אם הייתם פוגשים פיה שמציעה לכם לשנות את הפוליטיקה הישראלית כאוות נפשכם, מה הייתם מבקשים ממנה? הנה הבקשות הצנועות שלי: במקום זנב חזיר לאמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, הייתי מסתפק באופוזיציה עניינית, בחירות כל ארבע שנים בלבד, סוף לעריקים ולחרמות הפוליטיים, שיח רלוונטי לנושאים שעליהם מדברים, ותקשורת צולבת שלא תיתן לפוליטיקאים להתחמק עם שקרים פשוטים וגלויים.

לו הייתי פוגש פיה שמציעה לי מספר משאלות הקשורות לשינוי הפוליטיקה הישראלית, הייתי נמנע מבקשות כיפיות כמו זנב חזיר לדודי אמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, ובמקום זה מבקש כמה שינויים מבניים די ריאליסטיים. כל אחד מהם בנפרד, ובוודאי כולם ביחד, יוכלו לשפר את חיינו כאן באופן משמעותי, בלי קשר למפלגה שבה אנו תומכים, בתנאי אחד פשוט: הדברים הנ"ל ידברו רק לליבם של אנשים שהטוב הכללי חשוב להם יותר מהצלחתם של מנהיג, מחנה או מפלגה מסויימים.

אופוזיציה עניינית: בזמן האחרון, מנסים רבים להצדיק את מדיניות הליכוד להצביע נגד כל הצעות החוק של הממשלה, בלי שום קשר לתוכנן, ב"אמיתה" המובנת מאליה שתפקידה של האופוזיציה להפיל את הממשלה על ידי הכשלת כל יוזמותיה. אין דבר מסוכן ומופרך מזה, ועצם העובדה שהרעיון המוזר הזה קנה לו אחיזה בלבבות מראה עד כמה חולה הפוליטיקה הישראלית. בפועל, תפקידה של אופוזיציה לאומית ואחראית אינו "להפיל את הממשלה" (מי אמר שבחירות בכל חודשיים הן אינטרס לאומי?) אלא להציב לממשלה אלטרנטיבה רעיונית, פוליטית ואידיאולוגית. כמובן שזכותה וחובתה של האופוזיציה היא להצביע נגד חוקים שנוגדים את השקפת עולמה, כאלו שבעיניה הם רעים, בזבזבניים, מזיקים או לא יכולים להשיג את מטרתם. טבעי שאופוזיציה שמאלית מבחינה כלכלית, למשל, תצביע נגד הפרטות, ושאופוזיציה שדוגלת בשוק חופשי תתנגד לרגולציה מוגזמת לטעמה. אף אחד לא ילין על מפלגה שתומכת בארץ ישראל השלמה שתצביע נגד מתן שטחים לפלסטינים, או על מפלגת שמאל מדיני שתתנגד לבנייה בהתנחלויות. טבעי גם שיש חילוקי דעות אידיאולוגיים ומעשיים בנושאים לוהטים כמו ביקורת שיפוטית, סמכויות היועץ המשפטי לממשלה או מדיניות הגירה. כמו כן, החיים הפוליטיים מורכבים. לפעמים מפלגות, בקואליציה ובאופוזיציה, מתפשרות על חוקים שחשובים להן ומצביעות נגדן מתוך פשרה עם מפלגות אחרות: אנחנו נוותר על חוק X, ותמורת זה תתנו לנו להעביר את חוק Y שחשוב לנו אפילו יותר. בוודאי שזכותה של האופוזיציה גם להפיל את הממשלה באי אמון קונסטרוקטיבי ולהחליף אותה בממשלה שתיישם מדיניות חלופית.

מה שאינו לגיטימי הוא להכשיל יוזמות של הממשלה שטובות אפילו לדעתה של האופוזיציה, רק כדי להטריל, לערער ולסכסך. פעם, היתה בכנסת ועדה שנקראה "ועדת ההסכמות", שנועדה בדיוק בכדי להעביר בהסכמה חוקים שטובים לעם ישראל הן בעיני הקואליציה והן בעיני האופוזיציה. הליכוד, שהמאבק שלו בממשלה הפך מזמן לסוג של מלחמה טוטלית מטופשת, מוכן להצביע גם נגד חיילי צה"ל, ניצולי שואה, אמהות חד הוריות ויתר ציבורים שהוא כביכול רוצה את טובתם, רק בשם המלחמה הזאת. אם כל הצדדים יאמצו את האידיאולוגיה המסוכנת הזאת, חקיקה טובה תיפול קורבן למאבקים מחנאיים ופוליטיים, והזירה הציבורית שלנו תהפוך ליעילה פחות ומורעלת יותר. אני יודע שמגיבים מסויימים יטענו כנגדי ש"זו ממשלה אנטי ציונית מסוכנת שמחריבה את מדינת ישראל". מנגד, אענה שכמעט כל אופוזיציה אומרת שהממשלה מחריבה את מדינת ישראל. אנחנו צריכים לנהל את המאבק הפוליטי שלנו באופן מושכל מעבר לסיסמאות ילדותיות כאלה.

בחירות כל ארבע שנים בלבד: יש סיבה שבדמוקרטיה בחירות נקבעות כל ארבע שנים ולא כל חצי שנה. הלופ האינסופי של בחירות הכניס את ישראל לטלטלה ולשיתוק, בין היתר בגלל תרבות החרמות הפוליטיים, והגיע הזמן לשים לכך סוף. ממשלה חלופית – רק באי אמון קונסטרוקטיבי של 61. חוק לפיזור הכנסת – רק במקרים נדירים ביותר שנקבעים מראש, או בהסכמה של 80 מבין חברי הכנסת. באופן רגיל, כנסת לא אמורה להיות מוסמכת לפזר את עצמה.

סוף לעריקים: כשבוחר ישראלי הולך לקלפי ומשלשל פתק, הוא לא בוחר בחבר כנסת ספציפי אלא במפלגה שאמורים להיות לה קו פוליטי קוהרנטי ואסטרטגיה פוליטית מסויימת. חברי הכנסת שמקבלים מקום על מושב עור הצבי, עושים זאת רק בשל מחוייבותם לקו המפלגתי. אין אצלנו בחירות אזוריות, ומעטים מאד מצביעים למפלגה בגלל פוליטיקאי ספציפי. הימצאותם של טיפוסים כמו אפרים גור, אברשה שריר, עמיחי שיקלי, עידית סילמן, אורלי לוי-אבקסיס וע'ידא רינאווי-זועבי הופכים את המערכת הפוליטית למבולגנת ובלתי אפשרית. אם למפלגה שלי, למשל, יש שמונה מנדטים, לא הצבעתי למפלגה אחת אלא לשמונה מפלגות שונות שכל אחת מהן מנהלת בפועל קו עצמאי. הליכוד, שבמשך ארבע מערכות בחירות רצופות לא הצליח להשיג כאן רוב, התרגל "לגנוב" אותו באמצעות ציד עריקים. כך, המערכת הופכת לכאוטית ובלתי יציבה באופן אינהרנטי.

העונשים שהמערכת מציעה כרגע נגד עריקים אינם מספיקים בכדי להרתיע ולמנוע את התופעה. לכן אני מציע שחבר כנסת שמוכרז כפורש לא רק יסבול סנקציות בכנסת הבאה, אלא ייחשב כמי שהתפטר מהכנסת, והבא אחריו ייכנס ברשימה. כך אי אפשר יהיה להשפיע על המאזן הפוליטי בין המחנות באמצעות ציד עריקים בזוי. זאת אלא אם יש פילוג אידיאולוגי אמיתי ברשימה ושליש ממנה (חצי במפלגות קטנות) מחליט לפרוש. ומה עם מפלגות שלמות שהפרו את הבטחות הבחירות שלהם? מכיוון שאף אחד לא יודע מה יהיו יחסי הכוח אחרי הבחירות, אין מפלגה שלא מפרה הבטחות בחירות (ולו מפני שההבטחות האלה לרוב אינן ריאליסטיות). אם הבוחרים לא מרוצים, הם יוכלו להעניש את המפלגה בפעם הבאה.

סוף לתרבות החרמות הפוליטיים: על כך כבר דיברתי בינשופי עבר, ואין טעם להרחיב. מי שרוצה מוזמן לקרוא כאן.

נאומים רלוונטיים לנושא: פעם, יצא לי לבקר בפרלמנט הבריטי ולצפות בדיון בנושא כלכלי כלשהו. הקואליציה והאופוזיציה, כמובן, לא היו נחמדות זו לזו, והדיון היה סוער מאד, כולל קריאות ביניים. עם זאת, כולו היה ענייני ורלוונטי, ואפילו כשהוא הידרדר לעקיצות ועלבונות, אלו עסקו בעמדות הממשלה והאופוזיציה בכל הנוגע לנושא הנדון. כך, הדיון התקדם, ובסופו של דבר יכולת לראות שהעמדות הסופיות של כל המשתתפים אינן זהות לעמדות הפתיחה שלהם. מי שרואה דיון בכנסת, בין אם במליאה ובין אם בועדות, ישים לב ש-99% אחוז מהנאומים לא קשורים אפילו ברמז לנושא שעליו מדברים. אם רוצים להפוך את הדיון הציבורי שלנו לענייני, צריך להרגיל חברי כנסת שאם יש נושא לדיון, מדברים לפחות בעיקר, אם לא רק, עליו. במיוחד, צריך לשים סוף לאלו שמפריעים לנואם בקריאות ביניים בכל רגע עד שהוא לא יכול להוציא שתי מילים רצופות ולהעיף אותם תוך דקה בשלוש קריאות. יו"ר הישיבה צריכה לעודד דיון ענייני, ולגלות אפס סובלנות לבריונים ופרובוקטורים למיניהם.

תקשורת צולבת: לבסוף, אלפי מילים נשפכו כבר על השטחיות של התקשורת שלנו, ולדעתי, אפילו הכתבים הפוליטיים הטובים ביותר אינם נקיים מאשמה. אלו כל כך ציניים, עד שהם אינם טורחים – כמעט אף פעם – לעמת פוליטיקאים עם שקרים בוטים וגלויים, ופשוט ממשיכים הלאה לנושא הבא בראיון. הייתי רוצה לראות מראיינת שלא תניח לעי'דא רינאווי-זועבי, עד שתסביר מה השתנה מאז יום שלישי, שבו שיבחה את הישגי הקואליציה בנאום בכנסת, עד יום חמישי – שאז פרשה. ההלוויה של שירין אבו עאקלה? אבל זו היתה כבר לפני שבועיים! בוקר טוב, גברת סילמן. האם את יכולה להסביר מה בדיוק השתנה מהתקופה שבה תמכת בקואליציה באופן פעיל ואף הובלת אותה, והצדיק את פרישתך? ולא, למלמל פסוקים זו לא תשובה. הייתי רוצה לראות מראיין שמעמת את ישראל כ"ץ עם דבריו על נתוני הצמיחה, הגרעון והאבטלה בתקופת נתניהו עם הנתונים המתועדים האמיתיים, ולא לתת לו לעבור לשאלה הבאה עד שהוא מתמודד עם הסתירות. יהיה נחמד גם לראות כתב שיעמת את אוסאמה סעדי, איימן עודה או אחמד טיבי עם הירידה בהיקף הפשיעה במגזר הערבי, ויתעקש לשאול אותם איך זה מסתדר עם טענתם שהממשלה הנוכחית לא עושה כלום בנושא. תקשורת נשכנית כזאת לא תמנע אמנם שקרים של פוליטיקאים, אבל לפחות תקשה עליהם לעשות זאת מהמקפצה כפי שקורה בימינו אלה.

אלו השינויים שהייתי מבקש מהפיה הפוליטית ההיפותטית שהזכרתי. אבל מכיוון שבמציאות לא יוצא לי לפגוש פיות חוץ מאשתי, נאלץ להסתפק במאבק ציבורי ארוך בכדי להפוך את הפוליטיקה שלנו לעניינית יותר, ובעיקר, רעילה וילדותית פחות.