האם היסטוריון צריך להיות ביקורתי כלפי בעלי השררה? התשובה בעייתית, בעיקר אם מפנימים שלמילה "ביקורתי" יש שני מובנים, שונים לחלוטין זה מזה. ינשוף היסטורי מפקפק באנטי ממסדיות האקדמית, היחס השלילי של רבים מעמיתיו למדינאים, לפוליטיקאים ולאליטות באשר הן.

מאז שהתחלתי ללמוד היסטוריה, תמיד סיפרו לי שהיסטוריון חייב להיות ביקורתי, מונח שיש לו שני מובנים שונים בתכלית. לפי המובן הראשון, על ההיסטוריון להיות ספקני. עליו לחקור ולדרוש, לא להאמין לאף אחד באופן אוטומטי, להצליב ראיות ולפקפק בנראטיבים מקובלים. אולם למילה "ביקורתי" יש גם מובן שני: יחס שלילי למושא המחקר. כשמישהו כותב שעמדתו היא "a critical view of Islam", המשמעות היא לרוב שכתיבתו על האסלאם היא שלילית ועויינת. חוקר "ביקורתי כלפי ישראל" הוא לרוב אנטי ישראלי. אפילו הביטוי הידוע critical theory, אותו מקבץ תיאוריות המקובלות בשמאל הרדיקלי-פרוגרסיבי, גוזר מתוכו עוינות לבוגימנים השונים שהוא נוהג לבקר, בראש ובראשונה "הגבר הלבן". מילטון אוסבורן, הביוגרף של מלך קמבודיה המפורסם נורודום סיהאנוק, כתב במפורש בראשית ספרו כי הוא "ביקורתי" כלפי מושא מחקרו בשני המובנים הנ"ל: קורא ובודק בזהירות את המקורות, וגם חושב שסיהאנוק היה דמות שלילית שראויה לביקורת רבה. לכן, כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו כ"ביקורתיים", עלינו לחשוב בינינו לבין עצמנו האם אנחנו מתכוונים רק לאחד ממובני המילה, או לשניהם.

ברבות השנים, אימצתי לעצמי עמדה לא נפוצה במילייה ההיסטורי. לדעתי, היסטוריון חייב להיות ביקורתי במובן הראשון, הספקני, אחרת הוא חדל להיות חוקר ומתחיל להיות תועמלן. לעומת זאת, הנטייה של היסטוריונים רבים מדי להיות "ביקורתיים" במובן השני, כלומר לאמץ יחס שלילי באופן אוטומטי כלפי מושאי מחקרם, בעיקר האליטות ובעלי הכוח, היא אחת מהמחלות הרבות של התחום.

כמו על הרבה דברים אחרים, התחלתי לחשוב על הנושא כבר בזמן לימודי בהרווארד. השתתפתי באותה תקופה בקורסים מתקדמים של היסטוריה יפנית, וכמו כל הסטודנטים בתחום, התוודענו לכתביהם של היסטוריונים שונים. אחד מהם, שזכה לשבחים מכל הכיוונים, היה חוקר קנדי בשם E.H. Norman. בספרים שקראנו, שיבחו את נורמן בעיקר על כך שהסימפטיה שלו היתה נתונה תמיד לאדם הפשוט. אותו איכר יפני, אותו סוחר עני, אפילו אותו סמוראי מרושש, שנטחן בגלגלי השיניים של משטרי עריצות מתחלפים. ראשית הוא נאנק תחת השלטון המסורתי, השמרני והנוקשה של השוגון, לאחר מכן – הממשלה הרפורמטורית של מייג'י הפכה את יפן למודרנית על חשבונו ועל הגב שלו, ולבסוף, צאצאיו, העניים בדיוק כמותו, ספגו את עיקר הנזק מההפצצות האמריקאיות במלחמת העולם השנייה ומשלטון הכיבוש שבגד בהבטחותיו והסגיר את עניי יפן מחדש לידיים המרושעות של האליטות שלהם. ואכן, מי שקורא את נורמן רואה שהוא עוין לכל הממסדים באשר הם. ה"רעים" בנראטיב שלו הם כמעט תמיד השרים, ראשי הממשלה, ומתחתיהם, מפקדי הצבא, השוטרים, העשירים ובעלי האדמות.

גלגולים מתונים של הגישה הזאת ראיתי אצל אנשים רבים אחרים מהמילייה האקדמי. אינספור פעמים שמעתי, שאינטלקטואל אמיתי צריך להיות חשדני ועוין כלפי הממסד, to speak truth to power. בהרווארד היה נדיר לראות סטודנטים בינלאומיים שמזדהים עם הממשלות שלהם, אפילו באופן חלקי וספקני. אפילו אם נעזוב את העובדה שהיחס העוין והלעגני כלפי ממסדים אף פעם לא מנע מהם לבקש כסף ומלגות מאותם ממסדים בדיוק, יש מקום לחקור ולדרוש בהנחת היסוד של הביקורתיות השלילית. בהדרגה שמתי לב, שכל אותם "ביקורתיים" אינם מרבים להציע חלופות לסדר הקיים, ואם כן, מדובר לרוב בפתרונות אידיאליסטיים שעשויות להיות להם השלכות שליליות (מכוונות או לא מכוונות) לא פחות קטלניות מהמדיניות של הממסד ולעיתים קטלניות יותר. לפעמים, הביקורתיים ניצלו את העובדה שאינם בעמדת אחריות כדי להציע פתרונות לא ריאליסטיים בעליל או להחזיק את המקל משני קצותיו. סטודנטים בתקופתי, למשל, דרשו שהרווארד תמשוך מיד את כל השקעותיה בדלקי מאובנים וביעדים לא מוסריים אחרים (לרבות ישראל), ובלי להציע מדיניות השקעות חלופית, התנגדו גם לכל קיצוץ במלגות, במשכורות ובהוצאות אחרות של האוניברסיטה, ואף דרשו להגדילן. אחרים ניהלו קמפיינים רעשניים להפלת כל מיני משטרים זרים (כמו, למשל, המשטר במרוקו) שעליהם לא ידעו דבר וחצי דבר, בלי להקדיש רגע למחשבה על ההשלכות השליליות של מהפכות כאלו על המקומיים. היו כאלו שתבעו שכר לימוד חינם וקיללו את הפוליטיקאים שאינם מאפשרים זאת, בלי לשאול את עצמם על חשבון מה יגיע הכסף. גם בספרי היסטוריה, ראיתי יותר מדי פעמים ביקורת לגנגנית על מדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות במדינות שונות מתוך חכמה בדיעבד, או מבלי להתחשב באילוצים שעמדו בפני אותם מדינאים כאשר קבלו את החלטותיהם.  

למעשה, התעמקות אמיתית במנגנונים שלטוניים מראה שאלו המאכלסים אותם אינם שונים בהרבה מיתר בני אדם: יש בהם מנוולים, אנשים בינוניים ולפעמים גם כאלו שחדורים בתחושה אמיתית של שירות ציבורי. בפועל, כך נוכחתי לדעת, זו טעות לייחס את הסבל של אנשים מן השורה רק או בעיקר ל"ממסד", ה"אליטות", ה"קולוניאליזם", ה"אריסטוקרטיה", ה"קפיטליסטים" או כל מילת גנאי אחרת לאלו שנמצאים למעלה. בניגוד למה שמרמזת המילה המגונה "קבוצות מוחלשות", אנשים מושפעים לא רק ממדיניות הממשלה אלא גם מבחירותיהם שלהם ומנסיבות חיצוניות (מגיפות, אסונות טבע, משברים כלכליים) שלאיש אין עליהן שליטה.

התחלתי לשאול את עצמי כמה שאלות. ראשית כל, תהיתי עד כמה ההיסטוריונים שמבקרים בחריפות את מושא המחקר שלהם, היו מתנהגים אחרת, או טוב יותר, לו היו עומדים בנעליהם של השחקנים ההיסטוריים. כחוקר של ההתנגדות הגרמנית להיטלר, נתקלתי באין סוף היסטוריונים גרמנים בני ימינו שביקרו את הקושרים האנטי-נאצים, לגלגו עליהם או שצפו נגדם בזעם קדוש ממגוון סיבות: הם אחרו לצאת נגד היטלר, עמדותיהם כלפי יהודים ושחורים לא תאמו למקובל היום, במאה ה-21, והם אפילו, שומו שמיים, לא היו דמוקרטים לחלוטין. הניחו לרגע בצד את חוסר האמפתיה לאותם קצינים אנטי-נאצים, שעמדו בפני סיכונים פיזיים ובחירות מוסריות שמבקריהם לא מנסים אפילו לדמיין. היסטוריון גרמני אחד אמר לי, שהוא לא מסוגל להבין את הדילמה שחש קושר כמו גנרל הנינג פון טרסקו, למשל, בין רצונו לעצור את פשעי המלחמה של היטלר לבין מחוייבותו לחיי חייליו. למה, הוא שאל, מחוייבות לחיי החיילים שלך היא בכלל דבר חשוב? לאטימות הזאת כלפי עולם הערכים של השחקנים ההיסטוריים, מתווספת בדרך כלל גם התעלמות מהחוויה הישירה שלהם. היסטוריונים גרמנים בני זמננו, למשל, מאשימים את הקושרים שלא שאפו להחליף את המשטר הנאצי בדמוקרטיה של ממש. אולם האם לא ניתן להבין זאת כאשר הניסיון ההיסטורי המיידי של אותם הקושרים היה רפובליקת ויימאר, דמוקרטיה כושלת שקרסה תחת חוסר האונים שלה עצמה ופינתה את מקומה למשטר הנאצי?   

שאלתי את עצמי שאלה דומה גם בנוגע לנורמן, אותו היסטוריון קנדי של יפן המודרנית. אם, לשיטתו, שורה של משטרים יפניים מודרניים שונים מאד זה מזה (משטר טוקוגאווה, משטר מייג'י, הכיבוש האמריקאי והדמוקרטיה הפוסט-מלחמתית) היו כולם רעים ורמסו עד אחד את האדם הפשוט, מאין נובעת העובדה הזאת? האם כל האנשים שנכנסו לשירות ציבורי ביפן, מעל דרגה מסויימת, היו מנוולים עם לב שחור משחור, שמצצו את הפרוטות האחרונות מהעניים למען האינטרסים האישיים והכלכליים של עצמם? או שהנסיבות ההיסטוריות בכל תקופה ותקופה אילצו את קובעי המדיניות לקבל החלטות קשות, לבחור בין רע לרע פחות, ולפעמים להשלים גם עם נזק בלתי נמנע לחייהם של מיליונים? החלטותיו של וינסטון צ'רצ'יל הובילו לרעב המוני בבנגאל שבמזרח הודו. מדיניות ההתנגדות של צ'יאנג קאי-שק ליפנים הובילה למותם של מאות אלפי סינים באגן הנהר הצהוב. האם מדיניות חלופית, למשל השלמה עם הכיבוש היפני, לא היתה גורמת לנזק דומה בנפש במקומות אחרים? אולי כן ואולי לא, אבל המדינאי לא יכול לדעת את זה בזמן אמת.

ההתבוננות שלי במדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות רבים, במקומות שונים ובזמנים שונים, הרחיקה אותי בהדרגה מהביקורתיות האוטומטית במובן של יחס שלילי. כמובן, לפעמים גיליתי שיחס כזה מוצדק. מבין אלו שחקרתי היו מספיק מושחתים חסרי לב, נהנתנים אטומים, אנשי מקצוע כושלים ואפילו רוצחים סדיסטים. אולם חלק גדול מאותם המדינאים היו, בסופו של דבר, אנשים הגונים באופן סביר, או לפחות לא מושחתים יותר מכל אדם שתראו ברחוב, שניסו למלא את תפקידם על הצד הטוב ביותר, וכן – אפילו לסייע לנשלטים בדרכם ובשיטתם. חלקם הקריבו חלקים משמעותיים מחייהם ובריאותם למען מה שראו כטובת הכלל. אחד מיועציו של הנשיא רוזוולט במלחמת העולם השנייה, למשל, סיים את המערכה כשבר כלי בריאותי בגלל שעות עבודה מטורפות. פרנק ויזנר, אחד ממייסדי ה-CIA שאחראי ללא ספק לשגיאות קטלניות שעלו בחייהם של אלפים, ירה בעצמו כאשר הבין שטעה והטעה. ג'ורג' קנאן, מבכירי האסטרטגים האמריקאים בתחילת המלחמה הקרה, תיאר את המדינאות כעבודה בחווה מטורפת שבה הבעיות תוקפות אותך מכל עבר. רק הלכת לנכש עשבים, והבת שלך צועקת שהמים במקלחת נגמרו. הלכת לתקן את הצינורות, והגנרטור התפוצץ בצד השני של החווה. רצת לכיוון הגנרטור – והשכן עצר אותך בצווחות, מקונן שהפרות שלך רומסות לו את הפרחים. אלו שעוסקים במלאכה הקשה הזאת אינם פטורים, כמובן, מביקורת. על ההיסטוריון לחשוף את טעויותיהם, את כשליהם, ואם צריך – גם את שקריהם. אבל מגיעה לרובם, לפחות, אמפתיה בסיסית ומסויימת. לכל הפחות, היסטוריונים שכותבים עליהם אינם צריכים להתחיל מנקודת מוצא שלילית, ולהניח שמנהיגי העם הם בהכרח אויביו ומנצליו.