למה חילונים רבים מתנגדים לכניסת חרדים לשכונות מעורבות? יש לכך הרבה מאד סיבות לא לגיטימיות, ובתוכן – סיבה אחת לגיטימית לגמרי: בכל מקום שהחרדים הופכים בו לרוב, מוקמים מחסומי שבת ומתוקנות תקנות שמדירות את כל יתר הקבוצות. הינשוף על גזענות, ציביון והרצון להחזיק את המקל בשני קצותיו.

לפני כשנה, התקשורת הזדעזעה מסרטון שהראה גבר במושב הצפוני בוסתן הגליל מקלל קללות נמרצות מתווך שניסה להביא חרדים לראות נכסים בשכונה. אותו תושב השתמש בשפה וולגרית ומגעילה, על גבול האנטישמיות, ולכן עורר זעם מוצדק במקומות רבים. "היצור ההוא מבוסתן הגליל", קרא לו יעקב אייכלר, מגיש חדשות לילי ברשת ב'. בפוסט הזה, הייתי רוצה לנצל את מעמדי כתושב של שכונה מעורבת בירושלים להביע את עמדתי הסובייקטיבית בעליל בנושא, להסביר מדוע חילונים רבים אינם אוהבים שחרדים נכנסים לשכונה שלהם, ומה הבעיה בחיים מעורבים מסוג זה באופן כללי. באותו הזמן, הייתי רוצה להצביע על נקודות מושתקות ומוקדי צביעות שנעדרים בדרך כלל מהשיח הציבורי, מטעמי פוליטיקלי קורקט.

ראשית כל, הערה. מסיבות של נוחות וקוצר היריעה לא אתייחס לשאלה האם קהילות קטנות, כפרים, מושבים שיתופיים, קיבוצים ויתר קומונות, זכאים "לשמור על הציביון" באמצעות ועדות קבלה. האמור בפוסט הזה יתייחס רק לשכונות בערים גדולות כמו ירושלים, שתחלופת התושבים מהן ואליהם חופשית ותכופה הרבה יותר.

באופן כללי, בני אדם מכל הסוגים מעדיפים – בדרך כלל ובהעדר שיקולים טובים לצד שמנגד – לגור ליד אנשים שדומים להם. זהו הנימוק שעולה בדרך כלל בדיונים הללו, תחת מילות קוד כמו "צביון השכונה", "אופי הקהילה" ואפילו התירוץ הכלכלי לכאורה "ערך הדירות". עד כמה שהנימוק הזה תופס אחיזה בחזקה בתודעה האנושית, לשיטתי הוא פסול מעיקרו. קודם לכל, מבחינה עקרונית, נימוק כזה אינו מתיישב עם חופש התנועה וההגירה. גם מבחינה פרקטית, המדינה המודרנית מניחה תנועה חופשית של אנשים בתוכה, ולתושבי עיר אין "בעלות" על שום דבר מחוץ לנכסים הפרטיים שלהם, שניתנים לקנייה ולמכירה בשוק החופשי. אם כל שכונה תוכל לשמור על ה"ציביון" שלה ולמנוע הגירה כרצונה, תהפוך המדינה לרצף ארוך של אחוזות פיאודליות עוינות, סגורות ומסוגרות על מנעול ובריח. לבסוף, הסיפור העגום של האפרו-אמריקאים בארצות הברית הוכיח ש"זכות" לסגור שכונות וקהילות ממניעים אתניים וגזעיים דוחקת מיעוטים לתוך סלאמס עם שירותים עירוניים עלובים ומונעת את ההתפתחות שלהם. "אופי" של שכונה לעולם לא נצחי, והוא משתנה עם הזמן וההרכב הדמוגרפי של התושבים.

נימוק מבוסס יותר, כביכול, הוא שבני קבוצה מסויימת מעורבים יותר בפשע, בטרור או בפעילויות שליליות אחרות, אך גם כאן יש לדחות אותו, מפני ששלטון החוק המודרני אינו יכול להטיל אחריות קולקטיבית על קבוצה בגלל מעשי חלק (קטן) מחבריה. זו לא אשמתו של הרופא הערבי מכאבול, שרוצה לעבור לשכונה חדשה בכרמיאל, שאחרים הדוברים את שפתו עסקו בטרור או בפשע. ומלבד זאת, אלו שמעוניינים לעבור לאזורים של הרוב האתני הם בדרך כלל אנשים שמחפשים איכות חיים ולא צרות.

הבעיה מתחילה כאשר ברור מהניסיון שקבוצה מסויימת, ברגע שהיא משיגה רוב בשכונה, נוקטת צעדי כפייה פעילים, מונעת מיתר התושבים לחיות לפי דרכם ואמונתם ולמעשה דוחקת אותם החוצה. בירושלים תוכלו לשמוע הרבה סיפורים על שכונות שהתחרדו, ותושביהן החדשים התנכלו לחילונים, לדתיים או ללא יהודים בכדי לסלק אותם (החל מניקוב צמיגים וכלה בהצקות חמורות יותר). אולם, כאמור, אי אפשר להצר את צעדיהם של אנשים חפים מפשע בגלל מיעוט של פושעים, ומנסיוני הירושלמי אני יכול לומר שרוב השכנים החרדים הם אנשים שלווים שבאמת לא רוצים, אינדיבידואלית, להציק לאיש.

היכן נמצאת הבעיה בכל זאת? במחסומי השבת. כל ירושלמי יודע שכל שכונה שהחרדים הופכים בה לרוב, מושבתת מכל פעילות בשבת. בגבעה הצרפתית, למשל, צצו "בניינים שומרי שבת" שאסור לדייריהם לראות טלוויזיה או לשמוע מוזיקה ביום הקדוש. ואם כי אלו עדיין מיעוט, ברור לכל שברגע שהחרדים יהפכו לרוב בשכונה, מחסומי שבת יסגרו אותה מכל צדדיה. וברגע שיש מחסום שבת – אין לחילונים מה לעשות בשכונה, והם למעשה מגורשים ממנה. אפילו את הרכב הם לא יוכלו להחנות ליד הבית. וכמובן, מחסום השבת מקבע את אופיו החרדי הטהור של האזור לנצח, ומונע שינוי כלשהו לכיוון ההפוך. הוא גם מעודד הקצנה נוספת, כדוגמת ההתפרעויות באזור רחוב ירמיהו כנגד עבודות הרכבת הקלה.

אז לחבריי ולשכניי החרדים אני אומר: אין לי שום בעיה לחיות לצדכם, בדיוק כפי שאין לי שום בעיה לחיות לצד דתיים לאומיים, ערבים או תושבים זרים מכל מדינות העולם. לא מפריע לי לראות אנשים בעלי לבוש שונה ברחוב, לא מפריע לי שיש אווירת שבת, וגם לא בתי כנסת, מקוואות ויתר מוסדות דתיים. מה שכן מפריע לי, הוא הניסיון האוטומטי לכפות אורחות חיים חרדיים על כל מקום שחרדים הופכים בו לרוב. כבר היום, בגבעה הצרפתית, יש לחץ כבד על מסעדות במרכז המסחרי שלא לפתוח בשבת. ברור לכולם שבשכונה עם רוב חרדי, כל המקומות הלא כשרים ייסגרו לאלתר. החרדים מוזמנים לשמור על אורחות חייהם כרצונם, אבל אין לי שום חשק שיכפו עלי מחסומי שבת, או יאמרו לי מתי לרוץ עם אוזניות (רק היום חרדי עצר אותי באמצע ריצה כי "היום השבת לפני חודש אלול ואתה צריך לומר איתי ברכות"), מתי לראות טלוויזיה או איזה מוזיקה לשמוע. וכמובן, אין לי חשק שיעירו לנשים בשכונה על "לבוש לא צנוע".

במילים אחרות, הציבור החרדי בירושלים ומחוצה לה לא יכול להחזיק את המקל בשני קצותיו. אם המנהיגים שלו ישתמשו בדמוגרפיה בכדי לכפות אורחות חיים ולגרש בפועל את שאר התושבים, שלא יתפלאו ויבכו על "אנטישמיות" כשבני קבוצות אחרות מתנגדים לכניסתם לשכונות חילוניות או מעורבות.