הדרקון והאוצר: האם הגיע הזמן לשנות את חוקי זכויות היוצרים?

בקרוב, אני מוציא ספר חדש בשם "נמלטים – שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה". במהלך העבודה עליו גיליתי, פעם נוספת, עד כמה דיני זכויות היוצרים הפכו להיות אימפריה של עורכי דין, תאגידים וסוכנויות למיניהן, שיושבות כמו דרקון על אוצר שלא הן אספו. למשל, סופר עלול להידרש לתשלומי עתק עבור ציטוט של שתי שורות משיר, ולפעמים ייתבע על ידי טרולי זכויות יוצרים שיש להם מעט מאד קשר ליוצר או ליורשיו. האם הגיע הזמן לשנות את החוקים הללו? דיון פתוח בינשוף.

Credit: Frenta, depositphotos.com

בקרוב, אני מוציא ספר חדש בשם נמלטים: שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה (Fugitives: Nazi Mercenaries in the Cold War), עבודה של שנים שבה צללתי לאינספור ארכיונים, ציבוריים ופרטיים, קיבלתי מבט נדיר לאוספים מסווגים של ארגוני ביון וסתר, יצרתי קשר עם עדים וחיברתי פיסה לפיסה בכדי לחשוף סיפורים שעדיין לא הגיעו לקהל הרחב. הספר התקבל לפרסום בידי שתי הוצאות מכובדות, בבריטניה ובארצות הברית, וכבר מעורר עניין בעיתונות, לרבות כלי תקשורת מרכזיים שמתכוונים לתעד, לסקר או לפרסם ציטוטים. אבל כמו שכל מי שהוציא ספר יודע, השמחה של תהליך הפרסום מתערבבת תמיד בטרדות גדולות וקטנות, חלקן בלתי צפויות. אחת המגעילה שבהן היא סחטנות של זכויות יוצרים.

באופן תיאורטי, זכויות יוצרים הן אחד העקרונות הטבעיים, הצודקים וההגיוניים יותר במשפט האזרחי. מי שעמל על יצירה זכאי להתפרנס ממנה, ואין זכות לאדם אחר לנצל את היצירה ללא רצונו. ליוצר תמיד יש זכויות מוסריות על היצירה, קרי אסור לעוות אותה בניגוד לכוונתו, לצטט אותה ללא קרדיט או להציג אותה באופן משפיל ומבזה. בנוסף לכך, יש לו גם זכויות מסחריות עליה, ואלו ניתנות להעברה ומכירה כמו כל זכות אחרת. כלומר, אם אדם אחר רוצה להשתמש ביצירה עליו לבקש אישור מהיוצר, ולזה יש זכות מלאה לדרוש תמלוגים כדמי השימוש ביצירה. לזכויות יוצרים יש חריג מסויים שנקרא "שימוש הוגן". אפשר להשתמש ביצירה גם בלי לשלם תמלוגים, כל עוד מדובר בציטוט סביר באורכו לצורך מחקר, ביקורת או מטרות אחרות המצויינות בחוק (וכמובן שגם במקרה כזה חובה לתת קרדיט ליוצר). הכל נשמע, כביכול, ברור, פשוט ואינטואיטיבי – רק שהוא לא. בפועל, חוקי זכויות היוצרים והשימוש ההוגן מסובכים, מורכבים, עמומים ושונים ממקום למקום, באופן שעלול לסבך סופרים, בלוגרים ויתר משתמשי קצה, ולתת יתרון לא הוגן לעורכי דין ואנשים אחרים שמתפרנסים מהמערכת. כמו במקרים רבים אחרים, הפסיקה המשפטית בנושא זכויות יוצרים דומה לכדור שלג. עם השנים, נוספו אליה אינספור תקדימים, פסיקות, תיקוני חקיקה, הערות על הפסיקות וכיוצא בזה, עד שהוודאות המקורית התחלפה במערכת שקשה למצוא בה את הידיים ואת הרגליים.

דוגמא שנתקלתי בה לאחרונה, למשל, היא הסוגיה של שימוש בציטוטים שפותחים פרקים, דבר שמכנים בלעז "אפיגרף". כל מי שקורא ספרים, רומנים או מחקרים היסטוריים, מכיר את התופעה היטב. לפעמים, אנחנו פותחים פרק בציטוט ממשורר או סופר, שתוכנו קשור לנאמר בפרק ונותן סוג של "טיזר" לקורא. למשל, בספר שלי, פרק שעוסק בשיתוף הפעולה של הביון האמריקאי עם פושעי מלחמה נאצים בראשית המלחמה הקרה נפתח בציטוט משירו של נתן אלתרמן:

כי חוגרי כלי לוחם, ואנחנו איתם

מי בפועל ומי בטפיחת הסכמה

נגררים במלמול של "הכרח" ו"נקם"

לתחומם של פושעי מלחמה

אפיגרפים אחרים שלי מצטטים את ראש ה-CIA, את התנ"ך, את ביאליק, ג'.ר.ר. טולקין, המשורר הבריטי אאודן, צ'רלס דיקנס ורבים אחרים.

והנה, גיליתי כי לפחות לפי הדין הבריטי, אפיגרף לא נכלל בתוך הדוקטרינה של "שימוש הוגן". כלומר, אם אני מצטט את אלתרמן, את ביאליק או את טולקין בגוף הספר, זה בסדר גמור כל עוד אני נותן קרדיט כמקובל. אבל אם אני מצטט אותם בפתיחת פרק, מדובר בחריגת זכויות יוצרים שחייבים לשלם עליה. ההנמקה בפסיקה היא תמוהה לכל הפחות. הדין הבריטי מניח שציטוט בגוף הספר "הכרחי" למחקר (ולכן נחשב כשימוש הוגן) בעוד שאפיגרף נועד רק להוסיף יופי לפרק, ולכן הוא סוג של "אקסטרה" שחייבים לשלם עליה. לפעמים, ציטוט אפיגרף של שתי שורות משיר ידוע ומפורסם (למשל של אאודן) עלול לעלות מאות רבות של דולרים.

AudenVanVechten1939.jpg
שימוש בציטוט קצר שלו יכול לעלות מאות דולרים. המשורר הבריטי ו.ה. אאודן. Credit: Carl Van Vechten, Library of Congress, public domain.

אותי, באופן אישי, מדהים כיצד מחוקקים ושופטים מעזים לקבוע עבור סופר מה "הכרחי" ליצירה שלו ומה היא סתם תוספת אסתטית. באותה מידה, אפשר לומר שגם בגוף הטקסט, כל ציטוט שאינו הכרחי לטיעון המרכזי שלי ונועד, למשל, רק להוסיף תיקוף, להבהיר או לסגנן, הוא אקסטרה שדורשת תשלום. מכיוון שאף אחד, בינתיים לפחות, לא מצפה שסופרים יכתבו רשימת יבשה של נקודות במקום יצירה, התיחום בין ציטוט הכרחי ליצירה ותוספת סגנונית הוא שרירותי למדי. חוסר הוודאות, כרגיל, מאפשר לכל מיני טפילים וערפדים להיכנס לתחום ולמצוץ את דמם של סופרים. באתרים של יוצרים, ראיתי אזהרות ותלונות על כך שעורכי דין בארצות הברית התחילו לתבוע סופרים גם על ציטוטים "לא הכרחיים" בגוף היצירה, בעיקר של שורות מפזמוני פופ פופולריים. אפילו אם לתביעות הללו אין הצדקה משפטית, רוב הסופרים לא מעזים להיכנס לקרב יקר בבתי המשפט ופשוט משלמים כופר בכדי שיעזבו אותם.

וכאן, אנחנו מתחילים להיכנס לבעיה נוספת. חוקי זכויות היוצרים, כשמם כן הם, נועדו להגן על היוצר המקורי. בפועל, כמעט בכל המקרים, זכויות היוצרים הללו נמכרות לסוכנויות, הוצאות ספרים וחברות אחרות, שבתורן מוכרות אותן לתאגידים גדולים למיניהם. ברור לי שבכדי שהיוצר יוכל להרוויח כסף, צריך לאפשר לו למכור את זכויותיו למי שיכול למצות אותן טוב יותר. אבל התוצאה היא שבפועל, הכספים האדירים שמשלמים סופרים על זכויות יוצרים, בין אם על אפיגרפים או תמונות, כמעט אף פעם לא מגיעים ליוצר או ליורשיו אלא לקופותיהן של חברות ענק. לפעמים, אותן החברות ממשיכות להרוויח במשך עשרות שנים לאחר מות היוצר. במקרה מסויים, חברת ענק שהחזיקה בזכויות לעולם "רומח הדרקון" החליטה שהיא לא מאפשרת ליוצרים להוציא ספר נוסף מטעמי פוליטיקלי-קורקט, וגם מנעה מהם להוציא אותו במקום אחר. לפי הדין הקיים, זכויות יוצרים בדרך כלל פגות 70 שנה לאחר מות בעל הזכויות. אולי כדאי לקצר את התקופה הזאת משמעותית, במיוחד אם היורשים הישירים לא מחזיקים בזכויות, בכדי להפסיק את תנועת הכסף מסופרים לגורמים שלישיים שאין להם באמת קשר ליצירה המקורית?

זאת ועוד: במדינות קטנות, כמו ישראל, מסתובבים טרולים של זכויות יוצרים – עורכי דין או גופים כלכליים הקונים רשות תביעה בקבלנות מבעלי הזכויות (שלפעמים נמצאים, למשל, בארצות הברית ואין להם עניין לתבוע במדינה קטנה ורחוקה כמו ישראל). ויקיפדיה העברית מתארת היטב את שיטת הפעילות של אלו בערך טרול זכויות יוצרים – המצוטט להלן במדויק מפאת חשיבותו:

  • טרול זכויות יוצרים יחפש הפרות מצד משתמשים קטנים, בעלי יכולת כלכלית מוגבלת. שיטת העבודה היא איום בהליכים משפטיים, תוך הסתמכות על העובדה שחוקי זכויות יוצרים בדרך כלל מעניקים לבעל הזכויות סעד כספי גבוה ללא צורך בהוכחת נזק. הטרולים מנצלים את החשש שיש לאדם הפרטי מפני מכתבים רשמיים, הליכים משפטיים ועורכי דין, ומפעילים לחץ על מנת להגיע לפשרה מחוץ לבית המשפט.
  • טרול לא יתחשב בתום הלב של המפר. הטרול לא יסתפק בהפסקת השימוש ביצירה המוגנת. הטרול ישאף למקסם את הרווח הכספי שניתן לקבל כתוצאה מההפרה.
  • טרול ינסה לתבוע את זכויותיו באופן מלא, גם במקומות בהם ברור לחלוטין שלא היה נזק אמיתי בשימוש ביצירה. כך לדוגמה, בעל בלוג פרטי, אשר מעטר את הבלוג שלו בתמונה מוגנת. הטרול לא יסתפק בדרישה להסרת החומר המוגן, אלא ינסה לגרום למפר לשלם פיצוי כספי על ההפרה.
  • הטרול ינצל את חוק זכויות יוצרים, על מנת לתבוע סכומים שאינם פרופורציונליים לעלות השימוש האמיתי ביצירה. כך למשל יכול טרול לתבוע סכומים של אלפי דולרים עבור שימוש בתמונה, שמחיר השימוש הרגיל בה הוא דולרים בודדים.
  • טרול יקבע מחירי שימוש מופרזים, עבור שימוש רגיל ביצירה, שלגביה הוא מצא הפרה והחל לפעול. כך למשל, הוא עשוי להעלות את מחיר השימוש בתמונה, מדולרים בודדים לאלפי דולרים, כדי לחזק את עמדתו מול המפר, ולנסות להוכיח כי לכאורה נגרם לו נזק גדול וממשי.
  • טרול יחפש באופן יזום, באמצעות כלים אוטומטיים, הפרות של זכויות היוצרים שלו. זאת בניגוד לבעל זכויות יוצרים רגיל, אשר יתבע את זכויותיו כאשר הוא נתקל בהפרה מהותית שעושה לו נזק אמיתי.

ויקיפדיה מביאה גם לינק למכתב איום טיפוסי מהסוג הזה.

Credit: Greglith, depositphotos.com

חשוב להבהיר: אינני משפטן וגם לא מומחה לזכויות יוצרים, והתחומים המשפטיים שכן למדתי שונים בתכלית וקשורים יותר לדין הפלילי. לכן, אני במוצהר לא מציג כאן עמדה של פרשן משפטי אלא מעלה שאלות של משתמש קצה, סופר שמתלבט בעניינים של זכויות יוצרים ותוהה לפעמים על הצדק וההיגיון שלהן. האם אתם חושבים שיש לערוך רפורמה בדיני זכויות היוצרים, כדי שבאמת ימלאו את ייעודם המקורי במקום להעשיר עורכי דין, סוכנויות וחברות ענק למיניהן? אם כן איזו, וכיצד? אשמח לשמוע את דעתכם.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-נובמבר 6, 2021, ב-הינשוף הספרותי ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. דוגמא מהחודשים האחרונים – "אלמנת נתן זך תובעת חצי מיליון שקל מהאמנית סיגלית לנדאו
    בתביעה שהגישה שרה אביטל נגד לנדאו והגלריסט יעקב הראל, היא טוענת שהם עשו שימוש בשיר שלו בלי לקבל אישור והפרו זכויות יוצרים"

  2. עדו סוקולובסקי

    70 שנה? אם כך מגיע לי פיצוי על כל פעם שהשתמשו בשיר 'במדינת הגמדים'. כי היוצרת של השיר – אלה אמיתן – מתה ב96 ואני אחד היורשים החוקיים שלה.

  3. למרות שגם זה לא חסין, אולי כדאי לחשוב כמו על זכויות פטנט: לקצוב בזמן את התקופה בה בעל הפטנט זכאי לבלעדיות.
    לאחר התקופה הפטנט הופך לנחלת הכלל וחופשי לשימוש.
    כמו בכל תחום שאפשר לקצור בו רווחים העסק כבר כל כך רווי בבעלי מקצוע שעל זה פרנסתם, שמי שירצה לשנות את המצב הקיים חייב להבין שהוא מסכן את פרנסתם של צבא עו"דים ונספחיהם ובידו אין כלים, מלבד שינוי חקיקה באמצעות נציגי ציבור, כלומר הפרלמנט המקומי.
    כמו תמיד,
    Follow the money…

    • צודק לגמרי. לפחות, במקרה הזה, לתקופה מסויימת אחרי מות היוצר, משהו כמו עשר שנים ובטח לא שבעים שנה כמו היום. ומה שאמרת בנוגע לפרלמנטים די נכון. די לומר שבכנסת, חוקקו הקלה (חשובה להפליא!) לחוקי זכויות היוצרים הדרקוניים בארץ רק לאחר שאחד מהטרולים הללו התחיל להתעלק על חברי כנסת.

  4. חלק מתלונתך לא ברור לי. זה מובן מאליו שזכות קניינית ניתנת למסחור, זו המשמעות של קניין. האם אתה רוצה להגביל זכות זו?

      • האם אתה מציע לחוקק חוקי קניין נפרדים לתאגידים? ואם כן האם לא ייגרם נזק לבעלי זכויות יוצרים?

      • כתבתי כמה רעיונות בתגובה לצפריר למעלה. בקליפת אגוז, אני חושב שראוי לחוקק חוקי קניין נפרדים לזכויות יוצרים שנמכרות לתאגידים, להגביל אותן למשך זמן קצר יותר, ולהפחית באופן דיפרנציאלי אספקטים שונים של הגנת זכויות היוצרים בנקודות זמן שונות. ראה תגובתי לצפריר לעיל.

      • כבר היום יש משך זכויות יוצרים שונה לחברה (90 שנים מאז חיבור היצירה) ולאדם (70 שנים מאז מותו).

        ועוד הערה: השם בעברית הוא „זכויות יוצרים״ אך באנגלית הוא "copyrights" – שם שמתייחס ליצירת עותקים ולא למחבר. מבחינה היסטורית החוקים הללו נולדו מתוך מגבלות שונות שהוטלו על מו״לים.

      • ואתה לא חושב שצריך לקצר את משך הזמן הזה, אולי ל-17 שנים כפי שנהוג בפטנטים וסימנים מסחריים? אני הייתי שוקל ביטול דיפרנציאלי של היבטים מסויימים של זכויות היוצרים אחרי תקופות זמן שונות.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        חוקים נפרדים לבני אדם ולתאגידים נשמע כמו רעיון לא רע

  5. מעניין

    בתאריך שבת, 6 בנוב׳ 2021, 10:24, מאת הינשוּף ‏:

    > דני אורבך posted: " בקרוב, אני מוציא ספר חדש בשם "נמלטים – שכירי חרב נאצים > במלחמה הקרה". במהלך העבודה עליו גיליתי, פעם נוספת, עד כמה דיני זכויות > היוצרים הפכו להיות אימפריה של עורכי דין, תאגידים וסוכנויות למיניהן, שיושבות > כמו דרקון על אוצר שלא הן אספו. למשל, סופר עלול לה" >

  6. האם מהביקורת שלך על משך זכויות היוצרים הארוך אפשר להבין שהיית תומך בקיצור משך זכויות היוצרים על היצירות שלך? לעניות דעתי זה דבר אפשרי ללא שינויי חקיקה. כמובן ששינוי התנאים לגבי הספרים דורש הסכמה עם הוצאת הספרים, אבל אני מניח שזה לא חל לגבי הבלוג.

    (אני אישית מגיע מעולמות התוכנה החופשית והתוכן החופשי. זכויות היוצרים לא פגות, אבל התוכן זמין ברישיונות שמאפשרים שימוש בהם ואף הפצה מסחרית שלהן עם שינויים)

    • בוודאי שכל שינוי שאני מציע יחול גם על היצירות שלי, מה השאלה? כפי שכתבתי למעלה, אני חושב על מתווה מהסוג הבא:

      1. אם היוצר מחזיק בזכויות היוצרים אצלו ולא מוכר אותן לגוף עסקי – כמו היום, עד עשר שנים לאחר מות היוצר.
      2. אם היוצר מוכר לגוף עסקי, כולל הוצאת ספרים, סוכנות או חברה מכל סוג שהוא, זכויות יוצרים מלאות כמו היום, עם חריג *מורחב* של שימוש הוגן (בלי השטות הזאת של אפיגרפים, למשל, ויכולת מורחבת להשתמש למטרות הוראה), למשך 17 שנים, כנהוג עם קניין רוחני מסחרי כמו פטנטים.
      3. לאחר 17 שנים, מותר לצטט מהיצירה בהרחבה, או להשתמש בתמונה (אם מדובר בתמונה) תוך מתן קרדיט ללא בקשת רשות או תשלום תמלוגים. מותר גם לכתוב יצירה נגזרת, כמו למשל ספרות מעריצים, בלי לבקש רשות. עם זאת, אסור להוציא את היצירה בשלמותה ללא אישור והזכות המוסרית של היוצר עודה תקפה.
      4. כל הזכויות מתבטלות לאחר עשר שנים ממות היוצר.

      • לפטנטים תוקף של 17 שנים בישראל ?? כי ברוב המדינות, משך הפטנטים הוא 20 שנה.
        פטנטים כרוכים במקרים מסוימים בסכומי עתק של כספי מחקר. אין הצדקה שזכויות היוצרים יימשכו זמן רב יותר.
        זכויות יוצרים הן בעיה ביוטיוב. מכיוון שהזיהוי של הפרות זכויות יוצרים הוא אוטומטי. תוצאה: גם אם יוטיובר משתמש בתמצית גם אם יש לו את הזכות, היא תתגלה כהפרת זכויות יוצרים.
        יש להתאים את זכויות היוצרים למצב הנוכחי.

  7. הנסיון לנצל את זכויות היוצרים מגיע לפעמים לנקודת קיצון פסיכית. לפני הרבה שנים, כשתפוז עוד היה אתר הפורומים המוביל בעברית, הייתי פעיל בפורום אספנים. זה היה אז פורום מקסים, שבו אספנים הציגו פריטי אספנות וסיפרו מה עומד את הסיפורים מאחורי אותם פריטים. יום אחד איזה טרול אדיוט הודיע שכל תמונה של פריט היא הפרת זכויות יוצרים. עכשיו, מה אנשים אוספים? בולים, שטרות, מטבעות, ספרים, מפות וכד'. כל פריט שצולם בפורום קיבל הסבר מדוייק מי הוציא אותו ומתי. בהתחלה הוא קיבל, בצדק, תגובות מבטלות. אבל אז הבחור פנה לתפוז, ולא ברור לי במה בדיוק הוא איים עליהם, אבל קיבלנו הודעה שאסור לנו לעלות לפורום תמונות של פריטי האוספים. רק אחרי שאיימנו שכל הפורום יעזוב את תפוז ויפתח פורום באתר אחר, תפוז הצליחו לקבל מעורך דין חוות דעת שפרסום תמונה של פריט אספנות במסגרת פוסט, לא פוגע באף זכות יוצרים. עד היום, הרבה שנים לאחר הסיפור האדיוטי הזה, לא ברור לי מה הוא חשב לעצמו.

  8. זו בעיקר אשמתה של ארצות הברית, שאילצה מדינות רבות להאריך את המועדים לזכויות יוצרים.
    כן, משך הזמן הוא שערורייה.
    דיסני הצליחה לשנות את החוק בארה"ב כדי להגדיל את זכויות היוצרים, מכיוון שהעסק הזה מסתמך במידה רבה על זכויות יוצרים: https://en.wikipedia.org/wiki/Copyright_Term_Extension_Act
    דיסני מרוויחה מיליארדי דולרים בשנה מזכויות יוצרים.
    באופן אישי, זה מטריד אותי שהחוק משתנה רק לטובת חברה רב לאומית.

  9. מעניין וחשוב מאוד.

    בעיני, מוקד הבעיה הוא בפרשנות החריג של השימוש ההוגן. למיטב זכרוני החריג נועד כדי לאפשר את המשך ההתפתחות התרבותית והמחקרית, מבלי לפגוע בזכויותיו של המחבר. נקודת המוצא של החריג היא, שכאשר מצטטים אותך, במסגרת השימוש ההוגן, מקדמים את המחקר, הלימוד, הביקורת, מבלי לפגוע בך.

    אף אחד לא יימנע מלקנות את ספר השירים של אאודן רק כי קרא כבר את השיר בספר שלך. להיפך, אולי יגלו ככה מחדש את אאודן ויתעניינו בו. נזכרתי כרגע איך אני, לדוגמא, הגעתי בזכות אפיגרף אצל אמיר גוטפרוינד, לקרוא את י"ח ברנר, שמעולם לא קראתי עד אז, ומבחינתי היה עד אז רק יוצר שנרצח.

    מכאן, שהפרשנות צריכה להיות מאוד רחבה ונדיבה. בעבר יצא לי לייצג בבית המשפט את הטלוויזיה החינוכית, ששודרה בה תוכנית על "צילומי עיתונות שנחרתו בזכרון הקולקטיבי". הם הראו בתוכנית לחלקיקי שניה, קולאז' של תמונות כגון תמונת הצנחנים בכותל. בית משפט השלום הכיר בכך כשימוש הוגן, אולם במחוזי נהפכה ההחלטה, בין היתר בשל העובדה שלא ניתן קרדיט לצלמים, דבר שלימד, לתפיסת השופטים, על אי-הוגנות.

    לדעתי כאן נעוץ העניין, וצריך להוביל מדיניות של שימוש הוגן נדיב, ראוי ו… הוגן.

    אגב, השופטים שמחליטים בענין הזה, טוב יעשו אם יחשבו על עצמם. כמה פעמים הם, בעיקר בפסקי דין של בית המשפט העליון, מצטטים שירים, ספרות, וכו'? האם הם משלמים ליוצרים? הרי הם חושבים, שהם עושים חסד עם היוצרים בכך שהם מצטטים אותם. מה שנכון לתיק האונס בשמרת ("כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", ציטט כב' השופט מ' חשין ז"ל את דן אלמגור יבדל"א) ולמשפטו של רוצח ראש הממשלה (כב' השופט אדמונד לוי ז"ל, ציטט את ביאליק, בטרם פקעו זכויות היוצרים) נכון גם לספר שלך ולכל יצירה אחרת, ש"מתכתבת" עם יצירה קודמת, מאזכרת אותה, מציפה לקוראים אסוציאציה ומקור השראה של היוצר.

    והעיקר, נחכה לספר!

    • תודה, דן! אני מאד שמח לקבל כאן תגובות מפורטות מאנשי מקצוע. דרך אגב, האם אתה עו״ד דן אלדד שכיהן זמן קצר כפרקליט המדינה? בנוסף למה שאמרת, אני חש שאולי צריך לקצר את משך ההגנה של זכויות היוצרים כדי שיהיה יותר דומה למשך ההגנה של פטנטים, במיוחד אם בעל הזכויות העביר אותן לצד שני. או לפחות לקלף בהדרגה חלק מההגנות בטווחי זמן מסויימים. מה דעתך?

  10. אני לא בטוח לגבי משכי הזמן, לא מכיר את הנושא מספיק כדי לגבש עמדה. מה שכתבתם כאן בהקשר הזה מאוד מעניין ומעורר מחשבות, בהחלט העלית, אתה והמגיבים, שיקולים שנראים לי כבדי משקל (מה גם שהנסיבות מאוד השתנו מאז שנקבעו התקופות) אך לא התייחסתי כי לא קראתי מספיק על משכי ההגנה והרציונלים העומדים בבסיסם.

    לגבי העברת זכויות לצד שני, כל מי שהתייחס התייחס בעיקר לשאלות העולות כתוצאה מפעילותם של אותם "טרולים" ולשאלות כלכליות, אבל צריך להזכיר שיש גם עניין של טובת הציבור, וחופש הביטוי. אסור לאפשר מצב שבו בעל עניין אידאולוגי או פוליטי רוכש את זכויות היוצרים של יצירה משפיעה וחשובה, וכך מונע אותה מן הציבור. למשל, מה היה קורה עם סוחרי עבדים, באמצעות אנשי קש, היו רוכשים מהרייט ביצ'ר סטו את הזכויות ל"אוהל הדוד תום" ומונעים כך את האפקט הציבורי שיצר הספר ואת מקומו ביצירת הסלידה כלפי העבדות?

    ברמה האישית, לשאלתך, לפני כחודשיים פרשתי משירות המדינה אחרי 30 שנה בפרקליטות, ששיאן בניהול המחלקה הכלכלית בפרקליטות, יחידה העוסקת במאבק בפשיעה כלכלית מתוחכמת ובעבירות שחיתות. קודם הייתי ביחידות אחרות, ויצא לי, פה ושם, לעסוק גם בקניין רוחני, בצד הפלילי ובצד האזרחי. וכן, לפני כשנה וחצי גם מילאתי את מקום פרקליט המדינה ל-3 חודשים.

  11. ברנדון סנדרסון, בהקדמה לטרילוגיית מלחמת הנפילים, סיפר שהדבר הקשה ביותר בכתיבה היה למצוא שמות של גיבורי על שלא מוגנים בכח זכויות יוצרים.

    בהקשר הזה, אני באמת חושב שגיבורי על הם מקרה יותר מעניין, שמשליך על מותגים בכלל:
    אמנם סופרמן נוצר ב1938. אבל גם כשיפוג התוקף על הקומיקס הראשון, האם השם יהיה מותר בשימוש?
    הרי היצירה לא באמת נגמרה, ולא פעם חברות גם דואגות להמשיך להשתמש ולפרסם כותרים מסיבות מעין אלו.

    אז מתי לדעתך יהיה ראוי שמישהו אחר יוכל להשתמש בשם של מותג כלשהו?
    האם בגלל שמישהו שומר זכויות על שם אז לא נוכל להשתמש בו? כאשר מצד שני יש לנו מותג שבונה את עצמו במשך עשרות שנים, ולא רוצה שיצירות חיצוניות ירכבו עליו או יפגעו במה שהוא בנה. זה נשמע לי יותר כמו תיבת פנדורה שבגלל המורכבות והכסף הכדול שיושקע בהגנה על אותם מותגים – רוב הסיכויים שהמצב רק יחמיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: