על הביקורתיות: איך היסטוריונים צריכים להתייחס לבעלי השררה?

האם היסטוריון צריך להיות ביקורתי כלפי בעלי השררה? התשובה בעייתית, בעיקר אם מפנימים שלמילה "ביקורתי" יש שני מובנים, שונים לחלוטין זה מזה. ינשוף היסטורי מפקפק באנטי ממסדיות האקדמית, היחס השלילי של רבים מעמיתיו למדינאים, לפוליטיקאים ולאליטות באשר הן.

Credit: Olly18, depositphotos.com

מאז שהתחלתי ללמוד היסטוריה, תמיד סיפרו לי שהיסטוריון חייב להיות ביקורתי, מונח שיש לו שני מובנים שונים בתכלית. לפי המובן הראשון, על ההיסטוריון להיות ספקני. עליו לחקור ולדרוש, לא להאמין לאף אחד באופן אוטומטי, להצליב ראיות ולפקפק בנראטיבים מקובלים. אולם למילה "ביקורתי" יש גם מובן שני: יחס שלילי למושא המחקר. כשמישהו כותב שעמדתו היא "a critical view of Islam", המשמעות היא לרוב שכתיבתו על האסלאם היא שלילית ועויינת. חוקר "ביקורתי כלפי ישראל" הוא לרוב אנטי ישראלי. אפילו הביטוי הידוע critical theory, אותו מקבץ תיאוריות המקובלות בשמאל הרדיקלי-פרוגרסיבי, גוזר מתוכו עוינות לבוגימנים השונים שהוא נוהג לבקר, בראש ובראשונה "הגבר הלבן". מילטון אוסבורן, הביוגרף של מלך קמבודיה המפורסם נורודום סיהאנוק, כתב במפורש בראשית ספרו כי הוא "ביקורתי" כלפי מושא מחקרו בשני המובנים הנ"ל: קורא ובודק בזהירות את המקורות, וגם חושב שסיהאנוק היה דמות שלילית שראויה לביקורת רבה. לכן, כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו כ"ביקורתיים", עלינו לחשוב בינינו לבין עצמנו האם אנחנו מתכוונים רק לאחד ממובני המילה, או לשניהם.

ברבות השנים, אימצתי לעצמי עמדה לא נפוצה במילייה ההיסטורי. לדעתי, היסטוריון חייב להיות ביקורתי במובן הראשון, הספקני, אחרת הוא חדל להיות חוקר ומתחיל להיות תועמלן. לעומת זאת, הנטייה של היסטוריונים רבים מדי להיות "ביקורתיים" במובן השני, כלומר לאמץ יחס שלילי באופן אוטומטי כלפי מושאי מחקרם, בעיקר האליטות ובעלי הכוח, היא אחת מהמחלות הרבות של התחום.

כמו על הרבה דברים אחרים, התחלתי לחשוב על הנושא כבר בזמן לימודי בהרווארד. השתתפתי באותה תקופה בקורסים מתקדמים של היסטוריה יפנית, וכמו כל הסטודנטים בתחום, התוודענו לכתביהם של היסטוריונים שונים. אחד מהם, שזכה לשבחים מכל הכיוונים, היה חוקר קנדי בשם E.H. Norman. בספרים שקראנו, שיבחו את נורמן בעיקר על כך שהסימפטיה שלו היתה נתונה תמיד לאדם הפשוט. אותו איכר יפני, אותו סוחר עני, אפילו אותו סמוראי מרושש, שנטחן בגלגלי השיניים של משטרי עריצות מתחלפים. ראשית הוא נאנק תחת השלטון המסורתי, השמרני והנוקשה של השוגון, לאחר מכן – הממשלה הרפורמטורית של מייג'י הפכה את יפן למודרנית על חשבונו ועל הגב שלו, ולבסוף, צאצאיו, העניים בדיוק כמותו, ספגו את עיקר הנזק מההפצצות האמריקאיות במלחמת העולם השנייה ומשלטון הכיבוש שבגד בהבטחותיו והסגיר את עניי יפן מחדש לידיים המרושעות של האליטות שלהם. ואכן, מי שקורא את נורמן רואה שהוא עוין לכל הממסדים באשר הם. ה"רעים" בנראטיב שלו הם כמעט תמיד השרים, ראשי הממשלה, ומתחתיהם, מפקדי הצבא, השוטרים, העשירים ובעלי האדמות.

גלגולים מתונים של הגישה הזאת ראיתי אצל אנשים רבים אחרים מהמילייה האקדמי. אינספור פעמים שמעתי, שאינטלקטואל אמיתי צריך להיות חשדני ועוין כלפי הממסד, to speak truth to power. בהרווארד היה נדיר לראות סטודנטים בינלאומיים שמזדהים עם הממשלות שלהם, אפילו באופן חלקי וספקני. אפילו אם נעזוב את העובדה שהיחס העוין והלעגני כלפי ממסדים אף פעם לא מנע מהם לבקש כסף ומלגות מאותם ממסדים בדיוק, יש מקום לחקור ולדרוש בהנחת היסוד של הביקורתיות השלילית. בהדרגה שמתי לב, שכל אותם "ביקורתיים" אינם מרבים להציע חלופות לסדר הקיים, ואם כן, מדובר לרוב בפתרונות אידיאליסטיים שעשויות להיות להם השלכות שליליות (מכוונות או לא מכוונות) לא פחות קטלניות מהמדיניות של הממסד ולעיתים קטלניות יותר. לפעמים, הביקורתיים ניצלו את העובדה שאינם בעמדת אחריות כדי להציע פתרונות לא ריאליסטיים בעליל או להחזיק את המקל משני קצותיו. סטודנטים בתקופתי, למשל, דרשו שהרווארד תמשוך מיד את כל השקעותיה בדלקי מאובנים וביעדים לא מוסריים אחרים (לרבות ישראל), ובלי להציע מדיניות השקעות חלופית, התנגדו גם לכל קיצוץ במלגות, במשכורות ובהוצאות אחרות של האוניברסיטה, ואף דרשו להגדילן. אחרים ניהלו קמפיינים רעשניים להפלת כל מיני משטרים זרים (כמו, למשל, המשטר במרוקו) שעליהם לא ידעו דבר וחצי דבר, בלי להקדיש רגע למחשבה על ההשלכות השליליות של מהפכות כאלו על המקומיים. היו כאלו שתבעו שכר לימוד חינם וקיללו את הפוליטיקאים שאינם מאפשרים זאת, בלי לשאול את עצמם על חשבון מה יגיע הכסף. גם בספרי היסטוריה, ראיתי יותר מדי פעמים ביקורת לגנגנית על מדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות במדינות שונות מתוך חכמה בדיעבד, או מבלי להתחשב באילוצים שעמדו בפני אותם מדינאים כאשר קבלו את החלטותיהם.  

בלי חלופות ראליות – הפגנת סטודנטים בהרווארד. Credit: Sam Marshall, via Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.0

למעשה, התעמקות אמיתית במנגנונים שלטוניים מראה שאלו המאכלסים אותם אינם שונים בהרבה מיתר בני אדם: יש בהם מנוולים, אנשים בינוניים ולפעמים גם כאלו שחדורים בתחושה אמיתית של שירות ציבורי. בפועל, כך נוכחתי לדעת, זו טעות לייחס את הסבל של אנשים מן השורה רק או בעיקר ל"ממסד", ה"אליטות", ה"קולוניאליזם", ה"אריסטוקרטיה", ה"קפיטליסטים" או כל מילת גנאי אחרת לאלו שנמצאים למעלה. בניגוד למה שמרמזת המילה המגונה "קבוצות מוחלשות", אנשים מושפעים לא רק ממדיניות הממשלה אלא גם מבחירותיהם שלהם ומנסיבות חיצוניות (מגיפות, אסונות טבע, משברים כלכליים) שלאיש אין עליהן שליטה.

התחלתי לשאול את עצמי כמה שאלות. ראשית כל, תהיתי עד כמה ההיסטוריונים שמבקרים בחריפות את מושא המחקר שלהם, היו מתנהגים אחרת, או טוב יותר, לו היו עומדים בנעליהם של השחקנים ההיסטוריים. כחוקר של ההתנגדות הגרמנית להיטלר, נתקלתי באין סוף היסטוריונים גרמנים בני ימינו שביקרו את הקושרים האנטי-נאצים, לגלגו עליהם או שצפו נגדם בזעם קדוש ממגוון סיבות: הם אחרו לצאת נגד היטלר, עמדותיהם כלפי יהודים ושחורים לא תאמו למקובל היום, במאה ה-21, והם אפילו, שומו שמיים, לא היו דמוקרטים לחלוטין. הניחו לרגע בצד את חוסר האמפתיה לאותם קצינים אנטי-נאצים, שעמדו בפני סיכונים פיזיים ובחירות מוסריות שמבקריהם לא מנסים אפילו לדמיין. היסטוריון גרמני אחד אמר לי, שהוא לא מסוגל להבין את הדילמה שחש קושר כמו גנרל הנינג פון טרסקו, למשל, בין רצונו לעצור את פשעי המלחמה של היטלר לבין מחוייבותו לחיי חייליו. למה, הוא שאל, מחוייבות לחיי החיילים שלך היא בכלל דבר חשוב? לאטימות הזאת כלפי עולם הערכים של השחקנים ההיסטוריים, מתווספת בדרך כלל גם התעלמות מהחוויה הישירה שלהם. היסטוריונים גרמנים בני זמננו, למשל, מאשימים את הקושרים שלא שאפו להחליף את המשטר הנאצי בדמוקרטיה של ממש. אולם האם לא ניתן להבין זאת כאשר הניסיון ההיסטורי המיידי של אותם הקושרים היה רפובליקת ויימאר, דמוקרטיה כושלת שקרסה תחת חוסר האונים שלה עצמה ופינתה את מקומה למשטר הנאצי?   

שאלתי את עצמי שאלה דומה גם בנוגע לנורמן, אותו היסטוריון קנדי של יפן המודרנית. אם, לשיטתו, שורה של משטרים יפניים מודרניים שונים מאד זה מזה (משטר טוקוגאווה, משטר מייג'י, הכיבוש האמריקאי והדמוקרטיה הפוסט-מלחמתית) היו כולם רעים ורמסו עד אחד את האדם הפשוט, מאין נובעת העובדה הזאת? האם כל האנשים שנכנסו לשירות ציבורי ביפן, מעל דרגה מסויימת, היו מנוולים עם לב שחור משחור, שמצצו את הפרוטות האחרונות מהעניים למען האינטרסים האישיים והכלכליים של עצמם? או שהנסיבות ההיסטוריות בכל תקופה ותקופה אילצו את קובעי המדיניות לקבל החלטות קשות, לבחור בין רע לרע פחות, ולפעמים להשלים גם עם נזק בלתי נמנע לחייהם של מיליונים? החלטותיו של וינסטון צ'רצ'יל הובילו לרעב המוני בבנגאל שבמזרח הודו. מדיניות ההתנגדות של צ'יאנג קאי-שק ליפנים הובילה למותם של מאות אלפי סינים באגן הנהר הצהוב. האם מדיניות חלופית, למשל השלמה עם הכיבוש היפני, לא היתה גורמת לנזק דומה בנפש במקומות אחרים? אולי כן ואולי לא, אבל המדינאי לא יכול לדעת את זה בזמן אמת.

ההתבוננות שלי במדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות רבים, במקומות שונים ובזמנים שונים, הרחיקה אותי בהדרגה מהביקורתיות האוטומטית במובן של יחס שלילי. כמובן, לפעמים גיליתי שיחס כזה מוצדק. מבין אלו שחקרתי היו מספיק מושחתים חסרי לב, נהנתנים אטומים, אנשי מקצוע כושלים ואפילו רוצחים סדיסטים. אולם חלק גדול מאותם המדינאים היו, בסופו של דבר, אנשים הגונים באופן סביר, או לפחות לא מושחתים יותר מכל אדם שתראו ברחוב, שניסו למלא את תפקידם על הצד הטוב ביותר, וכן – אפילו לסייע לנשלטים בדרכם ובשיטתם. חלקם הקריבו חלקים משמעותיים מחייהם ובריאותם למען מה שראו כטובת הכלל. אחד מיועציו של הנשיא רוזוולט במלחמת העולם השנייה, למשל, סיים את המערכה כשבר כלי בריאותי בגלל שעות עבודה מטורפות. פרנק ויזנר, אחד ממייסדי ה-CIA שאחראי ללא ספק לשגיאות קטלניות שעלו בחייהם של אלפים, ירה בעצמו כאשר הבין שטעה והטעה. ג'ורג' קנאן, מבכירי האסטרטגים האמריקאים בתחילת המלחמה הקרה, תיאר את המדינאות כעבודה בחווה מטורפת שבה הבעיות תוקפות אותך מכל עבר. רק הלכת לנכש עשבים, והבת שלך צועקת שהמים במקלחת נגמרו. הלכת לתקן את הצינורות, והגנרטור התפוצץ בצד השני של החווה. רצת לכיוון הגנרטור – והשכן עצר אותך בצווחות, מקונן שהפרות שלך רומסות לו את הפרחים. אלו שעוסקים במלאכה הקשה הזאת אינם פטורים, כמובן, מביקורת. על ההיסטוריון לחשוף את טעויותיהם, את כשליהם, ואם צריך – גם את שקריהם. אבל מגיעה לרובם, לפחות, אמפתיה בסיסית ומסויימת. לכל הפחות, היסטוריונים שכותבים עליהם אינם צריכים להתחיל מנקודת מוצא שלילית, ולהניח שמנהיגי העם הם בהכרח אויביו ומנצליו.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-נובמבר 13, 2021, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 32 תגובות.

  1. תודה על עוד מאמר מעולה דני.
    זה מזכיר לי שבעולם התאטרון (אשתי שחקנית), כדי להיכנס לדמות בצורה מוצלחת, אחד הכללים החשובים הוא לא לשפוט את הדמות. אם אתה עסוק, בביקורת על דמות מסויימת, יהיה לך קשה יותר להבין אותה ואת המניעים שלה (בתאטרון לא תוכל לשחק אותה, בהיסטוריה, תתקשה לחקור אותה)

  2. אתה לא נראה לי שיודע מה אומר CRITICAL THEORY ?

      • לא נראה לי …חוץ מאשר הBIAS שלך.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        kek187.
        היופי ברלטיביזם הוא הסימטריה שלו. bias מצד אחד שקול לbias מהצד השני. במילים אחרות, הכל עניין של פוזיציה ואין נקודת משען שמאפשרת לתקף או להפריך שום טיעון. מאוד מספק, אבל לא רלוונטי לאקדמיה

      • ל משתמש אנומיני …אתה פאקינג רציני ? ואם משהוא אומר זה לא נכון בכלל ? וזה באה מדעות סוטרות ולא ממ שלמושג מסוים ישנה הסבר אחד ויחיד בלי להיכנס למשהו שנשמע קונספרטיבי מהצד.

      • עדו סוקולובסקי

        כמי שמדי פעם חולק עליך בחריפות אני חייב לציין שלפעמים מוצדק להשתמש באופצית החסימה. זה המקום שלך ואתה קובע את החוקים כמובן אבל גסות רוח לשמה מפריעה גם לי כקורא.

  3. עדו סוקולובסקי

    האם היה שליט כלשהו שעזב את השלטון כשהוא שבע רצון ומאושר? בסדרה 'הכתר' רואים שורה של ראשי ממשלה בריטיים – החל מצ'רצ'יל ועד מרגרט תאצ'ר וכולם ממורמרים בדרגה זו או אחרת בסוף הכהונה שלהם. למעשה במדינה דמוקרטית, להיות שליט זה אחד המקצועות הכי כפויי טובה שיש.

  4. שלום.
    בהחלט מעניין ואני גם מאוד מסכים איתך.
    ידידתי ד"ר מורן זגה מאוניברסיטת חיפה אמרה לי פעם "ניתוח ביקורתי זה לא ביקורת כניתוח"
    ובעניין בקשת המלגות מהמשטרים נתקלתי בציטוט של הפילוסוף האמריקאי אריק הופר שאמר ש"אנשים שנושכים את היד שמאכילה אותם, בדרך כלל מלקקים את המגף שבועטת בהם".

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    זו הצגה כנה של התגבשות תפיסתך האישית כהיסטוריון. דרוש לא מעט אומץ להציג את ניתוח המהלך ויותר מכך – את מסקנותיו.

  6. כרגיל, אני מזדהה עם האמירות. אחת הבעיות של מי שעיסוקם בהסטוריה (מודה באשמה. אני אחד מהם) היא שהם אינם פטורים מהקשר בין history ל-his story. כדי שלא אותקף כשוביניסט אוסיף: her story. כולנו מונעי הן בהשקפות עולם והן בצורך להוכיח את עצמאותנו. יחס שלילי ל-"אליטות" מוכיח, לכאורה, עצמאות כזאת.
    הגרועים בינינו הם פוסלי כל. לעולם לא יהיה להם דבר חיובי לומר על מי מנשוא מחקריהם/ן, במיוחד אם הוא מ-"האליטה". לשון ה-PC המקובלת היום באקדמיה היא גם תוצאה של תפיסות עולם כאלה, אך בה בעת היא מאיצה אותן.

  7. תודה רבה דני, בזכות כתבות כאלו אני נכנס לאתר שלך.
    בשבילי אתה ההוכחה ששמאלני יכול להיות הגיוני לגמרי.

  8. תודה דני, העלת נקודה חשובה מאוד! זה טוב שמישהו מזכיר לאנשי האקדמיה(הביקורתיים ברובם) שהם חכמים רק לאחר מעשה.

    אני גם נתקל בנקודה הזאת בעולם התקשורת: לא משנה מה יעשה נבחר ציבור, תמיד הטון של הכתבים עליו יהיה "אז למה הוא עשה ככה ולא ככה?". כמעט ולא עולה לי בראש שם של עיתונאי שיודע גם להחמיא לפוליטיקאי שצריך. וגם אם הוא יפרגן זה יהיה בנימת "מעט מידי ומאוחר מידי".

    • אתה צודק מאוד ותןדה לך על המאמר החכם הזה. מאז תרבות הנגד של שנות השישים כל צרחן יודע להסביר כמה הממסד רע אבל משום מה הם לא ממש פתרונות אחרים. להיות קיביצער צרחן זה לא כבוד גדול.

      • אני חושב שרק עכשיו אנחנו מפנימים את ההשלכות השליליות ארוכות הטווח של אותה תרבות נגד על הממסד האקדמי. Danny Orbach, PhD Associate professor in general history and East Asian studies, the Hebrew University of Jerusalem 972-527244538 dannyorbach@gmail.com

    • אתה צודק מאוד ותןדה לך על המאמר החכם הזה. מאז תרבות הנגד של שנות השישים כל צרחן יודע להסביר כמה הממסד רע אבל משום מה הם לא ממש פתרונות אחרים. להיות קיביצער צרחן זה לא כבוד גדול.

  9. ליביו סולומון

    “אנאלפבתיות/בורות היסטורית״

    ממליץ לקרוא את הראיון המלא:

    One of the things that the book is alarmed by is a lack of historical literacy. The fact that terms such as “America first” or, in the UK, “enemies of the people” could be employed with so few alarm bells ringing among people about their history in fascism. Do you still see that kind of illiteracy even in some of your students?
    History has been seriously devalued in the US, I would say, since 1989 and that very unfortunate idea [“the end of history”] that history was now over. “America first” and “enemies of the people” are words that are consciously applied by people who wish to destroy democracy. If people don’t know how those words have been applied in the past, then that is dangerous. Part of the backwash of the Trump coup attempt is all of these laws in various states are designed to make history uncontroversial – which, let’s be clear, means: uncontroversial for white people.

    Historian Timothy Snyder: ‘It turns out that people really like democracy

    https://www.theguardian.com/books/2021/nov/13/timothy-snyder-it-turns-out-that-people-really-like-democracy-on-tyranny?CMP=Share_iOSApp_Other

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מאמר חשוב. כן ירבו. בפשטות, מה שכתבת בהקשר של "…אחרת הוא חדל להיות חוקר ומתחיל להיות תועמלן" תקף באותה מידה לגבי ביקורתיות מהסוג השני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: