האם פציפיזם הוא עוול? מז'בוטינסקי ועד גנדהי

מה הבעיה בפציפיזם ובאי אלימות, ומדוע ניתן לראות דווקא בהם חטא שמרבה רע בעולם? ולעומת זאת, מתי הם יכולים להפיק מתוכם עוצמה פוליטית אדירה? ינשוף היסטורי במסע מזאב ז'בוטינסקי למהטמה גנדהי.

Credit: Goir, depositphotos.com

לפעמים, סיפורים שנראים שגרתיים וצפויים מסתיימים בטוויסט שמשאיר אתכם פעורי פה. בעבר, חוויתי את זה עם סיפוריו הקצרים של או הנרי, או עם מלכת פיק של פושקין (סיפור שפסקת הסיום שלו חשמלה אותי כמעט פיזית במהלך טיסה). לאחרונה, יצא לי לעבור שוב חוויה דומה, כאשר נפל לידי כרך של כתבי ז'בוטינסקי, הציונות הצבאית. בתחילת הספר, שיבצו העורכים סיפור קצר מאד שכתב ז'בו בתחילת דרכו, ב-1905, הנושא את הכותרת "שני בוגדים". הוא מתחיל כסיפור חסידי קלאסי, המגולל את משפטם השמיימי של שני נפטרים מול כיסא הכבוד. הראשון מביניהם הוא סוג של מוייסר בזוי, שהתפרנס כל חייו מריגול והלשנה על אחרים. אלוהים מכנה אותו בוגד, והוא מיילל ומתרפס מול כס השם, בעוד דרכו לייסורי הגיהנום נראית מובטחת. השני, לעומתו, הוא ישיש בעל הדרת כבוד. כששואל אותו אלוהים למעשיו עלי אדמות, הוא מספר כי מעולם לא עשה רע לאיש, אך כולם תמיד התעללו בו, סבל שנשא באורך רוח. "קרובים ורחוקים כאחד רדפו ועינו אותי, אך לאיש מהם לא איחלתי רע בליבי. כשהשליכוני לבית האסורים, חיזקתי את לבי בתקווה לרחמיך ולא קיללתי איש. כשבזזו אותי, פשטתי יד לנדבה בשמך הקדוש ולא קיללתי איש. כשפקד אותי זעם אלוהים, בכיתי בכי תמרורים על ביתי החרב והשרוף ועל גוויות ילדיי הקרות ולא קיללתי איש. ואתמול, כשגוועתי ברעב מתחת לגדר, התהוללו נוגשי סביבי והתעמרו בי, אז גם אז לא איחלתי רע לאיש בלבי ומתי בלי לקלל איש."

כאן, היית מצפה לסיום הרגיל, כשאלוהים מעטיר כבוד על המרטיר שמת על קידוש השם. בפועל, העלילה של ז'בוטינסקי מתהפכת בחדות:

שעה ארוכה החריש אל עליון ככלות אותם דברים, שעה ארוכה הביט בעיניו הענוותניות והאבלות של הישיש, ומסתורין רבים אצר אז מבטו של אדוני. ויישמע אז דבר ה':

            'בוגד ייקרא שמך.'

אין בוגדים גרועים ממך עלי אדמות. שהרי עליו, על חברך המוטל לצדך ומתעוות, ומיילל שלא כדרך בן אנוש – עליו אומרים הבריות על האדמה: "הו, רע היה האיש הזה ואל לנו להידמות לו." ועל ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה.

ואילו עליך אומרים הבריות על האדמה: "הו, קדוש היה האיש הזה, אשרי מי שימצא עוז בנפשו לנהוג כל ימי חייו כמוהו."

על כן מדלדלות שורות לוחמים הנכונים למסור את נפשם על עניין צודק, ובה בשעה הרשעים נזכרים בך ואומרים זה לזה בגיחוך: "לא יאונה לנו רע אם נפגע באנשים האלה, כי ממאנים הם להגן על עצמם. נלך אפוא אליהם וניקח לעצמנו את רכושם, ונשתעשע עם נשותיהם."

וכך, גדל בגללך זרע הפורענות על הארץ. כל חייך היו בגידה בחבריך שחיו לצדך ובנכדים שיבואו אחריך. על כן אומר אני: בוגד ייקרא שמך!

את זה שבגד בעד בצע כסף לא אעניש בייסורים: ילך לו, ובוז אלוהים ואדם יהא לו לעונש, אך אתה, משחית הנשמות – ארור תהיה!

כרוניקה יברייסקוי ז'יזני, 11.1.1905, ע"ע 43-44, תרגום: דינה מקרון, מתוך זאב ז'בוטינסקי, הציונות הצבאית א' – כתבים, בעריכת אריה נאור, הוצאת מכון ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי
זאב ז'בוטינסקי

יש מעט כותבים שמסוגלים, כמו ז'בוטינסקי, לבטא עוצמה רבה כל כך בטקסט קצר כל כך, ולהמם את הקורא בצורה כזאת. ואילו אני, לאחר שקראתי את הסיפור הזה מספר פעמים, התחלתי לנסות להשתחרר מהרושם ולחשוב על משמעותו. אם נבין אותו בהקשר הפוליטי הצר, הרי הוא בהחלט סוג של מצע ל"ציונות הצבאית" של ז'בוטינסקי וממשיכי דרכו, טקסט שמבטא מיאוס תהומי מאותם היהודים שעמדו בידיים שלובות מול רוצחיהם ומתו "על קידוש השם", במקום לנסות להגן על עצמם. ולטווח ארוך, הסיק ז'בוטינסקי שהגנה עצמית אפשרית אך ורק במדינה שתישלט בידי היהודים, כפי שכתב בהקדמה לתרגום הרוסי של "עיר ההריגה" מאת ביאליק (ז'בוטינסקי עצמו ביקר בקישינב זמן קצר לאחר פרעות הדמים):

בעיר ההיא ראיתי בתוך סחי

פסה אחת מגוויל תורה קרוע

נערתי בזהירות מקלף נצחי

את האבק שבו היה זרוע;

ושם כתוב: 'בארץ נכריה' –

רק שתי מילים מספר עם הנצח.

בשתי המילים הללו חבויה

היסטוריה של כל פרעות הרצח.

אבל אם נתנתק לרגע מההקשר היהודי והציוני המיידי, יש בסיפור "שני בוגדים" גם מסר אוניברסלי מאד קשה, כתב אישום נגד הפסיביות הבלתי אלימה, ההסתמכות על רחמי שמיים וקבלת הרוצח שלך בהשלמה מלאה, המשותפת למרטירולוגיה היהודית, הנוצרית, ומאוחר יותר, גם החילונית פציפיסטית. אם המרטיר היה לוקח סבל רק על עצמו עבור אידיאל, ניחא; בפועל, המודל הנוצץ אך המזוייף שהוא מציע משחית את נפשות הזולת. הוא מונע מבני אדם להילחם למען עניין צודק, ואף גרוע מכך, מעודד בני בליעל להמשיך לחמוס ולטבוח, ובכך הופך את העולם לרע יותר. חולשה מעודדת ניצול, והכריזמה של אלו שחרטו את אי האלימות על דגלם הופכת אותה לגרועה וזועקת פי כמה. כפי שכתב ז'בוטינסקי במקום אחר, "הרעל הארסי ביותר, שעלול להרעיל את מוסרו של אדם, טמון במילים 'כאן מותר'." ומכיוון שדם היהודים נתפס כהפקר, עצם חולשתם מעוררת את הרגשות האפלים ביותר אצל הסובבים אותם.

את התוכחה הזאת, כמובן, אפשר להפנות לא רק לקדושים הנוצרים או היהודים, שאליהם כיוון ז'בוטינסקי את חיציו, אלא גם לפציפיסטים מאוחרים יותר. כל מיני חנוך לוינים למיניהם, שקובעים כי "להילחם, פשוט כי אין מוצא אחר, זה לא הופך לי את המוות למושך יותר". אלו מעודדים את בעלי הזרוע, האלימים והחמסנים, מרבים חולשה ולכן רשע בעולם.

ואז, תחת הרושם על הדברים האלה, חשבתי על הוגה שטען – בעוצמה רטורית ופיוטית לא פחותה – את ההיפך הגמור: המנהיג הלאומי ההודי מוהנדס "מהטמה" גנדהי. תורת הסאטיה-גרהה ("דבקות באמת") של גנדהי, ששני היסודות המרכזיים שלה היו נכונות למות למען מטרה צודקת, וחוסר נכונות להרוג למען שום מטרה, קרי אי אלימות שאינה מותנית בדבר, לא הובילה לחולשה, כפי שחזה ז'בוטינסקי, אלא דווקא התגלתה כמחולל של עוצמה פוליטית אדירה. המצעדים ההמוניים של גנדהי, שביתות הרעב, הסירוב לשתף פעולה עם השלטון הבריטי, ולצד זאת, אי האלימות, איחדו חלקים אדירים מהציבור ההודי, והביכו את הכובשים הבריטים עד כדי כך שרבים מהם החלו להזדהות עם גנדהי בגלוי ובסתר. לא לחינם קרא יוחנן גרינשפון, הביוגרף הישראלי של גנדהי, לספרו על כוח ואי-אלימות. גנדהי ראה באי האלימות סוג של עוצמה מיסטית שיכולה להזיז הרים וגאיות.

Mahatma-Gandhi, studio, 1931.jpg
שיטותיו עובדות רק מול אויבים דה-לוקס: מהטמה גנדהי

אין ספק שהוא הגזים. ישנם גורמים רבים, ואף חשובים יותר, שהוציאו את הבריטים מהודו; התנועה הלאומית ההודית לא התחילה עם גנדהי ורבים ממנהיגיה דגלו בערכים שונים מאד, אך בכל זאת, הוא תרם לה תרומה מרכזית, ולתקופה מסויימת הפך לאחד מהמנהיגים הפוליטיים המרכזיים בתת היבשת. כשהינדים ומוסלמים התחילו לטבוח זה בזה בזמן החלוקה, גנדהי שבת רעב והצליח, לפחות במקומות מסויימים, להקל על האלימות ולפעמים גם להפסיק אותה. הוא היה אז זקן ועייף, והקסם הגנדיאני עבד אך בקושי, בפעם האחרונה. אבל העובדה שנרצח הוא מכדורי מתנקש, הראתה שאלימות הדמים הכריעה לבסוף גם את הכהן הגדול של הפציפיזם.

לכאורה, גנדהי הוא דוגמא הפוכה לכלל שקבע ז'בוטינסקי. לפעמים, אי אלימות אינה יוצרת חולשה שמעודדת את האויב, אלא דווקא עוצמה שמהממת אותו. אולם ניתוח קרוב יראה, שמדובר בחריג שבחריגים, תורה קשה להפעלה, שעובדת רק על יריבים מסוג מסויים מאד. גנדהי, בסופו של דבר, ניצב מול יריב דה-לוקס: אימפריה שהיתה אמנם מסוגלת למעשי אלימות וטבח, אך היתה ליברלית במהותה; כובש קולוניאלי שלאחר כל מעשה טבח או תקרית אלימה נטה להקים ועדת חקירה בראשותו של לורד, כזה עם דעת קהל דמוקרטית וליברלית שאפשר להשפיע עליה ולכבוש אותה במתקפת חיוכים. אויב כזה, שהאידיאולוגיה שלו עצמו מדגישה חירות והגינות, אפשר להביך באמצעות העובדה שאתה נוהג הפוך מהמצופה: מוכן שהוא יהרוג אותך, אך ממאן להרוג אותו. כאן, האי אלימות הבליטה בדעת הקהל הבריטית את הסתירה בין הערכים שהאימפריה דגלה בהם, לבין התנהגותה בפועל, בלי שתוכל להסביר את אכזריותה בכך ש"גם ההודים אלימים". ואף זה, רק כשבריטניה היתה מוכנה ממילא לוותר על הודו משפע סיבות אחרות. במלחמת העולם השנייה, למשל, הבריטים, שחשו עם הגב לקיר, דיכאו את ההתקוממות בהודו באמצעים קשוחים ביותר, בלי לוותר לגנדהי ואנשיו אפילו כמלוא הנימה.

כהוגה דתי, גנדהי עצמו היה בטוח בתחולה האוניברסלית המוחלטת של תורתו. הוא הטיף ליהודים בשואה, למשל, לתרגל "סאטיה-גרהא" מול הנאצים, להושיט את ידיהם לרוצחים, לסרב לשתף פעולה (לדוגמא, למאן לעזוב את גרמניה או לעבור למחנות) ולנקוט בהתנגדות פסיבית. עד כמה ההצעה הזאת היתה מגוחכת, אפשר להיווכח מהעצות שנתן היטלר לצ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, איך להתמודד עם התנועה הלאומית ההודית. הוא המליץ לו לירות בגנדהי ובמאות מנהיגים אחרים, ואחר כך באלפים ובעשרות אלפים, עד שההתקוממות הלא-אלימה תדוכא. ואכן, אילו גנדהי היה ניצב מול יריבים מהסוג של היטלר או סטלין, ככל הנראה הוא היה נותר רק הערת שוליים בתולדות המרטירולוגיה, ולא היה הופך למנהיג לאומי מוצלח.

ואין מנוס מלהודות, שתורת אי האלימות של גנדהי, ובוודאי נגזרותיה הפציפיסטיות החילוניות והמתוחכמות פחות, יכולות לעבוד רק מול יריבים דה-לוקס, בתנאים ומצבים מאד מאד מסויימים. מחוץ לתנאים חריגים כאלו, בעולם הגדול והאכזרי, נכונים למרבה הצער דווקא דבריו של זאב ז'בוטינסקי.  

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ינואר 29, 2022, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. מסכים עם כל מילה.
    בד"כ יש לי חילוקי דעות לפחות עם מעט מהדברים שאתה כותב, אבל לא הפעם.
    תודה על הפוסט, חידשת לי כמה דברים (על ז'בוטינסקי בעיקר).

  2. האשמה קלאסית של הקורבן. הקורבן אינו אשם אף פעם באלימות של מי שפגעו בו. אילו לא נקטו הם באלימות, הוא הרי לא היה הופך לקורבן. זה ההגיון ולא כל מה שמצוטט כאן מז'בוטינסקי.

    • אני חושב שזו קריאה לא נכונה של הדברים. ז׳בוטינסקי לא הסיר אחריות מאלו שהוא מכנה ״הרשעים״, קרי המקרבנים, אלא אמר שמי שמטיף לפסיביות נגדם כאידיאולוגיה הוא אדם בזוי מפני שהוא מעודד אותם בפועל. ״האשמת הקורבן״ היא סוג של סיסמא פרוגרסיבית שנועדה לכסות על המציאות הפשוטה הזאת.

  3. אהבתי את ההשוואה לתפיסה של גנדהי ואת הפרשנות שלך לסיפור החסידי. זו פרשנות שיוצאת מראיית המובן מאליו והודות לכך מעשירה את הבנת הנושא המורכב

  4. בלי להתייחס לפתרונות האלימים, דבר דומה חשבתי כשקראתי את הדברים המלומדים שצויצו ונכתבו במאמרים שונים על עניין השופטת השפוטה של אפי.
    מעבר לערך הבידורי שאינו מוטל בספק של כל עניין שמועלה על מסך הטלביזיה שלי, הרי אנשים כאלה שמוצגים כעניין קיצוני ש"לא ייתכן ואוי ואבוי לנו לאן היינו עלולים להגיע" הרי שהם מאפשרים לצופה להשוות את עצמו ולומר: הנה אני נעלה מוסרית על האשה הזו שעשתה דברים שחוזקי המוסרי האישי לא היה מאפשר לי לעשות לעולם.
    הטלביזיה במיוחד ותקשורת המונים בכלל, מבוססים על מידע שמציג קיצוניות ולא על שגרה משעממת.
    האנשים המשעממים יושבים בצד הצופה (ומשלם) ויכולים למדוד עצמם ביחס לנראה על המסך ונשפט ונדון כעניין מוסרי או א-מוסרי.
    לכן יש ערך רב במבנה החברתי הקיים לדמויות "מופת".
    זה יכול להיות הרב הצדיק ההוא או אתי כרייף או גנדהי.
    מי אנחנו בלי מופת לשאוף אליו או בלי חוטא איום שאסור לנו להידרדר למדרגתו?
    ובענין הפעלת הכח: מי שמגדיר את עצמו כליברל ודמוקרט לא מפעיל כח מתוקף ההגבלות שלקח על עצמו. מי שהמדינה היא הערך העליון שלו יפעיל גם יפעיל כח כדי להגן על ערכיו.
    ואין פתרון. ואכן לפעמים הדמוקרטיה חייבת להילחם.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    כרגיל אצל דניאל ניתוח מעניין ומסקנה ברורה ולא מתחמקת. תענוג לקרוא.

    אני מסכים עם התובנה שגנדי פעל בתנאים מיוחדים שאסור להשליך מהם אל הכלל. ברשותך אציין עוד שני מקרים כאלו.

    מרתין לותר קינג הטיף לשחורים להתנגד לחוקים ואלימות הלא פורמאלית נגדם בדרום בדרך לא אלימה. בניגוד לגנדי לא משום שהאמין שהדרומיים עצמם ישתנו. אלא משום שהבין שכך יוכל להניאה את הצפון והממשל הפדרלי להפעיל "אלימות" עבורו ולהכניע את אויביו.

    טולסטוי טען שעל החיילים לסרב פקודה /להשתמט מגיוס לצבא הצאר כי הצבא לא משרת אותם, מגן על זכויותיהם ורכושם, אלא להפך את משהבדיהם. "ככל שאדם רחוק יותר משדה הקרב ונוטל סיכון קטן יותר כך גדול רכושו ויוקרתו" ולהפך "ככל שאדם נטול זכויות ועני יותר כך הוא נדרש יותר להסתכן במלחמה עבור גמול קטן יותר". טולסטוי הנגיד זאת למלחמות בימי הביניים אז המלך והאצילים יצאו בראש הצבא, נטלו חלק בלחימה פיזית ממש, תוך סיכון חייהם (שלעיתים קרובות התממש) ושילמו שכר לחייליהם. האידיאל אז היה (גם אם לא תמיד קויים בשלמות) שמי שמסתכן יותר ראוי לגמול גדול יותר.
    טולסטוי גם טען שכשהחיילים הפשוטים משני הצדדים יבינו מי אויביהם האמיתיים, מי מסתכן באמת ומי רק מתואר בעיתונים כאמיץ אך למעשה חייו בטוחים לגמרי, הם יפסיקו להילחם זה בזה. ואז המשעבדים (מלכים ורודנים) לא יוכלו לפגוע בהם.
    שימו לב שלב טולסטוי ומתרין לותר לא היו "פציפיסטים" במובן הקיצוני ביותר של המילה. שניהם תמכו באלימות, רק טענו שלעיתים, במצבים מסויימים, אי אלימות אפקטיבית יותר.

  6. בהמשך לתגובה הקודמת.
    נסכם 3 סוגים של "פציפיזם"

    פציפיזם מול אוייב מוסרי התוקף אותך עקב חשש מפניך. גנדי.

    פציפיזם מול אויב מרושע אך שקיים צד שלישי, חזק משניכם, שיגן עליך בתנאי שבעצמך תנקוט באי אלימות. מרטין לותר קינג.

    פציפיזם במובן הצר של חוסר נכונות לנקוט אלימות בפקודתו ולמען האינטרס של גורם עויין לך (במובן הזה כל אדם שפוי הוא "פציפיסט"). זהו פציפיזם "פוליטי" קלאסי . לב טולסטוי. ורוב סרבני המצפון "הפוליטיים" בישראל.

    סוג רביעי של פציפיזם הוא סירוב להילחם מול אויב חזק בהרבה שאין לך סיכוי לנצח. במצב זה כדאי לך להיכנע לו חלקית באופן זמני, אך לחפש סיוע אצל גורם חיצוני או לנסות להתחזק בדרך אחרת ולחכות שאתה או בעל ברית שלך יהיה חזק מספיק כדי להילחם. זו האסטרטגיה של הדלאי למה.

  7. רוני בן-שלמה

    לטעון שהפציפיסט "מעודד בני בליעל להמשיך לחמוס ולטבוח" ? כדאי לחשוב שוב על המניעים של הטובחים למיניהם לאורך ההיסטוריה. לא נראה לי שבני ההוטו טבחו ברואנדה את בני הטוטסי מפני שהאחרונים היו פצפיסטים? המניעים לטבח או לפגיעה באחר הם הכל רק לא היות הקורבן פצפיסט או פאסיבי.
    התנועות הפצפיסטיות של המאה ה-20 שהובלו על ידי מנהיגים חברתיים כמו גאנדי, מרטין לותר קינג ובמידה מסויימת מנדלה של דרום אפריקה ועוד כאלה שלא שמענו עליהם כל כך נדחפו לפציפיזם מתוך הבנה שדרך זו היא "נשק" מול חוסר האונים שלהן אל מול אלה שעומדים מולם (אתה טוען זאת). הדוגמה שהבאת מז'בוטינסקי היא בלבול בין המתנגד לאלימות שלא אוחז בנשק (הפאסיבי) לבין במתנגד לאלימות שאוחז ב"נשק" (האקטיבי).

  8. אני חושב שהספר כתר הדרקון מתאר תהליך דומה שבו האנשים מהממלכה הטובה הפצפיסטית (הנסיכה מאלילה, השר והמורה) עוברים תהליך שבו הם מבינים שפצפיזם סתם הוא לא נכון וצריך מידה של התמודדות בחיים שמושגת דווקא על ידי מגע עם הרע והתמודדות איתו. במקביל הנסיך השחור עובר תהליך דומה מהכיוון הנגדי של הבנה של המורכבות של הטוב והרע שיש בתוכו והתחברות לצד הטוב שלו שיכול לקחת את הצד הרע שבו ולהשתמש בו לטובת התמודדות עם הרוע.

  9. סופם של דברים ציינת נכון. יש משמעות להקשר.

    הסיפור של ז'בו מביא אלוהים הפוך מאיוב. הסיפורון הוא מהגיגיו של האיש ותו לא. אגב, האיש מהסיפור מתנהג כאדיש לגורלו. זה ממש לא פציפיזם.

    גנדי לוחם. בדרך נטולת אלימות, אבל לוחם. הוא לא אדיש לגורלו. זו לדעתו הדרך המיטבית לניצחון. הצליח לו.

    • זה נכון שהיהודי מהסיפור של ז'בוטינסקי *נראה* אדיש וגנדהי, לעומתו, אקטיביסט, פעיל, לוקח יוזמה ולמעשה – אסטרטג. פירטתי את זה בפוסט. אבל אני גם חושב שהאסטרטגיה של גנדהי מאד מסובכת וקשה להפעלה, ומאד קשורה לנסיבות הספציפיות של הודו הבריטית, ובעיקר ל"יריב דה לוקס". אם היה מתמודד מול היטלר או סטלין, כנראה לא היה מצליח לו, ובוודאי העצות שחילק ליהודים בשואה (או ביישוב העברי) לנקוט בסאטיה-גרהא היו סרות טעם ולא פרקטיות. לרוב, מי שנוקט באי אלימות מוחלטת כאסטרטגיה ישיים יותר דומה לישיש בסיפור של ז'בוטינסקי מאשר לגנדהי.

  10. אחד מהעקרונות של גנדהי היה הגנה עד המוות על רכושו וחייו של אדם אחר אם הבריטים תוקפים אותו, אז זה לא מדויק שגנדהי היה פציפיסט מוחלט. הוא, כמו תנועת זכויות האזרח השחורה שביססה את עצמה באופן חלקי עליו, בחר במחאה לא-אלימה מסיבה אסטרטגית.

    מצד אחד, לא היה לו שום סיכוי להביס את האימפריה הבריטית במרד מזוין, והחזון שלו של הודו היה של מדינה גדולה ומאוחדת (אם לא מתועשת) ולכן טרור כפרי סטייל הנקסליטים או הטליבאן לא הוביל למטרה. מצד שני, הוא ושאר מנהיגי ה-INC, שקיבלו חינוך בריטי והכירו את החברה הבריטית טוב, ידעו שהאימפריאליזם הוא שנוי במחלוקת בבריטניה והשמאל הליברלי והסוציאליסטי מעולם לא תמכו בו, ולכן טקטיקות פוטוגניות כגון צעדת המלח יעוררו סימפטיה בציבור הבריטי ויחלקו אותו נגד עצמו בעוד שטרור יעשה בדיוק להיפך.

    תנועת זכויות האזרח בארה״ב היתה במצב עוד יותר חזק מגנדהי, כיוון שבציבור האמריקאי היה רוב אנטי-גזעני שתמך בחוקי זכויות אזרח והמטרה היתה חיסול הכוח של הדרום הלבן לחסום שינויים חברתיים וחוקתיים, וכשהגיע הזמן להעביר את החוקים, פחות או יותר כל נציג בקונגרס מחוץ לדרום הצביע בעד. ועל כן, הציבור היהודי תמך בתנועה ובטקטיקות שלה, בזמן שאותו ציבור כמובן מעולם לא ניסה את אותו דבר נגד הנאצים – להיפך, המאפיה היהודית בניו יורק עשתה הסכם עם שופט לפיו היה תהיה דיפ סטייט שתשבור פגישות של נאצים באלימות.

    המקבילה האלימה לגנדהי היא התנועה הפלסטינית, שסירבה להבין שהכיבוש הוא לא מאוד פופולרי בציבור הישראלי ובחרה בטקטיקות טרור שבמקום לפצל את הציבור היהודי מאחדות אותו ומעלות את הפופולריות של טקטיקות דיכוי צה״ליות. ועד היום, פעילים פלסטינים ממש לא מתחברים לזה שיש בכנסת משהו כמו 55 מנדטים לשתי מדינות עם גבולות שפלסטין תוכל לחיות איתם גם אם הם לא 1949.

  11. במסגרת ההוצאה לאור של כתבי ז'בוטינסקי באנגלית (עוד הדרך ארוכה לפנינו), סיפור זה תורגם לאנגלית.
    ישראל מידד, סגן העורך

להגיב על דני אורבך לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: