בקרוב, אני מוציא ספר חדש בשם "נמלטים – שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה". במהלך העבודה עליו גיליתי, פעם נוספת, עד כמה דיני זכויות היוצרים הפכו להיות אימפריה של עורכי דין, תאגידים וסוכנויות למיניהן, שיושבות כמו דרקון על אוצר שלא הן אספו. למשל, סופר עלול להידרש לתשלומי עתק עבור ציטוט של שתי שורות משיר, ולפעמים ייתבע על ידי טרולי זכויות יוצרים שיש להם מעט מאד קשר ליוצר או ליורשיו. האם הגיע הזמן לשנות את החוקים הללו? דיון פתוח בינשוף.

בקרוב, אני מוציא ספר חדש בשם נמלטים: שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה (Fugitives: Nazi Mercenaries in the Cold War), עבודה של שנים שבה צללתי לאינספור ארכיונים, ציבוריים ופרטיים, קיבלתי מבט נדיר לאוספים מסווגים של ארגוני ביון וסתר, יצרתי קשר עם עדים וחיברתי פיסה לפיסה בכדי לחשוף סיפורים שעדיין לא הגיעו לקהל הרחב. הספר התקבל לפרסום בידי שתי הוצאות מכובדות, בבריטניה ובארצות הברית, וכבר מעורר עניין בעיתונות, לרבות כלי תקשורת מרכזיים שמתכוונים לתעד, לסקר או לפרסם ציטוטים. אבל כמו שכל מי שהוציא ספר יודע, השמחה של תהליך הפרסום מתערבבת תמיד בטרדות גדולות וקטנות, חלקן בלתי צפויות. אחת המגעילה שבהן היא סחטנות של זכויות יוצרים.

באופן תיאורטי, זכויות יוצרים הן אחד העקרונות הטבעיים, הצודקים וההגיוניים יותר במשפט האזרחי. מי שעמל על יצירה זכאי להתפרנס ממנה, ואין זכות לאדם אחר לנצל את היצירה ללא רצונו. ליוצר תמיד יש זכויות מוסריות על היצירה, קרי אסור לעוות אותה בניגוד לכוונתו, לצטט אותה ללא קרדיט או להציג אותה באופן משפיל ומבזה. בנוסף לכך, יש לו גם זכויות מסחריות עליה, ואלו ניתנות להעברה ומכירה כמו כל זכות אחרת. כלומר, אם אדם אחר רוצה להשתמש ביצירה עליו לבקש אישור מהיוצר, ולזה יש זכות מלאה לדרוש תמלוגים כדמי השימוש ביצירה. לזכויות יוצרים יש חריג מסויים שנקרא "שימוש הוגן". אפשר להשתמש ביצירה גם בלי לשלם תמלוגים, כל עוד מדובר בציטוט סביר באורכו לצורך מחקר, ביקורת או מטרות אחרות המצויינות בחוק (וכמובן שגם במקרה כזה חובה לתת קרדיט ליוצר). הכל נשמע, כביכול, ברור, פשוט ואינטואיטיבי – רק שהוא לא. בפועל, חוקי זכויות היוצרים והשימוש ההוגן מסובכים, מורכבים, עמומים ושונים ממקום למקום, באופן שעלול לסבך סופרים, בלוגרים ויתר משתמשי קצה, ולתת יתרון לא הוגן לעורכי דין ואנשים אחרים שמתפרנסים מהמערכת. כמו במקרים רבים אחרים, הפסיקה המשפטית בנושא זכויות יוצרים דומה לכדור שלג. עם השנים, נוספו אליה אינספור תקדימים, פסיקות, תיקוני חקיקה, הערות על הפסיקות וכיוצא בזה, עד שהוודאות המקורית התחלפה במערכת שקשה למצוא בה את הידיים ואת הרגליים.

דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה, למשל, היא הסוגיה של שימוש בציטוטים שפותחים פרקים, דבר שמכנים בלעז "אפיגרף". כל מי שקורא ספרים, רומנים או מחקרים היסטוריים, מכיר את התופעה היטב. לפעמים, אנחנו פותחים פרק בציטוט ממשורר או סופר, שתוכנו קשור לנאמר בפרק ונותן סוג של "טיזר" לקורא. למשל, בספר שלי, פרק שעוסק בשיתוף הפעולה של הביון האמריקאי עם פושעי מלחמה נאצים בראשית המלחמה הקרה נפתח בציטוט משירו של נתן אלתרמן:

כי חוגרי כלי לוחם, ואנחנו איתם

מי בפועל ומי בטפיחת הסכמה

נגררים במלמול של "הכרח" ו"נקם"

לתחומם של פושעי מלחמה

אפיגרפים אחרים שלי מצטטים את ראש ה-CIA, את התנ"ך, את ביאליק, ג'.ר.ר. טולקין, המשורר הבריטי אאודן, צ'רלס דיקנס ורבים אחרים.

והנה, גיליתי כי לפחות לפי הדין הבריטי, אפיגרף לא נכלל בתוך הדוקטרינה של "שימוש הוגן". כלומר, אם אני מצטט את אלתרמן, את ביאליק או את טולקין בגוף הספר, זה בסדר גמור כל עוד אני נותן קרדיט כמקובל. אבל אם אני מצטט אותם בפתיחת פרק, מדובר בחריגת זכויות יוצרים שחייבים לשלם עליה. ההנמקה בפסיקה היא תמוהה לכל הפחות. הדין הבריטי מניח שציטוט בגוף הספר "הכרחי" למחקר (ולכן נחשב כשימוש הוגן) בעוד שאפיגרף נועד רק להוסיף יופי לפרק, ולכן הוא סוג של "אקסטרה" שחייבים לשלם עליה. לפעמים, ציטוט אפיגרף של שתי שורות משיר ידוע ומפורסם (למשל של אאודן) עלול לעלות מאות רבות של דולרים.

אותי, באופן אישי, מדהים כיצד מחוקקים ושופטים מעזים לקבוע עבור סופר מה "הכרחי" ליצירה שלו ומה היא סתם תוספת אסתטית. באותה מידה, אפשר לומר שגם בגוף הטקסט, כל ציטוט שאינו הכרחי לטיעון המרכזי שלי ונועד, למשל, רק להוסיף תיקוף, להבהיר או לסגנן, הוא אקסטרה שדורשת תשלום. מכיוון שאף אחד, בינתיים לפחות, לא מצפה שסופרים יכתבו רשימת יבשה של נקודות במקום יצירה, התיחום בין ציטוט הכרחי ליצירה ותוספת סגנונית הוא שרירותי למדי. חוסר הוודאות, כרגיל, מאפשר לכל מיני טפילים וערפדים להיכנס לתחום ולמצוץ את דמם של סופרים. באתרים של יוצרים, ראיתי אזהרות ותלונות על כך שעורכי דין בארצות הברית התחילו לתבוע סופרים גם על ציטוטים "לא הכרחיים" בגוף היצירה, בעיקר של שורות מפזמוני פופ פופולריים. אפילו אם לתביעות הללו אין הצדקה משפטית, רוב הסופרים לא מעזים להיכנס לקרב יקר בבתי המשפט ופשוט משלמים כופר בכדי שיעזבו אותם.

וכאן, אנחנו מתחילים להיכנס לבעיה נוספת. חוקי זכויות היוצרים, כשמם כן הם, נועדו להגן על היוצר המקורי. בפועל, כמעט בכל המקרים, זכויות היוצרים הללו נמכרות לסוכנויות, הוצאות ספרים וחברות אחרות, שבתורן מוכרות אותן לתאגידים גדולים למיניהם. ברור לי שבכדי שהיוצר יוכל להרוויח כסף, צריך לאפשר לו למכור את זכויותיו למי שיכול למצות אותן טוב יותר. אבל התוצאה היא שבפועל, הכספים האדירים שמשלמים סופרים על זכויות יוצרים, בין אם על אפיגרפים או תמונות, כמעט אף פעם לא מגיעים ליוצר או ליורשיו אלא לקופותיהן של חברות ענק. לפעמים, אותן החברות ממשיכות להרוויח במשך עשרות שנים לאחר מות היוצר. במקרה מסויים, חברת ענק שהחזיקה בזכויות לעולם "רומח הדרקון" החליטה שהיא לא מאפשרת ליוצרים להוציא ספר נוסף מטעמי פוליטיקלי-קורקט, וגם מנעה מהם להוציא אותו במקום אחר. לפי הדין הקיים, זכויות יוצרים בדרך כלל פגות 70 שנה לאחר מות בעל הזכויות. אולי כדאי לקצר את התקופה הזאת משמעותית, במיוחד אם היורשים הישירים לא מחזיקים בזכויות, בכדי להפסיק את תנועת הכסף מסופרים לגורמים שלישיים שאין להם באמת קשר ליצירה המקורית?

זאת ועוד: במדינות קטנות, כמו ישראל, מסתובבים טרולים של זכויות יוצרים – עורכי דין או גופים כלכליים הקונים רשות תביעה בקבלנות מבעלי הזכויות (שלפעמים נמצאים, למשל, בארצות הברית ואין להם עניין לתבוע במדינה קטנה ורחוקה כמו ישראל). ויקיפדיה העברית מתארת היטב את שיטת הפעילות של אלו בערך טרול זכויות יוצרים – המצוטט להלן במדויק מפאת חשיבותו:

• טרול זכויות יוצרים יחפש הפרות מצד משתמשים קטנים, בעלי יכולת כלכלית מוגבלת. שיטת העבודה היא איום בהליכים משפטיים, תוך הסתמכות על העובדה שחוקי זכויות יוצרים בדרך כלל מעניקים לבעל הזכויות סעד כספי גבוה ללא צורך בהוכחת נזק. הטרולים מנצלים את החשש שיש לאדם הפרטי מפני מכתבים רשמיים, הליכים משפטיים ועורכי דין, ומפעילים לחץ על מנת להגיע לפשרה מחוץ לבית המשפט.
• טרול לא יתחשב בתום הלב של המפר. הטרול לא יסתפק בהפסקת השימוש ביצירה המוגנת. הטרול ישאף למקסם את הרווח הכספי שניתן לקבל כתוצאה מההפרה.
• טרול ינסה לתבוע את זכויותיו באופן מלא, גם במקומות בהם ברור לחלוטין שלא היה נזק אמיתי בשימוש ביצירה. כך לדוגמה, בעל בלוג פרטי, אשר מעטר את הבלוג שלו בתמונה מוגנת. הטרול לא יסתפק בדרישה להסרת החומר המוגן, אלא ינסה לגרום למפר לשלם פיצוי כספי על ההפרה.
• הטרול ינצל את חוק זכויות יוצרים, על מנת לתבוע סכומים שאינם פרופורציונליים לעלות השימוש האמיתי ביצירה. כך למשל יכול טרול לתבוע סכומים של אלפי דולרים עבור שימוש בתמונה, שמחיר השימוש הרגיל בה הוא דולרים בודדים.
• טרול יקבע מחירי שימוש מופרזים, עבור שימוש רגיל ביצירה, שלגביה הוא מצא הפרה והחל לפעול. כך למשל, הוא עשוי להעלות את מחיר השימוש בתמונה, מדולרים בודדים לאלפי דולרים, כדי לחזק את עמדתו מול המפר, ולנסות להוכיח כי לכאורה נגרם לו נזק גדול וממשי.
• טרול יחפש באופן יזום, באמצעות כלים אוטומטיים, הפרות של זכויות היוצרים שלו. זאת בניגוד לבעל זכויות יוצרים רגיל, אשר יתבע את זכויותיו כאשר הוא נתקל בהפרה מהותית שעושה לו נזק אמיתי.

ויקיפדיה מביאה גם לינק למכתב איום טיפוסי מהסוג הזה.

חשוב להבהיר: אינני משפטן וגם לא מומחה לזכויות יוצרים, והתחומים המשפטיים שכן למדתי שונים בתכלית וקשורים יותר לדין הפלילי. לכן, אני במוצהר לא מציג כאן עמדה של פרשן משפטי אלא מעלה שאלות של משתמש קצה, סופר שמתלבט בעניינים של זכויות יוצרים ותוהה לפעמים על הצדק וההיגיון שלהן. האם אתם חושבים שיש לערוך רפורמה בדיני זכויות היוצרים, כדי שבאמת ימלאו את ייעודם המקורי במקום להעשיר עורכי דין, סוכנויות וחברות ענק למיניהן? אם כן איזו, וכיצד? אשמח לשמוע את דעתכם.