כשהפוליטי הוא האישי: טור אורח מאת אבשלום בן צבי

במאמרים קודמים בינשוף, עסקנו בהרחבה בפגמים היסודיים שמשתקים את הפוליטיקה הישראלית, כגון תרבות החרמות. בטור אורח, מציע אבשלום בן צבי, כותב הבלוג עמדת תצפית, גישה שונה במעט: הבעיה העיקרית, לטענתו, היא הפיכתה של הפוליטיקה לסוג של פרפורמנס שמטרתו לתחזק את זהותו האישית של הפעיל, במקום גישה מעשית שנועדה לשנות דברים במציאות. כך, בהעדר יכולת להתפשר ולהתגמש, לא רק האישי הופך לפוליטי, אלא גרוע מכך – הפוליטי הופך לאישי.

credit: londondeposit, depositphotos.com

"מסוף מחשב הוא לא איזו טלוויזיה ישנה וחבוטה עם מכונת כתיבה לפניה. זהו מימשק שדרכו יכולים המוח והגוף להתקשר עם היקום ולהזיז חלקים שלו ממקום למקום." ~ דאגלס אדאמס, "לא מזיק ברובו", עמ' 67.

כשעוסקים בפוליטיקה, מקובל להזכיר את אמירתו של ביסמארק לפיה "הפוליטיקה היא אמנות האפשרי". צד נוסף של הפוליטיקה היא היותה ממלכת התכליתיות. כלומר, הפעולה בזירה הפוליטית נעשית על מנת להשיג תכלית מסויימת, להזיז דברים ואנשים ממקום למקום, ליצור שינוי מעשי במציאות.

אני מאמין, לפחות לגבי הדרגות הגבוהות של הפוליטיקה, שאנשים נכנסים לפעול בזירה הזו, שהיא תובענית מאוד, תחרותית מאוד, ולאו דווקא מתגמלת (לפחות כל עוד נשארים בתחומי המותר בחוק) במטרה כנה לעשות שינוי כזה, כל אחד בכיוון שנראה לו רצוי.

למעשה, אני חושב שהמבחן הטוב ביותר לזיהוי פעולה פוליטית הוא היותה פעולה תכליתית. ככל שהיא לא משרתת תכלית של שינוי במציאות, הרי שהיא לא פעולה פוליטית. למשל, הפוליטיקה אינה המקום לויכוח אידיאולוגי. אין ספק שהאנשים הפועלים בזירה הפוליטית חלוקים זה על זה מבחינה אידיאולוגית. אבל מה שהם נאבקים עליו אינו האידיאולוגיה, אלא הצעדים המעשיים שיבוצעו או ייבלמו.

ולמרות זאת, נראה שיותר ויותר אנשים מתייחסים אל הפוליטיקה באופן לא מעשי. אל הפעולה הפוליטית הם מתייחסים, לרוב מתוך ייאוש מהסיכוי לשינוי, כאל פעולה הצהרתית. כך נשמעים קולות (משמאל ומימין) שבשם טוהר הכוונות והעמדה האידיאולוגית, מעדיפים את הישיבה הלא אפקטיבית באופוזיציה על פני הפשרות הנדרשות על מנת לקדם, עד כמה שאפשר במגבלות המציאות, שינוי מעשי בכיוון הרצוי להם.    

הצד השני של האמירה לפיה "האישי הוא הפוליטי" הוא ש"הפוליטי הוא אישי". כלומר, יותר ויותר אנשים, שיש להם עניין בפוליטיקה, פועלים ביחס אליה לא מתוך השאלה "מה המעשה שלי ישנה במציאות שמחוצה לי?" אלא מתוך השאלה "כיצד הפעילות הפוליטית שלי תשפיע עלי?".

הכוונה היא לא לבחירה אינטרסנטית בנציג שידאג לאינטרס הישיר שלי אלא לתפישת הזיהוי (והפעולה) הפוליטית ככזו שמתחזקת למעשה פן בזהות האישית של האדם. אחד המאפיינים של פוליטיקה כזו היא שככלל, מטרתה המוצהרת אינה מכוונת לקידום האינטרס הישיר של האדם, אלא דווקא להטבת מצבם של "אחרים". הפעולה הפוליטית לא נחוצה לאדם למען עצמו, אלא נעשת כ"תחביב" או כ"פרפורמנס" חברתי (ההיסטוריון דיוויד סוויפט כתב על זה ספר, וגם התראיין לפודקאסט). הפעילות הפוליטית מהסוג הזה לא באה לשנות את המציאות, אלא לבטא את היותו של האדם, בעיני עצמו (וכמובן גם בעיני סביבתו החברתית) "שמאלני" או "ימני", "נאור", "ליברל", "לאומי", "מאמין" וכיוצא באלה. הוא לא עושה את דווקא את מה שנחוץ כדי לשנות את המציאות בכיוון הרצוי, אלא קודם כל את מה שנחוץ כדי לתחזק את מרכיב הזהות הזה שלו. ולכן ראוי וכדאי לו שיקרא את מקורות המידע הנכונים, יגיד את הדברים הנכונים, יזדהה ויסתייג מהאנשים, האמירות והדברים הנכונים, וישתתף בהפגנות הנכונות. חריגה מתחומי הראוי וה"נכון" תהיה לא רק שינוי עמדה בעקבות למידת מידע חדש. היא תיצור ערעור על מרכיב זהות אישי, ותערער גם את הזיהוי שלו בעיני סביבתו. לא לחינם, שינוי כזה יהפוך להיות קשה יותר ונדיר יותר. קל יותר להשאר במסגרת הרגילה והמוכרת מאשר להשתנות ולצאת ממנה.

הפוליטיקה הופכת לפרפורמנס: תמונת אילוסטרציה. Credit: Ryanking999, depositphotos.co

במקרה כזה, ברור מדוע אנשים שמתייחסים כך אל המימד הפוליטי בחייהם מתקשים עם פשרות, מפני שהנכונות להתפשר מעבירה פן משמעותי בזהות האישית מתחום ברור אל תחום אפור יותר. ואחת הבעיות מופיעה כאשר אנשים שתופשים את הפוליטיקה בצורה הזו, משליכים אותה גם אל נציגיהם בזירה הפוליטית. כלומר, הם לא מצפים מהם לשינוי המציאות, אלא לתחזוק הזהות שלהם. ולכן הם מודדים אותם במבחן ההזדהות: האם הנציג שלי אומר את הדברים הנכונים בזירה הציבורית? האם הוא שומר על טוהר הזהות? במצב כזה, כל פשרה מצד הנציג הופכת להיות "בגידה", שמערערת את ההזדהות איתו, ומעוררת זעם מצד תומכיו, ואת האינסטינקט לנזוף בו ולהסתייג ממנו, ולראות בו "מתחזה" שחשף את זהותו האמיתית. שהרי אם לא נסתייג ממנו, הרי שגם אנחנו "פשרנים", לא נאמנים לערכים, וגם זהותנו האישית והחברתית מתערערת.

התוצאה הבעייתית של הגישה הזו אל הפוליטיקה היא שככל שהיא מתפשטת בקרב ציבור הולך ומתרחב, כך הפוליטיקאים, שתלויים בתמיכת הציבור הזה ונאמנותם לו נבחנת בכל רגע, נדרשים יותר ויותר ל"הפגנות נאמנות" ו"עמידה על עקרונות", שהרי אם לא יקפידו עליהם יאבדו את תמיכת בוחריהם. אלא שככל שהם נדרשים ליותר ויותר הפגנות שכאלה, כך הם פחות ופחות יכולים לעסוק בקידום המדיניות המעשית, שהיא תמיד תוצאה של פשרות שנגזרות מתוך שיקול הכוחות בזירה הפוליטית. מדובר במצב של היעדר הפנמה של "חלוקת העבודה" בין הפועלים בזירה הפוליטית לבין הציבור הרחב, כאשר האדם מן ציבור רואה בפוליטיקאי (כפי שאותו אדם רואה בעצמו) מודל שאמור לייצג את הזהות האישית-קבוצתית ולא כנציג שזוכה באמון הציבור על מנת לעצב את המציאות, במידת האפשר, בהתאם להעדפות של בוחריו.

במצב שכזה, הנבחרים שפועלים בזירה הפוליטית הולכים והופכים להיות משותקים מאימת הציבור, והיכולת לקדם מדיניות מעשית על בסיס פשרה הזוכה לתמיכה רחבה הולכת ונעלמת, כך שהזירה הפוליטית עצמה הופכת למשותקת, ונדמית יותר ויותר ל"שיחת סלון" על "פוליטיקה", לפולמוס במדורי הדעות או לפאנל-צעקות בתוכנית טלוויזיה במקום להיות המקום שבו מעוצבת המציאות. על מנת להתגבר על הקושי הזה, מי שפנו לפוליטיקה נאלצים להעמיק את הפער בין מעשיהם בפועל לבין הדימוי החיצוני שהם משדרים לציבור בוחריהם, וכך מתערערת הדמוקרטיה: האזרחים מתרחקים מהמעורבות המעשית במערכת השולטת על חייהם, והפוליטיקאים מתרחקים מהציבור אותו הם אמורים לייצג.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-דצמבר 11, 2021, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 20 תגובות.

  1. הלינקים לספר ולפודקסט של דיוויד סוויפט לא עובדים

  2. בהקשר הזה הערכתי מאוד אמירה של שלי יחימוביץ אחרי שנבחרה לראשות מפלגת העבודה. היא אמרה שתיאלץ לעיתים להתפשר, וכשזה יקרה היא לא תעמיד פנים שזו תמיד הייתה עמדתה, אלא תודה ביושר שמדובר בפשרה ושהייתה רוצה להשיג יותר.

    • מה שמצער הוא שהיום, מבימתה בתקשורת, היא מטיפה לעמדה טהרנית וניסתה לחבל ככל יכולתה בפשרות שאפשרו את אישור התקציב. Danny Orbach, PhD Associate professor in general history and East Asian studies, the Hebrew University of Jerusalem 972-527244538 dannyorbach@gmail.com

  3. דני,
    א. תודה על עוד מאמר מצויין. תודה גם לך אבשלום
    ב. טענתי כשפרסמת את המאמר על תרבות החרמות, ואני טוען גם עכשיו, שעיקר הבעייה טמונה בשיטת הממשל שלנו, שכבר פשוט לא עובדת. נכון שהבעיות המיתיות שמתוארות במאמרים הן יותר מהותיות משיטה לא יעילה, אבל בעיני שינוי של השיטה יכול הרבה פעמים לשנות הרבה יותר מניסיון לשינוי של המהות.
    ג. כיום, אין בישראל רשות מחוקקת. חוקים, בכנסת עוברים רק בתמיכת הקואליציה, שפועלת על בסיס משמעת קואליציונית. כלומר – הכנסת היא חותמת גומי של הממשלה. גם לבית המשפט יש סמכות יחסית נרחבת לפסילת חוקים (נרחבת, בהתחשב בזה, שאין לנו חוקה, הכוונה).
    ד. התחום היחיד שבו יש סמכות מלאה לכנסת, הוא במינוי/פיטורין של הממשלה. זו לא רשות מחוקקת, אלא גוף שממנה או מפטר את הרשות המבצעת. זה גם הגוף היחיד ברמה הארצית שהאזרח בוחר ישירות. במצב הזה, יכולתו של האזרח להשפיע על הנעשה במדינה היא אפסית.
    ה. נניח שהיו לנו בחירות ישירות לראשות הממשלה (או אולי, לממשלה שלימה), שחברי כנסת לא יכולים להיות חלק מהממשלה ושהממשלה לא תלויה באמון הכנסת. הכנסת אחראית על חוקים ותקציב, ללא תלות במשמעת קואליציונית. אפשר להנהיג גם בחירות אמצע / בחירות אזוריות ולהגדיל את מספר החכים (לדעתי ל600). כמובן שצריכה להיות חוקה עם בית משפט לחוקה. לדעתי חייבת להיות לציבור יכולת השפעה משמעותית על חבריו, אבל זה נתון לוויכוח
    ו. במצב כזה, הרשות המחוקקת יכולה לעסוק בלחוקק, באופן הרבה יותר מעשי. יכולות להיווצר קואליציות אד הוק לנושאים מסוימים בלי תלות במשמעת קואליציונית. אם הבחירות הן אזוריות, הנבחר ידאג ברמה המעשית לציבור הבוחרים הרבה יותר מאשר הצהרתית, כי הוא יודע שהם מחכים לתוצאות בשטח.
    ז. ברור לי שגם בשיטה כזאת יש חורים, ברור שיש הרבה מה לדון ולשפר. בכל זאת, שינוי השיטה לדעתי יחולל שינוי משמעותי גם במהות.

    • עדו סוקולובסקי

      בחירות ישירות לראשות הממשלה היו פה וזה היה הגרוע מכל העולמות. אם רוצים לשנות את שיטת הבחירות אז אפשר לשנות לשיטה הישירה וגם לזו יש מגרעות לא מעטות. ההבדל הוא שבבחירה ישירה אני מצביע ישירות לנציג 'יש עתיד' במחוז שלי ולא מצביע ליאיר לפיד ומקבל את מספר 10 ביש עתיד שלא עושה כלום במשך קדנציה שלמה או עורק למחנה היריב בלי להיענש על זה.

      • לא דיברתי רק על מעבר לבחירות ישירות, מה שבהחלט מזיק יותר משמועיל. דיברתי על מספר שינויים, שאחד מהם הוא בחירת ראש הממשלה/הממשלה כולה באופן ישיר

    • תמיר מנצור כרמל

      מסכים מאוד עם הניתוח שלך את הבעיה אך לא חושב שבחירות אזוריות ו/או בחירות ישירות הן הפתרון המתאים. ההצעה שלי היא לקיים בחירות לועדות הכנסת. כך כל אזרח יוכל לפצל את קולו ולבחור מועמדים שונים לועדות השונות (למשל מועמד נץ לועדת חוץ ובטחון ומועמד סוציאל דמוקרטי לועדת הכלכלה,או להיפך).

      כך בין היתר תשבר הדיכוטומיה ביו המחנות והזיהוי האוטומטי בין חבר כנסת לבין מחנה או קבוצת זהות כלשהי.

      הרחבתי על זה כאן:
      https://3rdthought.org/2012/11/25/0000/

  4. עדו סוקולובסקי

    בסדרה 'כן אדוני ראש הממשלה' היה פרק שהרעיון שלו הגיע מאבא אבן והוא עסק ב'הלווית עבודה'. איש בכיר כלשהו מת וכל המנהיגים מכל המדינות יכולים להיפגש ולסגור עניינים בלי שיש עליהם לחץ כמו שיש בפגישה 'עניינית' שנועדה למטרה מוצהרת.

  5. מאמר טוב. אמי מאוד מסכים עם רוח הדברים ועם רוב הנאמר. יש לי 2 נקודות מחלוקת מרכזיות:

    1. האמירה שפוליטיקה שמתמקדת באחרים ולא בעצמי מעידה פוליטיקה זהותית-הצהרתית. סליחה, אבל אלו שטויות. אדם יכול לחלוטין לרצות לקדם מהלכים מעשיים גם לטובת קבוצות שהוא לא חלק מהן, פשוט כי הוא תופס שזה הדבר הנכון לעשות.

    ודאי שייתכן שאדם עושה זאת כדי לתחזק זהות. "אני מוסרי, אני נאור, אני אלטרואיסט". באותה המידה, על אדם שעושה ההפך ניתן לטעון שהוא מתחזק זהות שנושאת עמה לא פחות הון חברתי בישראל – "אני דוגרי, אני ריאליסט, אני לא יפה נפש, אני עושה לביתי."

    כשהאמירה הסו באה אחרי משפט שמצהיר על אמונה שרוב חברי הכנסת באים לכנסת לא למען עצמם, אלא כדי לפעול במציאות בהתאם לערכיהם, היא כבר נשמעת ממש תמוהה. אולי לא הבנתי את הכותב נכונה.

    2. השימוש החוזר ב"הם" לצורך הדיון צורם בעיני, כיוון שהוא נשמע כאילו בניגוד ל"הם" ההמוניים והא-פרגמטיים, "אנחנו" – קוראי הינשוף השקולים והמבריקים, או סתם המחבר וסביבתו – חסינים מפני ההטיה הזו. "הם" נותנים לפוליטיקה להפוך לפרפורמנס, בעוד "אנחנו" מתייחסים אליה כראוי. למה? ככה.

    ודאי שהנטייה לחשוב כך על פוליטיקה פעילה יותר או פחות בין בני אדם שונים, ודומיננטית אצלם יותר או פחות. ודאי שזה תלוי בחינוך הפוליטי שקיבלו ובצורה בה הם בוחרים להתנהל בעולם. אבל הצעד הראשון בהתמודדות עם בעיה הוא להכיר בה – הקול הקטן הזה, שמנסה לתחזק זהות ולא יותר, נמצא בראש של *כולנו*.

    אם מישהו כאן חושב שהוא חסין בפני התופעה הזו, כי הוא תמיד היה ותמיד יהיה אדם רציונלי ופרגמטי שקובע ומשנה את עמדתו על פי הראיות – מצטער לבאס אבל "רציונלי, פרגמטי, קובע עמדה רק על פי הראיות" היא זהות מאוד מושכת, ואנחנו עלולים בקלות ליפול בהטיות כאלה ואחרות על מנת לתחזק את האסתטיקה והתחושה שלה, בהתעלם מהמהות שלה.

    התשובה היחידה היא ביקורת עצמית מתמדת, וכולנו זקוקים לה. הייתי מעדיף לראות כתבה כזו מנוסחת בלשון המדברת על ההטיה האנושית הזו שלנו ועל הצורך להיאבק בה בפנים ובחוץ, לא כעל איזו תופעה חברתית שקורה ל"הם" מנותק כלשהו כי "הם", מה נעשה, קצת דפוקים.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      1. אדם יכול לרצות לקדם צעדים המתמקדים באחרים ולא בעצמו, אם הוא תופש אותם ואותו כחלק מקבוצה משותפת. למשל, לקדם מדיניות של צדק חברתי ועזרה לעניים, מכיוון שגם אני וגם הם משתייכים לאותה קבוצה לאומית, ואני רואה אינטרס ממשי וצורך ממשי, גם עבורי, בכך שהחברה שבה אני והם חיים תהיה סולידרית ושיוויונית יותר.
      לעומת זאת, לרצות לבקש לקדם שיוויון זכויות של אחרים, בשם עיקרון של שיוויון למשל, מתוך זיהוי שלהם כמי שישארו אחרים, זה משהו אחר. ואם אני עושה את זה כי זה ראוי, למרות שבפועל זה לא באמת נחוץ לי, המשמעות היא גם שאני יכול להתייחס לזה כאל תחביב, והשאלה האם הדבר יצליח בפועל או לא אינה באמת חשובה מבחינתי.
      לגבי המניע של הפוליטיקאים – לא התייחסתי בדברים אל "רוב חברי הכנסת", אלא אל "הדרגות הגבוהות של הפוליטיקה. אם הייתי צריך לסמן אותן, הייתי אומר "ממשלה", ואולי אפילו "עמדות בכירות בממשלה". השורות האחרונות של חברי הכנסת, ומי שמסתפקים בהן, הן באזור הרבה יותר אפור. מי שחותרים ברצינות אל הצמרת, יכלו להשיג תועלת אישית רבה יותר במקומות אחרים, במאמץ פחות יותר.
      2. את הזיהוי בין "אנחנו" ל"קוראי הינשוף" אתה עשית ולא אני. אני התייחסתי ל"הם" כסימון למי שמתנהגים כפי שתיארתי. הבחירה האם להתנהג באופן הזה או לגשת אל הפוליטיקה באופן התכליתי, שאני חושב שהוא הדרך הנכונה יותר – בוודאי שהיא בחירה של כל אדם מול עצמו, שמושפעת בין היתר מהחינוך שקיבל ביחס לפוליטיקה, ומהסביבה שבה הוא פועל ומעודדת אותו לכאן או לכאן.

  6. נשארת השאלה כמה הישגים קונקרטיים מתרגמים לקולות בקלפי.
    למשל, בוא ונניח ששר התחבורה לשעבר סמוטריץ עשה עבודה מצוינת בתור שר תחבורה.
    כמה קולות זה יביא לו?

    • תמיר מנצור-כרמל

      שאלה מעולה. בזמן כהונתו שיבחה אותו כתבת האדריכלות של הארץ שהיא מן הסתם מצביעת שמאל. אבל אין שום סיכוי שהיא תצביע עבורו בגלל שאר הדעות שלו. לכן שיטה לפיה ההצבעה תהיה לכל ועדת כנסת בנפרד, כפי שהצעתי באחת התגובות למעלה, תאפשר לפתור את הבעיה הזאת. אם סמוטריץ יבחר להתמודד דווקא לועדת התחבורה, מצביעי שמאל יוכלו להצביע לו בראש שקט תוך ידיעה ששאר העמדות שלו לא תבאנה לידי ביטוי בעשייתו (עד כדי בניית כבישים ביו"ש למשל).

      • אבל מה עם הצבעות במליאה?

      • צריך במידה רבה לנטרל את המליאה מסמכויות. כל ועדת כנסת תהיה מוסמכת לחוקק חוקים לבד ללא אישור המליאה. למליאה יהיו תפקידים טקסיים ואולי דברים כלליים שקשורים לקביעת סדרי עדיפויות בין הועדות, בחירת נשיא ומבקר המדינה וכו'. הכל מפורט בקישור שהדבקתי בתגובה הראשונה בעניין.

      • הצעה מעניינת!
        אני חושש משתי דברים בהצעה שלך:

        1) סיבוך ההצבעה – ההצבעה לכל ועדת כנסת מסבכת את ההצבעה ומעודדת "רשימות". לציבור לא בטוח שיש מידע לגבי למי להצביע. קשה להפריד את התוצאות למרכיביהן השונים.
        2) חוסר קוהרנטיות – מה יקרה אם למשל לימין יש רוב בועדות התחבורה אבל לא בביטחון? האם יקדם מדיניות של לבנות כבישים בשטחים? איך זה יסתדר עם משרד האוצר? האם משרד איכות הסביבה השמאלני יחסום בניית תשתיות כדי לגרום לימין להראות רע? וכו' וכו'.

      • תודה יואב.
        לא כל כך הבנתי את ההערה על הקושי בהבנת מרכיבי תוצאות הבחירות. אדרבא – בשיטת הבחירות הקיימת אי אפשר לדעת האם פלוני הצביע למפלגה בגלל המצע הכלכלי שלה, המדיני, האזרחי או בגלל הבלורית המבריקה של מנהיגה. לפי הצעתי הבחירות תהיינה הרבה יותר מדוייקות ומשקפות את התפלגות הדעות בעם.

        1. לעניין הסיבוך – זו אכן הערה ששמעתי לא פעם. אני חושב שהפתרון הנכון ביותר יהיה לקבוע בכל שנה בחירות ל 2-3 ועדות. למשל, בשנה אחת יצביעו לועדות הפנים והכלכלה ובשנה הבאה לועדות החוץ והבטחון ואיכות הסביבה. כך יהיה זמן וקשה לשיח ציבורי ממוקד בנושאים שעל הפרק. השיח יועשר, יתגוון ואולי אפילו ייטה יותר לעסוק בתוכן והשקפות ופחות בזהויות.

        2. לעניין התוצאות הסותרות. גם במשטר הקואליציוני הנוכחי ישנן סתירות וחיכוכים בתוך הקואליציה. השיטה המוצעת לא תבטל אותן. היא תאפשר לכל ועדה לעסוק בענייניה ואיפה שיהיו חיכוכים יהיה צורך לנהל תהליך להשגת הסכמות, או לפחות לנהל את חוסר ההסכמה. אני מציע שתהיה ועדת תיאום שתורכב מיו״רי כל הועדות שתעסוק בין היתר בעניינים אלו.

  7. המאמר מתאר החלפת פוליטיקה שמשנה מציאות בפוליטיקה שמספקת רצון של בוחרים לבטא זהות,
    אבל אינו מציע סבה לכך.
    לדעתי, מלבד הסבה הסוציולוגית שאחרי שהתרבות המודרנית שברה את מסגרות הזהות הישנות
    וכך היא הביאה להגשמת הנבואה "והשלחתי רעב …לשמע את דברי ה' [או אידאולוגיות אחרות] ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש" עד שהרעב לזהות רעיונית גרם לרעבים להשביע רעבונם בבחירות,
    סבה נוספת היא שמבחינה פסיכולוגית "ברי ושמא- ברי עדיף" עבור הבוחרים:
    הבוחרים עומדים בפני נבחרים שזהותם הרעיונית מוצגת כזהות אמינה וברורה ("ברי")
    אך יכלתם לשנות מציאות היא מעורפלת מאד מבעד לערפל היחצ"נות,
    ואז הבוחרים מתיאשים מיכלתם לדעת ("שמא") מי הוא המועמד המתאים לשנות מציאות.
    חסר הוודאות דוחק אותם לחפש את המנהיג "מתחת לפנס" שמאיר בברור את הזהויות.
    הערפל סביב כשורי הנהול של המועמדים היה נמנע לו היו מועמדים שיכולים לשכנע, בעזרת הצלחותיהם בעבר, את התאמתם לנהול מערכות מורכבות.
    מדוע איננו רואים מועמדים כאלה?
    הסבות לאיכות הנמוכה של המועמדים להבחר הן אותן הסבות לכך שאלה שמתאימים אינם מועמדים, והן:
    א. בושה להמנות עם פוליטיקאים לאור המוניטין שהוציאו קודמיהם.
    ב. בקורת חד צדדית מגזימה ומכפישה מהתקשורת
    ג. העיקר- שכר נמוך >
    צריך להעלות שכר עתידי של שרים (רק 9 שבכירים) פי 5-10
    כדי למשוך מבכירי חברות עסקיות לרשימות מועמדים (לכנסת ו)לממשלה
    מנהיגים-בכח שמוכשרים לנהל מערכות מורכבות ודינמיות,
    כדי שיחליפו את הקשקשנים שישנם עכשיו, בכל המפלגות,

    שהם גם אלה שמונעים תחרות בהם ! ( ע"י מניעת הגדלת שכר השרים ).

  1. פינגבק: כשהפוליטי הוא האישי | עמדת תצפית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: