מלכה אפריקאית: על ייצוג וגיוון אמינים בעולם פלורליסטי

בימים אלו, המילה "גיוון" נישאת בפי כל וכובשת בסערה את עולם התרבות; מפיקים מלהקים שחקנית שחורה כמלכת אנגליה, משנים נטיות מיניות של דמויות, ומשתדלים לייצג ביצירות ספרותיות וקולנועיות כמה שיותר קבוצות. כך, בהפקה חדשה של הארי פוטר, עלה הרעיון להפוך את אמו לטראנסית ואת אביו להיספני. אלא שפוליטיקת הזהויות הזאת, טוענת דריה שלייפר בטור אורח לינשוף, משיגה את ההיפך הגמור ממטרותיה המוצהרות, ובמיוחד משדרת בוז עמוק לאלו שהיא אמורה להעצים. מדוע?

Credit: Miles Peacock, unsplash.com

לפני כמה ימים, הודיעו כמה מפיקי סרטים אמריקאיים כי הם מתכננים לצלם גרסה חדשה של הארי פוטר, שתהיה מגוונת מבחינה אתנית ומגדרית. המפיקים הצהירו כי שלל הדמויות, שרובן המוחלט הוצגו בתור לבנות בסרטים המקוריים, יהיו מרקע אתני מגוון (למשל, הוצע כי ג'יימס פוטר יהיה היספני), וחלק מהדמויות יהיה בעלות זהות מינית שונה (למשל, הוצע כי נשים תוכלנה לגלם את דמותו של רמוס לופין). המטרה היא, כרגיל, גיוון וייצוג, שתכליתם להביא להכלה של קבוצות רבות על המסך, פלורליזם דמוקרטי וליברלי שלם, שיגרום לקבוצות מיעוט מבחינה פוליטית להיות נוכחות יותר בתודעה הציבורית והתרבותית. גיוון וייצוג כאלו אמנם באים על חשבון דמויות לבנות, אבל בבסיס רעיון הייצוג ניתן למצוא את הטענה שה"לובן" (whiteness) כבר קיבל התייחסות פוליטית ותרבותית לא פרופורציונלית ומפלה על חשבון קבוצות אחרות.

כחלק מהוצאה לפועל של רעיון הגיוון והייצוג, אנו רואים ליהוקים של אנשים ממוצא אסיאתי או אפריקאי בהקשרים היסטוריים אירופאיים, כמו למשל ב"הפרחחים מרחוב בייקר" שמתבססת על העולם של "שרלוק הולמס" ו-"ברידג'רטון" הדרמה התקופתית האלטרנטיבית, או בעולמות שתהליך הדמיון שלהם נובע מהקשרים היסטוריים אירופיים, כמו "מחזור כישור הזמן".

הדמיון שלו נובע מהקשרים היסטוריים אירופיים: טריילר של מחזור כישור הזמן

כך, אנחנו יכולים למצוא אסיאתים ואפריקאים לצד לבנים ברחובות לונדון של המאה ה-19, או בחצר האצולה האנגלית, או פשוט בכפר אירופאי טיפוסי מימי הביניים. מעבר לשאלת הייצוג ההיסטורי, נשאלת השאלה האם טקטיקת הגיוון והייצוג הזו אכן משיגה את מטרתה. או, במילים אחרות, האם התודעה שלנו הופכת למכילה יותר, או לכל הפחות למודעת יותר לקיומן של מגוון פרספקטיבות? לי נדמה, שרב-אתניות ורב-מגדריות גדושות, במיוחד כאשר ישנן יצירות שמשוכתבות במטרה בלעדית להיות רב-אתניות ורב-מגדריות, אינן משיגות את המטרה; אם כבר, הן לעיתים קרובות גורמות להגחכת רעיון הייצוג והפלורליזם באמצעות בריאת עולמות לא משכנעים, אידאולוגיים, שמושתתים בלעדית על קומבינציות לא הגיונית של דם ומגדר שבינם לבין ייצוג ופוליפוניות יש מעט מאוד.

מה ההסבר לתופעה? להלן מספר רעיונות.

יצירת עולמות עם היגיון פנימי: הסיפור של הדמויות מתרחש בתוך עולם, ואם העולם הזה אינו עולם אמין, דהיינו אינו בעל הגיון פנימי שמתכתב עם הידוע לצופים על בני-אנוש, על ההיסטוריה, ועל הטבע שלהם, הצופים יעסקו באי-ההגיון של העולם ולא בסיפורן של הדמויות. אם, למשל, בעולם שבראנו בני האדם מתנהגים בצורה שונה מהמוכר לנו, למשל במשטר מטריאכלי, יש להבין שיש לזה השפעה אדירה, ושעלינו לחשוב על הדפוסים הלוגיים שמשטר שכזה יוצר ואת השלכותיו על התנהגות הדמויות, אופי הדמויות, והאינטראקציה ביניהן או בין הקבוצות השונות הפועלות בסיפור. הרי את דפוסיו הלוגי של משטר פטריאכלי אנחנו מכירים היטב, לכן אם אנחנו כותבים על אחד כזה, מספיק שנפעיל את זכרוננו ההיסטורי או את מבטנו ההשוואתי בשביל ליצור עולם אמין.

לכן, אם אנחנו רואים למשל כפרים בסגנון ימי-הביניים, ובהם אסיאתים שחורים לצד לבנים מבלי שיש איזו התייחסות לרב האתניות הזו: לא מדובר בסיפור משכנע, כי לא ברור לנו איך משהו כזה יכול לקרות מבלי כיבוש, הגירה מסיבית, או אפרטהייד ארוך שנים ששמר על בני אדם בעלי רקע אתני שונה מופרדים אחד מהשני למרות החיים המשותפים בכפר פצפון בנוסח ימי הביניים. בין אם מדובר בכיבוש, הגירה, או אפרטהייד, ברור לנו שהדמויות והעולם החברתי והפוליטי שבו הן מתקיימות לא ייתנהל בצורה זהה לעולם חד-אתני מפאת הנסיבות המיוחדות שמביאות לעולם רב-אתני, בין אם זה עולם חדש או עולם ותיק. במילים אחרות, אם הרב-אתניות לא משנה שום דבר בהתנהגות הדמויות, בזיכרון ההיסטורי שלהן, או באישיות שלהן, העולם הזה מאבד מאמינותו.

ואם נסכם: בהיעדר אמינות של העולם הסיפור לא יכול להיות סיפור מוצלח, כי בשביל להתחבר לסיפור כלשהו ברמה אישית ועמוקה אנחנו צריכים להרגיש שמדובר באיזו אמת; לא במובן ההיסטורי, וגם לא במובן הטכני, אלא במובן ההיגיון הפנימי. או, במילים אחרות, אמינות מביאה לממשות, וממשות מביאה לחיבור אישי, פסיכולוגי ואסתטי של צרכן התרבות אל הסיפור.  

גיוון אינו סתם עובדה: בעולם ריאליסטי, הוא אמור להיות הגיוני, וגם להשפיע על הדמויות והיחסים ביניהן. תמונת אילוסטרציה. Credit: Olly18, depositphotos.com

יצירת דמויות עגולות ואמינות: לא רק העולם צריך להיות אמין, אלא גם הדמויות. בשביל להיות אמינות, הדמויות צריכות להיות בעלות תכונות הגיוניות, קול אוטונומי, אישיות, והיגיון פנימי משלהן שמתכתב עם ההיגיון הפנימי של העולם. מתוך כך, ברור לנו שלזהות המינית, המגדרית, או האתנית של הדמות יש משמעות אדירה לאותו ההיגיון הפנימי וליחסי הגומלין שלו עם ההיגיון הפנימי של העולם שבו הדמות פועלת. לכן, החלפה של דמויות לבנות בדמויות שחורות מבלי לשנות את כל יתר הסיפור היא טקטיקה שכמעט לעולם לא יכולה להיות אמינה. הרי הרעיון מאחורי ההחלפה האתנית, המגדרית, או המינית המודעת מתבסס על הנחת המוצא כי לזהות יש משמעות, ואם יש לה משמעות עבורנו, יש לה משמעות גם עבור אנשים בעולמות אחרים, בדיוניים ככל שיהיו.

אם, למשל, לילי פוטר היא טרנס וג'יימס פוטר הוא היספני, עובדה זו משנה לגמרי את הדמויות ואת הקשרים ביניהן. לאו דווקא לטובה, לאו דווקא לרעה, אבל בוודאי במידה כלשהי. לכן שכתוב פשוט בצורת החלפה על בסיס דם או מגדר כמעט תמיד יוצא עילג ולא משכנע; צריך לשנות הרבה מאוד בעולם או בהקשר בין הדמויות בשביל שהאישיות, ההיסטוריה, והתקשורת של הדמויות תהיינה הגיוניות, ובתוך כך הדמויות עצמן יהיו ממשיות. וכמו שכבר ציינו, בהיעדר ממשות, צרכן הסיפור לא יכול להתייחס לסיפור ברצינות מירבית.

אם היא טראנסית והוא היספני, צריכות להיות לכך השפעות עומק על העלילה. לילי וג'יימס פוטר.

להפסיק להתעצל: יצירת עולמות תוכן חדשים: אחד הדברים החסרים ביותר בנוף התרבותי שלנו הוא תוכן חדש על מקומות, דמויות, והקשרים שונים. רובן המוחלט של היצירות עוסקות בעולם אמריקאי או אירופי מערבי, כמו גם ההקשר שבו הן פועלות. משום מה, יוצרי התרבות בני-זמננו בוחרים להחליף את האצילים האנגלים הלבנים באסיאתים ובאפריקאים, במקום ליצור תוכן על הפוליטיקה העתיקה שהתקיימה באסיה ובאפריקה (וגם במקומות של לבנים לכאורה, כמו הסלאבים, שאינם נוכחים בתרבות המיינסטרים כמעט בכלל) – תוכן מעניין, חדשני, ואמין הרבה יותר.

אם נחשוב על זה, רבים מאיתנו נחשפו לגיוון שיש בעולם באמצעות סרטי דיסני, אשר הציגו את מולאן הסינית ואת פוקהונטס האינדיאנית. על אף שהייצוגים היו בלתי אמינים במובנים אחרים, עצם העובדה שהוצג סיפור שמתבסס על ההיסטוריה האמיתית של הדמויות הלא מערב אירופאיות, עם היסטוריה לא מערב אירופאית והקשר לא מערב אירופאי – גרמה לנו באמת להיות מודעים לקיומן של תרבויות והיסטוריות אחרות. מנגד, כשמלהקים, למשל, שחקנית שחורה ממוצא אפריקאי לשחק את מלכת אנגליה, אנחנו לא לומדים שום דבר על אפריקה או על הזהות הגזעית של השחקנית, אלא רק על טרנד הליהוק הקולנועי בן ימינו. זה מלמד אותנו משהו על המייצגים, ולא על המיוצגים. אם כבר, זה יוצר בלבול, כמעט רמייה, כי הרי ברור שמדובר בייצוג שקר שלא יכול היה להתקיים. זה יוצר, כאמור, סיפור ודמויות לא אמינות, כי רב-אתניות משנה יותר מדי מבחינת נסיבות האומה או העולם, הרי לזהות, כמו שהזכרנו, יש היסטוריה, הקשר, ומשמעות.

נדמה לי שאפשר אפילו להעז ולהגיד שליוצרים והמלהקים לא אכפת באמת מייצוג עמוק ואיכותי; במקום לקדם תוכן חדש ואיכותי, הם שוחים בתור המוכר להם, מתעצלים ללמוד על דברים חדשים, וגם לא חוששים לקדם בורות שאין בה לא אמינות, לא ממשות, לא עומק, ולא כבוד – לא למערב-אירופאים, לא לאפריקאים, לא לאסיאתים, לא לסלאבים, לא ליהודים, ובעצם, ובכן, כמעט לאף אחד.

מעט כבוד: ואולי הסעיף הזה, האחרון, הוא בעצם הסיכום של הסעיפים הקודמים, והוא די פשוט, ואמור להיות די אינטואיטיבי בחברה ליברלית: בשביל לייצג פלורליזם ייצוגי, עלינו לתת לאנשים את הכבוד המגיע להם בתור פרטים אוטונומיים ומקוריים. העולם של הארי פוטר הוא עולם אנגלי לבן בעיקרו, עם כמה מהגרים, עם אחוז מועט של הומוסקסואלים, ובלי טרנסים. זה לא עולם רע, זה פשוט עוד עולם, והוא בעיקר תואם את העולם הריאלי של אנגליה בשנות ה-90 של המאה הקודמת. הדרך לכבד אנשים שלא כלולים בעולם הזה היא לא לשים אותם שם בכוח האידאולוגיה והממון, אלא ליצור להם עולמות שבהם הם לא סתם "שחקן שחור", "שחקנית לסבית", "שחקנית היספנית" – אלא ראשית דבר, בני אדם עם סיפור ותוכן משלהם. בוודאי שבסיפור האישי שלהם לזהותם תהיה משמעות, אבל כיבודם יוביל לכך שמשמעות זו היא עוד חלק מאנושיותם וממהותם, ולא הדבר המרכזי (ואף היחידי) שיש בהם. הם יוצגו ויושפטו כבני-אדם מלאים, עם כל הנוגע לכך, ולא כתיוגי זהות פשוטים וחד-ממדיים. הרי מה היא המלחמה בגזענות ובשוביניזם אם לא הכבוד לאדם היחיד, לעולמו ולעומקו בשל האינדיבידואל שהוא, ולא בשל הנסיבות בהן נולד?

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ינואר 22, 2022, ב-הינשוף הספרותי ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 20 תגובות.

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    קול חשוב מאוד בחד גוניות התרבותית שלנו. תודה רבה על ההשראה.

  2. נו נו, הוליווד התמחתה בסיפור סיפורים היסטוריים לא אמינים שבהם שחקנים לבנים דוברי אנגלית צחה שחקו גיבורים יווניים, רומיים, יהודיים ועוד. אז עכשיו היא לוקחת את זה צעד קדימה ומערבבת את זה עוד יותר, מי ישמע?
    מה שכן בהוליווד הקלאסית ידעו לספר סיפור בעוד בימינו אני חושש שכבר פחות יודעים. זאת הבעיה האמיתית. אם לא יודעים לספר סיפור אין שום סרט מעניין. הם יכולים לעשות הצגה שלמה עם מגוון דמויות שלם אבל בלי סיפור טוב אין סרט טוב. חבל.

    • בסיפור המקורי ג’יימס פוטר הוא לא סתם לבן, אלא מגיע ממשפחת אצולה. טהורי הדם הם אצילים לא מתבוללים. סדרת הספרים מותחת ביקורת על הגזענות הזו (לדוגמה: המשפחה העלובה של אימו של וולדמורט).

  3. אבל מצד שני ילדים או בני-נוער שרואים סרט או סדרה ולא מכירים בדיוק את ההיסטוריה, אולי לא יחשבו שזה מגוחך או לא אמין – וזה שהם יראו שילוב של גזעים ומגדרים כן יהיה לזה השפעה טובה עליהם…

    • דריה שלייפר

      אולי, ואולי לא. בכל מקרה הם באיזשהו שלב יכירו את ההיסטוריה לפחות ברמה השטחית (אלא אם אנחנו עושים שכתוב מחדש ממש להכל, אבל אני לא חושבת שנגיע לשם), ואז אני לא יודעת עד כמה אפקט הגילוי יהיה חיובי מבחינת השגת פלורליזם טבעי ונינוח. יותר מזה, אני לא בטוחה שלחשוב שכל חברה שהתקיימה נראית כמו החברה האמריקאית בת זמננו זו השפעה חיובית.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    איזה ערך חשוב יותר: גיוון אתני או אמת (במקרה זה אמת היסטורית)?
    הרבה צופים לא מכירים את ההקשר והרקע. אם הם לומדים על המציאות מסרט מגוון אתנית, הם יחשבו שזאת המציאות כפי שהיתה. הבעיה פה היא שזנחנו את ערך האמת. באירופה עד שלהי המאה ה- 20 לא היה שוויון. אם היו זרים, מעמדם היה נחות. סרט מגוון אתנית מעלים את זה. בשם הגיוון האתני פגענו בערך חשוב יותר: האמת.

    • אתה מתבלבל. האסכולה השליטה באקדמיה הפרוגרסיבית היא של ההיסטוריונים "החדשים", שטוענים שאין שום חשיבות לעובדות היסטוריות אלא רק לנראטיב, כלומר באיזה שלב יהפכו את ישו לשחור כי זה מסתדר טוב יותר עם דת ה PC.

  5. נראה כי חלק מהמגיבים שכחו שמדובר בסרטים, כלומר בשקרים באופן עקרוני. השחקנים שמשחקים גנרלים אינם גנרלים. השחקניות שמשחקות עורכות דין ושופטות אינן עורכות דין ושופטות. הכל שקר. אז מה משנה כאן האמת שכל המגיבים כל כך מחפשים? אני יכול להבין שזה פוגע בסיפור אבל שזה פוגע באמת?

    • זו תפיסה מאד לא נכונה של אמנות

      • האומנות היא לא שקרית מעצם מהותה?
        (החתול בתמונה הוא אמיתי? הדמויות בספר חיות וקיימות? הדמות על הבמה בתיאטרון באמת קיימת?)

      • האומנות מבטאת אמיתות שנמצאות מאחורי המציאות, או מה שנקרא ״בריאה משנית״. להתעמקות בעניין מציע לך לקרוא את ״על סיפורי פיות״ של טולקין. היא מבטאת אמיתות עמוקות על המצב האנושי, ובוודאי שצריכה להיות לה קונסיסטנטיות פנימית. הרי גם צופים של סרט או קוראים של רומן רוצים שהוא יהיה אמין.

      • קראתי ואם תשים לב החלוקה שאני מחלק בין אמת לסיפור מבוססת על טולקין (הצורך שהסיפור יהיה קוהרנטי). בזה אני בהחלט מסכים לביקורת שלך. אני מבקר את הניסיון של המגיבים לחפש אמת במקום שהיא לא נמצאת. אומנות היא איננה אמיתית מעצם הגדרתה ולכן מי שמחפש אמת היסטורית בסרט של נלסון דה מיל על חציית ים סוף או בסרט 300 על הספרטנים יגלה חוסר התאמה מסוים.

      • לא חושב שאף אחד לא מחפש דיוק, אם כי בסרטים תקופתיים זה נחמד. מחפשים קוהרנטיות, ושייצור לפחות אשליה אמינה של תקופתיות.

      • *ססיל ב דה מיל

  6. ככלל, קוראים או צופים מניחים שהסיפור עקבי ואמין, וזה כולל גם עלילה וגם רקע.
    הצופים יודעים שהסיפור הספציפי בדיוני, למשל שמלכת אנגליה לא באמת אמרה את כל מה שאומרת דמותה בסרט. אבל אם השחקנית שחורה, צופים לא מנוסים עשויים לחשוב שבמציאות היתה מלכה שחורה, או לפחות יכלה להיות. כאן נמצאת הפגיעה בערך האמת: אנו מייצרים סיפור שאינו תואם את האמת ההיסטורית.
    וחוץ מזה (וגם זה נכתב בכתבה) גיוון אתני הוא סוג של גזענות. כי מתייחסים לאדם לפי צבע עורו או לפי הקבוצה שהוא שייך אליה, ולא לפי מידותיו האישיות.

  7. בד״כ הנטיה היא דווקא לכיוון ההפוך, מה שנקרא racelifting: לספר סיפור על אנשים שהיו
    לפעמים בני מיעוטים אבל לשכתב את ההיסטוריה כדי שיהיו לבנים מהרקע הנכון.

    לדוגמה: היו לא מעט קאובויים שחורים במערב הפרוע, שהיה באופן כללי מקום מאוד מגוון, אבל המערבונים הקלאסיים העלימו אותם מההיסטוריה. דווקא הפרודיה של מל ברוקס יותר ריאליסטית בנושא מהמערבונים שהוא צחק עליהם.

    בדומה, אמנם אירופה של ימי הביניים היתה מקום מאוד לא מגוון, אבל גם לפני וגם אחרי זה לא היה ככה. ב-1500, 10% מתושבי ליסבון היו עבדים שחורים, ומאחר ולא היה ביקוש אמיתי לעבדים באירופה, בניגוד לבאמריקה, אדונים שיחררו את עבדיהם בשיעור גבוה, וכך בסוף המאה ה-16 היה שופט שחור בסביליה; אלכסנדר דיומא היה רבע שחור, וכן סבא-רבו של פושקין היה אפריקאי שנהיה גנרל ואציל ברוסיה. הסדרה בורג׳יה של Canal+ (בניגוד לבורג׳ס של Showtime) מלהקת את ארט מאליק בתור מומר שמייעץ לבורג׳יה וזה די ריאלי למה שיכול היה להיות אז. זה לא היה מגוון כמו היום אבל זה גם לא היה כמו במאה ה-14 כשהאירופאים לא ידעו להבדיל בין אתיופיה והודו.

    ולפני ימי הביניים, האימפריה הרומאית היתה מאוד מגוונת, ולמרות זאת, היא מוצגת בסדרות ובסרטים בצורה שונה לגמרי – עם צבעי עור של אנגלים, ולא של איטלקים, יוונים, ומצרים. העדויות הכתובות והארכיאולוגיות הן מאוד ברורות בנושא: היו אנשים שחורים בבריטניה הרומאית – וכאשר זה הוצג באופן ריאליסטי ב-BBC לפני 5 שנים היתה תרעומת ציבורית נגד זה. הצופים הבריטים התרגלו לאימפריה רומאית שמוצגת בצורה מאוד לבנה בריטית, מה שמעולם לא היה מציאותי.

    גם כשמתארים אירועים מודרניים, יש נטיה ל-racelifting. סופרי הקלפים מ-MIT היו ברובם ממוצא אסייתי, אבל הסרט 21 ליהק אסייתיים רק כדמויות משנה בעוד שהגיבור ומורו, אשר שניהם היו מבוססים באופן ברור על סופרי קלפים אמיתיים ממוצא סיני, הם לבנים (סופרת הקלפים שהגיבור מתאהב בה גם היא לבנה, אבל הדמות האמיתית שהיא מבוססת עליה גם היתה לבנה במציאות), וסופרי הקלפים התעצבנו על איך שהציגו אותם.

    הארי פוטר מתאר מקום בו אין אנשים שאינם לבנים, למעט צ׳ו צ׳אנג, שהשם שלה הוא לא שם סיני אמיתי אלא צירוף סטריאוטיפים. רק מה, בתחילת שנות ה-90, בריטניה היתה 6% לא לבנה, והדמויות בספרים הן הרבה פחות מ-6% לא לבנות. לרולינג יש נטיה לעשות שיפוצים היסטוריים, ובעשור שעבר היא אמרה פעם שהרמיוני היתה יכולה להיות שחורה (אף על פי שהרמיוני איך שהיא כתובה יכולה להיות שחורה בערך כמו שקזבלן יכול להיות פולני).

  8. המניה של נטפליקס התרסקה ב40% בחודש האחרון.
    כנראה שהצופים לא מטומטמים, והקהל מצביע ברגליים.
    הם חשבו שהם יכולים לדחוף אג'נדות פוליטיות ולחנך את הציבור בעזרת הכח הרב שלהם.
    רק שכחו שהם חברה למטרת רווח, ועכשיו הגיע החשבון.

  1. פינגבק: ספר הג'ונגל – י.ד.

להגיב על צפריר כהן לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: