הרוזן ממונטה כריסטו: האם באמת מדובר בספר שיוצא נגד הנקמה?

הרוזן ממונטה כריסטו, הרומן הקלאסי של אלכסנדר דימא, אינו רק אזהרה נגד הרסניותה של הנקמה, כפי שנהוג לומר; הוא אזהרה מצמררת מפני היומרה האנושית להנדס את העולם באמצעות התבונה, ותוך כדי כך להשתמש בבני אדם אחרים כמו כלים על לוח השחמט. ינשוף ספרותי מסביר.

בימים שבהם אני זקוק לחיזוק ורוצה להתרפק בנוסטלגיה, אני חוזר לאחת מהקלאסיקות הספרותיות שמרגשות אותי שוב ושוב בכל פעם שאני פותח את דפיהן. לפעמים זה שר הטבעות או ההוביט, לעיתים עלובי החיים או אגדות בגשם וליל ירח, הארי פוטר או הסיפור שאינו נגמר. לפני כמה שבועות, החלטתי להוריד לטלפון הנייד את התרגום החדש של הרוזן ממונטה כריסטו מפרי עטו של מיכה פרנקל, שהעניק לנו גרסה עברית נוספת לספרו האהוב של אלכסנדר דימא.

למי שלא קרא עדיין, הרוזן ממונטה כריסטו, רומן צרפתי מהמאה ה-19, מספר את סיפורו של אדמונד דאנטס, ימאי אמיץ וישר דרך מהעיר מרסיי, שנופל במלכודת של שלושה נבלים. אחד מהם, דנגלר, טיפוס שיש לו "קסת דיו במקום לב", רוצה את תפקידו של דאנטס בחברת הספנות; השני, פרננד, דייג ספרדי עני וחם מזג, מאוהב בארוסתו, ואילו השלישי – התובע המלכותי ז'ראר דה וילפור, מנצל סיטואציית ביש מזל משפטית אליה נקלע דאנטס ללא עוול בכפו בכדי להשיג "ניצחון משפטי" ולסייע לאביו (של וילפור), שהוא האשם האמיתי בפרשה. ביחד, מפלילים השלושה את דאנטס בריגול למען נפוליאון, וגורמים לכליאתו במצודה קודרת בלב ים. ביחד ולחוד הם גוזרים עליו מוות איטי ומתועב, ובאמצעות "העלמתו" דנים את אביו בפועל למוות ברעב. היחידים שמנסים לעזור לו הם ארוסתו מרסדס, שנכנעת בסופו של דבר ומתחתנת עם פרננד, ובעל חברת הספנות, אדון מורל, שעושה כל דבר אפשרי בכדי להושיע את המלח הנשכח והאומלל. כמעט כולם שוכחים מדאנטס, אולם בסיועו של כומר אקצסנטרי הוא מצליח לברוח מהכלא ומגלה את מקומו של אוצר אגדי. כעבור עשרות שנים, הוא חוזר לפריז כ"רוזן ממונטה כריסטו" מתוך יומרה למלא את תפקידו של אלוהים: לגמול לאלו שסייעו לו ולאביו, ולנקום עד חורמה ברשעים. "אני הצל של אדם אומלל," הוא אומר, ".. שהגיח מקברו, ואלוהים העניק לו מסכה ואת השם מונטה כריסטו, ועטף אותו ביהלומים ובזהב" כדי שמושאי הנקמה לא יזהו אותו. מכאן מתחילה עלילה רבת תהפוכות שמציגה, או לפחות כך אומרים לנו, את הקסם של הנקמה ואת תוצאותיה המחרידות. עד כאן למי שלא קרא את הספר: הפסיקו לקרוא את הפוסט הזה, בבקשה, ורוצו לקרוא את ספרו של דימא. מכאן ואילך ישנם ספוייילרים לכל עלילת הרומן.

אם הייתי קורא את הספר בפעם הראשונה, מן הסתם הייתי כותב את הביקורת הזאת באופן שונה. אולי הייתי מתלהב מהדמויות שובות הלב, מולנטין המלאכית, עבור במקסימיליאן מורל הנאמן ועד לגלריית הבנקאים החמדנים, נשות החברה הבוגדניות, הפוליטיקאים השאפתנים ומשרתיו הערבים והיוונים של הרוזן ממונטה כריסטו. אולי הייתי כותב על האופן שבו העיר פריז משתקפת בספר, ככרך אורות שובה לב ומתעתע, יפיפייה, מקסים ומושחת עד היסוד בעת ובעונה אחת, או על היופי הפואטי של היצירה. אבל זו קריאה חוזרת, ולכן הייתי רוצה להתמקד דווקא בהיבט אחר, נסתר יותר וברור פחות. בתמצית: מקובל להציג את הרוזן ממונטה כריסטו כרומן, נוצרי באופיו, שמזהיר מסכנותיה המחרידות של הנקמה, אפילו כשהיא נראית מוצדקת להפליא ומופנה נגד רשעים גמורים. הרוזן, בסופו של דבר, משאיר אחריו אדמה חרוכה. התובע וילפור (עוד נחזור אליו) אולי ראוי לנקמה, אבל במה חטאו בני משפחתו, שמזימותיו של הרוזן גורמות באופן עקיף להרעלתם? עד שנהפך ליבו, הרוזן נחוש להרוג אפילו את ולנטין התמימה, נערה בת שמונה עשרה שלא חטאה לאיש, רק בגלל היותה בתו של וילפור ונצר ל"גזע מקולל". רק לקראת סופו של הספר, כאשר אהובתו לשעבר מרסדס מטיחה בו כי אינו שליחו של אלוהים, וכי לריבון העולמים, בניגוד לאלו המתיימרים להיות משרתיו, יש "זמן ונצח" לחשב את נקמתו, מתחיל הרוזן לחשוב מחדש על שליחותו הנוראה. ועוד יותר כאשר הוא נתקל בתוצאותיה המחרידות. "ראה, אדמונד דאנטס," אומר לו התובע המלכותי וילפור ומצביע על גופת ילדו הקטן, "ראה! הנה נקמתך!" כאשר מטיחים בפניו את התוצאות הנוראות של ההיבריס שלו, עושה הרוזן מאמצים אדירים, בחלקם מאוחרים מדי, לתקן חלק מהנזק, להציל את הקורבנות התמימים יותר, כמו ולנטין, ואפילו לחשוב מחדש על עונשם של חלק מהנבלים.

התמונה הזאת אינה שגויה, אבל לדעתי היא חלקית ובמידה מסויימת אפילו מטעה. בפועל, הרוזן ממונטה כריסטו אינו רק, או בעיקר, ספר נגד נקמה. התועבה שהסופר מוקיע היא עצם רעיון המזימה המחוכמת, אותה סדרת פעולות רציונלית כביכול שמטרתה להגיע לתועלת אישית על חשבונם של אחרים, כאילו היו פיונים על לוח השחמט. הספר מלא הרי בתככנים כאלו, שלא רוצים לנקום באיש, אבל משאירים אחריהם אדמה חרוכה. הדוגמא המובהקת ביותר היא דנגלר, שממיט על דאנטס את גורלו המר בגלל תאוות בצע גרידא, אבל גם אלואיז דה וילפור, שמרעילה את בני משפחתה, זקנים ישרי דרך ונערות תמימות כאחד, בשביל לזכות בירושה עבור בנה אדואר. ישנו גם הדייג פרננד שעולה לגדולה בזכות סדרה של בגידות, הראשונה בדאנטס והאחרונה שבהן במיטיבו, הפחה היווני עלי טפלנה, וכמובן התובע המלכותי דה וילפור שמטפס בסולם הדרגות על חשבונם של נאשמים שחלקם הגדול נידונו שלא בצדק. הנקמה של דאנטס היא רק אחת מהמזימות המחוכמות הללו, שדבר אחד משותף לכולן: הזומם לא רואה באנשים שמסביבו בני אדם בפני עצמם, אלא רק אמצעי, כלי למטרה שאפשר להשיגה תוך כדי דריכה על גבם. כמו ג'ר.ר. טולקין שנים רבות אחריו, דימא מזהיר בפני תאוות השליטה שמאחורי המזימות הללו. האמונה שאפשר לתמרן את העולם לטובתך ולשלוט במהלכיו במקום אלוהים היא שורש פורה ראש ולענה, מקור הרע והתועבה – שחייבת להמיט אסון על הזומם וכל מי שמסביבו.

מזימות מחוכמות: אדמונד דאנטס, במסווה שלו כרוזן ממונטה כריסטו, פוגש את ארוסתו הישנה בנשף מפואר

אחד מההיבטים המעניינים במסר של דימא נגד המזימה, היא הרעיון הרומנטי והמושך כביכול, אך השקרי וההרסני לדעתו, של מזימה תמימה. אפשר הרי לגלות סימפטיה לפרננד, ואפילו לסלוח לו: מי יאשים דייג עני ובור, צעיר וחמום מוח, שהתפתה לשתף פעולה עם דנגלר הנבל בכדי להיפטר ממחזרה של אהובתו מילדות? אבל דימא, כמו טולקין, מראה לנו שהרוע הוא סם ממכר ומחלה חשוכת מרפא. פרננד אולי התחיל במזימה רגשית, שמקורה באהבה, אולם המשיך במהירות בקריירה של מזימות מרושעות יותר ויותר, כאשר כל שלב מכין אותו לבא אחריו. לפני קרב ווטרלו הוא בוגד במולדתו ועובר לשרת את האנגלים, ומשם בוגד במולדתו השנייה, ספרד, כאשר הוא חודר אליה כמרגל צרפתי. גרוע מכל, הוא מסגיר לטורקים את הפחה עלי טפלנה, שבטח בו, מחסל את מיטיבו ומוכר את אשתו ובתו לעבדות. "אות קיין, דם אדוניך טבוע על מצחך", צועקת הבת של טפלנה, היידה, בפרצופו של הדייג העני לשעבר, שבגידותיו הפכו אותו ל"גנרל הרוזן דה מורסף". אדמונד דאנטס מטיח בפרננד את אותם הדברים. שימו לב לעוצמת ההאשמות שמתגברת, כאשר עם כל מזימה ו"קידום חברתי" פרננד מקלף מעצמו עוד שכבה של כבוד ואנושיות:

האם אינך החייל פרננד שערק מהצבא לפני קרב ווטרלו? האם אינך הסגן פרננד אשר ריגל בספרד למען הצבא הצרפתי? האם אינך הקולונל פרננד שבגד במיטיבו, עלי טפלנה, ורצח אותו? וכל אותם פרננד, האם אינם גנרל הרוזן דה מורסף, אביר צרפת?

בסופו של דבר, נותרת מפרננד רק קליפה ריקה של כבוד מזוייף, תארים ומעמד חברתי, שהנשמה שחבויה בתוכן מתה מזמן. אולם פרננד, כמו זוממים אחרים, התרגל לרוע במנות קטנות. כאשר דאנטס מטיח בו את כל מעשיו בבת אחת, הסתירה בין התדמית של "אביר צרפת" לבין חוסר הכבוד בפועל הופכת להיות משמעותית מדי. פרננד מוותר אפילו על האפשרות להיפרע מדאנטס על ידי דו קרב – דרך שפתוחה כידוע רק לבעלי כבוד. הוא מעדיף לחזור לחדריו ולירות בעצמו.

והערת אגב למי שמכיר: קצב הסטקטו של ההאשמות, שהולך וגובר עד לשורת המחץ ויש בו אלמנט של אקסטטיות וכישוף, מזכיר מאד את סגנון הכתיבה העוצמתי של אמיל זולא ב"אני מאשים", הקונטרס הקלאסי שנכתב בזמן פרשת דרייפוס, ולא בכדי. כאן וכאן הטקסט נועד לזעזע אנשי צבא שמנפנפים בערך ה"כבוד" אך איבדו אותו הלכה למעשה.

קצב סטקאטו מכשף – ראו את האפקט של "אני מאשים" החל מדקה 1:03 בטריילר של "קצין ומרגל"

מכל מקום, את אותה אשלייה של "המזימה התמימה" אנחנו רואים גם אצל התובע המלכותי דה וילפור. אולי הוא מקריב את חייו של דאנטס כדי להציל את אביו (של וילפור), מטרה נעלה לכל הדעות, אבל גם כאן מדובר ב"סם פותח שער" לעולם הרחב יותר של מזימות מרושעות. לאחר מכן, וילפור קובר ילד בחיים כדי להסתיר פרשיית אהבים, ובכל אותו הזמן ממשיך להאמין שהוא תובע מלכותי הדור וצדיק שנלחם בפשע וברשע, תוך הדחקה מוחלטת של פשעיו שלו. ולבסוף, אשתו, אלואיז דה וילפור, כביכול רוצחת את בני משפחתה למען הילד, אדואר, אבל גם המזימה ה"אלטרואיסטית" הזאת היא בסופו של עניין אנוכית לחלוטין. ברגע שאלואיז מבינה שפשעה נתגלה ושהיא אבודה, היא מרעילה את הילד איתה . דבריה ש"ידוע לך שהייתי אם טובה. רק למען בני פשעתי. אם טובה אינה יוצאת למסע בלי בנה." – נראים חלולים וצבועים. אהבתה חסרת הגבולות לאדואר היתה דומה, ככל הנראה, ל"אהבתו" של היטלר לעם הגרמני, אותו רצה להפקיר למוות ברעב כאשר נשרף בבונקר – אהבה אנוכית שרואה באחר חלק ממך, ומסתירה מאחוריה שאפתנות ורוע. בעולם של דימא אין מזימות תמימות, ומעל הכל אין מזימות אלטרואיסטיות למען אחרים.

על הרקע הזה, דווקא מזימת הנקמה של דאנטס היא אולי המכובדת ביותר. הרוזן, למרות הנזק האדיר שהוא גורם, למרות ליבו שהתקשה כאבן, תמיד פתוח לשכנוע ולחרטה. גם בשיא מסע הנקמה, הוא עדיין שומר נאמנות למיטיביו, כמו אדון מורל ובנו, ומוכן לשבש את הנקמה בכדי להציל את ולנטין ברגע שהוא מגלה שמקסימיליאן מורל, בנו של מעסיקו ופטרונו לשעבר, מאוהב בה. הרוזן אולי מבקש מולנטין, בסוף הספר, לרחם עליו ש"הפך לשטן כי ניסה למלא את תפקידו של אלוהים", אולם דימא אף פעם לא מציג את הנקמה כשטנית לחלוטין. כסופר בן המאה התשע עשרה, כבוד וצדק גמולי חשובים לו באופן שקוראים בני המאה העשרים ואחת אולי יתקשו להבין. גם דימא, כמו כל בני תקופתו, הסכים כי עוול אדיר, כגון זה שנעשה לדאנטס, מפר את הצדק האלוהי, ובסופו של דבר קשה למחות אותו אלא בדם, וכי אדם אינו יכול לחיות בלי כבוד. גם כאשר הרוזן נענה לתחנוניה של מרסדס ומסכים לוותר על הנקמה בבנה אלבר (על ידי הריגתו בדו קרב), הוא לא מוותר על הקרב אלא פשוט מסכים להפסיד ולמות בו. מפני שיהיו תחנוניה של האהובה לשעבר אשר יהיו, אף גבר אינו יכול לוותר על הכבוד ולהמשיך להסתובב בחברה כאילו לא קרה דבר. לכן הרוזן מסוגל לחזור בו מדרכו הרעה ולהתחרט, פריבילגיה שדימא אינו מעניק לאף אחד מזוממי המזימות האחרים בספר, כי אפילו אם הוא טועה ושורף את כל סביבתו, שורש מזימתו נתפס – הוא לבדו – כחיובי באופן יחסי. ודווקא היחס האמביוולנטי הזה לנקמה, הופך את ספרו של דימא לאשנב לתקופה אחרת, ולערכים אחרים, שהפכו בימינו לערכיו של עולם זר ואקזוטי שנמוג מזמן בעשן ההיסטוריה.       

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אוגוסט 6, 2022, ב-הינשוף הספרותי ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. כתוב נהדר. בוש ונכלם רצתי לחפש את הספר 🙂

  2. עדו סוקולובסקי

    אכן ספויילרים.
    מהסיבה הפשוטה: קראתי את הרוזן ממונטה כריסטו כמה פעמים וראיתי כמה סרטים. בכל ספר היה כתוב משהו אחר לגמרי. באחד תקופת הכלא של דאנטס תפסה שני עמודים ואז שאר הספר היה על הנקמה. באחר הספר היה על הכלא ואז בכמה מילים נאמר שדאנטס נפרע מאויביו אחרי שהשתחרר (למשל באחד הספרים האויב של אדמונד נהרג בתאונת מטוס !!) ובסרטים לא היה זכר לאישה שמרעילה את הבן שלה למשל.
    מילא שאפשר, אחרי מספיק זמן, לכתוב את אותו סיפור שוב בלי לשלם תמלוגים לאף אחד. אבל איך ייתכן שסיפור שנכתב באופן אחד מקבל קיצורים, השמטות וסילופים מוחלטים ועדיין נקרא 'הרוזן ממונטה כריסטו מאת אלכסנדר דיומא' כאשר דיומא כתב משהו אחר לגמרי?

  3. ספר נהדר. קראתי אותו בגיל צעיר וקראתיו מחדש לאחרונה בהנאה מרובה. עבורי החלק המהנה ביותר הוא הרפתקאותיהם של אלבר ופרנץ ברומא – איטליה מתוארת כאקזוטית וקסומה, כמו הודו בימינו. התיאור של דיומא את האריסטוקרטיה הפריזאית גם שובה את הדמיון. כמובן שהתפיסות המוסריות בו רחוקות מאוד מאלו שלנו – בעולמנו הרוזן היה מורשע בסיוע לרציחות בבית משפחת וילפור – היחס לנשים הוא ארכאי למדי – הנשים הטובות בסיפור הן מעל לכל כנועות. כל זה כמובן לא מוריד מההנאה שבקריאת הספר, נהפוך הוא.

    • העלת שאלה מעניינת במשפט פלילי. אישית, אני בכלל לא בטוח שהרוזן היה מורשע ברציחות במשפחת דה וילפור, או אפילו שהיה מוגש נגדו כתב אישום. בשביל להשלים את יסודות העבירה לשידול ברצח, צריך איזשהו מעשה שכנוע, ואין שום ראיה שהרוזן שכנע את מדאם דה וילפור להשתמש בה רעל או המליץ לה לעשות כן. ההחלטה היתה שלה. כמובן שהוא הביא לה את הרעל בידיעה שתעשה את זה, אבל קשה מאד להוכיח דבר כזה ברף פלילי.

    • ובהחלט נכון לגבי איטליה – אם כי באופן שבו דימא מתאר אותה היא נראית הרבה יותר מסוכנת מהודו של ימינו.

  4. ליביו סולומון

    כדי להבין טוב יותר את ״הרוזן ממונטה כריסטו״ של
    אלכסנדר דיומא האב, כדאי לקרוא את הספר :
    The Black Count: Glory, Revolution, Betrayal, and the Real Count of Monte Cristo
    Book by Tom Reiss

    מעטים יודעים שהסופר הדגול היה קיראולי מצד אביו
    ואפרו-האיטי מצד אמו. זו לא הערה גזענית חו״ח אלא
    ביאוגראפית שמאפשרת תובנה נוספת לגבי כתביו כולל ״הרוזן ממונטה כריסטו״.

  5. נהניתי לקרוא תובנות כה מעמיקות. אהבתי את האנלוגיה לדינמיקה של הרוע אצל טולקין

  1. פינגבק: אהבת חינם – י.ד.

להגיב על עדו סוקולובסקי לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: