המתנקש ובועת הדמיון: בין יצחק שמיר, וייטנאם ופולין

כשמפעיל סוכנים ישראלי מורה לחסל אויב נאצי שנוא, מה הוא מרגיש? עדות מוזרה ששמעתי על הקריירה של יצחק שמיר במוסד, לקחה אותי עשורים אחורה לעיירה נשכחת בפולין, ומשם להרים ולנהרות של וייטנאם וסין. הינשוף על בועות לשוניות ותרבותיות, ציוניות וקונפוציאניות, שלוקחות אותך הרחק מארץ מולדתך ומחברות אותך רגשית למקומות שלא ראית אלא בדמיון.

Credit: Antonio Guillem F, depositphotos.com

מי ששואל אותי מה חקרתי בארבע השנים האחרונות, יגלה אולי שהתחקיתי אחרי עקבותיהם של מרגלים, סוחרי נשק ושכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, מלחמת העצמאות של אלג'יר והסכסוך הישראלי-ערבי. במהלך המחקר לספרי, Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War, שיצא כבר באנגלית ועתיד לצאת בשנה הבאה גם בעברית בהוצאת כינרת-זמורה, התעמקתי בין היתר גם במבצעי ציד נאצים של המוסד למודיעין ולמבצעים מיוחדים. אחת הדמויות העיקריות בסיפור שהתגלה לעיני היה יצחק שמיר, מפקד לח"י לשעבר וראש ממשלה לעתיד, שכיהן במחצית השנייה של שנות החמישים כמפקד יחידת מפרץ – צוות סודי שהיה אחראי על פעולות חשאיות במדינות ערב. לצד מעללים אחרים, שמיר פיקד גם על ניסיון ההתנקשות באלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד הפושעים הנאצים הנתעבים ביותר, שמצא מקלט כמדריך עינויים, מרגל לעת מצוא ויועץ מודיעין בסוריה. בספטמבר 1961, שלח אחד מאנשיו של שמיר חבילת נפץ לברונר, אך זו, למרבה הצער, רק הורידה אחת מעיניו של הפושע.

מטרת הפוסט הזה אינה לספר את סיפורו של ברונר ונסיונות ההתנקשות בו, עלילה שכבר גוללנו בסדרת פוסטים קודמת של הינשוף, אלא להיכנס לחידה צדדית שקשורה דווקא בדמותו של שמיר, איש המחתרת ומפעיל הסוכנים הקשוח. בתחילת המחקר, דמיינתי שהלה היה צייד נאצים נלהב ושש לנקמה. הרי מנחם בגין, כידוע, תיעב גרמנים, נאצים וכל מה שקשור בהם, ושמיר נחשב בפוליטיקה הישראלית לרביזיוניסט קיצוני בהרבה. הפתעתי היתה גדולה, כשעדים שהכירו את שמיר היטב סיפרו לי שהיה אדיש לחלוטין מבחינה רגשית למשימה. מבחינתו, ברונר היה מטרה בדיוק כמו כל מטרה אחרת, שמחסלים כי מקבלים פקודה. בוודאי שראה בו פושע הראוי למוות, אבל לא יותר, נניח, מכל מפקד משטרה בריטי או מחבל ערבי שחיסל במהלך הקריירה שלו. השואה והנאצים לא עניינו אותו במיוחד, סיפר לי אחד העדים. "הדבר היחיד שבאמת עניין אותו זה ארץ ישראל." ואכן, שמיר בחר לסיים את האוטוביוגרפיה שלו, סיכומו של דבר, במילים הבאות:  "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהיתה לאל ידו."

האדישות היחסית של שמיר כלפי גרמניה, פולין והשואה, בניגוד ללהט הנקמה של בגין, ניכרת גם ביתר פרקי האוטוביוגרפיה. כשהוא מתאר את הקריירה שלו כשר חוץ, למשל, הוא מספר ביובש כיצד קידם קשרים עם גרמניה ועם פולין ככל שחשב שהדבר משרת את האינטרסים של ישראל, וחרף מודעותו לעבר, התייחס אליהן בקור רוח דיפלומטי, פחות או יותר כמו לכל מדינה אחרת. כשביקר לקראת סוף הקריירה שלו בעיירת הולדתו, רוז'ינוי (אז בפולין, כיום בשטח בלארוס), היה אדיש לחלוטין לאנשים, לנופים וגם לקבלת הפנים הנלהבת שזכה לה. בעיניו, המקום היה חסר משמעות לחלוטין. וככל שהתחלתי לחפור, גיליתי שהאדישות הזאת אינה סוף פסוק, אלא כיסוי לתופעה הרבה יותר מעניינת.

הדברים אינם מובנים מאליהם, אפילו ליהודים שמשפחותיהם נספו בשואה. ב"ספר השירות והבלדות" שלו, מתאר הבארד היהודי שמשון מלצר את הרגשות החזקים שהוא חש, אפילו עשרות שנים מאוחר יותר, כלפי עיירת הולדתו. אצל ניצולי שואה רבים הרגשות הללו הפכו, לאור המאורעות הטרגיים, לזעם, שנאה, כעס וחרם. אחרים דווקא ביקרו בעיירותיהם הישנות בהתלהבות, לפעמים כעבור שנים, וניסו לחפש מקומות מוכרים. אבל מאיפה מגיעה האדישות של שמיר? רמז לכך אפשר למצוא בתחילת הספר, כאשר הוא מתאר את ילדותו ברוז'ינוי:

אינני יכול לצייר לעצמי מה היה עולה בגורלי אילולא התחנכתי על טהרת העברית, אילולא למדתי בפולין, בבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון שזו היתה שפתם. הייתי אחד מרבים שקנו את השכלתם במוסדות "תרבות" – רשת מסועפת ודינמית של מאות גני ילדים, בתי ספר, אפילו סמינרים למורים, שסימני ההיכר המובהקים שלה היו זיקה ציונית, צביון חילוני מעיקרו ושיטות לימוד מתקדמות…. לא ראיתי את עצמי נחות מן הסביבה החיצונית או עליון עליה. לא היה בינינו שום קשר של ממש. פולין, השפה הפולנית, ההיסטוריה הפולנית –  כל אלה נדחקו לשוליים מפני ארץ ישראל ומה שקשור בה. הדמיון, הסקרנות והאנרגיה הפנימית שאבו בקביעות גירוי והשראה משפה, מהיסטוריה ומנופים של ארץ רחוקה ולא נודעת כמעט, שאין שום דמיון בינה ובין העולם הלא-יהודי האופף אותי. יותר ויותר ראיתי את עצמי כתושב ארעי בפולין, כמי שנמצא בה רק לחנית ביניים, בדרכו למקום אחר.

"בכחול לבן מונף הדגל, ולירושלים כל שיריי": איך זה לדמיין בית שאף פעם לא ראית?

שמיר לא היה היחיד. בני מיעוטים רבים מספור באירופה שלפני המלחמה הגדולה, ובין שתי המלחמות, גדלו ב"בועות לשוניות" שהיו מנותקות מהסביבה שלהם. בפולין, באופן ספציפי, היו מיעוטים יהודיים, גרמניים, בלארוסיים, ליטאיים ואוקראיניים שנלחמו נגד רוב שוביניסטי על שפתם ועל תרבותם, או במילים אחרות, על הזכות להיות "בועה" שכזאת. אולם כמעט כל הבועות הלשוניות של מיעוטים בעולם היו מקומיות. היידיש, האוקראינית, הליטאית והגרמנית היו שייכות לארץ ונטועות בנופיה, בהיסטוריה שלה, בתולדותיה. העברית של שמיר, לעומת זאת, כיוונה למקור אחר, רחוק, שכל כולו היה פרי הדמיון: ארץ ישראל כפי שהצטיירה בשיעורים במוסדות ציוניים דוברי עברית, שרוב הנוכחים בהם לא ראו אותה מעולם. אולם התיאורים היו מדוייקים מספיק בשביל ששמיר יזהה את הארץ וירגיש בה בבית כמעט מהרגע הראשון שעגן בחופיה. זאב ז'בוטינסקי, לצד היותו ציוני, היה גם אירופי קוסמופוליטי, משכיל להפליא ובן בית בתרבות המערבית הקלאסית והמודרנית. מנחם בגין, לצד היותו יהודי, ישראלי וציוני, היה פולני, כל כך פולני, עד שחלק מנאומיו נגד גרמניה בשנות החמישים נשמעים לא רק כהתחשבנות על השואה אלא גם כחשבון היסטורי פולני על כל העוולות שגרמניה ביצעה כנגד ארץ הולדתו במאות השנים האחרונות. לכן גם הציע, בניגוד לכל היגיון פוליטי, שישראל תכרות ברית עם פולין (הקומוניסטית!) נגד גרמניה המערבית. שמיר היה כמו טיל מונחה מטרה – לארץ ישראל. כל החינוך שלו, כל האופן שבו גדל, היה מנותק לחלוטין ממקום הולדתו.

באופן מפתיע, מצאתי מקבילה לבועה הלשונית ששמיר גדל בה דווקא במקום רחוק ושונה מאד ממזרח אירופה ומארץ ישראל: העולם הקונפוציאני שסבב את סין. לפני המאה ה-19, ובמקומות רבים גם עמוק לתוך המאה העשרים, אינטלקטואלים בארצות קונפוציאניות כמו וייטנאם גדלו בחינוך סיני קלאסי שהיה מנותק לחלוטין מהנופים, המורשת וההיסטוריה של מולדתם. הם שיננו טקסטים של קונפוציוס ומנציוס, התרגשו מהשירה הסינית הקלאסית, כתבו בתי שיר וסיפורים על הנופים הסיניים והשתמשו ברפרנסים תרבותיים מסין העתיקה, ולרוב לא מהמקומות שבהם גדלו. למעשה, לאינטלקטואל וייטנאמי טיפוסי היה הרבה יותר במשותף עם אינטלקטואל סיני, יפני או קוריאני, שאותם לא ראה מעולם, מאשר עם האיכר הוייטנאמי שגר בכפר לידו. המורשת הסינית הקלאסית המשותפת אפשרה לאנשים הללו לתקשר ולבנות רשתות אחד עם השני. כשנפגשו, לא יכלו לדבר זה עם זה, אבל כתבו סימניות סיניות קלאסיות במכחול. אפילו בתקופה מאוחרת יחסית, שנת 1872, הצליח שר החוץ היפני סואג'ימה טנאומי לרגש את המשנה לקיסר סין עד דמעות כשכתב, בהינף מכחול, שיר קינה בסינית קלאסית לכבוד אחיו שנפטר זה עתה.

 ההבדל הגדול בין המקרים הוא שבעולם הקונפוציאני, ואפילו בסין עצמה, התרבות הקונפוציאנית של המשכילים נחשבה כמכשול ללאומיות הצעירה והמתחדשת, ומובילי התנועה הלאומית ראו בה פיגור אנכרוניסטי שיש למגר או לפחות לשנות באופן משמעותי. הלאומיות הרי הדגישה את הספציפי, המקומי, הייחודי, ונאבקה תמיד בגישות אוניברסליות שמשכו אותך למקומות אחרות שאינם מולדתך. כשהפציעה התנועה הלאומית הוייטנאמית בסוף המאה ה-19, אנשיה לעגו מרות לאינטלקטואלים, המשוררים והסופרים שדמיונם נדד הרחק לסין הקלאסית. "הם חיים ליד נהר המקונג אך לא רואים אותו, ובמקום זה כותבים שירים על הר טאי והנהר הצהוב [שבסין]", האשימו. כשהחלו יוצרים המזוהים עם התנועה הלאומית לכתוב ספרות וייטנאמית, הפרוייקט היה נטוע בבושה עמוקה. העלילות של כמעט כל היצירות הוייטנאמיות המפורסמות, לרבות האפוס החשוב ביותר של הארץ, "סיפורה של קיו", בכלל לא התרחשו בוייטנאם אלא בסין העתיקה. לכן, החל מירוץ לכתוב שירים וסיפורים המתרחשים בוייטנאם וחוגגים את תולדותיה.

סיפורה של קיו – האפוס החשוב ביותר שנכתב בוייטנאם בכלל לא מתרחש בה

לפיכך, סיפורו של שמיר חריג באופן מעניין. הבועות הלשוניות הציוניות שבהן גדל כמהו למקום רחוק ולא מושג, אולם לא כנגד הלאומיות אלא בשירותה. אכן, לאומיות שדמיינה את עצמה הרחק הרחק מהמקום שבו נולדה, עם כל ההשלכות של הדבר, היתה ככל הנראה ייחודית לתנועה הציונית.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-יולי 17, 2022, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. את סלידתו של שמיר מפולין ניתן להבין מכיוון שהיו אלו פולנים, ובמיוחד פועל פולני שעבד שנים אצל הוריו, שהסגירו את משפחתו לרוצחים הנאצים. אך עמוק בלבו לא היתה לו אדישות לשואה. ביום הזכרון לשואה ולגבורה בשנת 1992 הייתי בכנסת בטקס 'לכל אדם יש שם', שנערך נדמה לי באותה שנה בפעם הראשונה. שמיר, שהיה אדם קשוח שלא הראה רגשות בפומבי, עמד וכאשר הקריא את שמות הוריו ואחיו ואחיותיו שנרצחו בשואה ראיתי כאב עצום בפניו. היתה זו הפעם היחידה שראיתיו מביע רגשות ועוצמת רגשות אלו זכורה לי עד היום.

    • מעניין להנגיד את העדות שלך עם האדישות היחסות שמשתקפת באוטוביוגרפיה שלו. כמובן רגשות אנושיים זה דבר מורכב. אבל ניכר שבניגוד לבגין, לא היתה לו שום בעיה לקדם יחסים עם גרמניה ופולין למען האינטרסים של ישראל. לדעתי גם לא היה שותף במאבק של בגין נגד השילומים.

  2. דני, נהניתי לקרוא. תודה.

  3. שמיר היה פרגמטי ופעל למען האינטרסים של מדינת ישראל ובאופיו הצליח לנתק כנראה בין הרגש שגם כך לא הרבה להפגין בשום מצד למעשים בפועל
    מעניין לציין שגם הורי שעלו אחרי השואה מפולין לא ממש התגעגעו בלשון המעטה למה שהשאירו מאחוריהם.. זה היה דור של אנשים שעלו ארצה והסתכלו רק קדימה , שמרו את הטראומות בפנים עמוק, היו ציונים אמיתיים שאהבו את המדינה החדשה שלהם וחיו בעידן אחר, צנוע אך שוויוני יותר .

  4. חידשת לי.המאמר קצר וקולע.ישר כוח ואשמח לעקוב בעתיד

  5. דני שלום, האם עסקת פעם בשאלה אם אשרף מרואן היה סוכן ישראלי או סוכן כפול? אשמח לשמוע את דעתך. בברכה, דן שיאון

    • הי דן, עסקתי בשאלה באופן נרחב בפודקאסט שלי, ״סוכן משולש״ בפרק ״המלאך״. אפשר למצוא בספוטיפיי.

      בתאריך יום ג׳, 19 ביולי 2022 ב-9:04 מאת הינשוּף <comment-reply@wordpress.com >:

      >

  6. תודה על הפוסט המעניין והמסקרן. יהיה ממש מעניין אם תוכל להרחיב בעתיד על השתלשלות הקשרים המורכבים בין וייטנאם (והתנועה הקומוניסטית בפרט) לבין סין – כובש ונכבש? מדינות קומוניסטיות עמיתות או מתחרות? השפעות תרבותיות-היסטוריות וכדי. תודה!

    • תודה, אסף! היחסים בין וייטנאם וסין היו מאד דומים לאורך רוב הזמן ליחסים בין מעצמה אזורית מאיימת ודורסנית לבין מדינה בינונית-קטנה, שראתה את עצמה כאימפריה והיו לה חלומות גדולה בפני עצמה. כלומר, סין היתה האויב ה"צפוי" של וייטנאם לאורך רוב השנים, ובכל זאת, וייטנאם ראתה את עצמה כחלק בלתי נפרד מעולם התרבות הסיני-קונפוציאני. במאה העשרים נוסף לכך סיבוך שני, בדמות קשרי הפטרונות בין שתי המפלגות, שהפכו לאיבה גלויה כשדרכיהן נפרדו בשנות השבעים. אשמח לכתוב על כך עוד בעתיד.

להגיב על kachal170 לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: