אלו מאיתנו שמביטים מעבר לכותרות, ומנסים להבין את הדינמיקה של ההתפתחויות בזירה הבינלאומית, לא יכולים לפספס את אצבעותיה המרובות של רוסיה הפוטיניסטית, שנמצאות כביכול בכל פשטידה ברחבי הגלובוס. במאמר חדש, צולל החוקר יעקב פלקוב לכתביהם של אבות המודיעין הסובייטי, ומפענח את הדוקטרינה של "מאבק חשאי מתמיד" שעמדה ועדיין עומדת ביסוד ממלכת המודיעין של מוסקבה. ינשוף היסטורי מסביר.

אלו מאיתנו שמביטים מעבר לכותרות, ומנסים להבין את הדינמיקה של ההתפתחויות בזירה הבינלאומית, לא יכולים לפספס את אצבעותיה המרובות של רוסיה הפוטיניסטית, שנמצאות כביכול בכל פשטידה ברחבי הגלובוס. קל להתמקד כמובן בהתנקשויות דרמטיות בעריקים ומתנגדי משטר, כמו אלכסנדר ליטביננקו וסרגיי סקריפאל, שהתבצעו בלונדון ובמקומות אחרים באמצעות חומרים רדיואקטיביים ויתר כלים רצחניים, אולם מדובר בקצה הקרחון. דוחות של הבולשת האמריקאית, למשל, הראו כי הרוסים ניסו להשפיע על תוצאות הבחירות בארצות הברית באמצעות הפצת פייק ניוז מתוחכם ברשתות החברתיות, וחשדות עלו כי הם עומדים בקשרים (ואף מממנים) תנועות קיצוניות בעולם המערבי. מהנתונים עולה כי המדיניות החשאית הרוסית, שאחד החוקרים כינה פעם "הטרלה בסדר גודל עולמי", לא נועדה דווקא לקדם אידיאולוגיה ספציפית הנוחה לרוסיה, כמו בתקופת ברית המועצות, אלא לחזק כוחות קיצוניים מימין ומשמאל שמערערים על הסדר הקיים. כל דבר שיוצר פילוג, תסיסה, אי אמון במערכת, ספקנות ותיאוריות קונספירציה, עשוי להחליש את יריבותיה של רוסיה, ומכאן האינטרס לחזק כוחות אנטי-ממסדיים מנוגדים במדינות השונות.

לתופעה הזאת יש שורשים היסטוריים עמוקים, שחלקם עדיין אפופי מיסתורין. רמזים חשובים נוכל למצוא במאמר חדש של יעקב פלקוב, מבכירי חוקרי מזרח אירופה בישראל, בכתב העת היוקרתי Intelligence and National Security. פלקוב, שבאמתחתו כבר אינספור מאמרים וספרים מעניינים על המלחמה החשאית של הפרטיזנים ועל הביון הפולני במלחמת העולם השנייה, ניסה להתחקות אחרי שורשי התרבות האסטרטגית של ברית המועצות. מסקנתו היא שעוד מהתקופה הצארית, רוסיה היתה מדינה ששמה את שירותי המודיעין במרכז הקהילה הבטחונית שלה, וראתה בריגול, חתרנות ועבודה חשאית את אחד הכלים העוצמתיים ביותר בעולם היחסים הבינלאומיים. האליטה הבטחונית והאינטלקטואלית שמסביב לצאר תפסה את העולם כביצה אפלה, רוחשת כוחות זדוניים, שסוגרים על רוסיה ומנסים לערער את היציבות בה באמצעות ריגול, לוחמת צללים וחתרנות. שירותי המודיעין הסובייטיים, שקמו אחרי מהפכת אוקטובר 1917, ירשו את התפיסה של אויביהם המלוכנים, שאותם הכירו מקרוב בשנים רבות של מאבק חשאי. כמו אנשי המודיעין המלוכנים, האמינו רבי המרגלים הסובייטיים כי אויבותיה של ברית המועצות, המדינות הקפיטליסטיות העוינות שמקיפות אותה, מעוניינות לחתור תחת "מדינת הפועלים" החדשה ולהשמיד אותה מבפנים. על ברית המועצות למגר את אויביה, או שתמוגר על ידם, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא מאבק חשאי מתמיד, מלחמה נצחית בצללים ששירותי המודיעין, הן המודיעין המסכל והן ריגול החוץ, ימלאו בה תפקיד מרכזי.

מכאן, פלקוב צולל לתוך הכתבים של מייסדי המודיעין הסובייטים והתיאורטיקנים שלו, במטרה לפענח את עקרונות "המלחמה החשאית הנצחית" ולגזור ממנה את הדוקטרינה המודיעינית של ברית המועצות. ריגול החוץ הסובייטי התבסס על גישה תיאורטית (אף היא שאובה הן מהמחשבה הרוסית בתקופה המלוכנית והן מהמרקסיזם) שנטתה לחשיבה מבנית, סטרוקטורליסטית. האויב שסוגר על המדינה הסובייטית דומה למערכת ענקית של גלגלי שיניים, ברגים, צירים ושסתומים, המתנהלת בשיתוף פעולה ובאופן מתואם, אם לא הרמוני ממש. בראשה עומדים ראשי שירותי המודיעין הקפיטליסטיים, שמשתפים פעולה ברוב מהלכיהם. מתחתיהם יש את סוכנויות הריגול של המדינות השונות, ובתחתית שרשרת המזון, מגוון ארגונים חתרניים שפועלים בברית המועצות עצמה בכדי למגרה מבפנים. על מנת לשבש את המערכת הזאת, המודיעין הסובייטי צריך לנתח את המבנה שלה לעומק, להבין כיצד היא פועלת, והיכן נמצאים הצירים הרופפים שאפשר לתקוף ולפרק. אבות הריגול הסובייטי קראו להנהגת המפלגה לשלוח למדינות העוינות מאות רבות של סוכנים ומרגלים שיטמעו באויב, ילמדו אותו מבפנים, ויכו בחוליות החלשות שלו באמצעות חתרנות, תעמולה, עידוד התקוממויות, איסוף מידע ופעולות חשאיות מסוגים שונים. המערכת נשלטת אמנם על ידי ההנהגה במוסקבה, שמצפה ממרגליה למשמעת מוחלטת, אולם במקביל עליה לאפשר גם "פיקוד מכוון משימה", כלומר לתת לסוכנים בשטח אוטונומיה רבה בקביעת מהלכיהם. אולם, כשיגיע הזמן לצאת למתקפה, המרגלים הסובייטים יפעלו בהתאם לעיקרון ריכוז הכוח ויכוונו את כל מאמציהם לחוליות החלשות במערכת הנגדית.

אלמנט נוסף בדוקטרינה הסובייטית הוא דגש על יומינט, "מודיעין אנושי", והעדפתו על פני טכנולוגיה. באופן מסורתי, נטתה המחשבה הצבאית הרוסית להדגיש את המסה של החיילים, את המורל ורוח הלחימה שלהם, על פני גורמים חומריים וטכנולוגיים, מפני שרוסיה התברכה באוכלוסיה גדולה אולם סבלה באופן מסורתי מנחיתות חומרית וטכנולוגית. לכך הצטרף הדגש שהעניק הקומוניזם, לפחות בחלק מזרמיו, לכוח הוולונטריסטי של רוח האדם המחוייב למטרה אידיאולוגית. בעולם המודיעיני, לפיכך, הדוקטרינה שמה דגש על המרגלים עצמם, ופחות על טכנולוגיה מתקדמת של מודיעין אותות.  היתה בכך ברכה וקללה גם יחד. מצד אחד, שירותי המודיעין הסובייטיים הגיעו להישגים מדהימים בראשית המלחמה הקרה. הם הצליחו להשתיל חפרפרות במודיעין הבריטי, האמריקאי והמערב גרמני שהכשילו מאות מבצעים מאחורי מסך הברזל ונתנו לברית המועצות מידע מדעי רב ערך על תוכנית הגרעין האמריקאית ומערכים טכנולוגיים סודיים נוספים. מצד שני, הטיהורים של סטלין פגעו באופן אנוש בדיוק באותו מערך אנושי מצויין. פלקוב טוען כי חיסולם של "הבלתי-חוקיים הגדולים" (The great illegals), אותם מרגלים קומוניסטים קוסמפוליטיים ודוברי שפות שהפליאו לנהל את מערך האיסוף הסובייטי בשנות השלושים, יצר מחסור אנוש בכוח אדם שיוכל להיטמע בארצות קפיטליסטיות. ככל שחלפו הדורות, ובעיקר בשנות השבעים והשמונים, המודיעין הסובייטי גילה שאזרחיו, שגדלו במדינה טוטליטרית, מתקשים להיטמע ולתפקד כיאות בחברות הפתוחות והחופשיות של המערב. זה לא מקרה, הוא סבור, שהסוכנים הסובייטים החשובים ביותר בסוף המלחמה הקרה (רוברט האנסן ואלדריץ' איימס, למשל) התנדבו לרגל עבור הסובייטים בעצמם עבור בצע כסף, ולא גויסו באותן תוכניות מתוחכמות שחזתה הדוקטרינה.

המאמר מסתיים באופן פסימי. פלקוב חושב שלאחר עשורים של שקיעה, הדוקטרינה הישנה חזרה לשלהב את המערך המודיעיני תחת הנשיא פוטין. תהליכי העומק הפנים-רוסיים והבין לאומיים עשו חסד עם קהילת המודיעין של מוסקבה. ראשית, בפעם הראשונה מזה שנים, היא נהנית מקרבה לנשיא עם עבר עשיר בקג"ב, מאמין מובהק בדוקטרינה של המלחמה החשאית הנצחית, וזוכה בשפע של משאבים וגיבוי פוליטי בלתי נדלה. שנית, הדור הרוסי שגדל לאחר נפילת הקומוניזם התחנך בחברה פתוחה יותר, ולפיכך סוכנים יכולים להיטמע במערב ולפעול בו ביתר קלות. ושלישית, מדינות המערב איבדו את האמונה בצדקת דרכן, את הביטחון (החלקי והמהוסס, לכל הפחות) שהיה להן במלחמה הקרה. שקועות במאבקים פנימיים, בפילוג פוליטי קשה וגם (זו תוספת שלי), בהלקאה עצמית על חטאי עבר אמיתיים ומדומיינים, הן עלולות ליפול כטרף קל לסוכני החדירה וההשפעה הרוסיים, שמטרתם ממילא להרחיב את הסדקים הללו, ולהרבות פילוג, חשדנות וחוסר אמון.

אולם בכל זאת, אפשר להוסיף לדבריו של פלקוב הסתייגות ברוח ההיסטוריון הבריטי הגדול ג'ון קיגן: מודיעין כמעט אף פעם לא מכריע מלחמות. עם כל הכבוד לפעולה חשאית, ולדוקטרינה הסובייטית שמעלה אותה על נס, כמעט אף מדינה לא נפלה או התמוטטה מחתרנות של כוחות אויב. מה החשיבות האמיתית של הפעולות הרוסיות במערב, מוצלחות ככל שיהיו, מעבר להטרלה מתמידה ומטרד חמור ומציק? השאלה נותרת פתוחה.