיועציו הקרובים, ראש הממשלה לשעבר קונואה פומימארו, אמר את הדברים כמעט במפורש כאשר הגדיר את הפצצה כ"מתנה מהשמיים" למחנה הכניעה ביפן.

Henry L. Stimson - Wikipedia
תכנן להכניע את יפן באמצעות אסרטגיית הלם – מזכיר המלחמה האמריקאי הנרי סטימסון

נכון, היו קברניטים אמריקאים, כמו למשל הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל, שהטילו ספק בכך שהיפנים ייכנעו לאחר פצצת אטום אחת או שתיים, אבל הם פשוט הניחו שצריך עוד מאותו נשק מיוחד. אין גם שום פליאה בכך שהצבא התכונן להטיל עוד פצצות גרעיניות, אפילו לאחר הכניעה. תפקידו של הצבא הוא תמיד להתכונן לגרוע מכל. גם אם חושבים שפצצת האטום היא נשק דרמטי שיגרום לכניעתה של יפן, צריך להיות מוכן לאפשרות שההנחה הזאת תתבדה. הפספוס הגדול ביותר של גורדין, מבחינה זו, היא ההתמקדות הארכנית והמיותרת בצוותים הטכניים שהרכיבו את הפצצה באי טיניאן. האנשים הללו עשו את המוטל עליהם, בלי להיות מודעים למצב הפוליטי בכללותו או להבין את התמונה המלאה. השאלה מה אותם דרגים זוטרים חשבו על הפצצה לא באמת אומרת לנו הרבה מעבר לסקרנות אנתרופולוגית. גם העובדה שמדינאים וקצינים אמריקאים דיברו שוב ושוב על שימוש בפצצות גרעיניות במלחמה הקרה, אינה חשובה כפי שגורדין טוען. Talk is cheap. העובדה היא שארצות הברית מעולם לא העזה להשתמש בפצצה כזאת, לא במשבר ברלין, לא בהתקפת מנע על ברית המועצות לפני שזו פיתחה פצצת אטום, לא בקוריאה ולא בוייטנאם. ברגע שגנרל מקארתור התחיל לדבר בפומבי על שימוש בנשק כזה במלחמת קוריאה, הנשיא טרומן פיטר אותו בלא הנד עפעף.

כך, בסופו של דבר, הנראטיב המקורי שגורדין מנסה להציג לנו מעניין אמנם, אבל אינו חדש לחלוטין. מתוך האריזה הנוצצת מבצבץ לו, בסופו של דבר, הסיפור ההיסטורי המוכר והידוע.  

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אוקטובר 9, 2021, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. לגבי השאלה מדוע לא הסתפקו בפצצה אחת,
    האמריקאים פיתחו במקביל מספר שיטות לבניית פצצה גרעינית. שתי הפצצות שהוטלו היו שונות מהותית זו מזו הן בחומר הבקיע והן בארכיטקטורה של הנפץ. לאמריקאים היה עניין לבחון ולהשוות את האפשרויות השונות.

    • לא ראיתי ראיות ש"ניסוי כלים" היה סיבה להטלת שתי הפצצות. הסיבה העיקרית להטלת
      פצצת האטום השנייה היתה שיפן עדיין לא נכנעה. בקרב מקבלי ההחלטות דאז רווחה
      הסברה, שיפן לא תיכנע לאחר פצצה אחת, מפני שיהיה קל לראשי הצבא לדמיין שמדובר
      בנשק חד פעמי שארה"ב לא תוכל להפעיל אותו עוד פעם. ברגע שתוטל פצצה שנייה,
      הגיוני יותר להניח שיש סטוק גדול של הפצצות הללו. בפועל, מקבלי ההחלטות הללו
      קלעו למציאות: ה"ניצים" שבין ראשי הצבא והצי אכן טענו לאחר הפצצה הראשונה
      שמדובר בנשק חד פעמי שלא יחזור, ושינו את דעתם לאחר הפצצה השנייה.
      Danny Orbach, PhD
      Associate professor in general history and East Asian studies, the Hebrew
      University of Jerusalem
      972-527244538
      dannyorbach@gmail.com

      • זו היתה רק סברה. כדאי להוסיף שלהטלת ההפצצה, "ילד קטן" שהוטלה על הירושימה, לא קדם ניסוי. מבנה הנפץ שלה היה פשוט (המחיר היה תוספת של כ3 טון למשקלה) עד כדי כך שהיה לבוניה בטחון מלא שלא יהיה כשל בפעולתה.

      • כן, אבל למעשה היו שחששו שהיא לא תפעל.

      • עד לפיצוץ לא היה אימות לתיאוריה שבבסיסו ובוודאי היה מקום לחשש. מכל מקום הנפץ עצמו גם היה פשוט וגם נוסה (ללא חומר בקיע) כך שלא הוא היווה את המקור לדאגה. פצצת גרעין היא התקן די פשוט. מה שנדרש הוא יצירת מסה קריטית של חומר בקיע בתוך מעטפת של מחזיר נויטרונים. תפקיד הנפץ הוא לאחד שתי מסות תת-קריטיות בתוך אותה מעטפת בלי לפגוע בה.

  2. מעניין מאד. השכלתי.
    תודה רבה

  3. הייתי ביפן פעמיים כולל הירושימה, פגשתי ניצולים מההפצצה.
    היה עצוב מאוד לשמוע את הסיפור של הניצולים. כמו שקשה לשמוע את סיפורם של ניצולי השואה.
    אשה אחת שפגשנו הייתה בת 8 שנפלה הפצצה ששינתה את חייה לגמרי.
    מעניין לקרוא.

  4. סקירה מעניינת, תודה
    לאור המשאבים האינסופיים שהושקעו בנושא בארה"ב וברוסיה (ובמידה פחותה גם בגרמניה), קשה לי לקבל את הטענה שחשבו שזה "סתם עוד פצצה", נראה לי שעוד לפני הניסוי (ועוד מלפני מכתב איינשטיין וכו') היה ברור לכל מי שהבין את הטכנולוגיה שזה קליע כסף ומשהו שכותב מחדש את הכללים. עד כמה מהר ההבנה חלחלה לראש מקבלי ההחלטות זו שאלה טובה, אבל העובדה שבאמצע מלחמה הפרויקטים האלה במזרח ובמערב קיבלו צ'ק פתוח מרמזת שההנהגה הבינה את החשיבות של הפיתוח הזה. מלבד משאבים חומריים יש לציין את המשאבים המודיעיניים העצומים שהושקעו (בעיקר ברוסיה)

    לגבי המטריה הגרעינית כעוצרת השאיפות הרוסיות באירופה. לא יודע עד כמה היא הייתה מחוררת, אבל אני מכיר טענה שנשמעת לי סבירה שלסטאלין הייתה תוכנית מקבילה למבצע unthinkable של הבריטים (שהיה לו מודיעין מלא עליו) והם חמדו לכבוש את צרפת. הטענה הזו גורסת שרק החשש מפני הפצצה האמריקנית הרתיעה את סטאלין מביצוע. בהתחשב במשאבים שהקצו לפיתוח הפצצה ברוסיה באותו זמן (נדמה לי שכרבע מיליון עובדי כפייה, למשל) זו נשמעת לי טענה סבירה למדי.

    • כך גם אני התרשמתי. אתה לא משקיע סכומי כסף בלתי נדלים בפרוייקט שהוא פשוט "עוד מאותו דבר", אם כי צריך לציין שהושקעו סכומים ניכרים במלחמת העולם השנייה במגוון פרוייקטים טכנולוגיים, חלקם מוצלחים מאד (כמו מהנטן) וחלקם כושלים. באשר לסטלין, אני קצת ספקני. הרי הוא לא פתח במתקפה קונווצניולית באירופה גם כאשר היתה לו פצצת אטום.

  5. קראתי שהכרזת המלחמה של ברה"מ על יפן בשמיני באוגוסט (בין 2 פצצות האטום) והפלישה שבאה בעקבותיה, השפיעו על היפנים להכנע הרבה יותר מאשר פצצות האטום, אשר השפעתן לא ניכרה בזמן אמת.

  6. נראה שגם בזמן אמיתי היו כאלה שהבינו שמדובר בקטגוריה חדשה של נשק ולא "עוד מאותו דבר", כמו רוברט אופנהיימר. ובדבר המודעות לסכנת הקרינה, גם שנים אחר כך, בשנות החמישים, חיילים רגלים בארה"ב היו צריכים להסתער דרך שטח שבוצע בו קודם לכן פיצוץ גרעיני. כך לפחות שמעתי ממישהו ששירת בצבא האמריקאי.

  7. בניגוד לטענה של גורדין חלק ניכר ממדעני לוס-אלאמוס הבינו היטב שמדובר בנשק חריג מאוד, תקדימי, קטלני, ואופנהיימר עצמו חש שהוא לא לגיטימי לשימוש. זכור כמובן הציטוט שלו אחרי ניסוי טריניטי ("עתה הנני המוות, מחריב העולמות").
    גם טרומן כנראה הבין זאת, וזו אחת הסיבות שדווקא הביאו להחלטה להטיל את שתי הפצצות.
    לכך יש להוסיף את אווירת מלחמת כל בכל אכזרית והרצון לסיים אותה לפני פלישה לאיי יפן, לרצון לגמול על הלם פרל-הארבור, ואולי גם להקדים את הכיבוש הסובייטי של יפן.
    מה שאכן היה לא ידוע ובהערכת חסר מוחלטת הן התופעות והנזק ארוך הטווח של הפיצוץ הגרעיני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: