שירים לאומיים כמו "עמוד האש" מציגים לנו נקודת מבט מפתה על העבר: הציונות צדקה תמיד, נצחונה היה מובטח, ואלו שהתנגדו לה היו תועים אבודים במדבר. התנועה הלאומית הסינית טוענת, באותה נימה, ש"מפלגת האומה" המהפכנית ייצגה את שלטון העם בהתהוות, וכל מתחריה היו "ברוני מלחמה" מרושעים שמקומם בפח האשפה של ההיסטוריה. אולם מדובר, אחרי הכל, באשליה מתעתעת שמונעת מאיתנו להבין את העבר כהווייתו. האם נוכל להשיל מעצמנו את הידע בדיעבד ולהיכנס, באמת, למכונת הזמן? ינשוף היסטורי לוקח אותנו לעבר כפי שראו אותו יהודים, סינים ואחרים בזמן אמת.

מנקודת ראות ציונית, אין ספק שאחד מהשירים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם הוא עמוד האש (מילים: אהוד מנור, לחן: שם טוב לוי). הדימוי התנכ"י העוצמתי משקף תנועה שנזכרת בדרכה הקשה, בטוחה בצדקתה וגאה בנצחונה. אך מעל הכל – מספחת אליה את מתנגדיה השונים. לא מנסה להביס אותם, אלא לגרום להם להכיר בטעותם ולהצטרף אליה:

להגיד לפזורי העם

לתועי המדבר אי שם

בואו לכאן מצפון, מִיָם,

נגב וקדם

כמו נבואה, הציונות מציגה את עצמה בדיעבד כמי שצדקת הדרך היתה בידה תמיד, אולם רק מעטים הבינו זאת בזמן אמת:

לילות רבים סבב בדרך,
הפציע בעיני מי שחלם.
הינחה בחושך אלי ארץ
ממנה לא ימוש אורו לעולם.

וגם ככזאת שמייצגת את המחר, וכזו שהעתיד שייך לה:

עמוד האש, עמוד השחר – קם

ההתרגשות הזאת, שאוחזת גם בי אישית כציוני, היא בדיוק הגורם המתעתע ביותר בעיניהם של היסטוריונים, וכל אדם אחר שרוצה להתקרב ככל האפשר לאמת ההיסטורית מבעד לערפילי העבר. אחד המכשולים הגדולים ביותר להבנת תקופות של מאבקים לאומיים, היא הנטייה של תנועות מנצחות להבין את העבר דרך אותו ניצחון, ולרמוז שמטרתן היתה לגיטימית תמיד, וכל יריביהן היו "תועי המדבר". הקונטקסט ש"עמוד האש" מתייחס אליו הוא, כמובן, הויכוחים הפנימיים העזים בקהילות היהודיות השונות במאה העשרים. כשמסתכלים על הדברים בזמן אמת, הציונות היתה אלטרנטיבה אחת מבין רבות לסדרת המשברים שנקראו אז "הבעיה היהודית", בעצמה אחת מסדרת שאלות אתניות ולאומיות שלובות זו בזו בעידן שנודע לימים כ"עידן הבעיות". ההיסטוריונית הולי קייס כתבה בספרה המבריק, הנושא שם זה, כי העולם של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 אימץ את הגישה הפרלמנטרית הבריטית לפתרון בעיות: נוטלים נושא, נושאים ונותנים עליו, לומדים את העובדות מכל הצדדים ובסופו של דבר מציעים פתרון. לשאלות האתניות השונות (הבעיה הגרמנית, האירית, היהודית, הצוענית וכדומה) הוצעו לפעמים פתרונות של אמנסיפציה ושחרור, לפעמים של רפורמה, ולעיתים תוכניות רצחניות של גירוש והשמדה. הנקודה הקריטית מבחינתנו, היא שהיהודים עצמם הכירו בכך ש"יש איתם בעיה", שמצבם כמיעוט לא אהוב במערב, מרכז ובעיקר מזרח אירופה דורש פיתרון מיידי כלשהו.

במסגרת כל אותן קבוצות יהודיות שהציעו "פיתרון" לבעיה, הציונות – שבדיעבד ראתה את עצמה כ"עמוד האש" (קרי הפיתרון היחיד) – היתה רק קבוצה אחת מבין רבות, ולא בהכרח האטרקטיבית שבהן. התחרו בה היהודים הסוציאליסטים שנודעו כ"בונדיסטים", המהפכנים הקומוניסטים שהאמינו שהפתרון לבעיה היהודית הוא מהפכה עולמית, האוטונומיסטים שרצו אוטונומיה תרבותית בפולין, המתבוללים שטענו בלהט כי היהודים צריכים להשתלב כאזרחים שווי זכויות בארצותיהם, ועוד קבוצות רבות ושונות. הטענה שהפיתרון לבעיה היהודית הוא הגירה לארץ רחוקה, נידחת ומוכת ביצות – היתה רחוקה מלהיות מושכת או מובנת מאליה. זאת ועוד: לקבוצות שהתנגדו לציונות, כל אחת ואחת מהן, היו קבלות: החרדים טענו שדרכם שימרה את העם היהודי אלפי שנים; המתבוללים הצליחו להשיג אמנספיציה (שוויון אזרחי) ברוב הארצות; הבונדיסטים השיגו הישגים רבים עבור מעמד הפועלים היהודי הרחב, והחלום הקומוניסטי הצביע על עולם זוהר ומבהיק, נטול אנטישמיות. הטענה הציונית כאילו כל אלו היו "תועי המדבר" נראתה מוזרה מאד בשנות העשרים של המאה העשרים, למשל. היא הפכה להיות הגיונית רק לאחר השואה – שהשמידה באופן יסודי כמעט את כל מתחריה של הציונות, הגשימה את נבואותיה השחורות ביותר, והשאירה אותה (לא בכוונה, יש להדגיש!) כאחת האופציות האטרקטיביות היחידות.

כאן יש להדגיש: מי שמנסה להבין את העולם היהודי, למשל, כפי שהיה בתחילת המאה העשרים, חייב להשתחרר לרגע מקונספציית "עמוד האש" האנכרוניסטית שיש לכולנו, אחרת לא נוכל להבין אפילו את רגשותיהם ומחשבותיהם של ציונים באותה התקופה. כידוע, בני אדם מפרשים את הדברים שהם רואים ושומעים לאור איזשהו "מכלול", העולם שהם רואים בכוליותו. באופן הזה, פטריוט ישראלי מפרש את הציונות לאור הרבה מאד דברים שידועים לו, כמו למשל השואה, תוצאות מלחמת 1948 והקמת מדינת ישראל. לציוני שפעל ברוז'ינוי, בריגה או בוילנה בתחילת שנות העשרים לא היתה את הוודאות הזאת. אף אחד לא ידע מי מהתנועות היהודיות השונות צודקת, מי "תועה במדבר" ומי מובילה אותנו בנתיב הנכון בעקבות עמוד האש. ציונים אז, במילים אחרות, נאבקו למען רעיון מפתה אך אופוזיציוני שהצריך אמונה רבה, ונצחונו כלל לא היה בטוח. לא היה להם את הביטחון ואת שביעות הרצון העצמית של ישראלים היום, אלא להט בעיניים שמאפיין מהפכנים שההפסד המוחלט עומד מול עיניהם בכל רגע נתון. ואם אנחנו רוצים להבין את ההיסטוריה, להבין אותה באמת, אנחנו צריכים להתנער מה"מכלול" שלנו ולנסות, ככל האפשר, לראות את העולם כפי שראו אותו בשנות העשרים.

אם נמשיך להשתמש במשל של עמוד האש, הרי שבשנות העשרים היו הרבה מאד עמודים כאלה, שכל אחד מהם התיימר להאיר את הדרך לצד השני של המדבר (ברוח "הבעיה היהודית", כולם הסכימו שיש מדבר וצריך לחצות אותו). לחרדים היו פנסים ותיקים ושחוקים עם אור יציב, שהנחו אותם באותה דרך חתחתים שהעם היהודי הלך בה לשיטתם אלפי שנים. המתבוללים פנו לעבר אור גדול, דרך סלולה וגדולה שהובילה למקום יישוב, תוך התעלמות מהבריונים בצידי הדרך שהקמיצו אגרופים ושלחו בהם מבטים עוינים יותר ויותר, וגם הקומוניסטים חיפשו אור גדול בדרך לא סלולה, שהיה אמור להפציע ממש מרכס ההרים הקרוב, ממש מעבר לפינה. אפילו האוטונומיסטים, אינטלקטואלים כמו ההיסטוריון שמעון דובנוב, ראו אור נסתר וגדול בעיניהם, שמפציע מתוך התעמקות בהיסטוריה היהודית. מי היה יכול להיות בטוח, באותם ימים, איזה אור מוביל לביטחון ושגשוג, ואיזו פאטה מורגנה מובילה אל התהום?

בהיסטוריה סינית יש דוגמא טובה לא פחות, להבדלים בין האופן שבו עולם נראה לבני התקופה – והאופן שבו הוא נראה בדיעבד. מי שיקרא ספרי היסטוריה סטנדרטיים של סין היום, ילמד שבשנות העשרים המדינה נקרעה בין שליטים צבאיים מרושעים שנקראו "ברוני מלחמה". ביניהם, כך אומרת ההיסטוריה הסטנדרטית, צמחה לאט לאט תנועה מהפכנית, "מפלגת האומה", שייצגה מעין שלטון לגיטימי בהתהוותו. בהדרגה, מפלגת האומה חיסלה והביסה את ברוני המלחמה, ויצרה את אותה תנועה לאומית סינית שנאבקה במלחמה הירואית מול הפולשים היפנים. מכאן מתפלגות הדרכים: ברפובליקה העממית של סין, יטענו כי מפלגת העם התנוונה, ויורשתה האמיתית היתה המפלגה הקומוניסטית. בטייוואן, לעומת זאת, הנראטיב הרשמי רואה את מפלגת האומה של צ'יאנג קאי-שק כיורשת הלגיטימית של התנועה המהפכנית. אולם שתי המדינות הסיניות מסכימות ש"ברוני המלחמה" למיניהם היו בלתי לגיטימיים, מעין רוע שחובה היה לבער בכדי להקים את המדינה הסינית המודרנית. הנראטיב הזה, יש לומר, חדר גם לספרים נייטרליים, שלא משתמשים בשמות תואר רגשניים בכדי לגולל את הסיפור ההיסטורי. די בכך שאנחנו קוראים לרוב השליטים שנאבקו על סין בשנות העשרים "ברוני מלחמה", ומשתמשים בשמות הייחודיים "מפלגת האומה" ו"המפלגה הקומוניסטית" כדי להעביר את אותו המסר: שתי תנועות לאומיות-מהפכניות שמתחרות בהמון ברוני מלחמה אחיד בשחיתותו המוסרית ובצבעיו הכהים. במילים אחרות, רוב ספרי ההיסטוריה אימצו את נראטיב "עמוד האש" של התנועה הלאומית הסינית.

המציאות בשטח, מיותר לומר, היתה שונה לגמרי. היסטוריונים שחקרו את שנות העשרים מנקודת הראות והתנאים של אותה התקופה, גילו שמבחינת רוב הסינים, לא היתה אחידות בין המון "ברוני המלחמה", וכל עוד היה סיכוי שאחד מהם יצליח להשתלט על המדינה ולאחד אותה, חלק מהאזרחים גילו להגונים שביניהם סימפטיה מסויימת. רק לאחר מלחמה הרסנית, רצחנית וחסרת תוחלת בין שתי קואליציות של שליטים כאלו ב-1924, שהסתיימה בתיקו מדמם, התחיל הכינוי "ברוני מלחמה" להיות פופולרי באמת, ורוב העם הסיני מאס במושלים הצבאיים באשר הם. אבל אפילו אז, הן מפלגת האומה והן המפלגה הקומוניסטית נחשבו בעיני רוב הסינים לברוני מלחמה לכל דבר, לא שונים באמת מהיתר. רק בהדרגה, ובמיוחד לאחר שניצחו והביסו את שאר ברוני המלחמה, נתפסו המפלגות המהפכניות הללו בעיני רוב העם כשונות באופן מהותי מיתר הברונים. גם בנקודה זו, תפיסת "עמוד האש" מבוססת על ראייה בדיעבד.

כאן העניינים מסתבכים עוד יותר, מפני שגם קוראי ההיסטוריה, וגם ההיסטוריונים שחוקרים אותה, הם אנשים עכשוויים. אנחנו לא רובוטים, ולא חוקרים אובייקטיביים לחלוטין, ולעיתים קרובות יש לנו דעות בנוגע לציונות, ללאומיות הסינית וכדומה. אני, למשל, באמת מאמין שהציונות צדקה, גם בשנות העשרים, אך מנסה להזכיר לעצמי באופן אקטיבי שרוב האנשים באותה תקופה לא האמינו בכך. העבר, כך אמר סופר בריטי מפורסם, "הוא ארץ זרה". הניסיון להיכנס אליו מצריך מאמץ אקטיבי להשיל מאיתנו לרגע את הזהות שלנו ואת מי שאנחנו, מאמץ שיכול להצליח באופן חלקי בלבד – וגם זה במקרה הטוב.