בציוץ שהפך לשערורייה רבתי, טענה העיתונאית נווה דרומי שקל לאנשים לעכל את חווית השואה של אנה פרנק יותר מאשר את תאי הגזים ובורות ההריגה. היא צדקה – ואם נחשוב רגע, נראה שההתבטאות שלה מציבה בפנינו מראה לא פשוטה על מגבלות הזיכרון האנושי.

בסרט הלבנוני הקלאסי "מערב ביירות", שמספר על מלחמת האזרחים בארץ הארזים, יש סצינה ידועה שבה גיבורי הסרט, שניהם ילדים, משתתפים בהפגנת זעם לזכר המנהיג הדרוזי כמאל ג'ונבלאט לאחר הרצחו. המפגינים צועקים "ברוח ובדם נפדה אותך, כמאל", והילדים כמובן מצטרפים אליהם בהתלהבות. לאחר זמן, שואל אחד הילדים את השני: "תגיד, מי זה כמאל?" וחברו עונה לו: "לא יודע". למרבה הצער, זו גם הדינמיקה בלינצ'טרנטים לא מעטים שמתרחשים בשיח הישראלי. משפיעי טוויטר כאלה ואחרים זועמים על התבטאות שערורייתית כזו או אחרת של פוליטיקאי, פובליציסט או סלב אחר, מישהו חזק יותר (לרוב עיתונאי) משתף, והפרשה הופכת להתנפלות רבתי, כאשר רוב המתנפלים כלל לא טרחו לקרוא, ובוודאי שלא לנסות להבין, את ההתבטאות המקורית בהקשרה הנכון.

בפוסט האחרון שלי, תיארתי את דינמיקת הלינצ'טרנט הזאת, והקשר שלה לתרבות הביטול של הימין בישראל, במיוחד בכל הנוגע לציד ערבים בתפקידים בכירים והניפוח המפחיד של המושג "תומך טרור". הדברים נכונים על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתבטאויות שקשורות לשואה, העצב הרגיש של החברה הישראלית. נוכחנו בכך, שוב, עם סערת כוס התה שהתעוררה עקב דבריה של הפובליציסטית נווה דרומי. זו, עיתונאית ביביסטית שאף פעם לא הערכתי יותר מדי את תובנותיה, דווקא אמרה לשם שינוי משהו נכון: שקל לאנשים שחיים היום לעכל יותר את סיפור השואה של אנה פרנק, מאשר את המציאות הנפוצה יותר של תאי גזים ובורות ירי. היו שהבינו את ההתבטאות הזאת, בטעות, ככזו שהמעיטה בסבלה של אנה פרנק, כאילו החוויה שלה היתה "קלה יותר". אלו שטויות. דרומי לא דיברה על קורבנות השואה, בין אם מדובר באנה פרנק או באלו שנספו בתאי הגזים, אלא על הקבלה של השואה (בלעז, רצספציה) בקרב אלו שזוכרים אותה כיום. וכך היא עלתה על תובנה חשובה: סיפורי השואה שכולנו מכירים וזוכרים נוטים להיות מקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, לפעמים נדירי המציאות, ומכל מקום רחוקים מאד מחוויותיו של קורבן השואה הטיפוסי.

שימו לב לסיפורי השואה שנחרטו בזיכרון הישראלי, ועוד יותר מכך העולמי. ז'אנר מקובל אחד של שוברי קופות ורבי מכר שואתיים עוסק בחסידי אומות העולם, אותם בודדים שהצילו יהודים תוך כדי חירוף נפשם. בסוגה הזאת ניתן למנות את רשימת שינדלר ואת הסרט החדש (והמוצלח מאד), "אשתו של שומר גן החיות", שניהם מבוססים על סיפורים אמיתיים. ז'אנר נפוץ נוסף הוא על יהודי שהסתתר בין הגויים. כאן, הדוגמא המפורסמת ביותר היא היומן של אנה פרנק, שלא לחינם פרץ דרך בתודעת זכרון השואה העולמית, אך אפשר להוסיף לו יצירות ידועות אחרות כמו "הפסנתרן". ישנם גם סיפורים על לוחמי התנגדות יהודים כגון מורדי גטו וורשה, או על פרטיזנים יהודים ביערות, אופציה שהיתה כמובן פתוחה רק לצעירים מעטים שהיו להם גם מזל, גם תושיה וגם יכולת להשיג נשק. אפילו סרט כמו "החיים יפים", שכביכול תיאר את גורלה של משפחה יהודית-איטלקית במסלול "שגרתי" יותר של מחנה השמדה, הדגיש את הייחודיות של הגיבור הראשי ובנו באופן שלעיתים גבל בסיפור פנטזיה.

כמובן, המציאות השגרתית של השואה (איינצגרופן, תאי גזים, מוות המוני ברעב ובהתעללות) נוכחת ברוב הסיפורים הללו, אולם כמעט תמיד היא נמצאת ברקע. ביומנה של אנה פרנק, עדות היסטורית אמיתית שנבחרה כאקזמפלר שואה מבין אלפי עדויות אחרות, ההשמדה היא אפילוג עצוב לסיפור המסתור; ב"חיים יפים", היא בעיקר רקע לסיפור הישועה של גווידו ובנו, והבמאים של רשימת שינדלר הגדילו לעשות, ויצרו סצינה פנטסטית של נס לא סביר בעליל בתאי הגזים עצמם. רשעותו של אמון גת, המפקד הסדיסט של מחנה פלאשוב, נועדה בעיקר ליצור ניגוד לאצילות נפשו של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר. מדובר בבעיה מבנית, שמונעת מהסיפור העיקרי של השואה להיקלט כראוי בתודעה האנושית. באחד מספריו, חילק פרימו לוי את אסירי מחנה הריכוז לשתי קטגוריות עיקריות. יש את ה"מיוחדים" שמצליחים לשרוד מסיבות שונות (האופורטוניסטים הערמומיים שדואגים לעצמם על חשבון אחרים, אלו עם כוח נפשי עצום שמצליחים לחשוב על העתיד, ואנשים שיודעים לשתף פעולה עם אחרים ולאגם משאבים בכדי להגדיל את סיכוי ההישרדות), ולעומתם – את המוני המוזלמנים האלמוניים, כבויי העיניים, מזי הרעב ומושפלי המבט, שמתים במהירות ומתחלפים באחרים, דומים להם. שימו לב שמבחינה אובייקטיבית, אין שום הבדל אמיתי בין המוזלמן לבין אחד מהאסירים שהצליחו לשרוד. לאלו גם אלו יש שם, משפחה, זכרונות, עבר, נסיבות חיים מגוונות. אולם מי שלא הצליח לשרוד בדרכים מיוחדות, קרי הרוב הגדול, אינו מצליח להתבלט גם בזיכרון והופך, בסופו של דבר, לקורבן אלמוני.

יש להדגיש זאת שוב: רוב מוחלט של היהודים באימפריה הנאצית לא זכו לפגוש חסיד אומות עולם (קל וחומר להיעזר בו), להצטרף לתנועת התנגדות, להסתתר בעליית גג מחוץ לגטו, או אפילו להקים רשת עזרה הדדית במחנה ריכוז. למעשה, גם רוב אלו שניצלו – ניצלו בגלל הגורל העיוור. בכך, ישנו ניגוד מבני ובלתי ניתן לגישור בין השואה עצמה לבין ייצוגיה בספרות, בקולנוע ואפילו בהנצחה.

לטוב ולרע, לאנשים קל יותר לזכור נראטיבים מרגשים עם ייחודיות, התחלה, אמצע וסוף. בספרו הקלאסי ברבור שחור מספר נסים ניקולס טאלב שבזמן מלחמת האזרחים בלבנון, עסקה העיתונות הלבנונית באופן אובססיבי בסיפורו של ילד איטלקי שנפל לבור, בשעה שמאות ואלפי ילדים נרצחו ליד מערכות העיתונים ממש. אדם אחד שמת – טרגדיה, אבל מיליון איש – סטטיסטיקה. פרשת ה"פיתרון הסופי" הסתיימה רע עבור העם היהודי, רע מאד, אפילו אם לא בתוצאה הרעה האולטימטיבית. אנשים מעדיפים להתמקד בתתי סיפורים עם סוף טוב, כמו סיפורם של ניצולי שינדלר. אפילו סיפורה של אנה פרנק, שמסתיים בסוף עצוב, מרומם את הרוח במידה מסויימת כי הוא מזכיר לנו גם את האצילות של אלו שהסתירו את אנה ומשפחתה. בסיפורו של היהודי הטיפוסי בשואה לא היתה שום אצילות, שום דבר שירומם את הרוח או יותיר לנו קתרזיס, ולכן אנחנו נוטים ללמוד על הסיפורים הטיפוסיים הללו כסוג של סיכום יבש בסיפורי היסטוריה. הספרים, הסרטים ויתר תוצרי התרבות, מעצם טבעם כנראטיבים סגורים שיש בהם היבט מרגש, לעולם ימשכו אותנו לשוליים. קשה לנו כל כך לתפוס את השואה, האירוע הזוועתי ביותר בהיסטוריה האנושית, דווקא בגלל היומיומיות הבנאלית שלה.