אז מה, למעשה, האסטרטגיה של חמאס? כיצד הכניס אותנו למלכודת, ומה היו הטעויות שגרמו לכך? ינשוף צבאי-אסטרטגי על אסטרטגיית "איחוד הזירות" של סאלח אל-ערורי, ומה אנחנו יכולים לעשות בכדי להתמודד מולה.

מי שיודע את האויב, וגם יודע את עצמו – לא יעמוד בסכנה אפילו במאה קרבות

סון דזה, אמנות המלחמה

אם אתם רוצים לשים לב לדמות אחת מרכזית שעומדת מאחורי אירועי ההסלמה האחרונים בגדה ובירושלים, אני מציע לכם לשים לב לסאלח אל-ערורי, סגן מנהיג הזרוע הצבאית של חמאס ובפועל האסטרטג הראשי של התנועה. ערורי הנ"ל, שנע בימים אלו בקו אסטנבול-ביירות, לא מנהל כמובן את הדברים לבדו, וכמו כל מנהיג הוא מושפע מהמקרה העיוור, אירועים שמתרחשים בשטח ותהליכים ארוכי טווח, אבל בכל זאת, הוא אחד מאויבינו החכמים והמתוחכמים ביותר. ובעיקר, אחד היחידים שבהם שמוכשר מספיק בכדי להניע את האירועים ולא רק להיות מונע על ידיהם, או במילים אחרות – מיומן די הצורך בכדי לרקום אסטרטגיה ארוכת טווח של מאבק נגד ישראל.

הקוראים הותיקים של הבלוג הזה יודעים היטב שמתוך ההגדרות הרבות והשונות של אסטרטגיה, אני מחבב במיוחד את זו של ג'ון לואיס גאדיס: אסטרטגיה היא גשר בין מטרות לא מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. אנשים יכולים להציב לעצמם מטרות רבות ושונות, חלקן בלתי ריאליות ובלתי הגיוניות בעליל. אסטרטגיה היא אמנות הגישור בין המטרות, שיכולות להיות בלתי מוגבלות, לבין האמצעים שלעולם הם מוגבלים. כלומר, האסטרטג מסדר את המטרות שלו לפי סדר עדיפויות, ובודק כיצד אפשר להשיג את החשובות שבהן באמצעות המשאבים שברשותו. לפעמים ינסה האסטרטג לגרום לאויב ליפול לפחים בשוגג (למשל, לפתוח במלחמה לא נבונה שתחליש אותו) בכדי להשיג מטרות תוך שימוש באמצעים ובמשאבים של האויב. אם אכן אנחנו הולכים כעת להסלמה רבתי, וגם אם לא, חשוב להבין את האסטרטגיה של חמאס בכדי שנדע להתמודד מולה. הניתוח שלהלן מבוסס על התבטאויות חוזרות ונשנות של דוברי חמאס עצמם, על ניתוחים אמינים של פרשנים, על קריאה של הסיטואציה ועל היקשים הגיוניים, שיכולים לחבר פעולות שנראות כביכול נפרדות לאסטרטגיה צבאית קוהרנטית.

המטרה של חמאס היא, אליבא דכולי עלמא, להשמיד את מדינת ישראל, ודובריו אינם מנסים להסתיר זאת לרגע. בכל זאת, ברור למנהיגי חמאס כי מטרה זו אינה ניתנת להשגה כרגע עם האמצעים שיש ברשותם. לכן, הם מעוניינים לחתור אליה לטווח ארוך, ולהתקדם אליה בשלבים, באמצעות יצירת מוקשים בגדה, ברצועה ובישראל עצמה שיוכלו לפגוע בכוח הישראלי, להתיש אותו, ואולי אף להוות גורם משנה משחק במהלך עימות כולל עם האיראנים, או בעקבות שינוי לרעה במעמד ישראל בזירה הבינלאומית. מבחינה ריאלית, החמאס לא יכול לאיים על קיומה של ישראל, אבל הוא בהחלט יכול לפגוע בה ולהחליש אותה.

אורית פרלוב, מומחית לרשתות החברתיות בעולם הערבי, ביחד עם פרשנים אחרים, כותבת מזה זמן שערורי וחבריו מבססים את האסטרטגיה שלהם על עיקרון איחוד הזירות. לאחר שומר חומות בשנה שעברה, חגגו מנהיגי חמאס את ניפוץ החומות בין עזה, הגדה וישראל גופא, ואמרו ש"חלום הדו קיום בין יהודים וערבים" נשבר באמצעות פעולות הצעירים הפלסטינים ביפו, לוד ומקומות אחרים. כתגובה לאסטרטגיית הבידול של ישראל, שמעוניינת (עוד מימי שרון) לפצל בין עזה לגדה, מעוניין חמאס ליצור קשר הדוק ככל האפשר בין הזירות השונות (גדה, רצועה, ירושלים וישראל בתוך שטחי הקו הירוק) ובעיקר לרכוש שליטה על מתגי ההסלמה של כל הזירות הללו, כך שיוכל לנהל אותן לפעמים בנפרד ולפעמים ביחד בהתאם למצב ולנסיבות. בקיצור נמרץ, עזה אמורה להיות מרכז הפיקוד המדיני, הגדה – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית, ירושלים – הנפץ, והחברה הערבית בישראל – מכפיל כוח.

עזה – מרכז הפיקוד המדיני

מאז ההשתלטות על עזה בשנת 2007, לחמאס יש מעין ישות מדינית חמושה שהצליחה להגיע לסוג של מאזן אימה מול ישראל. במונחים מוחלטים, הנזק מהטילים של עזה קטן יחסית, אולם החמאס יכול להטריד את ישראל ולשתק חלקים ממנה באופן שיכריח את הממשלה לצאת למבצעים וסיבובי לחימה מדי פעם. התוצאה של כל סיבוב כזה ידועה: ישראל סופגת נזק מדיני והחמאס סופג נזק חומרי וצבאי, שישוקם תמיד בסופו של דבר, עד הסיבוב הבא. נקודת המפתח הוא שחמאס יודע שישראל אינה מעוניינת לשלוט בעזה ולא מעוניינת להפיל את שלטונו בעזה, בגלל אסטרטגית הבידול בין עזה ובין הגדה. לפיכך, לא משנה מה חמאס יעשה, מרכז הפיקוד המדיני שלו בעזה בטוח. את זה, לא יקחו ממנו. מרכז הפיקוד המדיני הזה הוא מרחב שמאפשר לפתח יכולות, להוות עתודה למקרה של מלחמה כוללת, וביחד עם חמאס חו"ל לפקח על שאר הזירות ולנהל אותן.

הגדה המערבית – רזרבת כוח האדם וזירת העימותים העיקרית

אולם יכולתו של החמאס לגרום נזק ממשי לישראל מתוך עזה בלי לספוג נזק כבד בעצמו – מוגבלת. לכן, כדאי לו יותר להתיש את ישראל באמצעות פעולה מהגדה המערבית. בניגוד לעזה, הגדה קרובה למרכזי האוכלוסיה בישראל, וקל יותר להוציא ממנה פיגועים. גם קשה לישראל להגיב שם בעוצמה בלי לרסק את הרשות, דבר שהיא אינה מעוניינת לעשות (שוב מפני שהיא לא רוצה לשלוט בערי הגדה). כמו כן, תגובה ישראלית בגדה לא תחסל שום ישות מדינית של חמאס או תפגע בהנהגת הארגון. הגדה מלאה גם במתנחלים ישראלים שאפשר לפצוע או להרוג, בניגוד לעזה שהיהודים פונו ממנה.  

עם זאת, פעולת חמאס בגדה קשה ובעייתית יותר משתי סיבות עיקריות: נוכחותם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ועוצמתם של כוחות הביטחון הישראליים, שמחזיקים במודיעין מצויין ויכולים להיכנס לערים הפלסטיניות הגדולות בכל עת. התיאום הבטחוני בין מנגנוני הרש"פ לבין צה"ל והשב"כ הוא קוץ כואב במיוחד בעיניו של חמאס מבחינה זו. בשנה שעברה, לאחר שאבו מאזן לא אפשר לו להשתלט על השטח באמצעות בחירות, עבר החמאס להתסיס אותו עם מאבק מזויין, מתוך ידיעה ברורה שזה עשוי לגרור לתוכו גם את הציבור של פת"ח. כך, פעולות החמאס שמות את ישראל על קרני דילמה: אם כוחות הביטחון לא יעשו כלום, החמאס יתחזק; ואם כן יפעלו, יגרמו להרוגים, פצועים וזעם בציבור הפלסטיני, יפגעו במתחריו של חמאס מהרשות, והוא יתחזק באותה מידה. ואכן, כפי שתיארתי בפוסט הקודם, ההבדלים בשטח בין הפת"ח לחמאס הולכים ומצטמצמים, הרשות הולכת וקורסת והתיאום הבטחוני נראה כשריד ארכיאולוגי שימיו ספורים. חשוב להדגיש: חמאס אינו מעוניין לשלוט בגדה ישירות, אלא להשתמש בה כרזרבת כוח אדם להסלמה בטחונית נרחבת בכל פעם שיחפוץ בכך. חיסול התיאום הבטחוני הוא תנאי הכרחי לאסטרטגיה הזאת.

ירושלים – הנפץ

כדי לתאר את המצב במזרח ירושלים, יש צורך בפוסט נפרד. בניגוד לגדה, מדובר בלימבו, חור שחור של סמכות ששואב אליו כוחות אלימים מכל רחבי הזירה הפלסטינית. ישראל קיוותה שלאחר סגירת האוריינט האוס ומותו של פייסל חוסייני, אולי המנהיג המקובל האחרון על רוב הציבור במזרח העיר, היא עצמה תוכל למלא את הכאוס עם "ישראליזציה": פיתוי הציבור הערבי הירושלמי באמצעות בניית תשתיות, השקעות בחינוך ושילוב בשוק העבודה הישראלי. ה"ישראליזציה" הצליחה במידה מסויימת – הציבור הערבי משולב בחיי העיר המאוחדת יותר מאשר אי פעם בעבר – אולם זו לא הצליחה להקהות משמעותית את העוינות לישראל בשכונות הערביות. הסיבות לכך מרובות, וכאמור דורשות פוסט נפרד. ביניהן ניתן למנות את תחושת ההשפלה הבסיסית של חיים תחת שלטון שרוב המזרח ירושלמים רואים ככיבוש בלתי לגיטימי, חוסר אמון בסיסי, השקעות כספיות שהצליחו לפתור רק חלק מהבעיות, פינוי והריסת בתים, וניגודי אינטרסים מובנים עם ארגוני הימין הפעילים במזרח העיר. מכל מקום, ישראל על מוסדותיה ורשויותיה לא הצליחה למלא את החלל השלטוני שהשאיר אחריו פייסל חוסייני. במקום זאת, נשאבו לתוך החלל המדובר גופים רבים ושונים: ועדי הורים ובוסים מקומיים במקרה הטוב, וארגונים אסלאמיים קיצוניים וכנופיות פליליות למיניהן במקרה הגרוע. במזרח העיר קיים מעמד של צעירים חסרי מעש, נוסח "שבאב אל-אקצא", שהבידור העיקרי שלהם הוא התפרעויות לאומניות, כל פעם מסיבה אחרת. אלו המתפרעים שאפשר למצוא בשער שכם, בחוליות יידוי אבנים או בהר הבית, ואף אחד לא יכול באמת לשלוט עליהם. המציאות הזאת אינה חדשה. מה שכן השתנה בשנים האחרונות, זה שסניף החמאס בירושלים הצליח להשיג השפעה חלקית לפחות על כל הערב רב הזה. הוא אולי לא יכול לשלוט בו לחלוטין, אבל קל לו מאד להשתמש בחומר האנושי בכדי להצית אש כל אימת שירצה.

בהקשר הזה, הנפץ היעיל ביותר הוא מסגד אל-אקצא. מי שמכיר את תולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית יודע היטב כי שמועות על "אל אקצא שנמצא בסכנה" הציתו מהומות דמים שוב ושוב מראשית המאה ה-20 ועד היום. לאסונה של ישראל, משה דיין היה רשלן מספיק בכדי להותיר את אזור המסגד כאקס-טריטוריה כבר ב-1967. במקום לייסד, כשעוד היה אפשר, מנהל ישראלי קבוע בשיתוף מוסלמי שידאג לחופש הפולחן במקום, הוא יצר ברחבת המסגד ואקום שלטוני שרשויות הוואקף השונות אף פעם לא הצליחו למלא. כרגע, הפלסטינים מרגישים שאל אקצא הוא המקום החופשי האחרון שנותר להם בירושלים, ולפיכך מגיבים במהומות על כל שבריר שמועה על שינוי הסטטוס קוו או פגיעה במקום. כפי שאנחנו רואים בסיבוב הנוכחי, התנהגות מרוסנת מאד של ישראל יכולה אמנם להפחית את היקף המהומות אך לא למנוע אותן לחלוטין, ואפילו לא לסכל את הפוטנציאל הנפיץ שלהן, זאת מפני שהציבור הפלסטיני ניזון משקרים, שמועות שווא ופייק ניוז שאין קשר הכרחי בינם לבין המציאות. במצב הנוכחי, ראשי חמאס יכולים, בכל זמן ובלי קשר למעשיה של ישראל, לארגן מהומות בהר הבית באמצעות הבריונים הקבועים, לאלץ את ישראל להגיב, לגרום לנזק למתפללים תמימים ובכך להרחיב את מעגל המהומות.

החברה הערבית בישראל: מכפיל כוח

הנפץ האל אקצאי יכול להבעיר את ירושלים כולה, ירושלים יכולה להבעיר את הגדה, ושתיהן יכולות להבעיר, כפי שראינו בשנה שעברה, את החברה הערבית בישראל. מדובר בנושא מורכב, שנדון בו בפוסטים בהמשך, אבל די כאן לומר שמהומות בקרב האזרחים הערבים בישראל עלולות להיות מכפיל כוח לכל מהלך אחר של חמאס. מהומות בערים המעורבות, למשל, יכולות להעמיד חיילי מילואים בפני דילמה האם לצאת לחזית או להגן על משפחותיהם, הפרדה בין החברה הערבית ליהודית תפגע מאד בכלכלה הישראלית, ותסיסה מתמדת תהפוך את חיי היומיום בישראל עצמה למפחידים.

מפני שלחמאס יש השפעה רבה (אם כי לא מוחלטת) על השטח, ראשי הממשלה השונים של ישראל פונים אליו לפעמים במסרי הרגעה, וכך הוא יכול להשיג הטבות גם תמורת הנמכת גובה הלהבות.

אז איפה אנחנו נמצאים היום?

חייבים להודות בכנות, שאנחנו במצב אסטרטגי לא טוב מול חמאס. השליטה ההדרגתית (אף כי החלקית) של ערורי ואנשיו בכל מתגי ההסלמה שיבשו את האסטרטגיה הישראלית שניסתה לבדל בין הגדה, הרצועה, ירושלים והזירה הפנימית בישראל. זהו כישלון אסטרטגי שמשותף לממשלות ישראליות רבות: החל משרון שביצע את הצעד האסוני של ההתנתקות מרצועת עזה, עבור באולמרט וכלה בנתניהו. גם נפתלי בנט, שירש את הבעיה, לא הצליח לשפר את המצב באופן משמעותי, בין היתר כי האופציות שעומדות לרשותו כבר מאד מוגבלות.

נכה בעוצמה בעזה? שומר חומות, בדומה למבצעים שלפניו, הוכיח כי גם כתישה מסיבית של החמאס בעזה לא תמנע את שיקומו העתידי ולא תרפה את אחיזתו במתגי ההסלמה בגדה ובירושלים. אם כבר להיפך: שומר חומות "הוכיח" לציבור הירושלמי שחמאס דואג לו, כביכול, וסייע להגביר את אחיזתו בשבאב האלים שבעיר. אחרי סיבוב לחימה שיעלה לנו בדם ובדמים, נמצא את עצמנו באותו המצב בדיוק.

נחסל את תשתיות חמאס בגדה? כל עוד אנחנו לא שולטים בשטח באופן מלא אלו תמיד יצמחו מחדש. גם אם תתמוטט הרש"פ, קשה לי לראות ראש ממשלה ישראלי שישוש להכניס חיילים באופן קבוע למחנה הפליטים בלאטה, לבית לחם, שכם וג'נין. אנחנו יכולים אמנם להכות בחמאס באמצעות מבצעים חלקיים, אבל עם זה ערורי יודע להתמודד. כמובן שהוא תמיד יכול להגביר את גובה הלהבות בירושלים כנקמה. בכל פעם שישראל תתמקד בזירה אחת, הוא יוכל להסיח את דעתה לזירה אחרת.

נשנה את הסטטוס קוו בירושלים, לא כל שכן בהר הבית? לצד מהומות ממושכות בכל הארץ, נמצא את עצמנו עומדים בפני נזק דיפלומטי שאין לשערו: ביטול הסכם השלום עם ירדן, הקפאת ההסכם עם מצרים, וככל הנראה קירור או ביטול מוחלט של הסכמי אברהם. ומנורמליזציה עם סעודיה אפשר לשכוח. מכיוון שהאסטרטגיה הישראלית הבסיסית מול איראן גוזרת שיתוף פעולה עם ירדן, מצרים והמפרץ, פעולה כזאת בירושלים תשבש אותה באופן בסיסי ויסודי.

לכן אנחנו נמצאים במלכוד אסטרטגי שאין לו פתרון פשוט.

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לשפר את המצב או לפחות להתמודד עם חלק מההשלכות? כל האפשרויות הללו בעייתיות מאד מבחינת פוליטיקה פנימית, מדיניות חוץ, או שתיהן גם יחד, ועל כולן תיאלץ ישראל לשלם מחירים כבדים.  

ראשית כל, להיות קשובים להזדמנויות מדיניות מפתיעות שיוכלו לשנות את המצב באופן יסודי, ולו לאורך זמן. גם אם אין כאלו בנמצא כרגע, מי יודע מתי הן יכולות לצוץ.

שנית, לחתור להסדרים חדשים בהר הבית, עם בעלות בריתה המוסלמיות של ישראל, שיצרו וואקף חדש, חזק יותר, אולי עם נוכחות אמיראתית ומרוקאית, שיוכל לסייע להרחיק מתפרעים מההר. יש להציע לוואקף החדש הזה הסדר גג חדש לכניסת לא מוסלמים להר הבית. ההסדר יהיה מבוסס על הסטטוס קוו (מוסלמים מתפללים, לא-מוסלמים רק מבקרים), אבל יאפשר לוואקף לגבות כסף מכל המבקרים, גם תמורת כניסה למבנים, אם ירצה. עושי צרות מכל הדתות, מתפרעים פלסטינים ונושאי גדיים למיניהם יקבלו כרטיס שחור ויורחקו מהר הבית לתקופות ממושכות, אולי גם לנצח.

שלישית, להבהיר לחמאס שיש לו מה לאבד. למשל, צריך להכין את עם ישראל והעולם לכך שבסיבוב הגדול הבא בעזה, נהיה מוכנים להפיל את שלטון חמאס ברצועה לחלוטין, להשתלט על עזה ולהישאר שם מספר שנים. לא בטוח שנעשה את זה בפועל, אבל אנחנו חייבים להיות מוכנים לאפשרות, כדי שהנהגת חמאס תבין שיש גם מה להפסיד, ולא רק מה להרוויח מהסלמה. עוד אופציה היא חזרה למדיניות הסיכולים הממוקדים, בראש ובראשונה נגד ערורי עצמו, כתגמול להסלמה מצד חמאס.

רביעית, לנטרל במהירות הסלמה בירושלים על ידי מדיניות "דילול מתפרעים". מעצרים המוניים של כל מי שמעורב בהתפרעויות, גם אם מדובר במאות אנשים, והחזקתם במעצר מנהלי למשך חודש או יותר, עד שהמהומות מסתיימות. יש לשקול ביטול תושבות וסילוק מירושלים במקרה של התפרעויות חוזרות ונשנות.

חמישית, לרכך את הנפץ במזרח ירושלים על ידי האצת תהליך הישראליזציה, הקפאה מוחלטת של פינוי נכסים במזרח העיר לטובת מתנחלים (ככה"נ על ידי הלאמתם) ומתן אזרחות ישראלית במהירות לאוכלוסיה פלסטינית שלווה ופרודוקטיבית שאינה מעורבת בטרור ובמהומות.